קידושין מו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ושמע מינה אמעות בעלמא חוזרים:
איתמר המקדש אחותו רב אמר מעות חוזרים ושמואל אמר במעות מתנה רב אמר מעות חוזרים אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום פקדון ולימא לה לשום פקדון סבר לא מקבלה ושמואל סבר מעות מתנה אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום מתנה ונימא לה לשום מתנה סבר כסיפא לה מילתא מתיב רבינא גהמפריש חלתו קמח אינו חלה וגזל ביד כהן ואמאי גזל ביד כהן נימא אדם יודע שאין מפרישים חלה קמח ונתן לשם מתנה. שאני התם דנפיק חורבה מינה זימנין דאית ליה לכהן פחות מחמש רבעים קמח והאי אליש ליה בהדי הדדי וקסבר נתקנה עיסתו ואתי למיכלה בטיבלה והאמרת אדם יודע שאין מפרישים חלה קמח יודע ואינו יודע יודע שאין מפריש חלה קמח ואינו יודע דסבר טעמייהו מאי משום טירחא דכהן וטירחא דכהן אחילתיה ותיהוי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה חלה ממקום אחר מי לא תנן דמן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר בתרי מני צאית בחד מנא לא צאית ואיבעית אימא לעולם כהן מיצת ציית וקסבר בעל הבית נתקנה עיסתו ואתי למיכל בטיבלא והאמרת אדם יודע שאין מפרישין חלה קמח יודע ואינו יודע יודע שאין מפרישין חלה קמח ואינו יודע דסבר טעמא מאי משום טירחא דכהן טירחא דכהן קבלה עליה ותיהוי תרומה ויחזור ויתרום מי לא תנן משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום הא אוקימנא בתרי מאני צאית בחד מנא לא צאית ולא צאית והתנן ההתורם קישות ונמצא מרה אבטיח ונמצאת סרוח תרומה ויחזור ויתרום שאני התם דמדאורייתא תרומה מעליא היא מדרבי אלעאי דא"ר אלעאי ומנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה שנאמר (במדבר יח, לב) ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו אם אינו קדוש נשיאות חטא למה מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה אמר רבא
רש"י
[עריכה]
ושמע מינה מעות בעלמא חוזרין - כל קידושין שאינן קידושין לא אמרי' מעות מתנה אלא פקדון וחוזרין והיינו דקרי לה להך אוכלת ראשונה מלוה דכיון דאכלתו וליתנהו בשעת גמר קידושין לא מקדשת בהן והוה להו כפקדון שאכלתו ואיתעביד מלוה באכילתה דאי אמרת מעות בעלמא מתנה ואי לא גמיר קידושין לא בעיא לאהדורינהו השתא דגמיר לאו מקדש במלוה הוא ומתנה נמי לא הוי דהא ע"מ קידושין נתנו וגמר דבריו:
אינה חלה - דכתיב ראשית עריסותיכם:
וגזל הוא ביד כהן - אם אינו מחזירה לבעלים:
שאני התם - להכי אצרכוה רבנן לאהדורי דנפק מינה חורבה:
חמשת רבעים קמח - חמשה לוגין צפורים חייבין בחלה שהן ו' ירושלמיות שהן שבע מדבריות וביצה וחומש ביצה דהיינו עריסותיכם כדי עיסת מדבר עומר לגולגולת והעומר עשירית האיפה והאיפה שלשה סאין והסאה ששה קבין והקב ארבע לוגין נמצא איפה ע"ב לוגין עשירית של ע' לוגין שבעה לוגין פשו להו שתי לוגין שהן שנים עשר ביצים עשירית שלהן ביצה וחומש ביצה הרי עומר שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה הוסיפו בירושלים על המדות שתות והגדילו קבין ולוגין שתות מלבר דהוה חומשא מלגאו נתנו שש הראשונות בחמש פשו להו לוג מדברי וביצה וחומש והן לוג ירושלמי כיצד לוג מדברי ששה ביצים תנהו בחמש ביצים גדולים הרי לוג ירושלמי חסר ביצה גדולה עשה מביצה וחומש ביצה מדברית שבידך ביצה ירושלמית שחומש ביצה הוא שתות מלבר להוסיף על ביצה מדברית להשלים ביצה ירושלמית הרי שש לוגין ירושלמיות והם חמש ציפוריים שהציפוריים עודפות על ירושלמיות שתות:
דזמנין דאית לכהן פחות - מכשיעור והאי קמח שנתן לו ישראל לשם חלה וקסבור ששם חלה עליו ואינו חייב בחלה להצטרף ולהשלים את השיעור:
ואליש להו בהדי הדדי - ולש אותם ביחד:
ותהוי תרומה ולא תאכל עד שיפרוש עליה חלה ממקום אחר - למה הזקיקוהו להחזירו מחמת חורבה זו יאמרו המפריש חלתו קמח הרי היא חלה דגמר ונתן לשם מתנה ולא תאכל לכהן עד שיפריש הכהן עליה חלה:
מי לא תנן - דכוותה לא הצריכוהו להחזירה:
הנקוב על שאינו נקוב - דהוה ליה מן החיוב על הפטור:
תרומה היא - שאין הכהן חייב להחזירה:
ולא תאכל - לכהן דהא טבל גמור הוא שלא חל שם תרומה עליה שהרי בשביל דבר פטור הפרישה וטבל אסור אף לכהן:
עד שיפריש עליה תרומה ממקום אחר - והאי ממקום אחר לאו דוקא דה"ה אם מפריש עליה מיניה וביה:
בשני מאני ציית - נקוב ושאינו נקוב שני כלים הם וכי אמרת לכהן חזור והפרש עליה שטבל הוא שלא חל שם תרומה עליה ציית לך:
בחד מנא - כגון חלת קמח שניטלה על קמח הנותר שם כי אמרת ליה לכהן אינה חלה חזור והפרש עליה לא ציית לך לפיכך הצריכוהו להחזירה:
כהן מיצת ציית - דכהנים זריזים וכשרים הם דאין נותנין תרומה אלא לכהן חבר ולמה הצריכוהו להחזירה משום בעל הבית דאי מעכב לה כהן סבור נתקנה עיסתו:
וניהוי תרומה ויחזור ויתרום - ולמה הזקיקוהו להחזיר מיראה זו יאמרו המפריש חלתו קמח הרי זו תרומה וגמר ונתן לשם מתנה ויחזור ויתרום:
מי לא תנן - כה"ג ולא אצריכיתיה לאהדורי:
ויחזור ויתרום - מן הנקוב שלא נפטר בראשונה ולא אמרי' נהדריה כהן שמא יאמר בעל הבית נתקנו פירותיו:
אבטיח - בזיקל"ש (בודיק"א: אבטיח) :
שאני התם דמדאורייתא תרומה מעליא היא - הילכך לא מצי למימר ליהדרה להיות טבל דיערביניה עם פירותיו וגזירה דחורבה נמי ליכא דא"נ לא ציית לך ואכל להו לשארא ליכא איסורא דאורייתא דהא איפטרו:
בהרימכם את חלבו - לא תשאו חטא הא אם תרימו את הרעה שבו תשאו חטא אם אינו קדוש נשיאות חטא למה:
תוספות
[עריכה]
ושמע מינה מעות בעלמא חוזרין. פי' אם אמר לה התקדשי בפרוטה זו ובזו ובזו ובעוד שלא נגמרו הקידושין חזר בו מלקדשה לא אמרי' דליהוו המעות שמסר לה קודם החזרה מתנה אלא פקדון הוא אצלה וחוזרין לו וה"נ אמרינן כשאמר לה התקדשי בתמרה זו ובזו ובזו ובעוד שלא גמר דיבורו אכלה הראשונה ושניה מה שאכלה מלוה הן אצלה ולא יחולו אלא מה שהוא בעין ולכך צריך פרוטה באחרונה דאי אמרת מעות בעלמא מתנה והיכא דלא נגמרו הקידושין הוו המעות הראשונים מתנה אצלה ולא בעיא לאהדורינהו היכא דגמר דבריו לשם קידושין כי הכא נימא דיחולו הקידושין אף על אותן תמרים שאינם בעולם וכי אכלה מדידה אכלה דבשלמא בעלמא לא הוו קידושין שהרי מתנה הן אצלה כי הדר ביה מקידושין אבל הכא שלא חזר מלקדשה נהי נמי דכי אכלה הראשונה עדיין לא גמר כל הקידושין ומקדשה נמי אף בקמייתא כיון דבתורת קידושין אתו לידה דהוו כמו נתאכלו המעות דלקמן (דף נט.) דאמרינן דמקודשת כיון דבתורת קידושין אתי לידה אפילו אין שוה פרוטה אלא בקמייתא או בכולן מקודשת ויוכל להיות דבהא פליגי רב ושמואל ורבי אמי דרב ושמואל סברי מעות בעלמא מתנה ולא מיבעיא דלא בעינן שוה פרוטה באחרונה אלא אפילו כולן מצטרפות וא"כ היכי מצי קאי אסיפא והא קתני עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה אלא קאי ארישא כדפרישית ורבי אמי סבר מעות בעלמא חוזרים כדפרישית:
[וקסבר בעה"ב נתקנה עיסתו כו'. מעיקרא אוקמא משום חורבא דכהן ולא אוקמא משום בעה"ב משום דכהן גופיה ידע אי מחיל אבל בעה"ב לא ידע דמחיל כהן]. ת"י: דאיתמר אית דגרס איתמר בלא דל"ת והדין עמהם דלא שייך המחלוקת לכאן כלל דאפילו למ"ד דבאחותו מעות חוזרין היינו משום דאדם יודע כו' וגמר ונתן לשם פקדון אבל היכא דאינו יודע אם יחולו אם לא שמא נתן לשם מתנה ועוד דאי גרסי' דאיתמר קשה רב אדרב דלעיל פירש שלא רצה להעמידה כר' אמי דמוקי לה אסיפא משום דסבר מעות מתנה והכא קאמר דחוזרין לכך נראה דגרסינן איתמר דמילתא באפיה נפשיה היא:
[[מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה. לענין שאין הכהן חייב להחזירה וגם אין הבעה"ב חייב להפריש עוד משאינו נקוב דכיון דאין עליו חיוב תרומה אלא מדרבנן הם אמרו דאין צריך תיקון אחר לשאינו נקוב]. ת"י:
אם אינו קדוש נשיאות חטא למה. למ"ד התם (תמורה דף ד:) כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי ניחא מאי דקאמר דהתורם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה דאי אינו קדוש נשיאות חטא למה אבל למ"ד התם דאי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמילתא דקאמר רחמנא א"כ קשה מאי קאמר הכא גמרא אם אינו קדוש נשיאות חטא למה דילמא לעולם אימא לך דאינו קדוש ואפ"ה איכא נשיאות חטא דעבר אמילתא דקאמר רחמנא ויש לומר דודאי בעלמא לא
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק ב (עריכה)
סט א ב מיי' פ"ו מהל' זכיה ומתנה הלכה כ', טור ושו"ע אה"ע סי' נ' סעיף א' וסעיף ב:
ע ג מיי' פ"ח מהל' בכורים הלכה א', סמג עשין קמא, טור ושו"ע יו"ד סי' שכ"ז סעיף א':
עא ד מיי' פ"ה מהל' תרומות הלכה ט"ז:
עב ה מיי' פ"ה מהל' תרומות הלכה כ"ב, טור ושו"ע יו"ד סי' של"א סעיף ס"ה:
עג ו מיי' פ"ה מהל' תרומות הלכה ג':
ראשונים נוספים
וש"מ מעות חוזרים. פירש רש"י ז"ל מדקרי להך ראשונה מלוה דכיון דאכלתן וליתנהו בשעת גמר קדושין לא מקדשה בהו דהוי כפקדון שאכלתו דאתעביד מלוה דאי אמרת מעות בעלמא מתנה ואי לא גמיר קדושין לא בעינן לאהדורינהו הכא דגמיר לאו מקדש במלוה הוא וה"נ מתנה לא הוו דהא ע"מ קדושין נתנם וגמר דבריו.
ולא מחוור, דאי משום מתנה לא הוו דהא ע"מ קדושין נתנם ליכ' למשמע מינה דמעו' בעלמ' חוזרים דהיכ' דאיכ' למימר לשום מתנה אמרינן לשום מתנה היכא דליכ' למימר לשום מתנה הוה אמרינן לשום פקדון ועוד דאם אפשר לומר לשם קדושין נתנו בין למאן דאמר מעות בעלמ' חוזרין בין למאן דאמר מתנה הוא הוה אמינ' לשם קדושין נתנו ואעפ"י שנתאכלו מקודשת שלא אמרו מעות בעלמ' פקדון ומתנה אלא במקום שאין קדושין תופסין ואי אפשר שלשם קדושין ניתנו כדמפרש בגמר' אדם יודע וכו' ותו קשי' לי אי כפרש"י ז"ל שמואל דאמר מעות בעלמ' מתנה אמאי אוקמ' למתני' אריש' והא ניח' ליה מתני' כפשטה דאסיפ' קאי ואפי' בקמיית' מקודשת דכיון דליכ' למימר מעות מתנה קדושין הוי ואעפ"י שנתאכלו מקודשת.
ויש לתרץ בכל זה ולומר דהכי דייקינן בגמר' והכי קאמרינן שמע מינה מעות בעלמ' חוזרין ופקדון הם ביד האשה ואין לה רשות להוציאם אעפ"י שנתנו לה לטבועין לשם קדושין דהיינו שלא להחזיר ואף כאן נמי יש לומר דכל זמן שלא נגמרו הקדושין נמי המעות פקדון הם ביד האשה ואין לה רשות להוציאם הלכך כשאכלתם נעשו מלוה שאם תאמר מעות בעלמ' מתנה דאפי' במקום שאינן קדושין כלל כגון מקדש אחותו כיון דאמר לה בלשון קדושין דהיינו שיהו שלה אינן חוזרין ויש לה רשות להוציאם לעצמה כל שכן הכא דיש לה רשות להוציאם מעתה והוה ליה כדין מקדש באלו דכי אכלה דנפשה קא אכלה הלכך אינן נעשים מלוה לעולם ואפי' אוכלת אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת והיינו דקשה ליה לשמואל ומוקי לה אריש' והא דאקשי בגמר' בפשיטות והא מלוה היא דכיון דלא גמרי קדושי הוה ליה הלואה ואמר רב וכו' משום דמתני' קתני באוכלת אם יש באחת מהן דאלמ' הראשונות אינן מצטרפים (ועכ"ז) [ועכצ"ל] משום דהלואה נינהו משום הכי נקיט בגמ' סברא דמעות חוזרין ומקשי לה בפשיטות מדרב כנ"ל על דרך פירוש רש"י ז"ל.
ושוב מצאתי נוסח' ישנה שכתוב בה והא מלוה היא אמר ר' יוחנן הרי שלחן וכו' ומפקא כל אידך לישנ' דכיון דלא גמרי קדושי ואמר רב וכו' וכמה היא מיושרת נוסח' זו דממתני' גופה קא דייק לה דמלוה היא ואינה מקודשת במלוה דאלמלי מתני' לא הוה קושי' כלל לרב דאיכ' למימר לאו מלוה היא כדפרישית.
וי"מ אותה בלשון אחר לומר דהא דאמרינן שמע מינה מעות בעלמ' חוזרין הכי פירושה דהכא נמי י"ל מעות פקדון או מתנה דכיון דלא גמרי קדושין ולא ערבן לגמרי לומר התקדשי לי באלו לרב הוו פקדון ולשמואל מתנה וקא דייק רבא מדקתני אוכלת דבעינן שוה פרוטה באחרונה שמע מינה מעות בעלמ' חוזרין ולהכי קתני בזו ובזו במנחת אם יש בכולן דהוו פקדון ובאוכלת אם יש באחרונה שנעשו מלוה דאי ס"ד מעות בעלמ' מתנה מ"ש אוכלת ומ"ש מנחת אי (הכי) [הני] מתנה הוו אפי' מנחת עד שיהא באחרונה פרוטה ואי לא הוו הכא מתנה משום דאפשר לן לצרופינהו אפי' אוכלת עד שיהא בכולן ולהכי קשי' מתניתין לשמואל כדפרישית:
הא דאמרינן אין מפרישין חלה מקמח. משום דכתיב עריסותיכם. איכ' דקשי' ליה בתרומה נמי כתיב דגנך והיינו לאחר מירוח דאידגן ואף על פי כן אם בשהקדימה בשבלים תרומתו תרומה אלמא כי כתיב קרא לכתחילה כתיב לומר שלא נתחייב עד שעת דיגון ואם הקדים יצא הכא נמי נימ' הכי וצריך תלמוד ואיכ' למימר התם דרחמנ' רבי דכתיב והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר ולא תרומה ותרומת מעשר מן המעשר ומוקמי' לה בשהקדימו לוי לכהן בשבלים כדאית' בברכות דף מ"ז ע"א ובפסחים דף ל"ה ע"ב וממיל' שמעינן דחייל עליה שם מעשר בשבלים ול"נ דאף חלה נמי כתרומה מה התם דגן ולא פחות משליש אף הכא עיסה ולא קמח ומה התם אוכלין עראי עד שימרח ואם תרם תרומתו תרומה אף הכא נמי אוכלים עראי עד שתתגלגל ומשנתנה מים אם הפרישה חלתה חלה. קצרו של דבר קמח כפירות מחוברים נתן מים כמי שתלש ולא מרח גלגל כמירוח:
ואי בעית אימא לעולם כהן מיצת ציית. פרש"י ז"ל משום שהכהנים זריזים הם דאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ ואפשר לפרש משום שהוא עצמו אוכל חלתו ואינו מפסיד בהפרשתו כלום:
והא דאמרינן יודע ואינו יודע. ואקשי ותהוי תרומ' ויחזור ויתרום קשה לי כיון דקסבר ב"ה דמשום טריח' דכהן הוא אמאי ליהוי תרומה ויחזור ויתרום הא אלו היה יודע שכן לא היה מפריש ומן הדין הוא גזל ביד כהן והשת' לא צריך כלל לטעמ' דנתקנה עיסתו.
ואפשר דאי לאו משום דגמר ונתן משם מתנה לא הוו מעייל נפשיה לספקא דכיון דחזא שאין מפרישין חלה מקמח לא הוה מקדים לה בקמח שמא לא נתקנה עיסתו והפסיד וי"ל דהשת' לאו אקושי' גופה דמהכא קיימ' אלא הכי קאמר כיון דאמרת תרומה בטעות היא מאי שנא הכא דאמרת אינה תרומה ומאי שנא התם דאמרת תרומה ויחזור ויתרום דהתם טעמ' מאי דכיון שתרם בטעות לא ראו חכמים לבטל תרומתו לגמרי ולהחזירה לחולין אף כאן כיון שהוא טוע' לומר בדעתו שהיא חלה גמור' הואיל והכהן מחל וסבר נתקנה עיסתו אם כן נימ' ליה שהיא תרומה כמו שחושב ואף על פי שאומרים לו להפריש אחרת מיצת ציית שנראה לו אמת לפי מחשבתו כמו שאנו אומרים במקומות אחרים תרומה וחוזר ותורם ומפרקינן אי אמרת ליה הכי כל שכן דלא ציית בחד מנא כיון שאתה מודה לקצת דבריו לומר שהיא תרומה:
אדם יודע שאין מפרישין חלה מקמח: פירוש משום דכתיב (במדבר טו, כ?) עריסותיכם דהיינו לאחר גלגול. ואיכא דקשיא ליה והא תרומה דכתיב ביה דגנך (דברים יח, ד) דמשמע דאידגן, ואפילו הכי קיימא לן שאם הקדימו בשבלין שתרומתו תרומה דבר תורה, אלמא כי כתיב קרא לכתחלה ולמצוה מן המובחר, הא דיעבד עבד, אי נמי לומר שלא נתחייב עד שעת דיגון, הא אם הקדימו יצא הכא נמי נמי שאם הקדימה בקמח יצא, ויש לומר דבתרומה רחמנא רבייה מדכתיב (במדבר יח, כו) והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר, ודרשינן מיניה ולא תרומה גדולה ותורמת מעשר מן המעשר, והיכי דמי בשהקדימו בשבלין כדמוקמינן לה בברכות (???) ובפסחים (???), וממילא שמעינן מינה דאם הקדימו בשבלין דחייל עליה שם מעשר. והרמב"ן נר"י כתב דאף חלה כתרומה היא, מה התם דגן ולא פחות משליש אף הכא עיסה ולא קמח, ומה התם אוכלין עראי עד שימרח ואם תרם תרומתו תרומה, אף הכי נמי אוכלין עראי עד שתתגלגל ומשנתנה מים אם הפרישה חלתה חלה.
ושמע מינה מעות בעלמא חוזרין. פי' מעות בעלמא גבי מקדש אחותו ואפי' בלא חזרה לא חיילי קדושין שחוזרין לבעל ודידיה נינהו ופקדון הם בידה כרב ולאפוקי ההיא דאחר ל' יום דאפי' רב מודה דמעות אינם חוזרין והוו להו מתנה גמורה אי הדרי בהו או מתנה לשם קדושין כיון דבלא חזרה חיילי קדושין מה שאין כן במשנותינו דבראשונה לא מיקדשא לע לם אע"ג דלא הדרי בהו ולפיכך מעות חוזרין והא דאשמועי' דתנא דמתני' סבירא ליה לפום אוקימתא דרב אמי דמעות בעלמא חוזרין פירש"י ז"ל דשמעינן ליה מדחשיב תנא לראשונה מלוה אלמא לאו דידה הוא אלא פקדון הוא בידה מן הבעל ואי הדר ביה הדרא ליה וכרב דאמר במקדש אחותו דמעות פקדון מכיון דלא גמר קידושי' דאי אמרת במקדש אחותו מעות מתנה וכיון דלא גמרי קדושי' לא בעי' לאהדורינהו הכא אמאי לא מיקדשא בקמייתא דאכלה דדידה אכלה וכ"ת דהיא הנותנת שלא תתקדש בה כיון שהיא מתנה ושלה היא לגמרי טפי ממלוה הא ליתא דאפילו לשמואל הכא ליכא למימר מתנה גמורה דהתם הוא במקדש אחותו שלא גמרו קידושיו כלל אבל הכא שגמרו קידושיו ודאי לשם קדושין נתנם ודין הוא שתהא מקודשת אפילו בראשונה אלא ודאי דמתניתין לרבי אמי כרב אזלא ולא כשמואל כך נראה מתוך פי' רש"י ז"ל:
והקשו עליו א"כ אכילו לרב נמי היכי שמעינן דמעות בעלמא חוזרין ולא הוו מתנה דלעולם אימא לך דהתם כיון שלא גמר קידושיו ואיכא למימר לשם מתנה אמרינן לשם מתנה כשמואל אבל הכא דליכא למימר מתנה שהרי גמר קדושיו מודה שמואל דלא אמרינן מעות מתנה אלא לשם פקדון או לשם קדושין ועוד שמואל גופיה אמאי לא אוקים מתני' כר' אמי ואסיפא קאי וקמייתא פקדון ולא דמי לאחותו דהויא מתנה מטעמא דכתיבנא והא עדיפא ליה ממאי דאוקמה ארישא דהויא אוקימתא דחיקתא ועוד כיון דאמר מר"ן ז"ל דלשמואל כיון שגמר קידושיו במשנתינו אמרת דלשם קדושין יהבינהו אע"ג דבדידה בלחוד לא חיילי קדושין א"כ תיקשי לן מתני' לכ"ע ואפי' לרב ואמאי הויא קמייתא פקדון כלל נימא לשם קדושין הוה כיון שגמ' קדושיו ותתקדש בה דהא ע"כ לא איפליגו רב ושמואל במקדש אחותו אלא משום דליכא למימר בה דלשם קדושין נתן אבל כל היכא דאיכא למימר לשם קדושין לשם קדושין אמרי' ולא לשם פקדון ולא לשם מתנה:
ויש לתרץ על דברי רבי' ז"ל ולומר דאיהו ה"ק דמתני' למקדש אחותו דמיא כדכתיבנא לעיל דבלא חזרה לא תפסי קדושין מה שאין כן במקדש לאחר ל' יום ובאומר התחדשי לי באלו הלכך אלו הוה סבירא לן דבמקדש אחותו מכיון דלא אפשר דחיילי קדושין אפי' בלא חזרה מעות מתנה ולא פקדון דין היא שנאמר במשנתינו שתתקדש בראשונה לבדה וגם שתצטרף עם האחרונות להשלים שוה פרוטה דהא אפיקתה בקמייתא מפקדון ולאו דבעל היא כלל וכי אכלה דידה אכלה מאי אמרה מתנה גמורה היא שלה כי התם ודאי ליכא למימר מכיון דאפיקתה מפקדון דכיון דאפשר בשום צד דגמרי קידושי וחיילי לאו מתנה גמורה היא אלא מתנה לשום קידושין ומכיון דחזינא דלא מיקדשא בקמייתא ולא מיקדשא נמי בהדי אידך על כרחין בעלמא במקדש אחותו מעות פקדון ומשום הכי הוו פקדון נמי במשנתינו וכי אכלה דבעל אכלה ומלוה איתעבידא גבה ולא חזיא לאיקדושי בה באנפי נפשה ולא לאיצטרופי בהדי אידך והיינו דלא אוקמה שמואל אסיפא לדידיה כיון דבעלמא אין מעות חוזרין הכא כי אכלה דידה אכלה ולשם קידושין ואיצטרופי מצטרפי ואם יש בכולם שוה פרוטה מקודשת דליכא למימר דלא תצטרף אלא למ"ד והיינו דאקשינן בריש שמעתין והא מלוה היא דכיון דלא גמרי קדושין הויא לה מלוה משום דמשמע לן דבעלמא מעות חוזרין כיון דלא גמרי קדושין וכי תימא והא מנלן דלמא התם מעות מתנה כשמואל והכא מתנה לשם קדושין והיכי קרינן לה מלוה להדיא איכא למימר דעל כרחין מתניתין דייק הכי דקתני באוכלת אם היתה אחת מהן דאלמא הראשונות אינם מצטרפת ועל כרחיה חיינו משום דהוה מלוה דאלו ס"ל בעלמא מעות מתנה הכא דין הוא שיהו מצטרפות:
ומאי דנקטינן בידן דכיון דלא גמרי קדושין לאו היינו ראייה דידן דהוו מלוה דהתם נמי לא גמרי קדושין ואינה מלוה אלא ראיה דידן מדלא מצטרפי דאלמא הלואה היא ומעות חוזרין. ויהבינן טעמא למתניתין דמשום הכי חשיב לה מלוה וסבר דמעות חוזרין משום דלא גמרי קדושין ולא הפסיק לשונו ובלא חזרה נמי לא חיילי קדושי' בה אע"ג דמטי לידה כדפרישנא לעיל:
ויש מיעוט נוסחאות ישנות דלא גרסי דכיון דלא גמרי קדושי הויא לה מלוה אלא הכי גרסי והא מלוה היא ואמר רב וכו' וזו ישרה מאד מסייעת לפירושיו ושאר הלשון הנוסף בשאר הנוסחאות לשון מר רב יהודאי גאון בפירושא דלישנא דגמרא. ואשכחן דכותא בשאר דוכתי ונתקיים בזה פירושו של רש"י ז"ל על נכון:
ויש מפרשים שמועתינו בדרך אחרת דהכי אמרינן שמע מיני' מעות בעלמא חוזרין מדמפלגי' במתניתן בין אוכלת למנחת אלמא מעות חוזרין והלואה היא ומשום הכי כי לא אכלה ומנחא קמה מצטרפא בהדי אידך דהא דידיה היא וכי אכלה לה שלחה יד בפקדון ונעשים מלוה ואינה מצטרפה בהדי אידך דאלו הוה סבירא ליה דבעלמא הוה כיוצא במשנתינו מעות אינם חוזרין אם כן הכא מאי שנא בין מנחת לאוכלת דאי מתנה גמורה הות קמייתא דלא גמרי בה קדושי אפילו מנחת נמי לא תצטרף עם השאר דהא דידה היא זו קמייתא לאו מתנה גמורה היא אלא מתנה לשם קדושין ומשום הכי במנחה מצטרפי אם כן אפילו באוכלת נמי תצטרף דהא על כרחין כל היכא דאמרת מעות אינם חוזרין לא סגיא דתהוי אלא מתנה גמורה או מתנה לשם קדושין ולא הוה פקדון ומלוה כלל. ונכון הוא:
ואיכא דקשיא ליה היכי מייתינן ראיה מקדושי אחותו להא דהכא כלל דשאני התם מטעמא דמפרש בה דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה. והא לא קשיא דהא לרב כל דכן הוא דכיון דהתם דלא גמרי נשואי כלל הוו מתנה כל שכן דזו דסוף סוף דגמרי נשואין ודעתו קרובה דהוו מתנה וכיון דבהא חזינן ממתני' דלא היו מתנה כ"ש דבההיא לא הוו מתנה ומאי דאמר רב אדם יודע לאו דוקא דהא במתניתין לא שייך לומר אדם יודע ואתיא כרב דאמר רב מעות חוזרין אלא ודאי לאו דוקא והכי קאמר דעתו של אדם בקדושין דכל היכא שלא יגמרו קדושין אפילו בלא חזרה אע"ג דמטי כספא לידה שיהא הכסף פקדון אצלה ויחזרו אצלו ולא יהיב לה רשות להוציאם וכדכתבינא. אבל אדם יודע דקאמר שמואל אתי שפיר כפשטה דאע"ג דיודע בודאי שלא יהנו מעשיו ואין מיקרבי אהדדי גומר ונתן לה מתנה ומשום הכי דיק מינה רבא דכל שכן שהיה לו ליתנם במתנה במשנתינו שאינו יודע כן ואפשר דמקרבי אהדדי וזה מבואר ונכון. וכיון דמתניתין לרב אמי אתיא כרב שמעינן דבמקדש אחותו הלכתא כרב:
והאי פלוגתא דרב ושמואל אשכחן להו דכוותה בעלמא בפ"ק דבבא מציעא הכיר בה שאינה שלו ולקחה רב אמר מעות יש לו דגמר ונתן לשם פקדון ושמואל אמר מעות אין לו אדם יודע שאין לו קרקע וגמר ונתן לשם מתנה וקשיא לן דהא במסכת ערכין ומייתינן לה במסכת גיטין איפליגו רב ושמואל במוכר שדהו בשנת היובל רב אמר מכורה ויוצאה כלומר יוצאה לבעלים ולא מהדר זוזי ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר והדרא ארעא לבעלים והדרי זוזי ללוקח ואמאי לשמואל לימא אדם יודע שאינה מכורה ביובל עמד וגמר ונתן לשם מתנה ואיכא למימר דהתם ליכא למימר אדם יודע דטעו וסבר דמכורה כבר קודם יובל הוא שיוצאה ביובל אבל מכורה ביובל עצמו לא תצא עד יובל אחרת הלכך לא גמר ונתן לשם מתנה ורב דאמר התם שאין המעות חוזרין לא קשיא להך דהכא ולההיא דמעות חוזרין דשאני הני דלא חיילי קדושי ולא חיילי זבוני כלל אבל בההיא דיובל חיילי זביני לגמרי אלא דרחמנא חמר דתהדר דומיא דמוכר אותו ערב שביעית והיינו דקאמר מכורה ויוצאה:
מתיב רבינא המפריש חלתו קמח אינה חלה. פי' רש"י ז"ל משום דכתיב עריסותיכם בעי' שתהא עיסה. וקשיא לן דאי מהאי טעמא הוא אמאי אינה חלה דקרא איירי בזמן חיוב חלה למימרא דמקמי הכי לא מחייב בחלה ומהו אם הקדימה קודם לכן נפטרה כדאשכחן גבי תרומה ומעשר דכתיב דגנך היינו אחר דיגון ומירוח שאינו חייב להפריש תרומה ומעשר עד שעת דיגון ומירוח ואפילו הכי אם הקדימו בשיבולים יצא ותרומתו תרומה וכדאמרינן התם מעשר ראשון שהקדימו בשיבולים פטור מתרומה גדולה כדכתיב והרמותם ממנו את תרומת ה' מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרמות מעשר ואוקימנא בפסחים ובבכורות כשהקדימו בשיבולים ותרצו בתוספות דשאני תבואה דרבייה רחמנא מדכתיב והרמותם ממנו דאלמא מעשר שהקדימו בשיבולים הוי מעשר אבל גבי חלה דלא רבייה רחמנא אימא לא שאם הקדימו קודם עיסה אינה חלה. ולא מיחוור דכיון דשם תרומה אחת הוא אמאי לא גמרינן מההיא לתרומה וחלה:
והנכון כמו שפירש הרמב"ן זצ"ל דודאי חלה כתרומה ומעשר דגן. ומיהו בדגן מצינו שלשה זמני'. האחד קודם שהביאה שליש שהיא פטורה לגמרי ואוכל ממנה אפילו אכילת קבע ואם הוציא ממנה תרומת מעשר לא עשה ולא כלום ואינה תרומה כלל. והשני לאחר שהביאה שליש דקרינן ליה עונת המעשרות ואם הפריש ממנה תרומה ומעשר תרומתו תרומה אבל אינו חייב עדיין להפריש ויכול לאכול ממנו מן התורה אפילו אכילת קבע ומדרבנן אכילת עראי. והשלישי שעת דיגון ומירוח וזה הוא הנקרא גרנן למעשר דהשתא מחייב בהפרשה ואסור באכילת עראי מן התורה עד שיפריש וכנגד שלשה זמנים אלו יש בחלה דבעידו קמח הוי כתבואה שלא הביאה שליש שאין הפרשתו הפרשה וכשנתן מים לקמח הוי כעונת המעשרות שאם הפריש הוי הפרשה וכשהתחיל לגלגל הוי כמירוח שחייב להפריש ומשום הכי תנן שהמפריש חלתו קמח אינה חלה כלל וגזל ביד כהן:
ולשמואל אמאי גזל ביד כהן לימא אדם יודע שאין מפרישין חלה מקמח וגמר ונתן לשם מתנה. פי' דליכא למימר שלא אמרה שמואל אלא לגבי קדושי אחותו לחוד דהא בעלמא נמי אמרו בהכיר בה שאינו שלו כדכתיבנא לעיל:
ופרקינן דאין הכי נמי דדינא הוא דלא תיהדר לבעלים אלא גזירה דילמא מתקיל בה כהן דסבר דהויא חלה ואכל לה בטיבלה כדמפרש ואזיל ואקשינן היכי טעי בהא דהא אמרת אדם יודע. פי' דהא קבלת לה להאי קושיא דאדם יודע מכלל דמודית בה דהכי הוא. ומהדרינן דיודע ואינו יודע. פי' יודע קצת הדין ואינו יודע כלו יודע שאין מפרישין חלה מקמח בע"כ של כהן ואינו יודע הדין לגמרי שסבור דמשום טרחא דכהן הוא אבל מדעתו מפרישין הלכך בעלים ודאי נתנו לשם מתנה דהא ידעי ודאי דלא אפשר אלא מדעתו ואינם יודעים אם נתרצה הכהן וגמר ונתן לשם מתנה וכהן אחליה בין דיליה לדיליה לטירחיה וסבור כיון דמחל הויא חלה ואכיל לה בטיבלה שלא כדין ולהכי אמר רבנן דתיהדר. אבל ליכא למימר דקס"ד השתא דבעלים נמי ידעי דכהן נתרצה ואחליה לטרחיה והויא לה חלה דאם כן תו ליתא לקושיין דאדם יודע ולא גמר ונתן לשם מתנה כלל ודינא הוא דתהוי גזל ביד כהן דהפרשה בטעות הות ולמה לי טעמא דגזירה דאכיל לה כהן בטיבלה אלא ודאי כדאמרן. ועוד היכי הדר למפרך בסמוך אדם יודע והאמרת אדם יודע:
ואיבעית אימא לעולם כהן מצית ציית. פי' רש"י ז"ל משום דכהנים זריזין הן שאין נותנין תרומה ולא חלה לכהן עם הארץ. ויש לפרש דכהן מצית צאית להפריש חלה עליה שהרי הוא אוכל חלתו ואינו [מפסיד] (מפריש) כלום בהפרשה זו מה שאין כן בישראל שאם אתה אומר לו שיחזור ויתרום יש לו הפסיד ולא ציית בחד מנא ואתי למיכל עיסתי בטיבלא כסבור שהוא חלה מה שהפריש בה מקמח:
ואקשינן והא אמרת אדם יודע שאין מפרישין חלה מקמח ולשם מתנה נתנה אלמא לא טעי בה. ופרקינן דיודע שאין מפרישין חלה מקמח בע"כ של כהן אבל מדעתו מפרישין והוא סבור דכיון דקבלה כהן מיניה בקמח קבליה עליה ומחל טרחיה דאי לא הוה אמר ליה בהדיא ולא יתן לפני עור מכשול ואף הכהן טועה ומקבלי ממנו על דעת כן שיסבור במחילתו סגי ויכשול בה אי לאו דאמרינן ליה שלא תאכל עד שיפריש עליה ממקום אחר:
ופרכינן ולהוי תרומה ביד כהן ויחזור ויתרום. פי' לאו דוקא תרומה דהא לא אפשר אלא ה"ק תהיי דכהן ולא תהדר לבעלים כאלו היא תרומה ממש ולימא להו לבעלים שיתרום פעם שנית:
וקשיא לן כיון דאמרת דבע"ה יודע ואינו יודע ועל דעת חלה נתנה בטעוה למה חוזר ותורם ולא הדרא ליה. ותו הא הפרשה בטעות הוא ומדינא היא גזל ביד כבן ואמאי איצטרכינין תו למימר דטעמא דלא הדרא לבעלים משום גזירה דאכיל בע"ה עיסתו בטיבלה. ואיכא למימר דאנן הכי אקשינן נהי דתרומה בטעות הוה אמאי הדרא ליה והא מן הנקוב על שאינו נקוב נמי תרומה בטעות הות ואפ"ה לא הדרא ליה אלא אמרינן כיון שנתנה לשם תרומה תתקיים מחשבתו ותהא תרומה לכהן ויחזיר ויתרום ואף כאן נמי כיון שהוא טועה וסבור שהפרשתו הפרש בקבלת כהן נימא ליה שהיא תרומה כמו שהוא סובר ושיחזור ויתרום פעם שנית דהא צאית לן הכא כי היכי דצאית לן התם ומפרקינן דהתם בתרי מנא צאית לן אבל הכא (בחד) בתרי מנא לא צאית לן ולא במזיד אלא שטועה בעצמו דכיון שאנו מקיימין מחשבתו לומר לי שתרומתו תרומה כ"ש שיחזיק בדעתו הראשונה לומר שנתקנה עיסה מכיון שקבלה כהן ומחל טרחו ומשום הא דבעי' למימר השתא דלא ציית איצטרכינן אכתי לטעמא דאמרן לעיל דקסבר נתקנה עיסתו דבהא הוא דטעי השתא בדלא ציית לן כך פירש רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ועיקר:
והא דאסקינן הכא דישראל בחד מנא לא ציית. איכא דקשיא ליה דהא ביבמות פרק הערל משמע דרב נתן בר הושעיא סבר דאפילו ישראל בחד מנא מצית ציית ומוכח התם דהלכתא כותיה ודלא כרב חסדא דפליג עליה התם ואמר דבחד מנא לא ציית ורבא אקשי עליה דרב חסדא דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה וקי"ל כרבא וכן פסק הרמב"ם ז"ל. ומסתבר לי דהא לא קשיא דסוגיין דהכא כולא אליבא דשמואל היא דלית הלכתא כותיה דכרב קי"ל כדכתיבנא לעיל ואיהו ס"ל כרב נתן ב"ר הושעיא דאפילו ישראל צאית בחד מנא. וטעמא דהויא חלה גזל ביד כהן היינו משום דגמר ונתן לשם פקדון ויודע ואינו יודע ואי חלה היא תהוי חלה אי לא תהוי פקדון וההיא דמן הנקוב על שאינו נקוב דתרומה וחוזר ותורם משום דהוה טועה גמור ולשם תרומה נתן ואנו מקיימין מחשבתו ואמרינן ליה דלהדר וליתרום ומצית ציית וגבי קישות ונמצאת מרה כיון דתרומתו תרומה מן התורה מעכשיו קיימין וחוזר ותורם מדרבנן משום קנסא דאפילו בחד מנא ציית והרי זה נכון:
שאני התם דמדאורייתא תרומה מעלייתא הוא כדרבי אלעאי ופי' וכיון דכן אמרינן ליה ואי לא ציית וסמיך אדעתיה לית לן בה כיון שיצא ידי חובה מן התורה ואינו אוכל טבל. והא עדיף לן מלמימר שלא תהא תרומה ונחזור תרומה מדאורייתא בטבילה מה שאין כן במפריש חלה מקמח דאי לא ציית למיהדר ולמיתרם אכיל עיסתו בטיבלה מדאורייתא ולהכי חיישינן ליה דלמא לא צאית:
דאמר רבי אלעאי מנין לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה וכו' תמיה מילתא מי דמי הא דקישות ואבטיח לדרבי אלעאי דהא דרבי אלעאי אינה אלא במזיד אבל בשוגג אין תרומתו תרומה דתנן התורם יין ונמצא חומץ מין אחד הוא ותרומתו תרומה ר' אומר שני מינין ואין תרומתו תרומה ואוקימנא בפ' המוכר פירות דטעמא דרבנן כרבי אלעאי דאמר התורם מן הרע על היפה תרומתו תרומה ובמסכת תרומה תנן התורם חביות ונמצא של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא נתרמה אין תרומתו תרומה ואמרינן נמי בפ' המוכר פירו' הבודק את החביות להיות מפריש עליה והולך ואח"כ נמצאת חומץ כל שלשה ימים ודאי יין ותרומתו תרומה מכאן ואילך ספק ואין תרומתו תרומה ועל כרחין קמייתא בתורם במזיד ומשום הכי תרומתו תרומה מדרבי אלעאי ואידך בשוגג כדאיתא בלישנייהו בהדיא ומשום הכי אין תרומתו תרומה ובמתניתא דתרומות נמי משמע הכי דבתורם מן היין על החומץ או מן החומץ על היין בשוגג אין תרומתו תרומה דגרסינן התם היה בלבו לתרום מיין על יין מה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה מה שבידו יין פי' ואחת משאר החביות שהפריש עליהן חומץ היין תרום ויחזור ויתרום את החומץ פי' דכיון דבטעות תרם יין על החומץ אע"ג דהוי מן היפה על הרעה אין תרומתו תרומה הילכך אותה חביות שהפריש על השאר מה שכנגד היין מופרש מה שכנגד החומץ אינו מופרש. היה בלבו לתרום חומץ פי' שהיה סבור שהיו כל החביות חומץ ונמצא' אחת מהן יין אם אותה שהפריש חומץ החומץ תרום ויחזור ויחרום מן היין על היין. וא"כ הכא גבי קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצאת סרוח דהוי בטעות כדקתני ונמצאת היכי אמרינן דמדאורייתא תרומה מדרבי אלעאי:
ותו קשיא לן דהא ממתני' דיין משמע דבמזיד תרומתו תרומה ובשוגג אין תרומתו תרומה ואלו בעלמא משמע איפכא דתנן אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה במזיד לא עשה ולא כלום קשיא שוגג אשוגג וקשיא מזיד אמזיד:
ותרצו בתוספות דשוגג אשוגג לא קשיא דביין וחומץ כיון דשני שמות הן חשיב חלופיהן בשוגג טעות אבל בטמא על הטהור כיון שהם שם אחד כיון שנתכוין לאותו פרי עצמו לא חשיב טעות אלא כמתכוין ותרומתו תרומה וכן מזיד אמזיד לא קשיא דהתם בטמא על הטהור אף ע"ג דמדינא תרומתו תרומה כיון שנתכוין לאותו פרי מדרבי אלעאי קנסוה רבנן דלא תהוי תרומה מכיון שמה שהפריש אינו חשוב וראוי לאכילה מטעמא דאתמר בפ' הערל לרב חסדא כדאית ליה ולרב נתן בר הושעיא כדאית ליה אבל ביין וחומץ כיון שהחומץ משובח הוה כיין בעתו ושעתו וכדאמרינן לקמן בפרקין דאיכא דניחא ליה בחלא טפי מחמר' לא קנסוה רבנן ואוקמוה אדינא דתרומתו תרומה מדר' אלעאי. ובהא דקישות ואבטיח כיון דהוי שם אחד מדאורייתא תרומה מעלייתא היא בין בשוגג בין במזיד ואלו היה שוגג גמור הוה תרומתו תרומה דומיא דטמא וטהור אבל מפני שהוא קרוב למזיד שפשע ולא טעמו חשבינן ליה כעין מזיד וצריך לחזור ולתרום ומה שתרם תרומה מפני שהוא גם כן שוגג:
אשתכח השתא דכל שהוא שני שמות ושני מינין במזיד תרומתו תרומה אפילו מדרבנן כשראוי לאכילה כחומץ ויין בשוגג אין תרומתו תרומה אפילו מדאורייתא. וכשהוא שם אחד ומין אחד מדאורייתא תרומתו תרומה בין בשוגג בין במזיד מדרבנן במזיד אין תרומתו תרומה כשאינו ראוי לאכילה כגון טמא וקישות מרה ואבטיח סרוח כיוצא בהם. וכ"ת כיון דמדאורייתא הוי תרומה היכי מצו רבנן לאפקועי ולאפוקי לחולין תרומה דאורייתא ואיכא למימר דאתמר עלה רב נתן בר הושעיא סבר דאין תרומתו תרומה מדרבנן לתקן את השירים אבל היא גופה תרומה הוה לכל דבר ורב חסדא סבר דאינה תרומה כלל והדרא לטיבלה פי' טעמא דהא קיימא לן דהפקר ב"ר הפקר ורבנן אפקעינהו לפירי מיניה ואפקעינהו מרשותיה והוה לה תרומה שלא בבעלים ואינה תרומה וכדאיתא בפר' הערל:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק ב (עריכה)
ושמע מינה בעלמא מעות חוזרין מיכן מוכח דלאו באחותו בלחוד פליגי רב ושמואל אבל בכל מידי דליכא למימר אדם יודע מודה שמואל דמעות חוזרין דאם כן הוה ליה למימר לעולם בלמא מעות מתנה ושאני הכא דאפילו שמואל מודה דחוזרין שאי לומר אדם יודע אלא ודאי בכולהו קאמר שמואל דהו מתנה:
ושמואל אמר מעות מתנה קשה לי כיון דאמר שמואל מעות מתנ' אמאי אוקי להא דתני היתה אוכלת ראשונה ארישא והא בסיפא מיתוקמה סשפיר ואפ'י בקמייתא דהא רב אסי דאמר עד שתהא באחרונה אוקימנא דסבר מעות חוזרין הא אלו הוה סבר מעות מתנה הוה אמר אפילו בקמייתא. וי"ל דשמוא דאוקמה ארישא לאו למימר דלא מיתוקמה אסיפא אלא רבותא קאמר דאפילו ארישא נמי מי תוקמא ואל תידוק הא מנחת לא. ואין זה כלום דהא לקמן אמרינן בברייתא דליכא התם פרטי דקשאי לשמואל ואם איתה למא שמואל דאף בכללא נמי קאי אאל ודאי לשמואל דאמר מעות מתנה מצטרפי ובכולהו מיקדש' דהאי מתתנה לשם קדושין יהיב לה כדפירש המורה ואמאי תתני אם יש באחת מהן אלא ודיא לא מיתוקמא אלא אפרטי דהתקדשי התקדשי ורבה דאית ליה מעות חוזרין כרב אסי קמחי לא חוקמא מבזו ובזו כוותיה. יש לומר דקשיא ליה לפרושי האי דתני באחת מהן תאחרונה דהא סתם קאמר בכל אחת מהן משום הכי מוקמה ארישא.
רב אמר אדם יודע כו' פי' שמואל בעל כרחין צריך לומר אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום מתנה אב רב אע"פ שאין אדם יודע וטועה בזה שסובר שקדושין תופסין באחותו כיון שנמצאו שאינן תופסין דין הוא שיחזרו לו והאי דקאמר רב אדם יודע משום שמואל נקט ליה דתלי טעמא בהכי דאדם ידוע שאינן קדושין והלכך גמר ונתן לשום מתנה וענה לו רב דאפי אם תמצא לומר דאדם יודע שאינן קדושין לא לשם מתנה נתנן אלא לשם פקדון.
המפריש חלתו קמח אינה חלה. אי קשיא מאי שנא חלה דכתיב בעריותיכם וקמח עדיין לא הוטבל והא גבי מעשר נמי כתיב מעשר דגנך וקודם דאידגן לא הוטבל שהרי מותר לאכול עראי עד שימרח ואם הקדימו בשבלים אמאי חייל עלייהו שם מעשר דרחמנא אמר דגנך והאי עדיין לא אידגן. ויש לתרץ דכתיב קרא אחרינא עשר תעשר את כל תבואת זרעך ואע"ג דלא אידגן איקרי תבואה וזרע ומשום הכי הוה מעשר אבל גבי חלה לא כתב כי אם עריסותיכם.
אדם יודע ראיתי מקשים דפי' יודע דהא עריסותיכם כתיב והשתא תימא דאם יודע עריסותיכם א"כ מהיכא תיתי ליה ליתן טעם לקרא דתלי בטרחא דכהן ואם אינו יודע אם כן מהיכא תיתי ליה דמקמח לא. ותו כי אמרינן וליהוי תרומה ולא תיאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשות. ואם קרא לא ידע תקנתא ידע: ואין זה פירושו של אדם יודע אלא מפני שרואה שכל העולם אין מפרישין חלה אלא עיסה ולא קמח זו היא ידיעתו ושמא יטעה ויתן טעם לדבר מפני טורח הכהנים עושין כן וכי אמרת ליה תקנתא ציית.
זימנין דאית ליה לכהן פחות מה' רבעים קמח פי' הוה מצי למימר זימנין דהוי בההוא קמח חמשת רבעים ואכיל ליה כהן בטיבליה אלא רבותא נקט דאפי' אם הוא דבר מיעט שאין אדם נותן חלה חמשת רבעים אפילו הכי חיישינן דילמא אתי לצרופיה עם קמח אחרינא.
ותהוי תרומה ואל תיאכל עד שיוציא עליה כו'. פירש לשמואל מקשה דבשלמא לרב לא קשיא מתניתין דחלה עם מתניתין דעציץ דמתניתין דחלה לא מצינו לעולם חלה מקמח והלכך כד דחזו דהדר ההוא קמח לחולין לא נפיק מיניה חורבא אבל עציץ שאינו נקוב שכל העולם רגילין להפריש ממנו תרומה כד חזו השתא דהדרא תרומה לחולין אתי לזלזולי בכל תרומה דעלמא משום הכי אמרינן דהוי תרומה ואל הדרה לחולין אל אלשמואל דאמר גבי קמח. נמי מן הדין היה שיהא של כהן אל אמשו' חורבא דכהן תיקנו שיחזרוהו לישראל איכא לאקשויי הכי דאמאי גזל ביד כהן משום האי טעמא נעשה תקנה לכהן כמו שעשינו גבי ענין שאינו נקוב.
וקא סבר דבעל הבית נתקנה עיסתו וחתו למיכלה בטבלה. פי' ולגבי עציץ שאינו נקוב ליכא למיחש הכי דאפילו אם יאכלנו בעל הבית. בלא הפרשת תרומה אחרת אין בכך כלום דעציץ שאינו נקוב אינו אסור מדאורייתא ואפילו אם תאמר דאסור מדרבנן הא מפריש עליה ממקום אחר דנהי דאל חל עליו שם תרומה שיהא הוא מותר לכהן אבללהתיר את שאינו נקוב ממה נפשך פוטרו.
ותיהוי תרומה ויחזור ויתרום. גם זה אינו מקשה אלא לשמואל דאלו לרב לא קשיא נמי האי מתניתין אמתניתין דתנא כדפרישית לעיל. עיין בבכורות בפרק עד כמה יש בקונטרסי במהדר' תניינא.
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק ב (עריכה)
באחרונה ואע"ג דקדשה נמי בקמייתא דהו"ל מלוה מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה:
אינה מקודשת דהא קאמר שאם ראשונה שוה פרוטה ולא האחרונה אינה מקודשת דמלוה היא:
דעתה אפרוטה כדפרישנא:
מעות בעלמא שנתנו שלא לשם קדושי' והם אינם יכולים להיות אלא מעות בעלמא ולא קדושי' חוזרים דהא הכא אם יש בראשונה שוה פרוטה ולא באחרונה אינם קדושין וקא קרי מלוה אלמא חייב להחזירן דאי הוו מתנה הויא מקודשת. ומסתברא דל"ג דאיתמר אלא איתמר דמילתא באנפי נפשה היא דכי אמרי' הכא מעות בעלמא דומיא דהכא שחשב לקדשה במלוה והוו קדושי טעות ודכוותה תניא בפ' המדיר קדשה בטעות כיצד כגון שקדשה בפחות משוה פרוטה וקדושי טעות הם ואסיקנא בפ' המדיר דמעות חוזרין ואפי' לרב דאמר בפ' מי שמת לקדושין בטבועין נתנו כלומר דלא הדרי ואסיק דרב אשי כוותיה. אבל לענין פלוגתא דרב ושמואל הא קי"ל הלכתא כשמואל בדיני והוו מעות מתנה וכן פסק הר"ם בזכייה פ"ש:
לא שנו. דהיתה אוכלת ראשונה בעינן שיהא באחרונה שוה פרוטה:
באלו. נגמרו קדושין בבת אחת תכף שאמר באלו וכי שקלא ואכלה דידה אכלה ואם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת:
במלוה. אע"פ שהיא בעין:
מאי לאו בהא פליגי. שהלוה אותה ובעוד שהמעות בעין ולא הוציאם אם אמר לה התקדשי במלוה שיש לי אצליך אינה מקודשת דלא מטי הנאה לידה שהרי בידה להוציאם ואינו יכול לחזור בו. ומר סבר לאו להוצאה ניתנה דכל זמן שלא הוציאה הלוה יכול מלוה לחזור בו אם קדש בו האשה ודאי מטיא לה הנאה שעתה יכולה להוציאו בתורת שלה ור"ש פי' להוצאה ניתנה שהלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמיד בעסק שתהא מצויה תמיד. ומסתברא דבכה"ג איירי פלוגתייהו:
במכר שקנה קרקע בכסף מלוה שהוא חייב לו או מטלטלין לקבולי מי שפרע ואפי' המלוה בעין אשתכח השתא דקי"ל מלוה להוצאה ניתנה שאם קנה קרקע במלוה לא קנה כלל והמטלטלין אינו מקבל עליו מי שפרע. והר"ם ז"ל כתב בקנין פ"ז דקנה קרקע במלוה הוי קנין גמור ומטלטלין לקבולי עלייהו מי שפרע. ודעתו דהא א"ר יוחנן דבר תורה מעות קונות ל"ש מעות בעין ול"ש מעות הלואה והיינו דאקשי ליה בפ' הזהב מייחד כלי להלואתו דלאחר שהלוה אותו משמע והאי שיטה דהכא דלא כר' יוחנן היא וליתא ואפשר דאליבא דרשב"ל היא דאמר משיכה מפורשת מן התורה ולא מעות ולדידיה קרקע שנקנה בכסף וחזינן לה משדות בכסף יקנו דוקא במעות שהן בעין:
במילי אוחרי בדבר אחר [ומר סבר לא כסיפא לה מלתא כו'] ומסתברא דהלכה כי"א דאפי' מנה חסר דינר מקודשת דלא כסיפא מילתא למתבעא וכן נראה דעת הרי"ף והר"ם שלא הביאו זה:
אינה מקודשת אפי' קבלה עליה אחריות דמלוה היא. כפקדון ואם יש במלוה בעין שוה פרוטה מקודשת דיכול לחזור בו המלוה כדמפרש:
במאי קמיפלגי בלהוצאה ניתנה סוף סוף כתנאי אמר רב לשמעתיה:
אשכחתינהו כלומר לעולם להוצאה ניתנה דברי הכל כששלח בו יד דהואיל והוציא ממנה פרוטה הרי החזיק בה ואין הבעלים יכולים לחזור בה והכא שלא הוציא ממנה כלום הלוה עדיין פליגי אם היו ביד המלוה כל זמן שלא הוציא הלוה כלום ממנה ואע"פ שהוא בידו או לא:
לאונסים אם המלוה היא עדיין בעין ביד הלוה ונאנסה שנגנבה או אבדה מחייב באחריותה:
לחזרה אם יכול לחזור בו המלוה כל זמן שהוא בעין ביד המלוה:
השואל קרדום מחברו. פי' לזמן קצוב ולית הלכתא כרב הונא כמו שבארנו בהשואל. ביקע בו שנשתמש בו קנאו לאותן ימים ששאלו. והלכה כת"ק דברשות לוה קיימא ואינו יכול לחזור בו:
לית להו דר' ומיירי כשכתב לה שטר לקנות בו החוב ומסר לה שטר החוב:
ופסק הר"ם כחכמים דלא סמכא דעתה ואינה מקודשת אע"ג דבהא דמעמד שלשתן הלכה כר' מאיר דהא דרב לא שנא פקדון [ול"ש מלוה] קנה ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את הילכך מקודשת והלכתא בלא טעמא היא כדאיתא בגיטין. ובמקדש במלוה פליגי דר"מ [סבר] דאף ע"ג דאיכא בשטר ש"פ אינה מקודשת דדעתה אמלוה ולא על השטר. ור' אלעזר סבר אפי' אין השטר ש"פ (אינה) מקודשת דמקדש במלוה מקודשת ורבנן סברי מקדש במלוה אינה מקודשת מיהו דעתה נמי אשטרא ואם יש בו ש"פ מקודשת:
בשטר. אירוסין ולא בשטר חוב איירי:
מקודשת. קדושי ודאי ואע"ג דאמר לה התקדשי לי בשטר זה וקבלתו הויא מקודשת מחמת קדושי כסף אם יש בו שוה פרוטה:
אינה מקודשת. ודאי אלא ספק דהא מספקא להו הלכה כר' אלעזר. ומסתברא דמקדש בשטר מלוה אם יש בו שוה פרוטה מקודשת נמי דדעתה נמי אניירא כדאוקימנא לרבנן כדס"ד דבשטר מלוה פליגי ואיכא מ"ד דהואיל ואפיקנא משטר מלוה ואוקימנא בשטר קדושין כולהו מודו דבשטר מלוה דעתה אמלוה ולא אניירא:
לשמה ושלא מדעתה. ורבנן מספקא להו הלכך שמין את הנייר וכו':
שירים. אצעדה מתרגמינן שירים:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה