קידושין לו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
והקריבו זו קבלת הדם:
והזאות: הזאה דהיכא אי דפרה אלעזר כתוב בה אי דפנים (ויקרא ד, ג) הכהן המשיח כתוב בה אלא הזאה דבן עוף דאתיא בק"ו מבן צאן ומה בן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו קבע לו כהן להזאתו בן עוף שקבע לו כהן למליקתו אינו דין שיקבע לו להזאתו:
חוץ ממנחת סוטה ונזירה: א"ל רבי אליעזר לרבי יאשיה דדריה לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לי להא שמעתתא מנין למנחת סוטה שטעונה תנופה מנלן בגופה כתיב (במדבר ה, כה) והניף את המנחה אלא תנופה בבעלים מנלן אתיא יד יד משלמים כתיב הכא (במדבר ה, כה) ולקח הכהן מיד האשה וכתיב התם (ויקרא ז, ל) ידיו תביאנה מה כאן כהן אף להלן כהן מה להלן בעלים אף כאן בעלים הא כיצד כהן מכניס ידו תחת יד בעלים ומניף אשכחן סוטה נזירה מנלן אתיא כף כף מסוטה:
מתניתין: אכל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ
רש"י
[עריכה]
ה"ג הזאה דהיכא - ול"ג היכא כתיבה:
אי דפרה - הזאת דמה דפרה אדומה:
אלעזר כתוב בה - ואפילו שאר כהנים פסולין וכ"ש נשים:
אי דפנים - הזאה דפנים כגון הפרוכת ומזבח הזהב האמורין בפר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור:
הכהן המשיח כתיב בהן - למעוטי הדיוטים וכ"ש נשים ומאי איצטריך ליה לתנא למיתנייה:
הזאת דם עוף - דכתיב בחטאת העוף (ויקרא ה) והזה מדם החטאת ואיצטריך לאשמועינן נשים פסולות ונפקא ליה מק"ו מזריקת דם דעולת בן צאן דכתיב ביה (שם א) וזרקו בני אהרן:
לא קבע לו כהן לשחיטתו - שהשחיטה כשרה בזר דכתיב (שם) ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בזר (ברכות דף לא:):
להזאתו - לזריקת דמו כדכתיב (ויקרא א) וזרקו בני אהרן:
בן עוף שקבע לו כהן למליקתו - דכתיב (שם) והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו:
לרבי יאשיה דדריה - שהיה בדורו אמורא כמותו ויש להבין מכאן שעדיין בימי ר"א היה רבי יאשיה בר פלוגתיה דר' יונתן קיים להכי איצטריך למיתני לרבי יאשיה דדריה לאפוקי ר' יאשיה קשישא:
בבעלים מנלן - שתהא הסוטה עצמה מניפתה דלמא לכהן קאמר רחמנא כדכתיב (במדבר ה) ולקח הכהן מיד האשה וגו': ה"ג מה כאן כהן אף להלן כהן מה להלן בעלים אף כאן בעלים:
ידיו תביאנה - בבעלים כתיב ובתנופה משתעי:
כף כף מסוטה - בסוטה כתיב (שם ה) ונתן על כפיה ובנזיר כתיב ונתן על כפי הנזיר (שם ו):
מתני' תלויה ואינה תלויה - בגמ' מפרש להו:
==תוספות==
חוץ ממנחת סוטה ונזירה מפני שהן מניפות. וא"ת תיפוק ליה דכל הני אינם כשרות בנשים לפי שהן מחוסרי בגדים דהא אמר בפ"ב דזבחים (דף יז:) דאפילו כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וי"ל דמיירי שלבשו את הבגדים א"נ י"ל כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים:
אי דפרה אלעזר כתיב בה. פי' בקונטרס אפילו כהן הדיוט פסול וכ"ש נשים תימה הניחא למ"ד לדורות נמי בעי' כ"ג דומיא דאלעזר פריך שפיר אבל למ"ד בכהן הדיוט מרבינן ליה לדורות קשה דמאי פריך הכא גמרא דילמא מש"ה איצטריך (*קרא) [צ"ל תנא] הכא למעוטי נשים משום דהעבודה מותרת בכהן הדיוט לדורות וי"ל דה"פ מדאיצטריך התם לרבויי כהן הדיוט מכלל לגבי נשים פשיטא ליה לתנא דאין עבודה כשרה בהן וכן יש לפרש בסמוך אי דפנים וכו':
אי דפנים כהן משיח כתיב. פי' בקונטרס הזאת הפרוכת ומזבח הזהב האמורים בפר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ונראה להר"ם דאע"ג דפר העלם דבר מרבינן התם (ת"כ פ' ויקרא) דעבודתה כשרה אפילו בכהן הדיוט דמרבינן ליה מן ה' דהכהן המשיח אפ"ה מדאיצטריך קרא לרבויי כהן הדיוט דכשר בה מכלל דפשיטא ליה לתנא דנשים אינן כשרות בה:
ומה בן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו קבע לו כהן להזאתו בן עוף שקבע לו כהן וכו'. וא"ת איכא למיפרך מה לבן צאן שקבע לו כלי (עץ ארז ואזוב) ומש"ה בעי כהן להזאתו אבל בן עוף שלא קבע לו כלי להזאתו שהרי הזאה דבן עוף בעצמו של כהן הויא לא בעינן כהן דכה"ג פריך בזבחים (דף מח:) דהתם בעי למילף מהאי ק"ו דהכא דבן עוף טעון שחיטה בצפון אי לאו האי פירכא וי"ל דפירכא זו דטעון כלי הוי פירכא כל דהו דאיכא למימר דהזאה מהניא טפי בעיצומו של כהן יותר מבכלי וא"כ התם דבעי למילף בהאי ק"ו דבן עוף תהא שחיטתו בצפון הוי מילתא רבה דבעי לאתויי צפון דאינו נוהג בכל הזבחים א"כ יש סברא למעוטי צפון מבן עוף בפירכא כל דהו אבל כהן שצריך בכל הזבחים לא הוי מילתא רבה לרבויי בבן עוף הלכך ליכא למעוטי בפירכא כל דהו כדפרישית ועוד י"ל דהכא עבדינן ק"ו הכי ומה בן צאן שאינו טעון כהן בתחילה שהרי שחיטה בזר כשרה טעון כהן בסוף לקבלה ולהולכה ולזריקה בן עוף שטעון כהן בתחילה אינו דין שטעון כהן בסוף שהרי בכל מקום טעון כהן בסוף יותר מבתחילה דעיקר עבודה דקרבן הוי בסוף והשתא הוי ק"ו מיניה וביה ואין להביא בהאי ק"ו שום פירכא.:
מכניס כהן ידו תחת יד הבעלים ומניף. וא"ת והא הוי חציצה דה"נ אמרינן במנחות (דף צד.) אין תנופה בחוברין פי' בשותפים דהיכי ליעביד לינפו והדר לינפו כלומר דהשותפין זה אחר זה יניפו חדא תנופה אמר רחמנא ולא שתי תנופות ואי מנח חד מן השותפין ידיה תחת ידיה דחבריה א"כ הוי חציצה אלמא דבכה"ג הוי חציצה וי"ל דלא דמי דהכא היינו טעמא דלא הוי חציצה בכה"ג לפי שהוא גזירת הכתוב דבעינן כהן ובעלים אבל התם גבי שני שותפין חשיב כה"ג חציצה אם אחד מהם מניח ידו תחת יד חבירו לפי שאינה גזירת הכתוב שיהיו שניהן מניפים עוד י"ל דה"נ לא מיירי שהכהן מניח את ידו תחת יד הבעלים ממש דבכה"ג הוי חציצה אלא ר"ל שאוחז הכלי למטה והבעלים אוחזין למעלה והשתא ליכא חציצה כלל דה"נ אשכחן גבי ביכורים שהכהן היה אוחז בשפתיו כלומר בשפת הכלי למעלה והבעלים למטה ה"נ גבי מנחות איפכא שיד הבעלים תהיה למעלה ויד הכהן למטה:
כל מצוה התלויה בארץ כו' חוץ מן הערלה והכלאים. בירושלמי פריך אמאי לא תני לה חלה ומשני לפי שאינה בעיסה של עובדי כוכבים ולא מיירי מתני' אלא בדברים הנוהגים בישראל ובעובדי כוכבים וקשה אמאי לא פריך נמי התם אמאי לא תני תרומה ומעשר כדפריך מחלה ואין לומר לפי שאינם אלא מדרבנן דהא חלה נמי אינה בח"ל אלא מדרבנן ואפ"ה בעי אמאי לא תני חלה ולא משני לפי שהיא מדרבנן וי"ל דלהכי בעי מחלה לפי שגזרו על חלה בכל מקום אבל על תרומה ומעשר לא גזרו במקומות הרחוקים מא"י אלא דוקא אעיירות הסמוכות לארץ והיינו טעמא דגזרו על החלה בכל מקום טפי מתרומה ומעשר לפי שהחלה דומה יותר לחובת הגוף שהרי החיוב בא ע"י גלגול עיסה שהאדם עושה והלכך דין הוא שינהוג בכ"מ אפילו בח"ל אבל תרומה ומעשר אינן מוטלות אלא על מי שיש לו קרקע ודמי טפי לחובת הארץ עי"ל דהיינו טעמא דלא בעי מתרומה ומעשר משום דתני בירושלמי רבותינו שבח"ל היו מפרישין תרומה ומעשר עד שבאו הרובים וביטלום ובעי מאי רובים מתורגמניא ויש ליתן טעם דלפיכך בטלו תרומה ומעשר לפי שעכשיו בח"ל אין הקרקעות שלנו שהרי משועבדות הן למלך ואנו נותנים מהם מס למלך אם כן אין להם דין קרקע להפריש תרומה ומעשר ואם תאמר בא"י נמי משועבדות הן למלך ואפ"ה מפרישין תרומה ומעשר וי"ל דאין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מיד מעשר ומן הירושלמי שהבאתי יש להוכיח דערלה וכלאים נוהגים בשל עובדי כוכבים וכן משמע בפרק אין מעמידין (ע"ז דף לה:) דקאמר התם מפני מה גבינות העובדי כוכבים אסורין מפני שמעמידין אותם בשרף של ערלה ומיירי בערלה של עובדי כוכבים דדוחק הוא לומר דמיירי בערלה של ישראל וכן משמע לקמן (דף לח:) דקאמר ספק ערלה בח"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ועל כרחך מיירי בערלה דעובד כוכבים דאי בערלה דישראל הלא אסור למכור דדמי ערלה אסורין וקשה דהא אמרינן במסכת [ר"ה (דף ט:) לענין] ערלה אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב יש בהם משום ערלה ואם כן איך אנו נהנים מן הכרמים שהעובדי כוכבים מבריכין אותן בכל שנה ואף על פי שאין אנו יודעין ודאי שמבריכין כולם הוה לנו לילך אחר הרוב ואומר רבינו שמשון ששאל בעובדי אדמה ואמרו לו שאינן חותכין הזמורה מן הסדן ואם כן הוא יונק עוד מן הזקנה ואמר התם (ירושלמי פ"ק דערלה) המבריך בזמן שיונק מן הזקנה פטור מן הערלה ואם סיפק חייב והוא ניכר היטב כשיונק מן הזקנה וכשאינו יונק מן הזקנה כשהזמורה יונקת מן הזקנה עליהן נוטין [לצד אחר] וכשפוסק עליהן נוטין לצד [זקנה] וסימניך דהאי מאן דאכיל מחבריה בהית לאיסתכולי ביה ונראה דחדש נוהג בזמן הזה ולכך יש ליזהר שאם אדם יודע בודאי שהשעורים נזרעו אחר זמן הקרבת העומר דהיינו אחר י"ו
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
ת א מיי' פ"א מהל' תרומות הלכה א' והלכה ו:
ראשונים נוספים
אלא הזאה דבן עוף דאתי בקל וחומר מבן צאן. פירוש אעפ"י שבכלל ההזאות זריקת דם דבן צאן אי אפשר לומר דמתניתין לבן צאן אתא דאם כן ליתני זריקות כיון דלהזאות לא איצטריך לפיכך אמרו דמזריק' דבן עוף קאמר שהכתוב קראה הזאה דכתיב ביה והזה מדם החטאת והקשה הראב"ד ז"ל ולימא הזאת שמן של מצורע דכתיב ויצק על כף הכהן השמאלית והזה באצבעו ותירץ דעדיפא מינה אמרינן דלא כתיב בה כהן כלל דבמליקה כתיב ובהזאה לא כתיב בהדיא אי נמי הזאות סתם דמים משמע וכל במשמע:
אלא הזאה דבן עוף הקשה הראב"ד ז"ל אמאי לא אוקמו שמן בהזאת של מצורע דכתיב ויצוק על כף הכהן השמאלית והזה באצבעו ותירץ דעדיפא מינה אמרי' דלא כתיב התם כהן בהדיא אלא ביציקה על כפו ובהזאה לא כתיב בהדיא והנכון דלשון הזאה סתם הזאת דמים משמע ולא הזאת שמן מיהו כולם בכלל:
מתניתין כל מצוה שאינה תלוייה כו'. חוץ מן הערלה וכלאים פי' שאע"פ שהן חובת קרקע נוהגת אף בחוצה לארץ פי' כלאים מדברי סופרים וערלה הלכה למשה מסיני כדאיתא בגיטין (לט) ופריך בירושלמי אמאי לא תני חלה פי' וה"ה לתרומה ומעשרות שנוהגין במקצת מקומות שבחוצה לארץ הקרובות לארץ כגון מצרים וכל השנויים במס' ידים ונקיט חלה משום שנוהגין בה אפי' במקומות רחוקים מא"י כדאיתא במתני' דשלש ארצות לחלה אע"ג דההוא מדרבנן הא קתני כלאים דהוה דרבנן ופריך א"ר יוסי לא תנינן אלא דברים שנוהגין בישראל ובעכו"ם אבל בחלה בישראל נוהגת ובעכו"ם א"נ ושמעינן מהכא אגב אורחין שהערלה נוהגת אפילו בשל עכו"ם והכי נמי איתא בתוספתא בהדיא עכו"ם שנטע חייב בערלה וכן ביבמות בסופו עכו"ם שהביא פירות בשוק ואמר של ערלה הן של עזקה הם אינו נאמן טעמו דאינו נאמן משום דלהשביח מקחו קאמר הא אלו ידעינן ודאי דערלה הוא אסור והן הא שנוייא בפירוש במסכת ערלה. הערלה וכלאי הכרם שוים בין בעכו"ם בין בישראל ובמסכת ע"ז נמי אמרינן מפני מה אסרו גבינות העכו"ם מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה בכל הני משמע שערלה נוהגת בשל עכו"ם וא"כ תקשה לן הא דאמרי' בת"כ ונטעתם פרט לשנטעו עכו"ם: וי"ל דהתם לא ממעט אלא מה שנטעו עכו"ם בארץ קודם שיכנסו ישראל לארץ שאין ערלה נוהגת בו ואסיקנא בגמרא דאפילו למאן דאמר דערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני כך נאמרה הלכה דודאי אסורה אבל ספיקא מותר ויורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט וכרם רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ כלל ואינו צריך פדיון וכן היא בירושלמי וכן קבלתי מפי מורי נר"ו בשם רבו ז"ל ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל:
רבי אליעזר אומר אף החדש כלומר נוהג בחוצה לארץ מן התורה דמושב בכל מקום שאתם יושבים משמע והלכתא כותיה דסתם לן תנא כותיה החדש אסור מן התורה בכל מקום והכי איתא במנחות דחדש אסור בזמן הזה עד נהגו תמניסר משום ספיקא:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
המליקות דכתיב ומלק אהרן והקטיר איתקש מליקה להקטרה אי קשיא והא כהן כתיב גבי מליקה ומאי איצטרך לאקושי להקטרה יש לומר דהוה אמינא כהן ואפילו כהנת כדאמרינן בפרק הזרוע:
הזאה דקדשים אניה נוהגת בנשים כדכתיב וזרקן בני אהרן ולא בנות אהרן אלא תני הזאה וההזאה אינה כתובה אלא במקומות ומעטין ואי אפשר לומר בכולן נוהגת באנשים שהרי הזאה דפרה ודחטאת פנימיות אפילו בשאר כהנים אינה נוהגת ואפילו אי גרסינן היכא כתיבא שפיר מיפרשא מפני שאינה כתובה בכל הקרבנות אלא בג' מקומות ואין צריך לשבש הגירסא:
בן עוף שקבע לו כהן למליקתו אינו דין שיקבע לו כהן להזאתו ראיתי מקשים אמאי לא פרכינן הכא כדפרכינן בריש פר' יאזהו מקומן ובפרק כל המנחות מה לבן צאן שכן קבע לו כלי לשחיטתו ולקבל דמו ונראה לי לתרץ דהתם בעי למילף מליקה דבן עוף משחיטה דבן צאן דתיבעי צפון משו' הכי פרכינן מה לשחיטה בן צאן שכן (שכן קבע כצ"ל.) טבל לה כלי אבל הכא ילפינן הזאה דבן עוף ממליקה דבן עוף שאם מליקתו טעונה כהן כל שכן הזאתו הלכך ליכא למיפרך הכי:
חוץ ממנחות סוטה ונזירה שהן מניפות. קשיא לי כיון דכתיבנא חנופה בנזיר בזרוע בשלה וחלת מצה ורקיק אמאי לא מני להו במנחות בפרק כל המנחות דתנן אלו טעונין תנופה ואינן טעונין הגשה לוג שמן של מצורע ואשמו והביכורין כדברי רבי אליעזר בן יעקב ואימורי שלמי יחיד וחזר ושוק שלהן אמאי לא תני וזרוע בשלה וחלת מצה ורקיק של נזיר עיין בקונטרסי בפ' צו בפסוק ידיו תביאנה וקשיא לי נמי דבסוטה בפ' היה נוטל תנן מה בין איש לאשה האיש פורע ופורס כו' אמאי לא תני נמי כל הני דתנן הכי דנוהג באנשים ואין נוהגת בנשים:
כיצד כהן מכניס ידיו תחת יד הבעלים ומניף ראיתי מקשים אמאי לא הוי חליצה דהכי פריך במנחות בשלהי פרק שתי מדות (וכשהן שותפין כצ"ל.) גבי שותפין שהביאן קרבן אחר היכי ניעבדי לינשו כולהו הא הויא חליצה אלמא משמע שלא יהא דבר חולץ בינו ובין הקרבן וראיתי מתרצים דלאו דוקא תחת יד הבעלים אלא אצלם וכשהן חמשה אי אפשה אלא אם כן ישימו ידיהם זה על של חבירו אבל באדם אחד אפשר ולא הוי חליצה וזה התירץ אינו נראה לי כלל דלא קשיא ולא מידי דלא הוי חליצה פסולה אלא בין יד הבעלים ולקרבן דכל תנופה על ידי בעלים כתיבא בשלמים כתיב ידיו תביאנה את אשי ה' ובנזיר כתיב ונתן על כפי הנזיר ובסוטה כתיב ולקח הכהן מיד האשה אבל בין יד כהן לקרבן לא פסלה חליצה דודאי יד בעלים הויא חולצת בנתיים:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה