קידושין כה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
יתרת וחתכה אעבד יוצא בהן לחירות אמר רב הונא בוהוא שנספרת על גב היד:
סבי דנזוניא לא אתו לפירקיה דרב חסדא אמר ליה לרב המנונא זיל צנעינהו אזל אמר להו מאי טעמא לא אתו רבנן לפירקא אמרו ליה אמאי ניתי דבעינן מיניה מילתא ולא פשט לן אמר להו מי בעיתו מינאי מידי ולא פשיטנא לכו בעו מיניה עבד שסרסו רבו בבצים מהו כמום שבגלוי דמי או לא לא הוה בידיה אמרו לו מה שמך אמר להו המנונא אמרו ליה לאו המנונא אלא קרנונא אתא לקמיה דרב חסדא א"ל מתניתא בעו מינך דתנן געשרים וארבעה ראשי אברים שבאדם כולם אין מטמאין משום מחיה ואלו הם ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראש הגוייה וראשי דדים שבאשה רבי יהודה אומר אף שבאיש ותני עלה דבכולם עבד יוצא בהם לחירות רבי אומר אף הסירוס בן עזאי אומר אף הלשון אמר מר רבי אומר אף הסירוס סירוס דמאי אילימא סירוס דגיד היינו גוייה אלא לאו סירוס דביצים רבי אומר אף הסירוס ורבי לשון לא ורמינהו הרי מי שהיה מזה ונתזה הזאה על פיו רבי אומר היזה וחכמים אומרים הלא היזה מאי לאו ועל לשונו לא על שפתיו זעל שפתיו פשיטא מהו דתימא זימנא דחלים שפתיה קמ"ל והתניא על לשונו ועוד תניא ושניטל רוב הלשון רבי אומר חרוב המדבר שבלשונו אלא רבי אומר סירוס ולא מיבעיא לשון בן עזאי אמר לשון אבל סירוס לא ומאי אף אקמייתא אי הכי נקדמה דבן עזאי ברישא תנא שמעה לדרבי וקבעה ושמעה לדבן עזאי ותני ומשנה לא זזה ממקומה אמר עולא טהכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא אצל השרץ מ"ט (ויקרא טו, ה) אשר יגע בו אמר רחמנא והאי נמי בר נגיעה הוא לענין יטבילה כטמון דמי מ"ט (ויקרא טו, יג) ורחץ בשרו במים אמר רחמנא מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי לא נחלקו אלא לענין הזאה רבי מדמי לה לטומאה ורבנן מדמו לה לטבילה ותרוייהו בהאי קרא קמיפלגי (במדבר יט, יט) והזה הטהור על הטמא וגו' רבי סבר והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו רבנן סברי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים ורבנן נמי נדמייה לטומאה טהרה מטהרה הוה ליה למילף ורבי נדמייה לטבילה וכבס בגדיו הפסיק הענין וסבר רבי לענין טבילה כטמון דמי והאמר רבין אמר רב אדא אמר רבי יצחק מעשה בשפחה של בית רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה כוהצריכה רבי טבילה אחרת נהי דביאת מים לא בעינן למקום הראוי לבוא בו מים בעינן כדרבי זירא דאמר רבי זירא מכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו
רש"י
[עריכה]
יתרת - אצבע יתירה:
שנספרת על גב היד - שהיתה בשורת שאר אצבעות:
סבי דנזוניא - שם מקום:
זיל צנעינהו - אמור אליהם להסגר ולישב בבית וזה לשון נדוי לתלמיד חכם כדאמר במועד קטן (דף יז.) לאמר לו דרך כבוד הסגר ושב בביתך:
כמומין שבגלוי דמי - שהרי תלויין בכיס וניכרים מבחוץ או לא הואיל וטמונין בתוך הכיס:
קרנונא - יושב קרנות אתה ולא בעל תורה:
מתניתא בעו מינך - גרסינן דמברייתא דתני עלה דמתניתין רבי אומר אף הסירוס יליף לה:
אין מטמאין משום מחיה - שם אחד מן הנגעים כדכתיב (ויקרא יג) ומחית בשר חי בשאת וכתיב בה (שם) לכל מראה עיני הכהן שתהא כולה נראית כאחת פרט למחיה שהיא במקום המשופע ויורד לכל צד שאין יכול לראות ראש הנגע ורגליו כאחת:
וראשי אזנים - שפת האוזן:
ראש גוייה - גיד:
וראשי דדים שבאשה - אבל שבאיש אינן בולטין כל כך ואין זה שיפוע:
לחירות - דכולן אם קצצו לו רבו מום שבגלוי הוא ואינו חוזר:
רבי אומר אף הסירוס - מוסיף על אלו לענין עבד ושן ועין לא איצטריך ליה לרבי למנות בתוספתא דבהדיא כתיב וזיל קרי בי רב הוא ות"ק לא פליג בהא:
אף הלשון - שדרכו ליראות כשהוא מדבר ומום שבגלוי הוא:
אמר מר כו' - רב חסדא מסיק ואזיל למילתיה למיפשט בעיא דסבי:
היינו גוייה - דאימני לענין נגעים ובכולהו אמר ת"ק עבד יוצא לחירות:
ואלא דביצים - ש"מ בעיא דסבי פלוגתא דרבנן ורבי היא:
ה"ג ולרבי לשון לא - ולרבי לשון לא הוי מום גלוי בתמיה:
על פיו - של טמא:
רבי אומר היזה - דאע"ג דהזאה על הגלוי בעינן כדלקמיה:
דחלים - סוגר פיו בחזקה עד ששפתיו נדבקות מאד ולא נשוינהו כגלוי הואיל ופעמים הם טמונות ע"י חלומו קמ"ל. חלים דבר שהוא מדביק יפה שולדו"ר (שולדי"ר: ללחוץ בחזקה) בלע"ז כדאמרינן גבי תפירות עור בהעור והרוטב (חולין דף קכג:) שאני עור דחלים:
שניטל רוב הלשון - לענין מומי בכור שנו בבכורות:
רוב המדבר - ממקום פרישת דיבוקו ולמעלה קרי מדבר אע"ג דדיבור בבהמה לא שייכא קרי ליה מדבר הואיל והוא המדבר בלשון האדם:
אלא רבי אומר סירוס - אע"פ שהן טמונין בכיס לעולם:
ולא מיבעיא לשון - שהוא נגלה לפרקים:
ומאי אף - דקאמר בן עזאי:
אקמייתא - קאי אעשרים וארבעה המנויין אצל נגעים דקאמר ת"ק עבד יוצא בהן לחירות מוסיף בן עזאי לענין עבד אף הלשון:
אלא לא גרסינן והכי גרסינן תנא שמעה לדרבי וקבעה כו' - קבעה אצל הראשונות והדר שמעה לדבן עזאי שהיה מוסיף לשון לבדו על הראשונות ונמצא חלוק על רבי בסירוס וקבעה בלשון אף כמו שאמרה בן עזאי והיה לו לתנא לקובעה בין ת"ק לרבי והדר למיתני תוספת סירוס עלה אלא שמאחר שנקבעה של רבי אצל ת"ק והיתה שגורה בפי התלמידים כך לא זזה של רבי ממקומו וסידרו של בן עזאי אחריה לפי שהגירסא השגורה בפה קשה לשנותה ולחזור ולגורסה בלשון אחר:
לענין טומאה - דקי"ל מגע בית הסתרים אינו מטמא ונפקא לן במסכת נדה (דף מג.) מוכל אשר יגע בו הזב וגו' הא שטף טהור בתמיה הא טבילה בעי אלא כל אשר יגע בו הזב בדבר שהוא גלוי כידיו והזב לא שטף עדיין כל גופו במים שלא טבל מזובו וכבס בגדיו:
אשר יגע בו אמר רחמנא - האי קרא דוידיו לא שטף במים הוא:
בר נגיעה - כידיו הוא בגלוי שהרי מוציא לשונו ונוגעין בו בגלוי הילכך נגע שרץ בלשונו טמאהו:
כטמון דמי - ואין צריך ביאת מים בתוך הפה:
אף כל מאבראי - ולא שיכניס מים לתוך הפה ואף להוציא כל הלשון אינו יכול וטבילה למקצת לא אשכחינן אבל נגיעה בכל שהוא הויא נגיעה:
רבי - דריש על הטמא וחטאו חטוי על מקום טומאה הוי חטוי:
ורבנן סברי וחטאו וכבס בגדיו ורחץ - בעינן חטוי שיפול על מקום הראוי לרחיצה דהיינו טבילה:
טהרה מטהרה - הזאה מטבילה:
והצריכה רבי טבילה אחרת - משום חציצה אלמא בעי ביאת מים לתוך הפה:
כר' זירא דאמר - במנחות (דף קג:) אין מביאין מנחה של ששים ואחד עשרון בכלי אחד דקים להו לרבנן שאין נבללין יפה בשוין ביחד והוינן בה וכי אין נבללין מאי הוי והא אנן תנן אם לא בלל כשר ואמר רבי זירא עלה כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ואפי' לא בלל כשר וכל שאין ראוי לבילה כגון ששים ואחד בילה מעכבת בו דראוי לבילה בעינן:
תוספות
[עריכה]
המנונא קרנונא. פי' בקונטרס יושב קרנות אתה ולא בעל תורה ור"ח פירש אתה אומר המנונא היינו חם נונא דג חם ואין כן אלא קר נונא דג שהוא קר:
רבי מדמה ליה לטומאה. וא"ת מאי פריך לעיל מהזה על לשונו דילמא הזאה שאני דאיתקש לטומאה אבל לענין ראשי אברים מדמינן לטבילה וי"ל דע"כ ליכא לדמויי לטבילה שהרי שן ועין דהוו גלויי לעבד שהוא יוצא בהן לחירות ולגבי טבילה הוו כטמון כדמסיק בסמוך דלא בעינן ביאת מים:
כל הראוי לבילה כו'. עיקר מילתא דר' זירא בפ' המנחות והנסכים (מנחות דף קג.) דתנן אם אמר הרי עלי מנחה של ששים ואחד עשרון מביא ששים בכלי אחד והאחד בפני עצמו ומפרש בגמרא משום דששים נבללין וס"א אין נבללין ופריך כי אין נבללין מאי הוי והתנן אם לא בלל כשר אמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ואפי' לא בלל כשר וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו דראוי לבילה בעינן ואם תאמר מאי פריך ואם לא בלל כשר נהי דבלילה לא מעכבא היינו דוקא בדיעבד אבל
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
רסב א ב מיי' פ"ה מהל' עבדים הלכה ו', סמג עשין פז, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף כ"ט:
רסג ג מיי' פ"ג מהל' טומאת צרעת הלכה ח':
רסד ד מיי' פ"ה מהל' עבדים הלכה ד', סמג עשין פז, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף כ"ז:
רסה ה ו ז מיי' פי"ב מהל' פרה הלכה א':
רסו ח מיי' פ"ז מהל' ביאת מקדש הלכה ז':
רסז ט מיי' פ"א מהל' טומאת מת הלכה ג':
רסח י מיי' פ"א מהל' מקוואות הלכה י', סמג עשין רמח, טור ושו"ע יו"ד סי' קצ"ח סעיף ל"ח:
רסט כ מיי' פ"ב מהל' מקוואות הלכה י"ג, סמג לאוין קיא, טור ושו"ע יו"ד סי' קצ"ח סעיף כ"ד:
ער ל מיי' פ"א מהל' מקוואות הלכה י', סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' קצ"ח סעיף מ"ג:
רעא מ מיי' פי"ז מהל' מעשה הקרבנות הלכה ו':
ראשונים נוספים
כלן אין מטמאין משום מחיה. פי' משום דכתיב לכל מראה עיני הכהן ואף על גב דלאו במחיה כתיב אכלהו נגעים שדינן ליה כדתנן סומא באחת מעיניו אינו רואה את הנגעים.
והאי דלא קתני הכא אלא מחיה משום דשאר נגעים שיעורן כגריס ואפשר שהיה ראש אצבעו רחב כגריס ויהא נראה כאחד אבל אינו מטמא משום מחיה ששיעור הבהרת כגרי' ועוד שהמחיה סמוך לה ולפיכך לעולם היא שופע אילך ואילך [ואינו] נראית כאחד ובעינן לכל מראה עיני הכהן, כך ראיתי בתוספות חכמי הצרפתים ז"ל:
[בכולם עבד יוצא בהם לחירות]. ראיתי לרבינו הגדול ז"ל שטרח וכ' בהלכו' שמועו' הללו שבדין עבד כנעני ותמהני שהרי קנס הוא ובעינן מומחין וליכ' והכא ודאי מלתא דלא שכיחא כדאמרינן בב"ק דף פ"ד ע"ב אדם באדם דלא שכיחא ולא עבדינן שליחותייהו ואמרינן בגטין דף פ"ח ע"ב גזילו' וחבילות נמי נעביד שליחותייהו וכ"ש בהא דלא שכיחא ולית בה חסרון כיס והיא קנס דלא עבדינן שליחותייהו שאין לך דין קנס גובה בבבל לעולם.
ומשמע דס"ל לרבינו הגדול דכיון דקי"ל אי תפש לא מפקינן מיניה הכי נמי תפש הוא ומכיון שהפיל הוא שינו אינו יכול להשתעבד בו אפי' למאן דאמר צריך גט שחרור מעוכב גט שחרור נמי לאו קנין כספו הוא הילכך זכה ליה נפשיה בנפשיה אי משום דמודה אנן לאו ב"ד אנן והודאה חוץ לבית דין היא. ועוד דהא ק"ל ב"ק דף ע"ה ע"א מוד' ואחר כך באו עדים חייב [פי' היכי דפוטר עצמו מכלום] הילכך כיון דאי איכ' סמוכין אינון מחייבין בלא סמוכין נמי לית ליה רשות' לאשתעבודי ביה כלום עד דיכתוב ליה גיטא דחרותא.
ומיהו אפילו למאן דאמר אינו צריך גט שחרור ה"מ בזמן דאיכא סמוכין אבל כי ליכא סמוכין הא לא יצא לחירות על פי סמוכין דבעמדה בדין הוא שיוצא לחירות ולא משעת חבלה כדאיתא בב"ק דף ע"ד ע"א הילכך כי ליכא סמוכין ודאי צריך גט שחרור לדברי הכל ואין אנו צריכין להכריע:
נהי דביאת מים לא בעי מקום הראוי לביאת מים בעינן כדר' זירא. איכא למידק בשלמא בדר' זירא ראוי לבילה בעינן דכתיב בלולה אלא הכא מנא ליה כלל דבעינן ראוי לבא בו מים.
ויש מפרשים לבא בו מים בעינן מדרבנן שאעפ"י שלא הצריכו חכמים שיהא צריך לבא בו מים הצריכו שיהא ראוי לכך כשם שמצינו בתורה שהחמיר בראוי לבילה יותר מן הבילה עצמה ותקון רבנן כעין דאורייתא. ואפשר דהואיל ומצינו לענין טומאה שהוא גלוי אף לענין טבילה גלוי הוא שצריך שיהא ראוי לבא בו מים:
הא דאמרינן נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבא בו מים בעינן כדר' זירא. קשיא לן והא לא דמיא לדר' זירא, דבשלמא בדר' זירא בעיא ראוי לבילה משום דכתיב (ויקרא ז, י) בלולה בשמן ולכתחלה בילה צריכה, וגבי אלם ואלמת בפרק מצות חליצה (קד, א) לפי שאינם בואמר ואמרה, ובקריאת בכורים בפרק המוכר את הספינה (פא, ב) משום וענית ואמרת, וכן בכל שאר המקומות שהוזכרו דברי ר' זירא כיוצא באלו, אבל כאן שאין צריך ביאת מים ואפילו לכתחלה, למה הוצרך למקום ראוי לביאת מים, ויש מפרשים דמדרבנן בעלמא לפי שצריך טבילה כל גופו דבר תורה תקינו דלשון ושינים שפעמים מגולין יהו צריכין ראוין לבוא בו מים. ובתוס' מתרצים דמכל בשרו דרשינן ליה דאף על גב דכל בשרו למעט בית הסתרים, מכל מקום כיון דכתיב כל מרבים להו לבית הסתרים לענין זה שיהיו ראוין לביאת מים.
בן עזאי אומר אף הלשון. פי' ות"ק לשון לא נמצא שהשן היא חשובא גלוי יותר מן הלשון ונמצא לה עצם בין שיניה. קשיא לי והא אמרן דשן הוא גלוי טפי מלשון והיכי מקשי משן על לשון ומי איכא למאן דאמר דשן לא הוי גלוי והא כל מומין שבגלוי משן ועין ילפינן להו ויש לומר לענין טבילה כיון דכתב ורחץ בשרו במים מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי כך דומה השן כמו הלשון ואם השן צריכה טבילה גם הלשון צריכה שא"א להטביל השנים בלא הלשון:
צנעינהו. פירש לשון נדוי הוא גבי ת"ח שמנדין אותו בצנעה ואומרין לו הכבד ושב בביתך:
לאו המנונא שמך אלא קרנונא שמך למה דפרש"י דקרנונא הוא יושבי קרנות קשה קצת מה עאין קרנונא צ"ל המנונא ונ"ל כי המנונא לשון יתד נאמן בבית המדרש הוא הפך קרנונא ובשם אחד מגדולי הדור שמעתי שמפרש קרנונא הוא דג קר בלא טעם ואין לדג הזה טעם לחיך הוא הפך חם נונא ר"ל דג חם ומבושל ומוטעם היינו דאמר ליה דרך מליצה לאו המנונא שמך אלא קרנונא שמך דף כ"ה:
דתנן כ"ד איברים שבאדם כולם אינן מטמאין משום מחיה. פי' שיעור בהרת הוא כגריס ומחיה בכעדשה מבוצרת בתוך הגריס ושניהם מצטרפים לכגריס כדאיתא בנגעים והגריס יש בו שמנה עדשות והעדשה ארבע שעורות ואינה מטמאה אלא כשהוא במקום שאפשר לראותו כלו כאחד כדכתיב לכל מראה עיני הכהן ולפיכך במקומת אלו השנויים כאן שהם עגולים והנגע משתפע מן הצדדין אינו נראה בראייה אחת ולפיכך אינם מטמאין משום מחייה וה"ה דשאר נגעים נמי אם אינם נראים בראייה אחת אינן מטמאין דקרא דדרשינן לכל מראה עיני הכהן כלהו שדינן ליה כדאמרינן התם סומא באחת מעיניו אינו רואה את הנגעים דכתיב לכל מראה עיני הכהן ודרשינן ליה בכל הנגעים והא דנקט תנא משום דאיירי דשעורה דנגע גדול כגריס והמחיה בנתים מסתמא אינה נראית בראייה אחת אלא במקום פשוט אבל שאר נגעים בעינן ששעורם כגריס בלבד מחיה אפשר שיהא ראש אצבעו רחב כגריס ונראה כאחת והא דלא מני הכא השפתים משום דההיא בר מהאי טעמא נמי אינה מטמאה שאי אפשר לשיעור מחיה שלא יתפשט כלפי פנים והויא לה טומאת סתרים ואינו מטמא דמקום הראוי לבא מים בעינן אומר רבי' נר"ו דהא מדרבנן בעלמא הואיל ולענין טומאה דינו כגלוי מן התורה שוויה רבנן לענין טהרה נמי כגלוי מיהו רחיצה וביאת מים לא בעי דהא כתיב ורחץ את כל בשרו מאבראי אף כל מאבראי:
כדרבי זירא דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינה ראוי לבילה בילה מעכבת בו האי מימרא איתא במנחות משום דאמרינן התם אין מביאין ששים ואחד עשרון בכלי אחד מפני שאין נבללין פי' לפי שאין כלי שרת במקדש יותר מששים עשרונים גם שמן של מנחות הראוי לבילה אין בו אלא כדי בלילת ששים עשרונים ולפיכך אם היו מביאין בכלי אחד כגון ס"א עשרונים לא היו יכולים לבלול והוינן בה וכי אין נבללין מאי הוי והתניא אם לא בלל כשר ואהדרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כגון ששים עשרונים שאפשר לבוללן וכל שאינו ראוי לבילה כגון ס"א עשרון בילה מעכבת בו וכי תימא ומאי האי דאקשינן התם והתניא אם לא בלל כשר דהתם הוא בדיעבד אבל לכתחילה צריך לבלול ומצוה היא וא"כ שפיר תנן במתניתין שאין מביאין לכתחלה ס"א עשרונים בכלי אחד אלא בב' כלים כדי לקיים לכתחילה מצות בלילה ואיכא למימר דמתניתין מיירי במי שהתנדב להביא ס"א עשרונים בכלי א' שא"א לו להביאם בב' כלים וקתני שאין מביאין אותו בכלי אחד ופטור מלהביאם כיון שאין נבללים ולהכי פרכינן כיון שאינו מעכב אמאי פטרינן ליה ומהדרי' משום דרב זירא והא דאמרינן דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו לא תקשי לן למאי דאמרי' התם שכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשטת אלא לעכב ובלילה חזינן דאהדרי' קרא כמה זימני ואפ"ה אינו מעכב דהכי גמירי לה הלכה למשה מסיני דבילה אינה מעכבת וגלי בה רחמנא נמי דלא אפקה לבילה בלשון עשה אלא בלשון ספור כך פירש בתוספת כתנאי פירש אפלוגתא דבן עזאי ור' קאי והלכתא כרבי מחברו:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
כתנאי ומעוך כוכתות ונתוק וכרות כולן בביצים פי' כל אלה החלוקת אינן אלא כשלא תלש הביצים לגמרי שאם תלשן וחתכן אפי' בביצה אחת הוי מום כל כן בשתים כדתנן בפ' על אלו מומין אין לו בינים אין לו אלא בינה אחת כו' והכא במעוך וכתות ונתוק וכרות פליגי מעוך וכתות הוא ששמיענן בידו ושיברם וכיתתם והניחם במקומון והם נקמטים ונכווצים ואינם תלויין כדמעיקרא ונתוק וכרות הוא שתלשן ממקום חבורן והיניחם בכוס והן תלויין ומדולדלין יותר מדמע קרא ובהי פליגי הני תנאי אי חשיבי הני ביצים מומין שבגלוי אי לא דלגבי מומין בעינן מומין שבגלוי והכא מפרש התם פלוגתייהו בפ' על אילו מומין אלא הכא במומין שבגלוי הכי (תיבת הכי מפרש סתם פלוגתא הוא ע"ש וצ"ל אלא הכי במומין שבגלוי פליגי.) מפרש סתם פלוגתייהו פלגי פי' אי חשיבי הני גבי ביצים מומין ששבגלוי אי לא דר' יהודה סבר מעוך וכתות הוי מומא דכוויצאן פי' שעכשיו הם נכווצים ונקמטים יותר ממה שהיו בראשונה ונראה לעין הוא הילכך מומין שבגלוי הן. נתוק וכרות הוי מומא דתליאן פי' יותר הן מדולדלין ותלויין ממה שהיו בראשונה ור' אליעזר סבר מעוך וכתות לא הוי מומא דמעיקרא נמי זימנין דכוויצאן פי' יש בהמה שביציה כווצות ואינן תלויות כל כך בלא שום מיעוך הלכך לא חשוב מום שבגלוי נתוק וכרות לא הוי מומא דמעיקרא נמי זימנין דתליאן פי' יש בהמה משביציה מדולדלות ותלויות יותר מחברתה ור' יוסי סבר מעוך וכתות הוי מומא דהא ליתנהו פי' אין הביצים בעין כמו שהיו שהרי מיעכן וכיתתן והלכך כמאן דתלשינהו לגמרי דמו והוי מומא: נתוק וכרות לא הוי מומא דאיתנהו פי' כיון שהביצים בעין אע"פ שתלשן ממקום חיבורן לא הוי מומא ואע"פ שנסתרסה הבהמה בכך אין זה מום גלוי אלא מום שבסתר ואינו פוסל וכמו שמצאנו לגבי מומי הבכור דעד כאן לא פליג אלא בהני אבל חם חתך הביצים והכיס שנראה מקומם חסר הוי מומא הכי נמי יש לונו לפרש גם בסירוס דעבד דפליגי תנאי דלעיל דהא כתנאי אמרינן למימרא דפלוגתא דהתם כפלוגתא דהכא היא שאם חתם הביצים של עבד עם הכיס שלהן שנראה מקומן חסר ליכא מאן דפליג דמומין שבגלוי הן ואנן לא ילפינן משן ועין אלא מומין שבגלוי ואינן חוזרין והני נמי הכי הוי אלא בסירוס פליגי ולשון סירוס נמי הכי משמע שאין החסרון ניכר בו כל כך אלא שסירסו ע"י מיעוך וכתות ותוק וכרות. ונראה לי דכל המומין ששנו חכמים לגבי בכור בכולן עבד יוצא בהן לחרות שהרי מדרש אחד ולשון אחד דרשו חכמים בשליהם דהכא גבי עבד כלל ופרט וכלל ודרשנו אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חורין והכי דרשינן נמי לגבי מומי בכור בריש פרק על אלו מומין דמקשי תלמוד' התם אמאי פסלי כל תני מומין פסח ועור כתיב ומהדר כתיב כי יהיה בו מום כל מום ומקשה ואימא כי יהיה בו מום כלל פבסח או עור פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט פסח ועו ראין אחר לא. ומהדר כל מום רע חזר וכלל. כל לופרט וכלל אי אתה דן אל אכעין הפרט מה הפרט מפורש מומין ששבגלוי ואינן חוזרי אף י מומין שבגלוי ואינן חוזרין אי מה הפרט מפוש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינן חוזרין אלמה תנן נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור ומהדר כל מום רע ריבויא הוא כו'. הנה כמו שדרשנו לגבי עבד כך דרשנו לגבי בכור. א"כ אם חתך ריס העין של עבד או אם חתך שפתו או ביציו דהו ימום שבגלוי ואינו חוזר הכי נמי דעבד יוצא בהן לחירות. וזה ששנו חכמים עשרים וארבעה ראשי איבירם לא נשנו אלא לגבי צרעת שהן משופעים בראשיהן ואין הנגע נראה בהן כאת שאין בראשיהן רוחב כגריס אבל ריס העין והשפה והביצים אינן משופים ומיטמאין הן בנגעים וכשאומר התנא ובכולן עבד יוצא בהן לחירות לא מרא דלאו דוקא שן ועין דכתיבי אלא גן בהני נמי יוצאין והוא הדין בדומין להן כגון ריס העין והשפה והביצים ועיל נמי דאייתינן תנא יוצאין בשן העייועין וראיש איברין לא תנא כ"ד ראשי איברין אלא סתם קתני למימרא דבכולהו נפיק תדע דהכי הוא דהא אמרן לעיל תלש בזקנו ודלדל בו עצם. עדב יוצא בו לחירות ש"מ דלאו דוקא כ"ד ראשי איברים בעינן אלא כל המנויין לגבי בפור הן מנויים גם לגבי עדב והאי דנקט ראשי איברים למימרא דבעינן מומין שבגלוי וראיש איברים הן מומין שבגוי למעוטי שאם חסר ממנו איברים ואינן בגלוי שאינו יוצא בהן לחירות כגון כל אותן שמנו חכמים בפ"ק דאהלות רמ"ח איברים באדם שלשים בפיסת הרגל שלשים בפיסת היד תשעה בראש כו אם חיסר ממנו אב מאותם הוי מום שבסתר ולא הוי מום גלוי אלא ראשי איברם והיה גם לגבי בכור והאי דבעי רב אחדבוי התם (בכורות דף ל"ט.)יש מחוסר אבר מבפנים אי לא לאו למיפק ביה לחולי קא מבעי' ליה דודאי לא נפיק לחולי אלא במום שבגלוי אלא לאפסולי' מעל גבי המזבח קאמבעי' לי' דהיכ גריסינן התם בהלכות חיטין החיצונית בעי רב אחדבוי בר אמי יש מחוסר אבר במבפנים אי לא למאי אי לבכור פסח ועור כתיב: פי' דבעינן מומין שבגלוי: כיוצא בהן כדאמרן לעיל אי לקדשים עורת או שבור כתיב ומהדר לאישתחוטי ולאתפרוקי לא מבעי' לן פירש דודאי חבר שבפנים לא חשיב מום כי קח מבעי' לן לאיפסולי מעל גבי המזבח מאי תמים יהיו לרצון כתיב תמים אין בעל מום לא אפי' מבפנים או דילמא תמים יהי לרצון (ובש"ס שם הגירסא תמים והוא לרבות והוא ע"ס וצ"ל לרצון כמש"ר.) כל מום לא יהי בו מה מום מאבראי אף חסרון נמי מאבראי אלמא אין מום חשוב גבי בכור אלא מום שבגלוי ונאה לי דלאו דוקא בחסרון אבר יוצא העבד לחירות חלא גם חס נפגם או נסדק או ניקב והוא מום קבוע יוצא לחירות שכל מה ששנינו לגבי בכור נפגמה אזנו נסדקה ניקבה ריס של עין שיניקב שנפגם שנסדק חוטמו שניקב שנפגם שנסדק שפתו שנקבה שנפגמה ושנסדקה בכל אלו העבד יוצא לחירות ואין לחלק ביניהם שהרי מדרש אחד דרשו חכמים בשניהם ובלשון אחד לאמר בשניהם דבעינן מומין שבגלוי ואינם חוזרין וא"כ כל אותם שהן חשובין מומין שבגלוי לגבי בכור הן חשובין לגבי עבד. ומנחתי שגם בתוספות של בכורות נתקשו ביותר בזה הענין וכך כתב שם קשיא לר הואיל והדרשות שוות בהו מאי שנא הכא דמרבנן אפי' ריס של עין שנקיב מהאי ריבוא והתם לא קאמרינן הכא דהא קא חשיב התם כד ראשי איברים שעבד יוצא בהן לחירות וקא חשיב העינים ומשמע דעינים אין ריס לאחת הכא נפגמה אזנו הוי מומא וגבי עבד לא הוי מומי דאי אמר' הוי מומי א"כ (לחשבוה וכו' בפ"ק דחולין דף י"ד ע"ב.) ליחשבה גבי ג' פגימות דחשי' בפ"ק דחולין דהא חשיב תרתי פגימות אוזן בבכור ושפגימת מום ובקדשים וכל שכן שיש לו לחשיב עבד כו' עוד יש לתרץ דשאני הכא גבי מומי בכור דרבויא נכתב בלשון כל מום רע אבל התם לא כתב כי האי גוונא בריבוייא. ואינה נראה לי מה שתירץ דאע"ג דלא כתב ביה כל גבי עבד הא אמרינן לחפשי ישלחנו ריבוייא הוא ולא דרשינן בכלל ופרט וכלל אלא בריבוי ומיעוט וריבוי ואין לחלק בין עבד לבכור כלל אלא דין אחד להן. ומאי דקשיא ליה אמאי לא חשבי גבי ג' פגימות הא לא קשיא דכיון דחשיב פגימות אוזן בבכור היה לפגימות אוזן בעדב דמדרש חד דרשינן בתרווייהו. ופגימות מום בקדשים דקחשיב לאשמועינן דבית הערוה של נקבה נמי פגימתה בכל דהו כדפירש המורה התם. הלכך אין לחלק בין מומי עבד למומי הבכור תדע דהכי הוא דהא כי הוה סברי' דאמר רבי סירוס אין לשון לא רמינן עליה מאי דתנאי ר' אומר רוב המדבר שבלשונו דאלמא לשון הוי גלוי לענין בכור ופרקינן אלא רבי אומר סירוס וכ"ש לשון ולא רצה לומר דשאני עד מכבכור ש"מ דכל מאי דחשיב מום גלוי לגבי בכור לישחט עליו במדינה חשיב נמי מום גבי עבד לצאת בו לחרות עוד ראיתי שמקשים שם אמאי לא הוו פסח או עור שני כתובים הבאים כאחד ולא נדרשינהו בכלל ופרט וכלל דכי משמע בקדושין דאי לאו דצריכי שן ועין לא הוא דריש להו בכלל ופרט וכלל. ונראה לי לתרץ דוקא כי הוה בעינן למדרש שאר איברים משן ועין במה מצינו ולא היינו סבורים דאיכא כלל בהאי קא הוה מקשינן דהן שני כתובי' הבאים כאחד אבל כשחזרנו לומר וכי יכה הוי כלל וכן לחפשי ישלחנו אין להקשות כך דכמה כללי ופרטי דרשי' בכי האי גוונא ואינ"ג דפרטי הוי טובא כמו ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר בצאן ביין ובשכר פרט בכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל וכן על כל אבידה והרבה כיוצא בהם והאי דלא מקשינן בבכורות כדאקשינן הכא משום דהתם מפורש הכלל כי יהיה בו מום כלל ומשמע כל מום ואין אנו צריכין לדרוש מה מצינו אבל הכא דהוי סברינן דליכא כללא אלא מה מצינו דורש אקשינן ליה דהוו שני כתובים הבאים כאדח ואע"ג דכי איכא פרטי טוב' דרשינן להו ואמרינן כל הני פרטי לה לי פדדרשינן בספרי לכל הני פרט דמער וכדאמרינן בפרק אלו מציאות ובריש פ' מרובה מ"מ אין להקשות דיהיו שני כתובים הבאין כאחד ולא ילמדו לאחרים שהי לא הם מלמדים על אחרים כלל אלא הכלל מלמד עליהם והפרטים אינן באים אלא למעט שלא תרבה מן הכלל האחרון כל דבר אלא הדומה לפרט אבל כי דרשינן מה מצינו שאתה רוצה להביא אחרים מהם במה מצינו התם ודאי יש לומר שהן שני כתבים הבאים כאחד ואין מלמדים. ואי קשיא היכי אמרינן בבכורות דכל מום רע ריבויא הוא ולא כלל והא גבי מעשר דכתיב כל ודרשינן ליה בכללי ופרטי. תשובה הכי מקשה נמי בשילהי פרק שור שנגח ובריש פרק מרובה ומהדר דכל ריבוייא ובכל כללא.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה