תהלים קלז ח-ט: "בת-בבל השׁדודה, אשׁרי שׁישׁלם-לך את-גמולך שׁגמלת לנו! אשׁרי שׁיאחז ונפץ את-עלליך אל-הסלע!". בקריאה ראשונה הפסוק נשמע אכזרי מאד. אך יש לשים לב, שהפסוק אינו קורא לבני ישראל (או לכל אדם אחר) לנפץ עוללים בבליים אל הסלע; הפניה היא אל "בת בבל השדודה".

הפסוק מאחל לאומה הבבלית, שתידרדר ותגיע לאותו מצב שהאומה הישראלית נמצאת בו - שתהיה אומה חלשה ושפלה עד כדי כך, שעם אחר יכבוש אותה ויתעלל בילדיה.

מטרת הפסוק היא לגרום לבבלים להרגיש את חומרת המעשים שעשו לעם-ישראל; מעין הפסוק בתורה (שמות כב כא-כג): "כל-אלמנה ויתום לא תענון.  אם-ענה תענה אתו כי אם-צעק יצעק אלי שׁמע אשׁמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשׁיכם אלמנות ובניכם יתמים": גם כאן אין המטרה להעניש את הנשים והילדים, אלא להמחיש לגברים את חומרת החטא שלהם - שיחשבו מה היה קורה אם האישה שלהם היתה אלמנה והילדים שלהם היו יתומים.