המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.
"גם מתמול וגו'" - למדנו שכל שבעה ימים היה הקב"ה מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו מתמול שלשום מאז דברך הרי שלשה ושלשה גמין רבויין הם הרי ששה והוא הי' עומד ביום הז' כשאמר לו זאת עוד שלח נא ביד תשלח עד שחרה בו וקבל עליו (ש"ר) וכל זה שלא הי' רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו ונביא היה שנאמר (הלא אהרן אחיך הלוי וגו' ועוד נאמר לעלי הכהן) (שמואל א ב) הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים הוא אהרן וכן (יחזקאל כ) ואודע להם בארץ מצרים וגו' ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ואותה נבואה לאהרן נאמרה
"כבד פה" - בכבידות אני מדבר ובלשון לע"ז בלב"ו (שטאממלער)
"גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך" - למדנו שכל שבעת הימים היה יושב הקב"ה ומפתה משה ללכת בשליחותו מתמול ומשלשום ומאז דברך הרי שלשה ושלשה גמין רבויין הרי ששה והיה עומד ביום השביעי לשון רש"י ועל דרך הפשט יאמר כי אני כבד פה גם מתמול גם משלשום כי מנעורי הייתי כבד פה אף כי עתה כי אני זקן וגם מאז דברך היום אל עבדך כי לא הסירות כבדות פי בצוותך אותי ללכת אל פרעה לדבר בשמך ואם כן איך אלך לפניו והנה משה מרוב חפצו שלא ילך לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו אבל טען אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת אל תצוני שאלך כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים והקב"ה כיון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו אבל אמר לו אנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר (פסוק י"ב) שיהיו דברי אשר אשים בפיך במלות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה ובאלה שמות רבה (ג כ) אמרו אמר לו אם אתה אינך איש דברים אל תחוש הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראייה ופקח לשמיעה ואם חפצתי שתהיה איש דברים היית אלא לעשות כך אני חפץ ובעת שתדבר יהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך הדא הוא דכתיב (בפסוק יב) ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך ולפי זה נראה בעיני שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רבותינו (בשמו"ר א כו) שאירע לו עם פרעה והנכון בעיני שאמר ה' למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם הלא אנכי ה' עושה כל ובידי לרפאות אותך ועתה כיון שלא תרצה ברפואתך ולא התפללת לפני על זה לך אל אשר אני מצוה לך ואנכי אהיה עם פיך ואצליח שליחותי גם אפשר שיהיה רמז מ"ויחר אף ה' במשה" (פסוק י"ב) שלא רצה לרפאותו ושלחו על כרחו
בי אדני לא איש דברים אנכי. דרשו רז"ל שבעת ימים היה הקב"ה מפתה למשה שילך למצרים מתמול ומשלשום הרי ג' וג' גמין רבוין הרי ו' והיה עומד ביום השביעי, ומה שאמר כי כבד פה אמרו במדרש משה נתגדל בפלטרין של פרעה והיה נוטל כתרו ומשליכו לארץ ורצה המלך לדונו להריגה ואמרו לו אצטגניניו זהו שאמרנו לך שהוא עתיד להושיע את ישראל ולהחריב מלכותך, נתיעץ פרעה עם חכמיו והיו בכלל יועציו יתרו ואיוב ובלעם זה אומר חייב מיתה הוא וזה אומר נער הוא ואין לו דעת, מה עשה הביאו לו קערה אחת נתנו בתוכה זהוב אחד וגחלת של אש אמרו אם הוא נוטל הזהוב בידוע שהוא בן דעת וחייב מיתה ואם הוא נוטל הגחלת בידוע שאין לו דעת ופטור מן המיתה היה רוצה ליטול את הזהוב ומלאך בא והטה ידו ונטל הגחלת והכניסם לתוך פיו ונעשה ערל שפתים.
ולפי המדרש הזה יאמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי מנעורי כל שכן עתה שאני זקן ואתה לא רפאתני מאז דברך אל עבדך ותצוה אותי בשליחות זאת, ומה שלא רפאו הש"י ולא הסיר כובד פיו מפני שלא התפלל ומה שלא התפלל מפני שלא היה רוצה ללכת.
וכתב רבינו חננאל מה שהזכיר שני דברים כבד פה וכבד לשון יורה כי משה רבינו לא היה צח הדבור באותיות זשרס"ץ שהן אותיות השינים זהו שאמר כי כבד פה גם לא באותיות הלשון שהם אותיות דטלנ"ת וע"ז אמר וכבד לשון.
"לא איש דברים אנכי" בלתי מורגל במלאכת לשון למודים וסדרה לדבר לפני המלך:
" גם מתמול" בהיותי גר בארץ נכריה:
" גם משלשם" בהיותי בבית פרעה:
" גם מאז דברך אל עבדך" אף על פי שהיתה נפשי הדברית אז באור פני המלך לא קנתה לשון למודים:
" כי כבד פה וכבד לשון אנכי" וזה קרה לי, כי בהיות כלי הדבור שלי בלתי מוכנים לפיכך לא פנה לבי לדעת לעות את יעף דבר:
ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי וגו' עד וילך משה וישב אל יתר חותנו. לפי שראה מרע"ה שהיה הב"ה מפליא לעשות עמו אותות ומופתים למעלה מהטבע התחנן לפניו שכמו שרפא את ידו ירפא את פיו ולשונו והוא אמרו בי ה' והמפרשים כתבו שהוא לשון תחנה ולי נראה שהמלה היא כפשוטה כאומר לא תעשה הנס והפלא במטה אשר בידי אבל עשה אותו בי לפי שלא איש דברים אנכי ואני חשבתי שכאשר שרתה הנבואה עלי כן אתה מבלי שאבקש עליו תעשה פלא בי לתיקון פי ולשוני כמו שצריך לנביא ההולך בשליחות אשר כזה שראוי שיהיה לו לשון מדברת גדולות לדבר אל פרעה ולדבר אל העם ולהנהיגם במעגלי צדק ואנכי רואה שלא הרוחתי דבר עם הנבואה השורה עלי וה"א לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כלומר זה לי ג' ימים שדברת אל עבדך בכל יום ויום מהם ועכ"ז כבד פה וכבד לשון אנכי כאשר הייתי בימי חורפי שלא תקנת חסרוני ומום פי ושפתי ואמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי לפי שהי' לו ערלה ויתרון בשר בשפתים וכמ"ש הן אני ערל שפתים ולכן היה כבד הדבור כי לא יוכל לבטא באותיות בומ"ף והיתה שאלתו ובקשתו כאומר עם הנפלאות האלה תעשה בי ג"כ פלאיך ומעשיך הנוראים לא במטה ולא במימי היאור בלבד. והנה הוצרך מרע"ה לבקש על פיו ושפתיו לפי שהיה עתיד כמו שצוהו לדבר לזקני ישראל ולדבר אל פרעה פעמים רבות וראה שגנאי הוא לו להיות עלג כבד פה וכבד לשון. וכבר שאל הר"ן בדרשותיו למה היה מרע"ה חסר הדבור וערל שפתים בהיותו שלם בכל השלמיות הגופניים והנפשיים כמ"ש אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר וכלם ממשה גם כי שם נביא נגזר מלשון ניב שפתים. והשיב לזה כי מהיות התורה וקבולה דבר היותר גדול שאיפשר במין האדם היה ראוי לעם המקבל אותה שיהיה ברור אצלם שהיא אלהית ושלא יפול בה שום ספק וחשש וע"ז נעשו ביציא' מצרים המסו' הגדולות האותות והמופתים כדי שידעו ישראל שהנמנעות אצל הטבע היו אפשריות בחק היכולת האלהי. ולפי שהיתה מצרים מלאה חרטומים ומכשפי' בחר הש"י לעשות שמה הבחינה הזאת כדי שיתברר לעיניהם שלא היו אותן המופתים בכשוף ובלהט וכמ"ש במס' מנחות (דף פ"ה) שאמרו יוחני וממרא חרטומי מצרים למרע"ה תבן אתה מכניס לעפריי' עיר שכולה תבן ושמרע"ה השיבם למתא ירקא ירקא שקול כלומר שלכן בחר הש"י לעשות שמה מופתיו בעבור היות מצרים מלאה כשופי' כדי שיוכר ויובדל הדבר האמתי מהמזוייף ולזאת הסבה עצמה בהיות מרע"ה נשלם בכל השלמיות הוסר ממנו בהשגחה גמורה צחות הלשון וקלות הדבור למען לא יחשב שהמשיך לבות בני ישראל אחרי תורתו בכח דבריו ושנצח את המצריים ברוח שפתיו וכתב הרמב"ן שמשה לא רצה להתפלל על תקון פיו ושפתיו לפי שלא היה חפץ בשליחות ושאם היה מתפלל עליו היה הקב"ה עונה אליו ועושה בקשתו. האמנם דברי הר"ן צדקו בטעם הענין ולזה כיון ית' במה שהשיבו בכאן מי שם פה לאדם ר"ל כי האלמות והעברת הדבור בו לא היה בלבד מפועל הטבע אבל היה דבר מושגח מהש"י מכוון ממנו לתכלית משובח כי הוא השם פה לאדם והוא אשר שם האלם בכוונה והשגחה כי עם היות שההעדר אינו מפעולת פועל הנה האלמו' במרע"ה היה דבר מושגח ומכוון מאתו ית' וכבר העירו ע"ז (מנחות פ"ה) בב"ר מי שם פה לאדם א"ל אין אתה איש דברי' אל תחוש הלא אנכי בראתי כל פיות שבעולם ואני אלמתי מה שחפצתי. והרמב"ן פי' מי ישום אלם נמשך למלת אדם שזכר מי שם פה לאדם או מי ישום אדם אלם והענין שכיון שלא רצה להתפלל עליו לא ירפאהו וילך בשליחות על כרחו והנה זכר השם עם זה חרש ופקח ועור לפי שג' קנינים או פעולים יש באדם שהן יותר נכבדות מכל פעולותיו. הא' הוא הדבור כי בזה ידמה לבר אלהין ועליו אמר מי שם פה לאדם ואמר על העדרו או מי ישום אלם. והב' הוא בחוש השמע שהוא מכין ומצרן גדול להשגת החכמות והג' הוא פועל חוש הראות ולכן אמר על העדר חוש השמע או חרש. ועל העדר חוש הראות או עור. ועל קנין חוש השמע וקנין חוש הראות אמר או פקח כי שם פקח אמר על השמיעה כמו לפקוח אזנים ועל הראות כמ"ש פקח עיניך וראה הרי שנזכרו בפסוק הזה ג' קנינים דבור ושמיעה וראייה וג' העדרים מהם שהם אלם וחרש ועור והנה אמר מי שם פה לאדם כנגד אהרן שיהיה לו לפה ואמר או מי ישום אלם על משה. ואמר או חרש על פרעה כמ"ש ולא ישמע אליכם פרעה. ואמר או עור כנגד חרטומי מצרים שלא ראו אור האמת ולכן אמר על כלם הלא אנכי ה' שהכל מאתו ית'. כי הוא יודע פשר דבר והכל ממנו בחכמה. ולכן השלים דברו באמרו ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר ר"ל שאיישר הדברים בפיך באופן שלא תצטרך לבטא באותיות הכבדי' על פיך ועל ציצת לשונך אבל תדבר באותיות קלות אצלך ובזה תושלם הכוונה העליונה ולא תהיה השליחות עליך למשא והותרה בזה השאלה הכ"ה. אבל מרע"ה לא נתפייס בזה והשיבו בי ה' שלח נא ביד תשלח ר"ל נקל היה בעיניך להפוך המטה נחש והמים דם וכי יחדל הרצון והיכולת לתקן את אשר עות הטבע בפי ובשפתי וז"א בי ה' בתמיה כלומר בי בעצמי תעשה טענותיך לבלתי רפאני לכן שלח נא ביד תשלח מי שיהיה צח הלשון ונקל הדבור כי כן ראוי לשליחותך כי אם אתה צריך לשלוח עמי אדם שידבר מליץ טוב יותר טוב הוא שתשלח בידו השליחות כלו ומה לי שמה ולמה אהיה עליו למשא ויש במשמע דבריו ג"כ שישלח שליחותו ביד אותו השליח שעתיד להעלותם אל ארץ הכנעני אחרי שכבר רמז לו שהוא יוציאם ממצרים כמ"ש והוצא את עמי בני ישראל ממצרים ולא אמר שיעלם ויכניסם לארץ. ולזה רמז ג"כ באמרו שלח נא ביד תשלח כלומר שלח השליחות הזה ביד אותו השליח שאתה עתיד לשלוח להכנסת הארץ וכבר העיר לזה רש"י בפירושיו. ומאשר אמר ביד תשלח נ"ל יותר נכון לפ' שהיתה כוונתו לומר לפניו ית' כי אם היה מתוקן פי ולשוני הייתי ראוי לשליחות והייתי ציר נאמן לשולחי דורש טוב לעמי ודובר שלום לכל זרעי אבל אם אני כבד פה וכבד לשון ולא אדבר דבר לא לפרע' ולא לישראל איני ציר בגוי' שולח אלא איש עתי הולך וכתב בידו כשליח הולכה שיתנו בידו כתב אחד להוליכו ממקום למקום שאין עליו לדבר כלל אלא ללכת שמה ולתת מה שניתן בידו ולכך אמר ואם ככה את עושה לי שליח הולכה ולא שליח דבור שלח נא ביד תשלח איש עתי שתשלח בידו מה שתרצה כאלם לא יפתח פיו כי איני רוצה להיות שליח יד אלא שליח פה. והותרה בזה השאלה הכ"ו. ושזכר הכתוב שחרה אף ה' במשה. והרב המורה כתב בפ' ל"ו ח"א כשתחפש בכל הכתוב לא תמצא חרון אף וכעס בבורא ית' רק בענין ע"כ והפסוק הזה חולק עליו. וכבר אמרו אנשים שהיה חרון אף ה' במשה על שסרב בשליחותו למנוע למדו את העם בידיע' האלוה ולהצילם ממה שנשתקעו באלילי המצרים ושלכן נחשב למשה זה כאלו עבד ע"כ יען מנע את עצמו מללמד את העם דרך ה'. והראב"ע כתב כי לא מצינו חרון אף ה' שלא חדש נזק. וכתב שי"א שגם זה חדש נזק שנ' ויפגשהו ה' ויבקש המיתו האמנם הוכיח למרע"ה וא"ל הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא ר"ל היטבת לראות שכוונתי לשלוח עמך איש יודע דבר ונבון לחש ואולי לקנאתך ממנו שיגדל עליך בדבר שפתיו אמרת שלח נא ביד תשלח והנה טעית בחושבך שאקל בכבודך בדבר השליחות כי באמת אין עיני ולבי בזה רק על אהרן הלוי אחיך כי היה נודע בישראל על יחס הלוי וידעתי כי דבר ידבר הוא ולא יהיה סרבן כמוך בשליחות ואל תחשוב שיקנא בנבואתך כי הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו והוא עם היותו גדול ממך והיותו חכם חרשים ונבון לחש לא ישוה אליך בשליחות אבל יהיה תחת ידיך שאתה תשים את הדברים בפיו לא כפי סברתך הפשוטה כי אם כפי חכמתי העליונה והוא אמרו ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו והוריתי אתכם את אשר תעשון והכל יהיה אם כן מאתי אבל השפע יבא ממני עליך בלי אמצעי ואתה תשפיע על אהרן ואם כן כבוד השליחות כלו יהיה תלוי בך והוא יהיה כתורגמן וזהו ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים. הרי שאתה במדרגת האלהים בערך אהרן והוא במדרגת הנביא אצלך שהולך ומדבר מה שצוהו הש"י אבל לא יהיה עיקר שדבר הזה בויכוחי' בשפת יתר אלא במעשים הנפלאים שתעשון וה"א ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. כלומר המטה יהיה בידך ואת' תעשה האותות וגם בזה תהיה לאלהים המחדש אותות ומופתים ולא אהרן והותרו השאלות כ"ז וכ"ח. ובפ' ר' אליעזר א"ר שמלאי בשכר וראך ושמח בלבו זכה לחשן המשפט על לבו. והמאמר הזה צריך ביאור מדוע נתיחס הגמול הזה לאהרן על טוב לבבו בנבואת מרע"ה יותר מכל מדות טובות שהיו בו ואיך ייחסו חשן המשפט לשכ' הזה כי הוא היה א' מח' בגדי כהן גדול וא"כ זכה אליו מפאת כהונתו לא בשכר שמחת לבו. והר"ן כתב בתשובת זה שכל מדותיו של הב"ה מדה כנגד מדה כי זהו המביא בני אדם להאמין בפנת ההשגחה וידוע שהחשן לא היה מגיד עתידות כי אם מצד האורים והתומים שהיו בין כתפיו והאורים והתומים לא היו מכלל הבגדים שהרי בבית שני היה בו חושן ולא היו בו אורים ותומים ולכן תמצא שהאורים והתומים לא נזכרו בסדר פקודי במעשה הבגדים כמ"ש הרמב"ן כי הנה כתוב ויעש האפוד ויעש את החשן ולא אמר ויעש את האורים ואת התומים לפי שלא היה זה ממעשה האומנים כלל אבל מרע"ה לבדו נצטוה בדבר כמו שנ' בפ' ואתה תצוה ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים וכל זה מורה שלא היו האורים והתומים מכלל בגדי הכהונה. וראוי א"כ לשאול למה זכה בהם אהרן הכהן כי כמו שהנביא במה שהוא נביא תיוחס אליו הגדת העתידות ולא עבודת המקדש כך הכהן במה שהוא כהן ראויה אליו העבודה במקדש ולא הגדת העתידות לז"א רבי שמלאי שזכה אהרן לזה בזכות וראך ושמח בלבו ר"ל שלא נתקנא למרע"ה אחיו הקטון ממנו בגדולת הנבואה בהיות שאהרן נבא ראשונה במצרים ולכן היה שכרו שזכה להגדת העתידות באורים ותומים שהעתידות שיודיעו' הם אינם חוזרין ולכן נקראו משפט כמ"ש ושאל לו במשפט האורים. ואמנם במ"ש ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות כתב א' מחכמי האומות שצוהו כן להורות שמצד שהוא מנהיג היה ראוי שימצאו בו השלמיות כלם שיורה עליהם המטה והשבט ולז"א שאם יישר אורחותיו בהנהג' יהיה למט' ישר בכפו וזה כשיהיו עיניו ולבו לשמים ויפלס מעגלותיו בפלס ומאזני משפט לה'. אמנם אם ישליכהו ארצה כלומר שימשך אל הכבודות ואל המעלות ואל התענוגים הארציי' יהפך לנחש עקלתון ויצא משפט מעוקל ולכן נס משה מפניו כי ירא מהמכשולות וההסתכנות הרב שהיה בזה אבל הורהו שהיציאה מההסתכנו' ההוא אינו רק עם ההתאמץ לישר העקוב ולשומו למישור וזהו שלח ידך ואחוז בזנבו שהיותר עקום מכל גוף הנחש הוא הזנב וכשיאחוז בו בכח אמיץ יתישר בהכרח הנה א"כ המטה אשר ביד מרע"ה יורה על עניני' ו'. הא' להשען עליו לתקומה והתעוררות כמ"ש שבטך ומשענתך המה ינחמוני. הב' להורות על קצינות ונגידות כמ"ש שבט מישור שבט מלכותך. ואמר שבט למשול שבט מושלים. הג' להורות למונהגים הכנעה ועבדות וכמ"ש בשבט יכו על הלחי וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט כי המטה והשבט אחד הם שנ' (ישעיהו י׳:ה׳) הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי. הד' לקבץ הפזורי' ולשומם באחדות ועל זה נאמר אני ארעה את צאני ואני ארביצם נאם ה' את האובד אבקש ואת הנדחת אשיב והרועה מנהיג את הצאן בשבט כמו שנאמר רעה בשבטך. הה' להוכיח וליסר הסרים מדרך השכל והמטי' עקלקלותם בשבט ורצועת המרדות כמ"ש (משלי כ״ו:ג׳) ושבט לגיו חסר לב והכה ארץ בשבט פיו (ישעיהו י״א:ד׳) הו' להורות ביושר בעליו ונעימותו והוא שבט היושר שעליו נאמר שבט מישור שבט מלכותך ואמר (תלי' ק"י) מטה עוזך ישלח ה' מציון ולהיות כל השלימיות האלה נכללים במטה המנהיג ובשבטו צוה יתברך למרע"ה בעת שמינהו לנגיד ומצוה על עמו ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעש' בו את האותות ר"ל האותות הג' שאמר לו או כלל המכות שנעשו במצרים ועל הים:
"ויאמר משה לא איש דברים אנכי". הנביא שהוא שליח אל העם ללמדם ולהנהיגם צריך שיהיה בעל לשון ודובר צחות בענין שיכנסו דבריו באזני העם, כמ"ש ה' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר, וירמיהו אמר הנה לא ידעתי דבר, וע"ז טען אחר שתרצה לשלוח אותי אל העם ללמדם ולהוכיחם היה ראוי שאהיה איש דברים ודובר צחות, ובזה בא בג' טענות: א] אם אני הנבחר מאתך לשליחות הזה היה ראוי שאהיה איש דברים ובעל לשון מתולדה כמ"ש (ישעיה מח) ה' מבטן קראני וכו' וישם פי כחרב חדה, ואני לא איש דברים אנכי מתולדה, ב] גם אם תאמר שבעת שנולדתי לא הייתי מוכן לשליחות זה רק זה התחדש אצלך עתה שתשלחני, עכ"פ היה ראוי שתתקן פי ולשוני יום או יומים טרם תשלחני למען אהיה מוכן בעת השליחות אל התכלית הנרצה, ועז"א וגם כן איני איש דברים גם מתמול גם משלשום, ג] ואם גם זאת לא נעשה בי להכין אותי אל השליחות יום או יומים לפני השליחות היה ראוי עכ"פ שתתקן פי ולשוני עתה בעת השליחות, ואני איני איש דברים גם מאז דברך על עבדך, כי גם עתה עדיין כבד פה ובבד לשון אנכי ואיך אפשר שאהיה שליח אל העם ואני ערל שפתים:
ויאמר משה וגו' בי אדני. אחר שנסתמו ממנו הטענות חזר לבקש מה' ממדת הרחמים, ולזה דייק לומר: אל ה' - שם הרחמים, מה שלא אמר כן מקודם, אלא כל אמרותיו הם - אל האלהים, והתחיל להתחנן לפניו ואמר: בי, לשון תחינה וריצוי:
או ירצה באומרו בי, פירוש. טעם שלא יאמינו הוא לצד החסרון התלוי בי כשיראוני עלג, ואפילו דיבור אין אני יודע דבר, ואומרו: גם מתמול וגו', נתכוון לומר אליו כי חשב שבאמצעות שידבר ה' עמו פעמים ושלש יוסר פגמו וידבר צחות, וכיון שראה שדבר פעם א' גם ב' גם ג' ועודנו לא איש דברים, צעק לבו אל ה', שהרי מומו קבוע, ומעתה ודאי שלא יאמינו לו, כי יאמרו: אם נראה אליו ה' היה מסיר פגמו:
