(קהלת ב יח): "וְשָׂנֵאֶתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי"

(קהלת ב יט): "וּמִי יוֹדֵעַ, הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל? וְיִשְׁלַט בְּכָל עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; גַּם זֶה הָבֶל"

קהלת מביע תסכול על כך שרכושו יישאר לאחר מותו:

התסכול הזה מוזר ויוצא דופן, שהרי רוב האנשים כן דואגים לצאצאיהם שיהיו אחריהם, וכן רוצים להשאיר להם ירושה הגונה! לרצון זה ישנו גם בסיס גנטי, שהרי הצאצאים נושאים את הגנים שלנו, וככל שנשאיר להם יותר, כך יגדלו סיכוייהם לשרוד!

1. ייתכן שהשקפתו של קהלת היא, שהייחוס הרוחני-אידיאולוגי חשוב יותר מהייחוס הגנטי-ביולוגי. הבנים שלי אמנם נושאים בקרבם את הגנים שלי, אך הם עלולים להיות מאד רחוקים מעולמי הרוחני - "ומי יודע, החכם יהיה או סכל?": אם יהיה חכם כמוני, אז אכן ראוי שיירש את רכושי, כי הוא ישתמש בו בחכמה; אך אם יהיה סכל, הוא עלול לנצל את כל הרכוש שאוריש לו לרעה: "ומי יודע, החכם יהיה באופן שאקווה להיות זוכה במה שאניח עמלי וקנייני לחכם, שישתדל בהם להשלים את נפשו השכלית עד שתקנה נצחיות לרצון בוראה, באופן שאזכה גם אני, בהיותי עוזר לזה?" ( ספורנו , וראו גם מצודות ) : "גם זה הבל - גם זה אחד מן ההבלים שנבראו בעולם, שהחכם יגע והכסיל יורשו" ( רש"י ) .  כשאני מוריש את רכושי לצאצאיי, אני בעקיפין שותף לכל המעשים שיעשו בעזרת הרכוש שלי; אם הם יעשו מעשים טובים, אני שותף במעשים טובים; אך אם הם יעשו מעשים רעים, אני שותף במעשים רעים!

ואכן, רחבעם, בנו של שלמה המלך, היה רחוק מעולמו הרוחני של אביו: במקום לנצל את סמכותו כדי לשפוט את העם בצדק ובחכמה, הוא רצה רק לשעבד את העם לתועלתו האישית, ולכן איבד את רוב הממלכה לטובת ירבעם בן נבט (מלכים א יב). וכך אומר התרגום על פסוקנו: "וסניתי אנא ית כל טרחותי די טרחית תחות שמשא בעלמא הדין, בגין דאשבקיניה לרחבעם ברי דאתי בתרי, וייתי ירבעם עבדיה וייסב מן ידוי עשרתי שבטיא, ויחסין פלגות מלכותא. ומן ידע, החכים יהא או טיפש מלכא דעתיד למהוי בתרי, וישלט בכל טרחותי די טרחית בעלמא הדין ובכל מה דאתקינית בחכמתי תחות שמשא בעלמא הדין..".

לרעיון זה יש בסיס במשנה: "הכותב את נכסיו לאחרים, והניח את בניו - מה שעשה עשוי, אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו. רשב"ג אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה - זכור לטוב" ( משנה בבא בתרא ח ה ) , ובתלמוד ישנם כמה סיפורים על אנשים שנהגו כך ( בבלי בבא בתרא קלג: ) .

הבעיה שמתאר קהלת חמורה עוד יותר אצל אנשים שה"רכוש" שלהם הוא השם הטוב שלהם, כמו למשל צדיקים גדולים הנערצים על אנשים רבים. כשאותם צדיקים נפטרים, הצאצאים שלהם, שלפעמים אינם צדיקים כמותם, יורשים את שמם הטוב, ומשתמשים בו כדי להונות את הציבור ולהרוויח כסף, למשל ע"י מכירת ברכות או קמיעות בשם הוריהם המנוחים (ע"פ גליה) .

2. וייתכן שהשקפתו של קהלת היא, שכל הרכוש שאדם זוכה בו במהלך חייו נועד עבורו בלבד, כמו פיקדון שהוא צריך להשתמש בו על-מנת למלא את תפקידו בעולם. אם בסוף חייו נשאר לו רכוש, סימן שהוא לא השתמש נכון ברכושו - ייתכן שהיה צריך לתת יותר צדקה, או לחלופין היה צריך לעבוד פחות ולנצל את הזמן למעשים טובים.

בתלמוד מצאנו השקפה קיצונית אף יותר: מסופר על האמורא ריש לקיש, שכאשר נפטר מן העולם, הצטער על כך שנשאר לו רכוש; ובמקרה שלו, לא היה רכוש רב כמו לקהלת, אלא רק כמה ירקות! האידיאל הוא לסיים את החיים עם יתרה של 0 בדיוק - בלי חובות אך גם בלי עודפים.

לגישה זו יש השלכה גם לגבי מדיניות ציבורית. עד כמה המדיניות שלנו בדור הזה צריכה לקחת בחשבון את האינטרסים של הדורות הבאים? למשל, אם ננצל יותר מדי את משאבי הטבע של כדור הארץ, ייתכן שלדורות הבאים לא יישאר כלום; אבל לפי קהלת, לכאורה, השיקול הזה לא רלבנטי, כל דור צריך לחיות לעצמו ולא להתחשב יותר מדי בדור "שיהיה אחריו".

חיזוק לגישה זו ניתן למצוא בגישת "האופטימיזם הטכנולוגי" - לפי גישה זו, התקדמות טכנולוגית תאפשר לדורות הבאים לפתור בצורה קלה ומקורית את הבעיות שאנחנו (כביכול) יוצרים עבורם. רמת החיים שלהם ממילא תהיה הרבה יותר גבוהה משלנו - לפחות כמו שרמת החיים שלנו גבוהה יותר מזו של הדורות הקודמים. לכן, אין שום טעם שנוריד את רמת החיים של עצמנו, רק כדי לדאוג לדורות הבאים - הם לא צריכים את זה!

המחלוקת בין שתי הגישות בולטת בסיפור הבא, על חוני המעגל: "יום אחד היה מהלך בדרך, ראה את אותו האיש שהיה נוטע חרוב. אמר לו: חרוב זה, עד כמה שנים צריך להמתין כדי שיטען פירות? אמר לו עד שבעים שנה לא יטען בפעם ראשונה. אמר לו חוני לאיש: האם פשוט לך שתחיה עוד שבעים שנה? אמר לו אותו האיש: אני מצאתי את העולם נטוע בחרובים, כמו ששתלו עבורי אבותי - כך אני שותל לבני. ישב חוני וכרך את פיתו ואכלה, באה לו שינה ונרדם. הקיף אותו שן סלע, ונעלם מעיני הבריות, ונם שבעים שנה. כאשר התעורר, ראה איש שמלקט פירות מאותו העץ. אמר לו: האם אתה זה ששתל את העץ? אמר לו: אני בן בנו. אמר חוני: משמע מכך שישנתי שבעים שנה..." (בבלי תענית כג.) . חוני המעגל תומך בגישתו של שלמה, שאין צורך לדאוג לדורות הבאים, כי כל דור יקבל לפי זכויותיו. אבל הזקן תומך בגישה הפוכה, שלפיה יש צורך לדאוג לדורות הבאים.

אברם ומשה דווקא כן התעניינו במי שיהיה אחריהם - הם רצו שיהיה מי שימשיך את דרכם הרוחנית.

על הביטוי "מי יודע" ראו אפלטון והתנ"ך: לדעת שאינך יודע .

ומצד שני, (משלי יג כב): "טוֹב יַנְחִיל בְּנֵי בָנִים, וְצָפוּן לַצַּדִּיק חֵיל חוֹטֵא"( פירוט ).

בתלמוד מסופר על אדם עשיר, שבנו יצא לתרבות רעה, ולכן החליט להקדיש את כל רכושו לצדקה או לבית המקדש. מישהו זוכר מה המקור?

-- אראל, 2010-12-15 13:55:00

נסה -

"המשיב מצטט מ-בבא בתרא, קכג, ב (בבא בתרא = "שער אחרון", עוסקת ביחסי שכנים וירושה). ישנו מקור בתלמוד שאומר שאדם מונחה מוסרית שלא ליטול חלק במצב בו אדם מעביר את נכסיו אפילו מבן רע לבן טוב וקל וחומר מבן לבת. מי שיורש את הנפטר הם הבנים ולא הבנות. כל הבנים זכאים לרשת שווה בשווה. ישנה מחלוקת במשנה מה קורה כאשר מעבירים את הירושה לבן שירד לתרבות רעה. במישור ההנחיה וההמלצה, דעה אחת גורסת כי הנכסים צריכים להיות מחולקים שווה בשווה בין הבנים. אך יש דעה שלפיה אם הבן יצא לתרבות רעה אז טוב יעשה האב אם ידיר אותו מנכסיו. כלומר, יש עדיפות לירושה עפ"י דין אך קיימת מחלוקת האם בנסיבות שמדובר בבן רע ראוי להדירו מהירושה. התלמוד, בעקבות דברי המשנה, אומר שכאשר אדם צריך להיות נוכח כעד לאדם שמבקש להעביר את נכסיו מבניו לגורמים אחרים – ההנחיה היא לא לשתף פעולה עם מעשה כזה שרואים אותו כמעשה שאינו חיובי, אפילו כאשר הוא מנסה להעביר את נכסיו מבן רע לבן טוב. אם הוא עושה חלוקה פנימית שונה של הירושה בין הבנים (שיש לה הצדקה מסוימת) אין ליטול בכך חלק. כל שכן כאשר מבקשים להעביר זאת מבן לבת (כי הבנות אינן יורשות)"

מתוך –

[1]

ואולם דעתי שטוב כן להנחיל לבנים ירושה כמעט בכל מקרה –

משלי יג כב: "טוב ינחיל בני בנים וצפון לצדיק חיל חוטא"

-- hagai hoffer, 2010-12-16 00:03:26

או זה -

[2]

-- hagai hoffer, 2010-12-16 01:05:23

תודה רבה! הוספתי.

-- אראל, 2010-12-26 12:21:35