עירובין מג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואסור לשתות יין כל ימות החול אי אמרת בשלמא יש תחומין היינו דבשבתות ובימים טובים מותר אלא אי אמרת אין תחומין בשבתות ובימים טובים אמאי מותר שאני התם דאמר קרא (מלאכי ג, כג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והא לא אתא אליהו מאתמול אי הכי בחול כל יומא ויומא נמי לישתרי דהא לא אתא אליהו מאתמול אלא אמרינן לבית דין הגדול אתא הכא נמי לימא לבית דין הגדול אתא כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח קא סלקא דעתך מדאליהו לא אתא משיח נמי לא אתי במעלי שבתא לישתרי אליהו לא אתי משיח אתי דכיון דאתי משיחא הכל עבדים הן לישראל בחד בשבא לישתרי לפשוט מינה דאין תחומין דאי יש תחומין בחד בשבא לישתרי דלא אתא אליהו בשבת האי תנא אספוקי מספקא ליה אי יש תחומין או אין תחומין ולחומרא דקאי אימת דקא נדר אילימא דקאי בחול כיון דחל עליה נזירות היכי אתיא שבתא ומפקעא ליה אלא בדקאי בשבתא וקא נדר וביום טוב וקא נדר וההוא יומא דשרי ליה מיכן ואילך אסיר ליה:
פעם אחת לא נכנסו לנמל וכו':
תנא שפופרת היתה לו לרבן גמליאל שהיה מביט וצופה בה אלפים אמה ביבשה וכנגדה אלפים בים הרוצה לידע כמה עומקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה וידע כמה עומקו של גיא והרוצה לידע כמה גובהו של דקל מודד קומתו וצלו וצל קומתו וידע כמה גובה של דקל הרוצה שלא תשרה חיה רעה בצל קבר נועץ קנה בד' שעות ביום ויראה להיכן צלו נוטה משפיע ועולה משפיע ויורד נחמיה בריה דרב חנילאי משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום אמר ליה רב חסדא לרב נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער אמר לו געשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס יתיב רב נחמן בר יצחק אחוריה דרבא ויתיב רבא קמיה דרב נחמן א"ל רב נחמן בר יצחק לרבא מאי קא מבעיא ליה לרב חסדא אילימא בדמלו גברי עסקינן וקא מבעיא ליה הלכתא כרבן גמליאל
רש"י
[עריכה]
ואסור כל ימות החול - דילמא אתי:
לפני בא יום ה' - לפני ביאת בן דוד יבא אליהו לבשר:
מפני הטורח - שמניחין צרכי שבת והולכין להקביל פניו:
עבדים הן - ואין לישראל טורח דאיכא דטרח להו:
בחד בשבא לשתרי - דודאי לא אתי משיח היום דהא אתמול בשבת לא אתא אליהו ומדקאסר ליה ליפשוט דחייש לדילמא אתא אליהו ואין תחומין למעלה מעשרה: ומשנינן מהא לא תיפשוט דאין תחומין דדילמא ספוקי מספקא ליה להאי תנא דדילמא אין תחומין ומש"ה אסר בחד בשבא ולחומרא אבל מפשט לא פשיטא ליה דתילף התירא מיניה:
כיון דחל עליה נזירות - בע"ש ומספקא דילמא אתי משיח היום לב"ד הגדול היכי מישתרי לשתות למחר בשבת ליחוש דילמא אתא לב"ד הגדול מאתמול:
דקאי בשבת וקא נדר ביו"ט וקא נדר - כלומר כשקיבל נדר זה היה שבת או יו"ט והיינו דקתני מותר לשתות בשבתות וימים טובים אותה שבת או אותו יו"ט שנדר אבל מכאן ואילך אסור ואפילו בשבת דילמא אתא אתמול בן דוד וחל עליה נזירות:
שפופרת - קנה חלול וכשהוא ארוך אין צופין בו למרחוק וכשהוא קצר צופין בו יותר והיתה שפופרת של רבן גמליאל מתוקנת למדת צפיית אלפים או בים או ביבשה:
כמה עומקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה - ביבשה וימדוד כמה אמות הוא יכול לצפות בה ואח"כ ילך על שפת הגיא ויצפה בה לעומקו ויתרחק לאחוריו עד שיבחין שבמקום שכלה עומקו של גיא שם כלה צפיית השפופרת שאם יתרחק עוד מעט לא יראה את קרקעית הגיא וידע שעומקו של גיא והרחקתו שנתרחק משפתו הוי כמדת צפיית השפופרת:
גובהו של דקל - ומתיירא לעלות בו ולמודדו:
ימדוד צלו - של דקל:
וצל קומתו - של עצמו ופעמים שהצל רבה על המיצל ופעמים שהמיצל רבה על הצל כשחמה עומדת בגובה הרקיע צל כל דבר הוי קטן וכשחמה בשיפולו הוי צל ארוך הלכך מודד אף צל קומתו ולפי מה שיראה שירבה צל קומתו על קומתו ידע שריבוי צל הדקל על הדקל או כפלים או שליש או רביע:
הרוצה שלא תשרה חיה רעה בצל קבר - כעין מצבה היו מציבין על הקבר כעין שאנו מגביהין וצוברין בו עפר ומשפע לכאן ולכאן והירא שלא תבא חיה רעה להסתופף בצל הקבר מפני חום השמש ויריח את המת ויחטטנו:
נועץ קנה בד' שעות - כשבא לעשות הבנין ינעוץ קנה בארבע שעות ביום שאותה שעה מתחיל השמש להתחמם והצל צונן ונוח כדאמרינן בברכות (ד' כז.) וחם השמש ונמס איזו שעה שהשמש חם והצל צונן הוי אומר זה ארבע שעות ולפיכך חיות מתאוות לצל באותה שעה ולאותו צד שיראה זה שצל הקנה נוטה. ישפע הבנין ויעשה שיפוע ארוך שלא יהא נוטה לו צל ואע"פ שכשתסוב החמה יהיה לו צל לצד אחר כיון דבההיא שעתא ליכא צל תו לא אתיא חיה להתלונן בצילו דההיא שעתא אזלא עד דמשכחא ועוד דלאחר ארבע שעות אף הצל חם ולא איכפת לה לחיה בצל:
בדמלו גברי - שהיו לו אנשים הרבה שיכולין לצאת חוץ לתחום כגון שעירבו לעשות לו מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ממקום שהוא שם עד התחום:
הלכה כרבן גמליאל - דליהנו ליה מחיצות שלא שבת בהן מבעוד יום כדאמר לעיל גבי דיר וסהר או דילמא פשיטא ליה דהלכה כרבן גמליאל והכא הוא דלא מלו ליה גברי עד תוך התחום אלא עד ב' אמות סמוך לתחום:
תוספות
[עריכה]
ואסור לשתות יין כל ימי החול. וא"ת מאי שנא דלא אסרינן כהן לשתות לעולם יין כדאמרינן בסנהדרין (ד' כב:) אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו פי' שעברו כמה שנים שלא נבנה הבית ואמאי לא חיישינן לבן דוד כי הכא וי"ל דהתם ליכא איסורא דאפשר בכהן אחר או יישן מעט אבל הכא אי אתי עובר על נזירותו ובפ"ק דביצה (ד' ה:) נמי אמרינן חיישינן לשמא יבנה ור"ת מפרש ביום שבן דוד בא שראוי לבא והשתא לא קשיא מידי וניחא נמי מה שמקשינן אמאי אסור והלא משיח בן יוסף יש לו לבא תחילה ועדיין לא בא אבל קשה האי דפריך בסמוך בחול נמי לשתרי דהא לא אתא אליהו מאתמול מ"מ היה ראוי לבא י"ל דלפי המסקנא פריך דמוקמינן דקאי בשבת וקנדר משום הכי פריך בחול לשתרי יום שנדר בו שאינו ראוי לבא באותו יום הואיל ולא אתא אליהו מאתמול:
דלא אתא אליהו בשבת. וא"ת ודלמא אתי בערב שבת ויבשר בשבת וי"ל דקרא הנני שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' משמע ביום שבא יבשר:
האי תנא ספוקי מספקא ליה. וההיא דתנן בפרק קמא דפסחים (ד' יג.) דקאמר לדבריך אף תלויות לא ישרפו שמא יבא אליהו ויטהרם איכא למימר נמי מספקא ליה וההוא שמשיב כבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא בשבת ולא בערב שבת ולא בערב יו"ט נראה לי דהכי פירושו כי היכי דלא בא לא בערב שבת ולא בערב י"ט מפני הטורח של תקון סעודה הכי נמי בשבת קודם אכילה מפני טורח סעודת שבת:
מותרין אתם שכבר הייתי מסתכל בשפופרת וכו'. אפילו לרבי מאיר דאמר לקמן מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר אם לא היתה כוונתו לכך לא יכנס הכא מתכוונים היו לשבות בעיר והיו סומכין על שפופרת של ר"ג: יתיב רב נחמן בר יצחק אחוריה דרבא ויתיב רבא קמיה דרב:
יתיב רב נחמן בר יצחק אחוריה דרבא ויתיב רבא קמיה דרב נחמן. הכא משמע דרב נחמן בר יצחק לאו היינו רב נחמן סתם וכן בכמה מקומות ודלא כפ"ה דסוף פרק כל הגט (גיטין דף לא:) דקאמר רב נחמן בר יצחק אנא לא צריכנא להו פירוש לבי ריש גלותא ופ"ה התם משום דהוי חתנו של ריש גלותא דהא רב נחמן סתם הוי חתנו של ריש גלותא כדמוכח בהעור והרוטב (חולין דף קכד.) אלא הא דקאמר לא צריכנא משום דעשיר היה ורב נחמן סתם הוא רב נחמן בר יעקב דהא רב נחמן סתם היה חבירו דרב ששת ובירושלמי מוכח דרב נחמן בר יעקב היה חבירו דרב ששת וגם בשום מקום בש"ס אינו מזכיר בפירוש רב נחמן בר יעקב אלא אצל רב נחמן בר רב חסדא או רב נחמן בר יצחק:
ויתיב רבא וקמבעיא ליה גרסינן ול"ג אמר ליה רב נחמן בר יצחק דהכא פשיטא ליה במחיצה של בני אדם שמותר לעשות ובתר הכי פריך רב נחמן בר יצחק לרבא מנפל דופנה דאסור לעשות:
אילימא בדלא מלו גברי. ואם תאמר כי לא מלו גברי נמי ילך אל מקום שהמחיצה מגעת ואחר כך יעשה היקף אחר עד שיגיע לתחום ויש לומר כיון שכבר עשו פעם אחת ידעו שלדעת כן עשו ואסור מכאן ואילך כדמסיק בסמוך בשמעתין:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ד (עריכה)
יד א מיי' פכ"ז מהל' שבת הלכה ג', טור ושו"ע או"ח סי' ת"ד:
טו ב מיי' פ"ד מהל' נזירות הלכה י"א:
טז ג מיי' פט"ז מהל' שבת הלכה כ"ג, ומיי' פכ"ז מהל' שבת הלכה י"ד, טור ושו"ע או"ח סי' ת"ה סעיף ד':
ראשונים נוספים
ת"ש הריני נזיר יום שבן דוד בא בו אסור לשתות יין כל ימות החול דכל יומא איכא למימר האידנא לייתי ומותר בשבתות וי"ט דליכא למיחש דלמא אתי ש"מ יש תחומין בקפיצה למעלה מעשרה ודחינן לא משום דבעי מיתא אליהו מאתמול כו' ופשוטה היא מינה דאין תחומין דאי יש תחומין כיון דאליהו לא אתא בשבת משיח נמי לא אתא [בחד] בשבת בחד בשבת מיהו נשתרי.
ואמרינן תנא ספוקי מספקא ליה ומחמיר הכי והכי דקאי אימת ונדר אי נימא בחול כיון דחל נזירות עליה היכי אתיא שבת ומפקעה ליה דקתני ומותר בשבת אלא בשבת נדר או בי"ט וההוא יומא בלחוד הוא דשרי מיכן ואילך אסור ואפי' בשבתות וי"ט:
מתני' פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה כו'. מנא ידע תנא שפופרת היתה לו לר"ג שהיה צופה ומביט בה אלפים אמה ביבשה וכנגדן אלפים בים. פי' כעין שפופרת עשויה מנחושת היתה לו לר"ג ושיער בה אלפים אמה ביבשה והיתה אצלו לשער בה בים. ומפורש כך בירושלמי מצופית היתה לו לר"ג והיה משער בה עיניו למישור אלפים אמה והיה משער בה בים ולמה ליה למימר והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה והא ר"ג שרי משחשיכה אם נכנסו לנמל כגון דיר וסהר תפתר כשהיה (בלמין) [בנמל] יתר מבית סאתים ולא יהיו מחיצות גבוהות עשרה ולא יהיו פרצות יותר מעשר ולא יהא עומד כנגד עומד ופרוץ כנגד פרוץ.
הרוצה לידע כמה עומקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה קרקעית הגיא וחוזר וצופה ומביט בה למעלה במישור. אם רואה במישור ק' אמה יודע שעומקו של גיא ק' אמה. וכן כשיעור הזה הרוצה לידע גובהו של דקל. תני ר' חייא הרוצה שלא תשרה חיה רעה בצל קברו נועץ קנה משעה רביעית ביום ורואה היכן נוטה צילו משפיע ועולה משפיע ויורד פי' משעה ד' כיום החמה נכנסת לישוב והבריות מבקשות הצל ומשפע ועולה כלומר מיצר מלמעלה ויורד כגון מדרון שלא יהא לו צל כל היום כולו.
נחמיה בר רבא בר חנילאי משכתיה שמעתא בשבת ויצא חוץ לתחום. א"ל רב חסדא לרב נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער חוץ לתחום א"ל לך ועשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס דקי"ל דמחיצה שנעשית בשבת הויא מחיצה.
כבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים: וא"ת וליחוש דילמא כבר בא אליהו יום חמישי לבית דין הגדול ובא משיח ג"כ ערב שבת, ויהא הוא אסור מעתה אפילו בשבת. י"ל דאילו בא משיח קודם נדרו גם הוא לא היה נזיר כלל, משום יום שבא בן דוד קאמר הא אם כבר בא אינו נזיר, כך נראה לי.
האי תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא: פירש רש"י ז"ל: אבל מפשט לא מפשיט ליה דתילף מיניה היתירא. נראה מדבריו דאפילו לגבי תחומי שבת אזלינן בהו לחומרא. וכן כתב ר"ח ז"ל תנא ספוקי מספקא ליה ומחמיר הכא והכא. והראב"ד ז"ל כן כתב מפורש דעבדינן לחומרא מדאמרינן תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא. ואע"ג דלגבי נזיר הוא דאתמר, מי איכא מידי דאינהו גופייהו עבדינן לקולא ומאי דתלי בהו עבדינן לחומרא. ועוד דפשטה דמתני' דפעם אחת לא נכנסו לנמל משחשיכה הכין משמע, והא דאוקמה רבא במהלכת ברקק דחייה בעלמא היא, דמסתמא אין חילוק בין רקק למים צלולין. ועוד דתניא לקמן (מז, ב) חרם שבין תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו, ומדלא מפלגינן ביה בין שהמים עמוקים עשרה לשאינן עמוקים עשרה ש"מ דאפילו בעמוקים עשרה אית בהו משום תחומין.
וה"ר משה [ב"ן] נ"ר (בלקוטיו כאן ד"ה ושמא) כתב דגבי נודר בנזיר הוא דאזיל תנא מספקא לחומרא משום דנזיר דאורייתא, הא בתחומין דרבנן לקולא, וכדאמרינן לקמן (מה, ב) גבי ליקנו שביתה באוקיינוס איבעית אימא הוי ספק דדבריהם ולהקל. ועוד דקיימא לן (לקמן מו, א) דהלכה כדברי המיקל בעירוב. ודחה דברי הראב"ד ז"ל דמה שאמר שאינו בדין דתחומין גופייהו להקל ומאי דתלי בהו להחמיר, דבכל ספיקי דעלמא הכי עבדינן היכא דתלו ביה [מילי] טובא הכא לחומרא כדיניה והכא לקולא כדיניה, וכדאמרינן בעלמא (ברכות לו, א) כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, מפני שהללו דברי תורה והללו דברי סופרים. ובר מן דין, דתנא דנזיר משום דסבר אין תחומין למעלה מעשרה ואליהו מותר הוא לבא בשבת מש"ה אסרו לשתות יין באחד בשבת, בתחומין לקולא אמר, אלא דבגמרא דחינן דלאו משום דפשיטא ליה אין תחומין אמרה אלא משום ספיקא דשמא אין תחומין אמרה, ומ"מ אין להחמיר משום יש תחומין, וליכא הכא מאן דחייש לתחומין לחומרא. וההיא דחרם שבין תחומי שבת לאו ראיה היא דאם איתא הכא הוה להו לאיתויי, אלא דהכא אפילו למ"ד אין תחומין שני, דלדברי הכל מים עמוקים ואפילו יתר מעשר קונין הן שביתה במקומן כדאמרינן לקמן (מה, ב) ליקנו שביתה באוקיינוס, והכא לכולי עלמא קאמר וכדכתבינן לעיל (בע"א ד"ה בעי). והיינו טעמא, משום דמים על גבי מים היינו הנחתן (שבת ה, ב), ולא אמרו אין תחומין אלא בספינה המהלכת על פני מים, דכלי צף על פני מים לאו היינו הנחתו.
וכן הפי' שפירש ברקק עמוק עשרה אלא שהן מים עכורים, וקא דייק מהא דסתמא דמתניתין לא במים עכורין אינו נכון, דרקק מים צלולין הן, אלא פירוש רקק כל שאינו עמוק עשרה, וכדתנן בשבת (ק, ב) וכמה הוא רקק מים כל שהוא פחות מעשרה. ואע"ג דאמרינן בפרק הזורק (שם) גמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה, התם הכי קאמר שאין חוששין בממלא מן הים לספינה משום זמנין דליכא עשרה במים וקא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד, משום דאין ספינה מהלכת בדרך הילוכה בים בפחות מעשרה. וספינתו של רבן גמליאל למאי דמוקי לה רבא גוששת היתה, ולא (משום) [משני] שנויא דחיקא שכן דרך הנמל להיות בו רקק. זהו טופס דברי הרב נר"ו. וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל (בס' המאור כאן) דלקולא נקטינן דספק דדבריהם הוא. וע"כ התיר הרב נר"ו (בד"ה ובתוספות) למפרשי ימים לירד בשבת מספינתן בהגיען ליבשה, לפי שלא קנו שביתה בים למעלה מעשרה.
ואני תמיה א"כ מה הועיל בעל הגמרא כשדחה ההיא ברייתא דנזיר ואוקמה בספיקא, כיון דלא נפקי לן מינה מידי לענין דינא לא לגבי נזיר ולא לגבי תחומין, דכיון דבין דפשיט ליה בין דמספקא ליה זיל לגבי נזיר ואסור זיל לגבי תחומי שבת ושרי.
ועל כן נראה לי אלא שאני ירא להכניס ראשי בין המחלוקות, דנפקא מינה להיכא דשבת ביבשה ורוצה להפליג בים ולצאת דרך אניה למעלה מעשרה, אי נמי בקפיצה, דאי אמרת מפשיט פשיטא ליה לתנא דאין תחומין שרי, אבל השתא דמספקא ליה מספיקא אסור לצאת מתחום ביתו דהא איכא חזקה דתחום ביתו. דכי אזלינן בעירוב להקל הני מילי בשאין שם חזקה דביתו, כספק נאכל עירובו מבעוד יום או ספק נטמא ואי נמי בישן בדרך וכיוצא בהן, שלא קנו ודאי שביתה ביבשה וליכא נמי חזקה דביתו, הא איכא חזקה דביתיה לא אמרינן בכי הא דנזיל בה להקל, וכדאמרינן לעיל בפרק בכל מערבין (לו, א) גבי תרומה ונטמאת כיצד, א"ר יוסי ספק עירוב כשר כגון תרומה ונטמאת ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה נטמאת, אבל עירב בתרומה ספק בתרומה טהורה עירב ספק בטמאה עירב אין זה ספק עירוב כשר, כלומר: משום דבכי הא אמרינן אוקי גברא בחזקת ביתיה וכדכתבינן עלה (שם ד"ה אבל). ואי אמרת מכל מקום הא קיימא לן הלכה כדברי המיקל בעירוב, הכא לא אשכחן מאן דאמר בהדיא אין תחומין למעלה מי' דנימא הלכה כמותו, אלא כולהו מידק דייקי ואזלי אי יש תחומין אי אין תחומין. אבל ודאי משמע דהיכא דלא קנו שביתה ביבשה דליכא חזקה דביתיה בכי הא אמרינן ספיקא לקולא, ועדיין התירן של מפרשי ימים במקומו עומד כדברי רבנו (נראה עומד) [נר"ו] בשלא קנו שביתה ביבשה ולא ירדו ליבשה משנכנסו לספינה, הא יצאו ליבשה כהללו שמקדשין בספינה ואח"כ יורדין לא, דכל שלא קנה שביתה מערב שבת מחמת שהיה למעלה מעשרה כשיגיע ליבשה בתוך עשרה לשם הוא קונה שביתה, והרי זה לאחר מכן אסור ליכנס לפי מה שאמרתי דמעתה אוקמיה בחזקת ביתיה, ואם נכנס אסור לו לירד כשיגיע לנמל, כן נראה לי.
מסתכל הייתי והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה: הקשו בירושלמי (ה"ב) ולמה לו עד שלא חשיכה ואפילו משחשיכה ולא ר"ג היא. פירוש: דאמר נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כולה, והנמל מוקף הרים והרי הוא כדיר וסהר. ופריקו תפתר שהיה בנמל יתר מבית סאתים ולא היו מחיצות גבוהות עשרה. פירוש: או לא היו מחיצות גבוהות עשרה. ובגמרין דלא פריך לה, אפשר דסבירא להו דר"ג משום דר' יהושע ור' עקיבא שלא היו סבורין כן, ולא היו זזין מארבע אמות אם לא נכנסו לתוך התחום קודם שחשיכה, לפום כן הוצרך ר"ג להסתכל ולומר דעד שלא חשיכה היו בתוך התחום. ועוד נראה לי שלא הקשו בגמרא כן, מפני שהם היו שואלים לכך ולקנות שביתה עם אנשי העיר ור"ג נמי לכך נתכוין, שאילו לא נכנסו לתוך תחום העיר עד שלא חשיכה אפילו לר"ג מאותו המקום שהגיעה הספינה בלמטה מעשרה היה להם אלפים אמה ולא יותר, ואפילו כלתה להם המדה בחצי העיר אין להם אלא חצי העיר. אבל עכשיו שהסתכל וראה שהיו בתוך תחום העיר קודם שחשיכה הרי הוא קונה שביתה בעיר, דדעתם על העיר היתה וכדתנן (מה, א) מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר באלפים אמה הואיל ולא היתה כוונתו קודם לכך לא יכנס דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר יכנס, א"ר יהודה מעשה היה ונכנס ר' טרפון בלא מתכוין. וקיימא לן כר' יהודה, [וכל שכן] כאן דר' יהושע ור' עקיבא סמוכים היו בכך על ר"ג שהיתה שפופרת בידו, וכששאלוהו מהו לירד לא לענין הוראה שאלוהו שאף הן היו חלוקים עליו בדבר זה, אלא אם נסתכל בשפופרת וראה שהוא בתוך התחום עד שלא חשיכה שאלוהו, ואמר להן כן ובתוך התחום היינו והרי אנו כאנשי העיר, וזה נראה לי עיקר.
ומ"מ למדנו מן הירושלמי דכל שאינו מוקף לדירה כגון קרפף והוא יתר מבית סאתים, כיון שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות הרי הוא כבקעה, ואף הוא אין מהלך בו אלא בארבע אמות בלבד כבקעה אם נתנוהו שם. וכתב הראב"ד ז"ל שאפילו לא היה נמל יתר על בית סאתים והוא נפרץ לים ביתר מעשר, הרי זה נפרץ במלואו למקום האסור לו, וכיון שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות אף הוא אין מהלך בו אלא בארבע אמות. ומ"מ לפי מה שכתבנו למעלה (בד"ה ואני תמה) דאין תחומין למעלה מעשרה לא נפקא מינה אלא למי שקנה שביתה ביבשה, ואי נמי בספינה שעמדה ברקק כל בין השמשות.
אמרינן לב"ד הגדול אתא: פי' ללשכת הגזית מקום ב"ד הגדול כי שם יגלה בתחלה מפני הטרח. פי' שיטריחנו להקביל פניו וימנעו מלהכין צרכיהם וא"ת ודילמא אתא אליהו בחמישי ואתא משיח בע"ש: הא לא קשיא הכא דאיהו לאקיבל עליה נזירות אם כבר בא משיח קודם נדרו הילכך אי קאי בע"ש הוי נזיר אבל אי קאי בשבת לא הוי נזיר דאיהו ביום שבן דוד בא בו מנדרו ואילך קאמר ועוד דכיון דאיהו ביום שבן דוד ראוי לבא בו קאמר הרי אינו ראוי לבא בשבת ממש אלא קודם שבת או לאחריו:
בחד בשבא לשתרי תפשוט מינה דאין תחומין דאי יש תחומין בחד בשבא לשתרי: פי' דהא כיון דיש תחומין לא אתי אליהו בשבת כי היכי דליתי משיחא בחד בשבא אבל כשאתה אומר אין תחומין אתי אליהו בשבתא ואתי משיחא בחד בשבא ולפי' אסור ומהדרי' האי תנא ספוקי מספק' ליה לחומרא פרש"י ז"ל מספק' ליה אי יש תחומין או אין תחומין לחומרא קאמר דאין תחומין הילכך מפשיט לא תפשוט מינה דתילף מינה התירא. נראה מדברי רש"י ז"ל דאפי' לגבי עירוב שבת אזלי' בהא לחומרא: ועוד דלמ"ד אין תחומין מתוקמי מתני' דלעיל ברקק ושנויא דחיקא היא דמסתמא אין חלוק בין רקק למים צלולין. ועוד דתניא לקמן חכם שבין תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו ולא מפלגינן בין מים עמוקים עשרה לשאינן עמוקים עשרה דאלמא יש תחומין למעלה מעשרה וראיות כלם דחויות דההיא דרקק הא פרישנא שפיר. וההיא דחכם אינה כלום דהא פרישנא לעיל דלגבי מים עצמן לא חשיבי אלא למטה מעשרה: ותדע דאם איתא כדבריו היכי לא מייתי לה לההיא דשמעתין ונפשוט מינה דיש תחומין ומאי דאמרי' הכא ספוקי מספקא לן ולחומרא דינמא לגבי נזיר איתמרא דה"ל ספיקא דאורייתא אבל בתחומי שבת ספקא דרבנן היא ולקולא וכן הגיה עליו רבי' הגדול ז"ל ופסק הוא ז"ל דלקולא נקטי' לה דספיק' דרבנן הוא וכן כתב הר"ז ז"ל ועל כן התיר רבי' ז"ל ליכנס בספינ' של עובדי כוכבי' בשבת וכן לירד ממנה בהגיען ליבשה בשבת שהרי לא קנו שביתה בים למעלה מעשרה וכן פסקו בתוס':
ומה שנהגו העם כשרוצים ליכנס בספינה בשבת שהולכים ומקדשים שם מע"ש כדי שיקנו שם שביתה למעל' מעשר' לא הי' צריך דכיון דאין תחומין למעלה מעשרה הרי בלא זה יכולים ליכנס שם בשבת אלא שהם רוצים לקנו' שביתה למעלה מעשר' כדי שאם יגיעו למחר בנמל שיהו רשאין ליכנס שם ויהיו כבני העיר ואלו היתה שביתתם בביתם לא היו זזין ממקומן מתוך הספינה שהרי חזרו למטה מעשרה והרחיקו מתחומן וכההיא דכתיבנא לעיל. כן כתבו בתוספות. ואף לפי שטה זו צריך היה כי אותן שקדשו בספינה שלא יחזרו אחרי כן ליבשה בשבת שא"כ כיון שלא קנו שביתה בספינה למעלה מעשרה הרי הם קונים שביתה ביבשה ומה הועיל להם מה שקדשו בספינה הא ודאי לא מעלה ולא מוריד ומיהו אכתי איכא למידק אשמעתין דהא אנן קולא בעי' למפשט מההוא דנזי' דאין תחומין למעלה מי' ללמוד משם קולא לגבי עירובי והתלמוד דחא דתנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא אתיא דלגבי תחומי ספקא לקולא לגמרי מה הועיל בעל הש"ס כשדחק הברייתא הזאת והוציאה מן הודאי אל הספק דהא לגבי נזיר בין בזה ובין בזה ולחומרא היא לומר אין תחומין. ולגבי תחומי שבת בין בזה ובין בזה לקולא היא זו הקשה מורנו הרשב"א שיחיה. וי"ל דמשום דאיכא ר' עקיבא וכמה תנאי דסבי' להו תחומין דאורייתא לפי' העמידה בספק דלמ"ד תחומין דאורייתא אזלי' בה לחומרא וחיישינן שמא יש תחומין למעלה מעשרה כנ"ל. אבל מורינו ב"ר נר' פי' דנפקא מינה להיכא דשבת ביבשה ורצה להפליג מיבשה בים ולצאת דרך אניה למעלה מעשרה אי נמי בקפיצה דאי אמרת דפשי' לן דאין תחומין שרי אבל השתא מספקא אסור לצאת מתחום ביתו דהא חזקה דתחום ביתו וכל שיש שם חזקה לא אזלינן בתחומין בספקן להקל וכדמוכח לעיל גבי ספק עירוב בשר וכו' הא כל שלא קנה שביתה ביבשה מותר הוא בספינה: דבכי הא ספק עירוב לקולא הילכך מי שבא בספינה בשבת ולא יצא משם לייבשה מבין השמשות ועד עכשיו הרי הוא מותר לצאת ליבשה ודינו כבני העיר אם הנמל תוך תחום העיר ואם לאו יש לו ביבשה אלפים אמה וכן אם בא ליכנס בספינה למחר והלך שם מבין השמשות ולא יצא משם רשאי להפליג למחר לכתחלה. אבל אם קנה שביתה ביבשה אינו יכול להפליג בספינה בשבת דכיון שיש לו חזקה דביתו ספק תחומין לחומרא. והמקדשים בספינה כבר אמרנו דינם שאם חזרו ויצאו ליבשה הרי הם קונין שביתה ביבשה דכל שלא קנה שביתה מע"ש מחמת שקנה למעלה מעשרה כשיגיע למטה מעשרה לשם היא קונה שביתה. כל זה פסק רבי' שיחיה אבל מורי המובהק ז"ל פסק כדברי רבי' ז"ל דספק תחומין לקולא לגמרי ואפי' השובת ביבשה מותר להפליג בספינה. ולענין הא דתניא בפ"ק דשבת שאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת אין ללמוד משם איסור למה שנהגו להפליג בספינה וכדכתיב התם בס"ד ולענין לצאת חוץ לתחום שבת ע"י קרון אם הוא רחב אע"פ שהוא גבוה עשרה או יותר דארעא סמכתא היא וכדאמרינן לעיל גבי עמוד. ואע"ג דממילא אזיל או שהעובדי כוכבים ומזלות מוליכו אין בכך כלום דספינה נמי מנפשא אזלא ואפ"ה קא מתסר למ"ד יש תחומין למעלה מעשרה אלא כמי שהוא בתוך הים אפי' למ"ד יש תחימין כדמוכח לעיל הולך שם דה"ל כמי שהוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות או רוח רעה אלא דכשעמד לא יזוז ממקומו ליבשה ולר' עקיבא לא יהלך בספינה אלא בד' אמות והרשב"ם היה מתיר לילך בקרון בשבת כיון שהעובדי כוכבים ומזלות בעצמו מוליכו חוץ לתחום ואיהו לא מידי קא עביד ואינו נכון ועוד אסר ר"י ז"ל מטעם שהוא משתמש בבעלי חיים כדאמרינן התם היושב בקרון סופג את הארבעים וגם הרשב"ם חזר בו ואסור מטעם שמא ירד מן הקרון ואין לו אלא ד' אמות וישכח ויעבר את התחום ומיהו בספינה אין לאסור שמא ימצא יבשה כיון דלא שכיחא. ע"כ תורף דבריו ז"ל ולא הודו לו כלל. מתני' פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה אמרו לו לר"ג מה אנו לירד אמר להם מותר שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה ולפום פסק' דלעיל דוקא במהלכת ברקק כדאמרי' הא לאו הכי לעולם מותרין לירד והקשו בירו' לאו ר"ג מתני' היא כלומר ואיהו ס"ל שאם נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כלה וסתם נמל מוקף הרים ודינו כדיר וסהר ופירקו שהיה נמל יותר מב"ס פי' וכיון שלא הוקף לדירה אינו נדון כד' אמות וכדכתיב לעיל בריש פירקן ומכאן אנו למדין דין זה ונראין דברים כי הירושלמי חדא מתרי תלת טעמי פריק וניחא ליה לאשמעי' האי דינא דיותר מב"ס דהא בלאו הכי נמי איכא לתרוצי כי ר"ג לפי שטתם השיבם לר עקיבא ור' יהושע דפליגי עליה בדיר וסהר כי הם ג"כ לפי שטתם שאלו ממנו ולא שעשה להם הוראה דהא ידעי דפליג עלייהו: אלא מפני שהיה יודע היכן הגיעו בבין השמשות שאלו ממנו מהו לירד כלו' אם תוך התחום. ועוד דאפי' לר"ג אלו לא הגיעו תוך התחום בבין השמשות כיון שהספינה מהלכת ברקק אי נמי שיש תחומין למעלה מעשרה הרי קנו שביתה שם. ויש להם למדוד משם אלפים אמה ואם כלתה מדתם עצמו אין להם לזוז מאותו מקום שכלתה המדה כדאיתא לעיל ואפי' לר"ג כדפרש"י ז"ל וכשהיו בין השמשות בתוך התחום הרי הם כבני העיר וכשהגיעו לנמל יורדין ונכנסין בכל העיר. וכן פירש"י ז"ל מה אנו לירד ולהכניס בעיר ואפי' לר' מאיר דאמר לקמן מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר ולא היתה כוונתו לכן לא יכנס הכא מודה שיכולין להכנס אם היו בתחום העיר בין השמשות דהכא כוונתם לכך היתה מתחלתם שאם היו תוך התחום שיהו כבני העיר וע"ז שאלו לר"ג מה אנו לירד. ומשום דאפשר לתרוצי הכין לא הקשו בש"ס דילן כמו שהקשו בירושלמי:
ועוד כתב הראב"ד ז"ל שאפי' לא היה נמל יותר מב"ס אם הוא נפרץ לים ביותר מעשר הרי הוא נפרץ במלואו למקום האסור לו וכיון שאין מטלטלין בו אלא בד' אמות אף הוא אינו מהלך בו אלא בד' אמות: ולפי זה מה שלא תירץ כן בירושלמי קושטא דמילתא נקט שהיה נמלך יותר מב"ס אי נמי חד מתרי תלת טעמי נקט רבינו ז"ל:
נחמיה בריה דרב הונא בר חנילאי: משכתי שמעתא ונפק חוץ לתחום א"ל רב חסדא לרב נחמיה נחמיה תלמידך שרוי בצער א"ל עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס. פי' דכל שיצא חוץ לתחום והוא במקום המוקף מחיצות הרי כל ההקף חשיב כד' אמות ויכול להלך בכל ההקף אליבא דר"ג דאמר במתני' הוציאוהו לתוך העיר או שנתנוהו בדיר וסהר מהלך את כלה: ואין חלוק בזה בין שהכניסוהו למקום המוקף מחיצו' מקודם לכן או שהקיפוהו מחיצות אחר שיצא כיון שכבר היה חוץ לתחום וכמו שכתבנו שם: ולא עוד אלא שאם ההקף הזה מגיע עד תחומו הראשון אמרי' כיון דעל על והרי הוא כמות שהיה וכדאמר תלמודא לעיל במי שהוצרך לנקביו והיינו דאמר רב נחמן הכא עשה לו מחיצה מכאן ומכאן של בני אדם ויכנס לתחומו ויהא כמו שהיה שאם אינו חוזר לעירו כמות שהיה עדיין צערו קיים ומה לי שיבא עד תחומו אם לא יזוז משם אלא ודאי כדאמרן דכיון שהותר במחיצה ההיא כר"ג והובלעה אותה מחיצ' בתחומו הראשון ואפי' לרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר ולית להו הבלעת תחומין בהא מודה כדמוכח שמעתין וטעמא נפרש לקמן בס"ד:
יתיב רב נחמן בר יצחק אחורי דרבא ויתיב רבא קמיה דרב נחמן: פי' ורב נחמן סתמא היינו רב נחמן בר יעקב כדמוכח במסכת גיטין וכדכתיבנא התם. ויתיב רב נחמן בר יצחק וקאמר ליה לרבא מאי קא מבעיא ליה לרב חסדא כלומר מה היה ספיקו אלימא במלו גברא עסקי' פי' דהיה חוץ לתחום בני אדם מרובים שערבו שם והיה בהם די לעשות מחיצות עד תוך תחומו של נחמיה וקא מבעיא ליה אם הלכה כר"ג דשרי להלך בכל ההקף כדאיתא במתני' או אין הלכה כר"ג דאם תמצא לומר הלכה כר"ג היה יכול ליכנס עד תחומו וכיון דעל על:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ד (עריכה)
הוזכר בסוגייא זו ששפופרת היתה לו לרבן גמליאל שהיה צופה בה אלפים אמה ביבשה וכנגדן אלפים אמה בים וזה ממה שכתבוהו חכמי החשבון שאפשר לדעת שיעור מרחק איזה מקום שיהיה אחר שהוא מושג בעין באחד מכלי הנחשת העשויים בזה ובידיעת קצת השיעורים יודעו קצתם מצד התיחס והעריך שיעור לשיעור כמו שהתבאר בספריהם בתכונה ובתשבורת. ועל דרכים אלו גם כן מה שאמרו כאן הרוצה לידע כמה עמקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה ביבשה וידע כמה עמקו של גיא. וכן הרוצה לידע כמה גבהו של דקל ימדוד צלו וצל קומתו וידע כמה גבהו של דקל. וכן הרוצה שלא תשרה חיה אצל קברו נועץ קנה בארבע שעות ויראה להיכן צלו נוטה משפע ועולה משפע ויורד. ודברים אלו אעפ"י שלענין פסק אין לנו בהם מתוך שהם דברים סתומים ראיתי לכתוב לשון ראשונם של גאונים בהם והוא שכתב דבר זה ר"ל הרוצה לידע כמה עמקו של גיא וכו'. על שפופרת שהיתה לו לרבן גמליאל היא אמורה ועל כיוצא בה שהיה מעמידה בשפוע לראות כל אמות שהוא רוצה ומעקרה לתחום שבת היתה עשויה ועיקר הדבר שאם מעמיד אדם את השפופרת כנגד עיניו כשהיא נכונה צופה ומביט בה כל מה שיש כח בעיניו לראות בלא קצב ומדה ואם משפע אותה כלפי מטה ושם עיניו בקצה העליון לצפות ולהביט בה כלפי מטה אם מרבה לה שפוע צופה מדה קטנה כגון עשר או עשרים ושלשים אמה וכל שממעט את השפוע ומקרבה לשווי מוספת מדה שמראה העין יוצא ממנה כשהוא משפע באלכסון וכאלו חוט מתוח לפי (שהגובה) [הגובה] שהציבה וכאלו ראש תור יוצא משפוע שמשפע אותה כי האלכסון בזמן ששני הצלעים שוים יוסיף שני חומשי סלע לחשבון אמתא ברבועא ואם הציב את השפופרת משפעת בשפוע אלכסון של מרובע אין צופה ממנו אלא כמדת אותו האלכסון אמתא ותרין חומשי ואם הסלע התחתון ארוך והעומד קצר ומציב את השפופרת כשיעור שפוע האלכסון שבין שני הצלעים שהאחד ארוך והאחד קצר צופה ממנו מדת אותו אלכסון ובזמן ששומר את כוון השפוע הזה ועושה כלי שמכוין בכונו מן הברזל או הנחשת או העץ כל זמן שמגביהו מוספת מדת מה שצופה והרי אנו מבררין דרך זו לתחום שבת בזמן שרוצה להגביה את השפופרת כמדת קומת איש ארבע אמות ולצפות ממנה אלפים אמה כיצד הוא עושה לפי שד' אמות אחד מחמש מאות באלפים עושה בארץ או על הנייר כיד אחד גבהו אצבע ועושה לו צלע כמו כן מתחתיו שרחבו ת"ק אצבעות ומוציא ראש תור מקצה הצלע שהוא ת"ק אצבעות ושומר אותו השפוע של אותו התור בכלי מוחזק כדי שלא ישתנה וכבר נודע לו שכל אצבע גובה ראש תור שלו ת"ק אצבעות לפיכך בזמן שמציב עם אותו ראש התור שפופרת על גובה אצבע צופה ממנה ת"ק אצבעות ובזמן שמגביהו אצבע שניה יש לו לאותו אצבע עוד ת"ק אמות אחרות נמצא ראש תור שעל גובה שתי אצבעות ארכו אלף אמה ושל גובה שלש אצבעות [ארכו] את"ק אמה ושל גובה ארבעה אצבעות ארכו אלפים אמה וכשמביט בשפופרת צופה כמדה הזאת ואם יגביה את הצלע אמה ויוציא ראש תור באותו השפוע הראשון שכבר שמרו הרי יש לאמת הגובה ת"ק אמה אורך באלכסון ואם יגביה ארבע אמות ומשם ימתח את החוט יש להם אלפים אמה לפיכך בזמן ששומר אותו השפוע שהזכרנו למעלה ומשים את השפופרת למעלה מארבע אמות נכונות ומביט בה צופה אלפים אמה מן הארץ שפניה שוים בלא עקום לא (חצר) [חסר] ולא יתר שאלו מתח משם חוט ראש תור בשפוע ההוא ולא הגיע בארץ אלא בסוף אלפים אמה לא חסר ולא יתר. ויש בזו דרך אחרת עושה טבלא עגולה כמן אסטרולא"ב החלוק לש"ס מעלות כגלגל וחולק אותה טבלא אלפים מעלות כנגד אלפים אמה שרוצה לצפותן נמצא כל רביע ממנו ת"ק אמה ומציב בו את השפופרת במסמר כדרך שמציבין את המטולטלת הנקראת בערבי עצאר"ה ובזמן שמשפעה מעלה אחת צופה אלפים אמה בצמצום ובדרכים אלו וכיוצא בהן היתה שפופרת של רבן גמליאל. וכן יכול לצפות יתר מאלפים או חסר מכן לפי הגובה והשפוע:
ולענין עמקו של גיא אינו כדרך זה ששנו בה ר"ל מביא שפופרת ומביט בה ביבשה ויודע עמקו של גיא אלא בזמן שהגיא משתפע ויורד שפוע נכון ובזמן שאדם עומד על שפתו ומסב פניו ומטה אותם ומצדדן ומעמידן כנגד שפועו כאלו הוא נכון על גבה ומביט בשפופרת כמו מדת ארכו למטה עד קרקעיתו מחשב בשפופרת כן אבל ידיעת רחבו דרך קרובה היא שמשפע את השפופרת משפה זו של גיא עד השפה האחרת ומחזיר את פניו ליבשה כשאותו השפוע של שפופרת שמור כמו שהיה ורואה את המקום שצופה אותו ומהלך אדם אחד ומשים בו סימן וחוזר ומודד אותו מקום שביבשה כמה הוא והוא שיעור רחבו של גיא או של נהר לא חסר ולא יתר וידע כי אלפים אמה כשמביט אותן בראש תור אינן מן הכן אלפים אמה שלמות אלא חסרות פחות משליש אמה וצריך להוסיף עליהן כשליש אמה כדי להשלימן:
ולענין גבהו של דקל וצל קומת המודד והיאך עושה מודד בעת אחת צל הדקל וצל קומת עצמו אחר כן מודד קומת עצמו ורואה כמה הוא הצל מקומתו וחושב בערכו וקומת הדקל לפי צלו ואפי' העמיד עץ שמדתו ידועה אצלו ומודד את צלו וידע כמה זה מזה כשימדוד באותו העת את צל הדקל ידע כמה זה מזה ויתברר לו כמה גבהו בלא תוספת וגרעון ובלבד שיהא הצל נופל על מקום משנה:
ולענין הרוצה שלא תשרה חיה בצל קברו נועץ קנה בארבע שעות ביום ורואה להיכן צלו נוטה ומשפע ועול' משפע ויורד לפי (שער) [שעד] ארבעה שעות אין חיה מבקשת צל אף בימות החמה. וכשהוא נועץ קנה בארבע שעות ביום שגבהו שיעור מה שהוא חפץ להיות גבהו של קבר ורואה עד היכן צלו של קנה מגיע משפע מאותו מקום הגובה ועד מקום שהגיע הצל אליו מצד זה וכן מצד אחר וכשהוא עושה כן אין לקברו צל מעת חום השמש שהוא ארבע שעות. זהו נוסח דברי ראשונם של גאונים ועדיין צריכים אנו למודעי וגדולי הרבנים כתבו בהם בפירושיהם דברים פשוטים יותר:
מי שהוציאוהו חוץ לתחום או יצא לו בשוגג או מצד רוח רעה מותר לעשות לו מחיצה של בני אדם עכו"ם או ישראלים שערבו שיקיפוהו לכל רוחותיו או משלש שהרביעית כמו פתח לצד התחום שכל שלש מחיצות בית הוא בכל מקום חוץ ממבוי שחלוק לחצרות או חצרות שחלוקות לדיורין ואותו גבול המוקף הוא אצלו כאלו נתן בדיר או בסהר לילך ולטלטל בכלו ואם צד אחד שבהיקף נכנס לתוך התחום נמצא כשהלך עד קצה ההיקף מצד זה שהוא בתוך התחום ויכול ליכנס אפי' לא מלו גברי ר"ל שאין שם אנשים כל כך שיהא היקף המחיצה נכנס מצד אחד לתוך התחום אם נכנסת תוך ארבע אמות לנקודת התחום מותר גם כן שארבע אמות יש לו לאדם חוץ מן האלפים ואותן ארבע אמות יש מי שאומר שרואין אותן כאלו הוא באמצען ולדעת זה צריך שיהא תוך שתי אמות לנקודת התחום ומכל מקום אנו פוסקי' שארבע אמות יש לו לכל רוח שירצה ולדעת זה כל שהוא תוך ארבע לנקודת התחום נכנס ובלבד שלא ברר לו ארבע אמות לצד אחר ואעפ"י שלא אמרו מחיצה הנעשית בשבת במזיד שתהא מחיצה אלא לזרוק ולחיוב אבל לא להלך ולטלטל ולקולא דוקא במחיצה גמורה או של כלים או אפי' של בהמה ואפי' עשה אותן עראי אבל של בני אדם אפי' מחיצת עראי אינה אלא עראי שבעראי ואפי' במזיד התירוה ואפי' לכתחלה ובלבד לצורך ואפי' צורך רשות ולא סוף דבר להלוך לבד אלא אף לענין הבאה ברשות הרבים כן וכמו שאמרו הנהו זיקי דהוי שדי ברסתקא דמחוזא ר"ל ברשות הרבים ובהדי דאתא רבה מפרקא אעייליניהו שנטלן אחד ונכנס בין גדודי הבאים מן הדרשה שהיו מקיפים אותו משלש רוחותיו אמרו לוי אעילא ליה תיבנה זעירי אספסתא. ומכל מקום צריך שתהא המחיצה נעשית שלא לדעת המקיפים שאם נעשית לדעתם אוושא מילתא היא ואסור אבל דעת אותו שנעשה בשבילו לא מעלה ולא מוריד שהרי תבנא דלוי ואספסתא דזעירי נראה לכאורה שלדעתם היה וכן זיקי דרבא אלא שגדולי המחברים כתבו שלא יעמיד אותם אותו שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו ומכל מקום לדעת אסור ואינה מחיצה והוא שאמרו בזיקי דרבא לשבתא אחריתי (כמו) [בעי] עיילינהו ואסר להו משום דהוה ליה כלדעת. והוא הענין לדעתי שצריך שתהא המחיצה מקפת בכל השיעור שאם יקיפו וילך אותו היקף ועדיין הם בחוץ לתחום ויחזרו ויקיפו וכן תמיד ירגישו בדבר והרי זה כלדעת:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה