עירובין יב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לאובלין ומצאו שיושב במבוי שאין לו אלא לחי אחד אמר לו בני עשה לחי אחר אמר לו וכי לסותמו אני צריך א"ל יסתם ומה בכך אמר רשב"ג לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שהוא פחות מארבע אמות שאינו צריך כלום על מה נחלקו על רחב מארבע אמות ועד עשר שב"ש אומרים לחי וקורה וב"ה אומרים או לחי או קורה קתני מיהת וכי לסותמו אני צריך אי אמרת בשלמא לחיין וקורה משום הכי אמר וכי לסותמו אני צריך אלא אי אמרת לחיין בלא קורה מאי לסותמו הכי קאמר וכי לסותמו בלחיין אני צריך אמר מר אמר רבן שמעון בן גמליאל לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שפחות מארבע אמות שאינו צריך כלום והא אנן תנן משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר"ע לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שהוא פחות מארבע אמות שהוא ניתר או בלחי או בקורה אמר רב אשי הכי קאמר אינו צריך לחי וקורה כב"ש ולא לחיין כר' אליעזר אלא או לחי או קורה כבית הלל וכמה אמר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל אעד ארבעה אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב מודים חכמים לרבי אליעזר בפסי חצר ורב נחמן אמר הלכה כר' אליעזר בפסי חצר אמר רב נחמן בר יצחק מאן מודים ר' הלכה מכלל דפליגי [מאן פליג עליה] רבנן דתניא חצר ניתרת בפס אחד רבי אומר בשני פסין אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן חצר צריכה שני פסין אמר ליה רבי זירא לרבי אסי מי אמר רבי יוחנן הכי והא את הוא דאמרת משמיה דר' יוחנן פסי חצר צריכין שיהא בהן ד' וכי תימא ארבעה מכאן וארבעה מכאן והתני רב אדא בר אבימי קמיה דרבי חנינא ואמרי לה קמיה דר' חנינא בר פפי קטנה בעשר וגדולה באחת עשרה כי סליק רבי זירא מימי פרשה בברוח אחת בארבעה משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן והדתני אדא בר אבימי רבי היא וסבר לה כרבי יוסי אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל חצר ניתרת בפס אחד אמר ליה אביי לרב יוסף מי אמר שמואל הכי והא אמר ליה שמואל לרב חנניה בר שילא את לא תעביד עובדא אלא או ברוב דופן או בשני פסין אמר ליה ואנא לא ידענא דעובדא הוה בדורה דרעותא לשון ים הנכנס לחצר הוה ואתא לקמיה דרב יהודה ולא אצרכיה אלא פס אחד אמר ליה לשון ים קאמרת קל הוא שהקלו חכמים במים כדבעא מיניה רבי טבלא מרב מחיצה תלויה מהו שתתיר בחורבה אמר ליה גאין מחיצה תלויה מתרת אלא במים קל הוא שהקלו חכמים במים מכל מקום קשיא כי אתו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב פירשוה מרוח אחת בארבעה משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן אמר רב פפא אי קשיא לי הא קשיא לי דאמר ליה שמואל לרב חנניה בר שילא את לא תעביד עובדא אלא או ברוב דופן או בשני פסין למה לי רוב דופן בפס ארבעה סגי וכי תימא מאי ברוב דופן בדופן שבעה דבארבעה הוה ליה רוב דופן למה לי ארבעה בשלשה ומשהו סגי דהא אמר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל עד ארבעה איבעית אימא כאן בחצר כאן במבוי ואיבעית אימא דרב אחלי גופיה תנאי היא תנו רבנן דלשון ים הנכנס לחצר אין ממלאין הימנו בשבת אלא אם כן יש לו מחיצה גבוה י' טפחים בד"א שפירצתו ביותר מעשרה אבל עשרה אין צריך כלום ממלא הוא דלא ממלאינן הא טלטולי מטלטלינן והא נפרצה חצר במלואה למקום האסור לה
רש"י
[עריכה]
לאובלין - מקום:
הכי קאמר אינו צריך לא לחי ולא קורה כו' - והאי כלום דקאמר אהנך תוספת דמוספי בית שמאי ורבי אליעזר אדבית הלל קאי:
וכמה - יהא פחות רוחבו מארבע אמות ויהא צריך תיקון:
עד ארבעה - טפחים אפילו אינו רחב אלא אמה או חמשה או ארבעה טפחים צריך לחי אבל בפחות מארבעה אינו צריך כלום:
בפסי חצר - אם נפרצה למקום האסור לה צריכה שיור משני צידיה:
מאן מודים - דקאמר ר' ירמיה רבי ומאי הלכתא דקאמר רב נחמן דמשמע מכלל דפליגי אף בפסי חצר:
מאן פליג עליה רבנן - בני מחלוקתו של רבי:
וגדולה באחת עשרה - דליכא אלא שלשה מכאן ושלשה מכאן וקתני גדולה מותרת:
מימי - עלה מן הים:
רבי היא וסבר לה כר' יוסי - דאמר לחי רחב שלשה טפחים בעי ורבי יוחנן אליבא דרבנן קאמר דפס דקאמרי רבנן ארבעה טפחים הוא ובשני רוחות סגי בשני משהויין:
לשון ים שנכנס לחצר הוה - ופרצו הדופן במלואו:
ולא אצרכוה אלא פס אחד - בראש הכותל ומותר למלאות מן המים לפנים ממקום המחיצה ולא אמרינן קא ממלא מכרמלית לרשות היחיד:
שהקילו חכמים במים - למלאות מהן על ידי תיקון . כל שהוא:
כדבעא מיניה כו' - אלמא יש להקל במים שאין במקום אחר להכי נקט חורבה דדרכה להיות שם מחיצות תלויות:
אלא במים - כגון גזוזטרא שהיא למעלה מן הים בפרק כיצד משתתפין (לקמן ד' פז:):
מכל מקום - דשמואל אדשמואל קשיא:
פירשוה - לדשמואל האי דקאמר בפס אחד היינו ארבעה טפחים והאי דקאמר שני פסים בקטנים כל דהו:
בשלשה ומשהו סגי - דאימעיט מארבעה ותו לא בעי מידי:
דהא אמר רב אחלאי - לעיל דפחות מארבעה לא צריך כלום:
כאן בחצר - חצר מרובע או רחבו יותר מארכו אע"ג דאימעיט מארבעה לא סגי בהכי:
מבוי - ארכו יותר על רחבו:
דרב אחלאי תנאי היא - לקמן מפרש להו וליכא למיקם עלה דמילתא הילכך בעינן רוב הדופן עומד:
שנכנס לחצר - דרך פירצת הכותל וכשלא נפרץ במלואו עסקינן מדמפליג בעשרה ליותר מעשרה:
אלא אם כן - עשו מחיצה לגדור פירצת כותל החצר עד עשרה:
אבל עשרה אין צריך כלום - שהרי יש שיור מכאן ומכאן:
מימלא הוא דלא ממלאינן - משום דמטלטל מכרמלית לרשות היחיד:
הא טלטולי מטלטלינן - בהאי חצר:
במלואה - לאו דווקא אלא כל יותר מעשרה קרי ליה מלואה:
תוספות
[עריכה]
בפסי חצר. וקשה דגבי מבוי נקט לשון לחי וגבי חצר נקט לשון פס בכולה שמעתה אף על גב דשניהם משהו:
ורב נחמן אמר הלכה כר' אליעזר בפסי חצר. והא דלא קאמר הלכה כרבי בפסי חצר דהא סבר כרבי אליעזר כדקאמרינן ומודים חכמים היינו רבי לר' אליעזר והוה ניחא טפי דאיהו איירי בחצר אלא דניחא ליה למנקט ר' אליעזר שנזכר במשנתנו וצריך לומר דרבי ורבנן בחצר מרובעת פליגי דלרבנן סגי להו בפס משהו ולרבי צריך שני פסין של שני משהויין דאי בארכה יתר על רחבה פליגי קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דהכא פסיק כרבי ובסוף שמעתא קאמר רב נחמן נקיטינן דחצר שארכה יתר על רחבה ניתרת בלחי משהו אלא ודאי במרובע פליגי וצריך שני פסין של שני משהויין או בפס אחד של ארבעה כדאמר רב נחמן בסוף שמעתא דחצר מרובעת ניתרת בפס ארבעה ודלא כפירוש הקונטרס שפירש בסמוך מרוח אחת בד' משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן דהוי כרבנן דלרבנן סגי בפס אחד ומשהו כדפירשנו אלא כרבי אתי דהכי הילכתא:
וכי תימא בדופן שבעה דבארבעה הוי רוב דופן. והשתא אי נקט ארבעה לא הוי משמיענו חדוש יותר מברוב דופן דאדרבה השתא דנקט ברוב דופן הוי רבותא טפי דאע"ג דלא הוי ארבעה סגי הואיל ואיכא רוב דופן למה לי ארבעה פירוש למה אטעיה להצריך ארבעה בשלשה ומשהו סגי דהשתא לא הוי צריך אפילו רוב דופן כיון שנתמעט האויר מארבעה ויש ספרים דגרסי למה לי רוב דופן ולפי זה אתי שפיר בפשיטות ואית ספרים דלא גרסי רוב דופן אלא למה לי בתלתא ומשהו סגי והיא היא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק א (עריכה)
סה א מיי' פי"ז מהל' שבת הלכה ט', סמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ג סעיף כ"ח:
סו ב מיי' פט"ו מהל' שבת הלכה י"ב, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ג סעיף ב':
סז ג מיי' פט"ו מהל' שבת הלכה י"ג, וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שנ"ה סעיף ג':
סח ד מיי' פט"ו מהל' שבת הלכה י"א, וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שנ"ו סעיף ב':
ראשונים נוספים
א"ר שמעון בן גמליאל לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שהוא פחות מד' אמות שאין צריך כלום.
איני והא תנן משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לא נחלקו ב"ש וב"ה על פחות מד' אמות שהוא (או) [ניתר] בלחי או בקורה. ופריק רב אשי דרשב"ג הכי קתני אינו צריך לחיים כר' אליעזר ולא לחי וקורה כב"ש אלא או לחי או קורה כב"ה. למטה עד כמה אהלי ואיתימא רב (יהואל) [אהלי] עד ארבעה. פי' מבוי שהוא רחב מארבע אמות ולמעלה צריך לחי וקורה עד עשר אמות אבל למטה מד' אמות עד ד' טפחים צריך לחי או קורה אבל אם פתחו של מבוי רחבו מארבעה טפחים ולמטה אין צריך לא לחי ולא קורה אלא מותר בולא כלום. סוגיין דכי היכי דמצריך ר' אליעזר במבוי לחיים הכי נמי מצריך לחצר שני פסין ואמר רב נחמן בר יצחק מאן מודים רבי ומאן חולקין עליו רבנן.
דתניא חצר ניתרת בפס אחד. רבי אומר בב' פסין א"ר אסי א"ר יוחנן חצר צריכה ב' פסין ואסיקנא שני פסין בב' רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן. מצד אחד צריך פס ארבעה. והא דתני איבומי חצר קטנה בעשר גדולה בי"א איקימנא לר' דמצריך ב' פסין וסבר לה כר' יוסי דאמר לחיים שאמרו רחבן ג' טפחים שצריך לחי ג' מיכן ולחי ג' מיכן הרי אמה שעודפת הגדולה על הקטנה. הא דאמר שמואל חצר מותרת בפס אחד. אסיקנא עובדא הוה בדורא דרעותא בלשון ים שנכנס לחצר ולא אצרכה רב יהודה אלא פס אחד משום קל הוא שהקילו חכמים במים.
אמר רב פפא קשיא לי הא דא"ל שמואל לרב חנניה בר שילא את לא תעביד עובדא. אלא או ברוב דופן או בב' פסין.
למה לן רוב דופן פס ארבעה סגיא. וכי תימא הכא בחצר שהיא שבעה עסקינן ועבד ארבעה ושבק תלתא הא עביד תלתא ושבק ד' לא. והאמר אהלי ואי תימא רב אהלי. במבוי אבל בחצר לא:
ת"ר לשון ים שנכנס לחצר אין ממלאין הימנה בשבת אא"כ עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים. בד"א ביתר מעשר אבל בעשר אין צריך כלום.
אי אמרת בשלמא לחיים וקורה קאמר היינו דא"ל וכי לסותמו אני צריך: וא"ת אם כן אמאי לא אמר לו עשה לו לחי אחר וקורה, דמסתמא כיון שלא עשה בו אלא לחי אחד כבית הלל הוא דעביד. וראיתי לרבותינו הצרפתים ז"ל שהעלו אותה בקושיא. ולי נראה שאין לה עיקר שאם איתא דכב"ה עבד אפילו עכשיו דאמר לו עשה לו לחי אחר היה לו לומר אנא כב"ה סבירא ליה. אלא מסתברא דאיהו כב"ש עבד דמתלמידי ב"ש היה ותלמידו של ר' אליעזר היה, אלא שטעה בדר' אליעזר רבו שהיה סבור דר' אליעזר לאו דוקא לחיים קאמר אלא אף לחיים כלומר: במקום לחי וקורה ולפיכך הטיל בו לחי וקורה, ואמר לו ר' אליעזר דלחיים דוקא עם הקורה, והיינו דלא הוצרך לומר לו אלא עשה לו לחי אחר. ודחינן הכי קאמר וכי לסותמו בלחיים אני צריך, כלומר דמבוי קצר היה והלחיים שבכאן ושבכאן סותמין אותו ור' אליעזר הכי קאמר ליה עשה לו לחי אחר דלחיים עיקר וקורה שהנחת לא מעלה ולא מוריד, והכי קאמר וכי לסותמו בלחיים אני צריך.
מיהא מוכח בירושלמי (ה"ב) דכר' יוסי ס"ל דאמר במתני' (יד, ב) לחיים רחבן שלשה, דאי כרבנן דאמרי כל שהוא (ואימא לסותמו) [מאי קאמר לסותמו] והלא אינן אלא משהו לכאן ומשהו לכאן.
כי סליק ר' אבא מימי פירשה מרוח אחת בארבעה משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן והא דתני אדא בר אוכמי רבי היא וכו': פירש רש"י ז"ל: ור' יוחנן אליבא דרבנן קאמר דפס דקאמרי רבנן ד' טפחים הוא ובשתי רוחות סגי בשני משהויין. ומסתברא שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן, מדקאמר והא דתני אדא בר אוכמי רבי היא אלמא ר' יוחנן לאו כרבי. ופשטא דמילתא ודאי הכי משמע. אלא דקשיא טובא דאם איתא רב נחמן דאמר לקמן (ע"ב) נקטינן איזו היא חצר שאינה נתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה כרבנן אמרה, ואי אפשר דהא איהו כר' אליעזר פסק וכדאמרינן אמר רב נחמן הלכה כר' אליעזר בפסי חצר. אלא ודאי כר' אליעזר אמרה ר' יוחנן דרבי ור' אליעזר מודו בפס ארבעה, אלא בלחי משהו הוא דפליגי ואמרי דלא סגי ליה אלא בשתים כיון דאינן אלא משהו ורבנן אפילו בחד ומשהו שרו, ורב נחמן נמי דלקמן כרבי ור' אליעזר אמרה, אלא דרב אדא בר אוכמי ס"ל דרבי ס"ל בשנים וברחבים שלשה כר' יוסי. והיינו דקאמרינן והא דאדא בר אוכמי רבי היא, כלומר: ודאי איהו נמי כר' אמרה, אלא דקסבר דרבי סבר לה כר' יוסי. והא דאמרינן לקמן (יד, ב) לחיין שאמרו, א"ר יוסף ב"ר יהודה אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיין א"ל רב הונא בר חיננא בהילמי אמרת לן בלחיין לא אמרת לן וכו' מ"ט משום דקאי [רבי] כוותיה, דאלמא מילתא פשיטא היא לכולהו דרבי קאי כר' יוסי. לא היא, דטעמא הוא דקא יהיב אמאי לא א"ר יוסף ורב הונא בר חיננא דלית הלכתא כר' יוסי בלחיין, משום דאינהו סברי כרב אדא בר אוכמי דאמר דרבי סבר לה כר' יוסי.
ואית לן למידק אשמעתין כיון דר' יוחנן כרבי ס"ל, ומעיקרא נמי הוה ס"ל דהא דתני אדא בר אוכמי קמיה דר' יוחנן אפילו ר' יוחנן מודה בה, מי דחקו עכשיו לדחותה מדר' יוחנן, לימא מרוח אחת בארבעה משתי רוחות בשלשה מכאן ושלשה מכאן והיינו דאדא בר אוכמי. ומסתברא לי דא"א לומר כן, דעל כרחך כיון דמודה רבי דברוח אחת בפס ד' סגי מאי שנא דכי מנח בשתי רוחות גרע ליה מארבעה ומוקי ליה בשלשה או ארבעה לבעי כאן וכאן או בשלשה ליסגי ליה כאן וכאן, ואי מפיק ליה מד' לוקמיה במשהו. והלכך כיון דס"ל לר' יוחנן דרבי בפס אחד של ארבעה מתיר א"כ משתי רוחות דקאמר במשהו קאמר, דכיון דאפיקתיה מארבעה אוקמיה אמשהו. אבל אדא בר אוכמי ס"ל דרבי לעולם שני פסין קאמר ובשלשה כר' יוסי אבל מרוח אחת אפילו רחב ארבעה לא. [ועוד דעל כרחין דאית ליה מרוח א' בפס ד' לית ליה דרב אדא בר אוכמי, דאם איתא דלרב אדא בר אוכמי פס ד' מתיר גדולה בי"א בעשר ובד' טפחים סגיא. וזה עיקר כנ"ל].
למה לי רוב דופן בפס ארבעה סגי: כלומר: לימא עד דאיכא ארבעה, דהוי חידוש טפי דלא צריך רוב דופן אלא ארבעה ואע"ג דהויא חצר גדולה.
וכי תימא בדופן שבעה דארבעה הוי רוב דופן: כלומר: דכיון דבארבעה נמי הוי רוב דופן לא הוה משמע לן בהא רבותא כלל אי הוה אמר בארבעה, ואדרבה השתא דאמר רוב דופן אשמעינן רבותא טפי, דאילו אמר ארבעה הוה אמינא דלעולם עד דאיכא ארבעה ואע"ג דבדופן שבעה הוה ארבעה טפי מרוב דופן, והשתא קמ"ל דלעולם ברוב דופן סגי. למה לי ארבעה, [כלומר:] לא היא, דהיאך אפשר לומר דניטעי בה וניבעי ארבעה בדופן שבעה, דהא אין לנו אלא למעט אוירו עד שלא יהא ברחבו ארבעה כדרב אחלי, וכיון שכן בדופן שבעה בשלשה ומשהו סגי. הלכך אי הוה אמר ארבעה הוה משמע לן רבותא לגבי דופן שמונה, ובדופן שבעה לא היה מגרע לן דהא ידעינן דאפילו בשלשה ומשהו סגי, אבל השתא דנקט רוב דופן מגרע לן בדופן שמונה. ופריק משום דרב אחלי תנאי הוא והוה אמינא דשמואל דלא כוותיה ולעולם ארבעה, קמ"ל.
במה דברים אמורים בשנפרצה יתר מעשר אבל עשר אין צריך כלום: פירש רש"י ז"ל: דמדפליג בין עשר ליתר מעשר על כרחך לאו בנפרצה במלואה לגמרי קא מיירי, דאילו כן אפילו לא נפרצה אלא עשר לאו פתח הוא כיון דלית לה גיפופי וצריכה פסין. והא דאמרינן בסמוך והא נפרצה במלואה, כל שנפרצה ביתר מעשר נפרצה במלואה קרי לה. ואפשר היה לומר דודאי למסקנא הכי הוא דבלא נפרצה לגמרי קא מיירי, אלא השתא הוה סבירא לן דבנפרצה במלואה ממש קאמר, והיינו דמקשינן ממלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלי והא נפרצה במלואה. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי בעשר אין צריך כלום והא נפרצה במלואה, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה, וחדא דאית בה תרתי קא מקשי, היכי קא שרית אפילו בנפרצה יתר מעשר לטלטל בחצר והלא נפרצה במלואה, והחצר לעולם אסורה בשנפרצה במלואה בין שתהא הפרצה יתר מעשר או עשר. ומשני דאית לה גדודי והחצר אינה נפרצת. וכן נראה שפירשה גם הרב אלפסי ז"ל, שפירש דאית לה גידודי שהן לחצר כעין פסין, הנה שפירש הגידודי שהן קצת הכותלים שנשארו בצידי החצר, כלומר: שלא נפרצה לגמרי.
ורש"י ז"ל פירש דאית לה גידודי, שנשארו מן הפרצה בגובה עשרה אבל הים כסהו ע"כ לשונו. פירוש לפירושו: והלכך החצר מותרת באותן גידודי, אבל למלאות אסור משום דעריבי מיא למעלה מן המחיצה שאין המחיצה נראה טפח למעלה מן המים. ולפי פירושו הא דאקשינן בפרק כיצד משתתפין (פו, א) לרב יהודה דאמר גבי בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנו עד שיעשה לו מחיצה גבוה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה, מלמעלה למעלה מן המים למטה למטה מן המים (ממש), מאי שנא למעלה מן המים [ממש] דלא דעריבי מיא למטה מן המים נמי דעריבי מיא. ופריק צריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח כדתניא ר' יעקב קרחה, אדרבה הוה ליה לרב יהודה לאקשויי עליה דרב הונא וליטעמיך דלא חיישת לערובי מיא תקשי לך ברייתא דלשון ים, דאף ע"ג דעל כרחך אית ליה לחצר גדודין עשרה הא תני שאין ממלאין ממנו משום דעריבי מיא, אלא בהרבה מקומות מצי לאקשויי וליטעמיך ולא מקשה. אי נמי מסתברא משום דלא קתני ליה בברייתא בהדיא, ומתוך קושיא הוא דאצטריכינן לאוקמי בהכין משום הכי לא מקשה מינה.
ומ"מ קשה לדברי רש"י ז"ל כיון שאסור למלאות מן הלשון היאך החצר מותרת לטלטל בתוכה, והלא נפרצה במלואה מצדדיה ללשון הים שהוא אסור לה. וכן קשה לפירושו של הרב אלפסי ז"ל. ויכולני לתרץ לפי פירושם דפשיטא להו דמיירי בשהיו סביבות הלשון בינו ובין החצר גדרים גבוהים עשרה מקרקעית הלשון, ששפת הים בקרקע והעמוק בחצר ששם נקוו המים שאלולי כן היו המים מכסים את החצר כולה, ואותו חריץ שעשה הים הם מחיצות בינו ובין החצר דמיא לא מבטלי מחיצתא. וליתא דא"כ מאי קשיא להו ממלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלינן והא נפרצה במלואה למקום האסור לה, והא איכא גדודי והוא עצמו נעשה מחיצות לחצר, אלא בשאין הלשון עמוק עשרה הוא על כרחינו.
ור"ת ז"ל פירש (בתוס' ד"ה הכא) דאית לה גידודי סביב החצר בין הלשון והמים וכן בכניסתו. וא"ת ליחוש שמא יעלה הים סרטון, וכגירסת הספרים שלנו דגרסי למעלה (ח, א) חיישינן שמא יעלה הים סרטון. י"ל דהכא שאני שהוא רחוק מן הים אין זעפו של ים נכנס שם ואין מתכנס שם רפש וטיט. אי נמי בשהגדרין גבוהין הרבה.
ואיכא למידק מ"ש דהכא פריך ממלא הוא דלא ממלינן טלטולי הוא דמטלטלינן, ואילו בפרק (בכל) [כיצד] משתתפין (פז, א) דתנינא אמת המים העוברת בחצר אין ממלאין ממנה אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה בין בכניסה בין ביציאה לא אקשינן הכין. י"ל דהתם מפשט פשיטא להו דבאמת המים עמוקה עשרה טפחים קא מיירי, דאי לא אפילו ממלא נמי ממלינן דהא לא נפרצה החצר אלא שהאמה עוברת דרך נקב מצד זה ויוצאה מצד זה, ואיהי גופה נמי לאו כרמלית היא כיון דאינה עמוקה עשרה. הלכך על כרחך מדאסרינן למימלא מינה שמעינן מינה דברחב ארבעה ועמוקה עשרה קא מיירי, והלכך גידודי דידה היא גופה הוויין מחיצה בינה ובין החצר, אבל הכא לא הוה ידעינן מאי והלכך אקשינן הכי, ופריק דאית לה גידודי הוא.
וא"ת עוד מאי שנא דהכא אמרינן דכשלא נפרצה חצר ביתר מעשר ממלא נמי מלינן דפתחא הוא וכמיא דקוו בחצר נינהו, ואילו התם תניא אמת המים העוברת בחצר אסור למלאות ממנה אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה טפחים בין בכניסה בין ביציאה דמשמע דאפילו עוברת דרך נקב קטן שבחצר ואפילו לא נפרצה ביתר מעשר, דלא מפלגינן בה כדמפלגו בהאי ברייתא בין עשר ליתר מעשר. ועוד דהתם נמי מוקמינן לה בגמרא באמה רחבה ד' ועמוקה עשרה, דמשמע דנקב שעוברת בו אינו רחב יותר מד' ואפ"ה אסור. י"ל דטעמא נמי כדאמרן, דהתם שעוברת מצד אל צד ואינה נשארת בחצר והרי זו חולקת רשות לעצמה וכרמלית גמורה היא, אבל כאן שנשאר הלשון בתוך החצר כל שלא נפרצה החצר ביתר מעשר אין זה אלא כמים שבחצר ואפילו יש בעומקן עשר, וכדאמרינן בפרק פסין (כד, א) דמים כנטעים דמו ואפילו יש בית סאתים בעומק כלומר: בעומק עשרה, ולא אסרו כאן אלא בשנפרצה החצר ביתר מעשר, דכיון שנפרצה החצר ביתר מעשר נעשה הלשון עצמו כרמלית מפני שנפרץ לים במלואו, כן נראה לי.
אבל הראב"ד ז"ל כתב: דהכא דוקא בשאין בעומקו עשרה טפחים, אבל אם היה בעומקו עשרה ויש ברחבו ארבעה אפילו לא נפרצה חצר יתר מעשרה צריך מחיצה עשרה טפחים בכניסתו. וכדתניא בההיא דאמת המים דבעינן מחיצה גבוה עשרה בכניסתה ויציאתה עשויה ממש כדי להתיר את האמה ולא סגי לה בכותלי החצר העומדין על גבה. ור' יהודה דאמר (להלן פז, א) כותל שעל גבה נדון משום מחיצה, לא קיימא לן כוותיה אלא כרבנן דבעו מחיצה ממש של עשרה טפחים, וכל שכן הכא שאין על גביו כלום, אלא דהכא בשאין בעמקן עשרה והרי הוא מן החצר עצמו הלכך מחיצות החצר מהני ללשון הים. ולפי דבריו ההיא דמים כנטעים דוקא בשאינן מחוברין למים שחוץ לחצר. ואין הדברים מתחוורים בעיני, דאף לשון ים זה כיון שהוא נכנס דרך פתח ולא דרך פרצה מן החצר הוא וכמים שבחצר הוא. ואילו תאמר דכל שהוא רחב ד' ועמוק י' חשוב וחולק רשות לעצמו, א"כ אפילו מים שבחצר לא יהו כנטעים אלא כרמלית הן וחולקין רשות לעצמן ואסורין ואוסרין את החצר.
וכי לסותמו בלחיים אנ' צריך: מכאן דקדקו בירושל' דסגי ליה בלחי ג' טפחי' כרבי יוסי והיינו דקרי ליה סתימה ואין זו שטת גמ' דילן מדלא תלי' לר' דבעי ג' אלא לר' יוסי בלחוד:
לא נחלקו על פחות מד' טפחי': פי' אם פתח המבוי הוא רחב פחות מד' טפחים.
ה"ק אינו צריך לחי ולא קורה: פירוש דלא אמר כלום רשב"ג ה"ק אינו צריך כלום מהתוספת שהוסיפו ב"ש ורבי אליעזר על דב"ה. ועד כמה כלומ' יהא צריך לחי או קורה עד ד' טפחים פי' עד ועד בכלל ופחות מד' אינו צריך כלום דכסתום דמי.
פס חצר צריך שיהא בהן ד': פי' אלמא בפס ד' סגי והיכי קאמרינן דצריך שני פסין: וא"ת אי בפס א' מיירי היכי קאמר פסי חצר שיהא בהם: י"ל דקס"ד דבפסין דעלמא מיירי וכדאמרינן לקמן לחיים דעלמא. וא"ת ונימא דשני פסין קאמר שיש בכל א' שני טפחים: י"ל דהא ליכא למימר דמהיכא תיתי שיעורא דב' טפחים הא ודאי או הוי שיעורא משהו או בג' טפחים שיצא מתורת לבוד או בד' שהוא דבר חשוב: כי סליק ר' זירא מימי פרש"י ז"ל כשעלה מן הים ולא נהיר' דא"כ לימא מן ימא לכך פר"י ז"ל דימי שם מקום והיינו דאמרי' התם כמין ימי:
מרוח אחת בד' בשתי אמות משהו מכאן ומשהו מכאן והא דתני חדא ר' היא וסבר לה כר' יוסי הגלילי פרש"י ז"ל ור' יוחנן אליבא דרבנן קאמר ופס א' דקאמרי רבנן היינו בארבעה טפחים מרוח אחת. ובשתי רוחות סגי להו בשני משהויין עד כאן פי' ולפי זה ר' ורבנן בתרתי פליגי חדא דרבנן סגי להו בפס אחד של ד' ולר' לא סגי ליה לעולם בפחות מב' פסין ופליגי בבא להכשירו בשני פסין דלרבנן סגי בב' משהויין ולר' לא סגי ליה אלא בג' טפחים אליבא דר' אדא בר אוכמי: והקשו בתו' חדא דא"כ שיעור פס א' דאמרי רבנן במתניתא אינו כשיעור שני פסין דאמר ר' לפום פשטא משמע דלא פליג אלא במנין הפסין דרבנן אמרי פס אחד ור' אמר ב' פסין. ועוד דהא לפום משמעתא דסוגיין ר' כר' אליעזר סבירא ליה: ואם איתא דר' אינו מכשיר בפס א' של ד' קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דאלו לעיל פסק כר' אליעזר ולקמן אמר איזהו חצר שאינ' ניתרת אלא בפס ד'. ועוד דהא לעיל בשמעת' דחצר גדולה וקטנה דאוקימנא בשנפרצה מרוח א' בשני טפחים מרוח ד' בד' פרכי' ולימא לבוד מרוח א' ותשתרי ופרקי' הא מני ר' היא אמאי נימא רבנן היא דהא התם ליכא בשום צד פס ד' ואין לנו לבוד לעשות לחי אלא מרוח א'. ואנן בעי' שני פסין לרבנן כיון דליכא פס לפי פרש"י ז"ל דר' יוחנן נמי אליבא דר' קאמר שהלכה כמותו אלא דפליג על אדא בר אוכמי בתרתי חדא כי הוא סובר כר' ב' פסין משני משהויין קאמר ודסגי ליה נמי בפס א' של ד' מרוח אחת. ואלו לאדא בר אוכמי לא סגי בפס ד': דא"כ גדולה בעשר וד' טפחים סגי וסבירא ליה נמי דשני לחיים צריך שיהו בני ג' טפחים ולהכי בעי גדול' באחת עשרה כדי שיהו ג' טפחים לכל צד כשנפרצה קטנה אבל לרבנן דכ"ע בפס א' סגי לר' יוחנן בפס משהו. דומיא דשני פסין דר' ולאדא בר אוכמי פס ג' דומיא דשני פסין דר': ואתיא פסי מתניתא דר' ורבנן בחדא שיעורא ומיהו קשה קצת לפי' זה לישנא דאמרינן והא דתני אדא בר אוכמי רבי היא דמשמע דההיא אתיא כר' אבל דר' יוחנן לא אתיא כר' ואין ספק שזה הצריכו לרש"י לפ' מה שפי' אבל י"ל לדעת ר"י ז"ל דה"ק והא דתנא אדא בר אוכמי באמת ר' היא נמי כדר' יוחנן וס"ל כר' יוסי כלומר דלא נימא לך דלא פליג ר' אדא על דר' יוחנן ואיהו לר' יוסי בלחוד קאמר שזה אנו ומודינא בדרך אמת דר' היא ופליג אדר' יוחנן:
וא"ת ומי הכריחו לר' אבא לומר דפליג רבי יוחנן על דר' אדא בשיעור שני פסין מיהת לימא משתי רוחות שלשה טפחים מכאן ושלשה טפחים מכאן י"ל דמשמע ליה דלרבנן ודאי בפס משהו סגי שני פסין דר' כפס אחד לרבנן. עוד י"ל דאלו הוא בעי בשני פסין דבשתי רוחות ששה טפחים לא הוה סגי ליה מרוח אחת בפס ד': אדרבה לעולם מוסיפין על שייעור רוח אחת משיעור שתי רוחות ולרש"י ז"ל יש לתרץ דר' יוחנן לא אזיל בשטתא דרב נחמן בר יצחק. ורב נחמן סתמא הוא רב נחמן בר יעקב אליבא דר' אלא סבירא להו דמאן מודים רבנן. והלכ' מכלל דפליגי. וסוגי' דלעיל לרב נחמן היא. ואליבא דהלכתא דרבנן סגי להו בלחי משהו וסבי' לן השתא דר' יוחנן סבי' ליה דפס א' לא משמע דליהוי בפחות מד' ואע"ג דשני פסין דר' כשני משהויין הא לא נחית השתא לשיעורא אלא למניינא ולא דייק בה. והיינו דקתני פסי' סתמא ואע"ג דלא הוו בחדא גווגא לר' ולרבנן ודוק:
לא ידענא עובדא הוה כו': פי' אני לא ידעתי לתרץ אותם אבל יודע אני באמת כי רב יהודה עשה מעש' כשמעתי' דעובד' הוה בלשון ים שנכנס לחצר ונפרץ במלואו ולא נשאר שם גפוף והתירו רב יהודא בפס ד'. קל הוא שהקילו במים פי' בפרצת חצר שנפרצה לכרמלית של מים להתירו בהיכר כל דהו כשם שהקילו במים להתיר בו מחיצה תלויי' גבי פצוצטראו ובור שבין שתי חצרות ואמרי מ"מ קשי' מימרא דרב יהודא אמר שמואל לאידך דשמואל ופרקי' דת"ק מרוח אחת כר' כו' כלו' ואליבא דר' לפי' ר"י ז"ל ואליבא דהלכת' כדפסק רב נחמן:
למה לי רוב דופן בפס ד' סגי: פי' דהא משמע לפום פשטא דאפי' בדופן רחב מאד מיירי וכי תימא בדופן ד' הוו להו רוב דופן פי' דק"ל ומשום הכי למה ליה למימר רוב דופן דהא אכתי לא ארווחינן מידי בדופן ד' ויש לטעות ולהפסיד בדופן רחבה ועדיפא ליה דדילמא דתשתרי בד' ועוד קשה דהא ממאי דקאמר רוב דופן לא משמע בכותל ד' אלא ג' טפחי' ומחצ' ומשהו ונרויח חצר טפח פחות משהו דאלו הוה נקט ד' היינו מצריכין דאפי' לדופן ד' למה לי ד' כלומר למה הייתי טועה להצריך ד' בדופן ד' דהא ידענא שפיר דבשלשה ומשהו שישתייר שם מן הכותל סגי כדי שתהא הפרצה פתוחה מד' ונדון כסתים מדרב אחלאי ופרקי' דההיא דרב אחלאי במבוי אבל בחצר הייתי סבור להצריך ד' עמודין מפני שהיא מרובעת וניכרת שם פרצה יותר אפי' בפחות מד' איבעי' אימא דרב אחלאי תנאי הוא אפילו במבוי גופיה כדלקמן והוה סלקא דעת' דשמואל לית ליה דר' אחלאי ולעולם צריך פס ד' קמ"ל דמתכשר ברוב דופן ואע"ג דהשתא מצרכי' בדופן ד' ג' טפחי' ומחצ' ומשהו וכדרב אחלאי סגי בג' טפחים ומשהו אמרי' לרווחא דמילתא רוב דופן שלא לצמצם בשיעור ממש שמא נטע' ומוסיפין אשעורא חצי טפח:
לשון ים שנכנס לחצ' כו': פרש"י ז"ל שנפרצה שלא במלואה דאלו במלואה אפי' בעשר נמי צריך מחיצה דכל שנפרץ במלואו אין הפרש בין עשר ליותר מעשר והא דפרכי' והלא נפרצה במלואה לא דק בלישנ' ולפרצה יותר מעשר קורא נפרצה במלואה אבל לפנים בחצר עשה בו פרצה כמלואה כי אין ספק שעשה פרצה בחצר שנכנסין שם המים שאם לא כן היה הלשון ממלא כל החצר:
מהדורא תנינא:
פיסקא הכשר מבוי. ת"ר לשון ים שנכנס לחצר מאי דקשיא לי במהדורא קמא מאמת המים העוברת בחצר נ"ל לתרץ דהתם אמת המים חשיבא ועוברת משם לחוץ והילכך אע"ג דקיימא בחצר אין ממלאין ממנה בלי תיקון אבל לשון הים שהים שהוא כרמלית עומד בחוץ ונכנס הלשון בפנים בטל הוא לגבי חצר וממלאין ממנו בלי שום תיקין:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק א (עריכה)
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן אעפ"י שמבוי סתום הכשרו בלחי וקורה חצר מיהא צריכה שני פסין ר"ל לחי מכאן ולחי מכאן או פס ארבעה ברוח אחת וכן בפרצתה ר"ל אם נפרצה לרשות הרבים במילואה אם נשארו לה גפופין מכאן ומכאן במשהו מותר לטלטל בכלה אם הגיפופין בגובה עשרה אין צריך צורת פתח הואיל ואין פרצתה ביתר מעשר ואם לא נשאר לה גיפוף אלא מצד אחד צריך שיהו בו ארבעה טפחים ומכל מקום ברחב מעשר צריך צורת פתח וזה שהכשרנו חצר בפס ארבעה או בשני לחיים כתבו גדולי הדור דוקא בדופן רביעית כמבוי אבל בשלישית צריך לעומד מרובה ובפרצת עשר לבד ואם לא כן צריך צורת פתח (לדעת) [ולדעת] קצת אף צורת פתח לא יכשיר כדרך שכתבנו למעלה. וחצר שאינה רחבה בפתחה ארבעה אין אומרי' להתירה בלא כלום כדרך שאמרנו במבוי אלא צריכה שני לחיים במשהו או רוב דופן והוא שאמרו בזו כאן בחצר כאן במבוי כלומר שלא התירו פחות מארבעה אלא במבוי:
מחיצה תלויה והיא שאינה מגעת עד הקרקע בפחות משלשה אינה מחיצה ולא התירוה אלא במים בגזוזטרא שהיא למעלה מן הים על הדרך שיתבאר במסכתא זו קולא הוא שהקלו חכמים ואעפ"י שהקלו בה מכל מקום לשון ים שנפרץ החצר (לו) במלואו אין מקילין בהכשרו במחיצה תלויה אלא שבצדדין ידועים לא לענין למלא ממנה ולא לענין טלטול בחצר וכיצד הוא דין זה הרי אמרו לשון ים הנכנס לחצר אין ממלאין הימנו בשבת אלא אם כן עשו לו מחיצה עשרה ר"ל שנפרצה החצר מצד כותל אמצעי הסתום ונכנס בו לשון ים והרי שהים כרמלית והחצר רשות היחיד. ופרשוה גדולי הרבנים שלא נפרצה במלואה וראיה להם על שהפליגו בה בין עשר ליתר מעשר אם נפרצה במלואה אף בעשר דינה כיתר מעשר. ומכל מקום גירסת הספרים מימלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלינן והרי (נפרסה) [נפרצה] חצר במילואה למקום האסור לו. ומכל מקום הם מפרשים שכל פרצה יתר מעשר מלואה הוא קורא לה ועוד שמאחר שהוא מחזר בקושייתו להיות לשון ים זה אוסר מה שבפנים הרי אין בין שפת הלשון הנכנס לחצר מחיצות כלל לענין מה שבפנים והרי שאר החצר (לענין מה שבפנים) נפרצה למקום האסור לה ופירו' הדברי' שלשון ים זה שנכנס לחצר דרך פרצתו אם פרצת החצר במלואה ר"ל שלא נשאר שם פס ארבעה או שני משהויין נשארים לכאן ולכאן אין זה פתח ואין ממלאין ממנה בשבת בחצר אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בכניסתו שהיא מחיצה הנכרת שלשם המים נעשית והואיל ויש בה עשרה אעפ"י שרחוקה מן הקרקע שלשה מחיצה תלויה מתרת במים ואומרי' בה גוד אחית אחר שיש שם עשרה מה שאין כן בשאר מחיצות דגוד אסיק אמרינן גוד אחית לא אמרינן בזו אמרינן גוד אחית אחר שנעשית לשמה ושניכר לכל שלשם זו נעשית ושאינה משמשת לדבר אחר או שתהא שם מחיצה נוגעת בקרקע הא לא היתה שם מחיצה נוגעת בקרקע ולא מחיצה תלויה שיהא ניכר לכל שבשבילה נעשית אין ממלאין הימנה.
ויש שפרשו במחיצה זו לגדור בה את הפרצה עד שלא ישאר מן הפרוץ אלא עשר לבד וכל שאינו בדרך זה אין ממלאין ואפי' לא היה הלשון עמוק עשרה ורחב ארבעה שאינו חולק רשות לעצמו והיה לנו [לומר שבטל] אצל החצר מכל מקום אסור מפני שאף הלשון נפרץ במלואו לים ואינו מכלל החצר שכל מים הנכנסי' בפרצה היוצא מתורת פתח אין להם דין החצר אלא דין כרמלית עד שימעט הפרצה עד עשר או שיעשה צורת פתח ובפרצת עשר מיהא הואיל ויש בה פס ארבעה או שני משהויין אינו צריך כלום ומותר למלאת וכל שכן לטלטל בחצר הא בפס אחד של משהו [אינו] מתיר בחצר אפי' במים. וכתבו גדולי המפרשי' דוקא בשאין בלשון עומק עשרה ורחב ארבעה שהוא בטל אצל חצר כמו שכתבנו ופרצה אין כאן שפתח הוא אבל אם הלשון עמוק עשרה ורחב ארבעה הרי הוא חולק מקום לעצמו ואף בפרצת עשר לבד צריך מחיצה עשרה במקום כניסתו לחצר ואפי' נשארו משהויין מכאן ומכאן שהרי בפרק שתוף [פ"ז.] אמרו אמת מים העוברת בחצר ונחשבת לכרמלית אין ממלאין הימנה עד שיעשו מחיצה על פי רחבה בכניסה לחצר וביציאתה מן החצר כדי שיהא ניכר שבשביל המים נעשית ואין כותל החצר שהמים עוברים תחתיה מועלת לה אחר שגבוהה ממנה והיא אצל האמה מחיצה תלויה מפני שאין מחיצה תלויה מתרת במים אלא בשניכר שבשבילה נעשית וכשהקשו להם מאמת המים שהיא ממלאין ממנה על פי זקנים תירצוה שלא היתה בה עומק עשרה ורוחב ארבעה (אלא במחיצה) ואף בלשון ים האמור כאן אין משהויין הנשארים מועילים יותר מכותל החצר. ושאלו על הראשונה בפרצה יותר מעשר שלא אסורו אלא על המלוא אבל הטלטול מותר בכל החצר חוץ מן הלשון בלא מחיצה והרי נפרצה למקום האסור לה על הדרך שפירשנו. ותירצה בדאיכא גידודי ואי אתה יכול לפרש שני משהויין בבליטת אבנים הנשארות בפרצה מכאן ומכאן שאין אלו אלא כעין לחיים ולחיים ביתר מעשר מה טיבן. אלא שפרשו גדולי הרבנים שנשאר בפרצה כותל שלם בגובה עשרה למטה מן המים אלא שהים מכסהו ודנין אותו לטלטול במחיצה עשרה הנעשית לשמה ואוסרין את המלוא הואיל ואינה נראית טפח ובגלוי טפח היינו מתירין את הכל.
ויש מפרשי' גדודי אבנים גדולות ממעטות את הפרצה עד עשר בכל שלמעלה מן המים ואינה פרצה יתר מעשר מכל וכל שכל שמן המים ולמעלה מיהא אין בה פרצת עשר ולפיכך הטלטול מותר אבל המלוא מכל מקום אסור שהרי אף כשתאמר שלמטה מן המים גם כן אין שם פרצת עשר בקצת מקומות מכל מקום אינן מעכבין מרוצת המים וכל שכן אם משם ולמטה יש שם פרצת עשר. וגדולי המפרשים כתבו לא שכשאתה סבור שאין מחיצה כלל בין החצר לאותו הלשון אלא שיש ביניהם מחיצה עשרה כגון שיש ללשון במקום כניסתו עמק עשרה למים שחוץ לחצר אלא שהחמירו ודנו את המים כאלו הם קרקע ליחשב כרמלית והקלו בהם בזו להיותם כמחיצות מיהא לטלטול החצר וזו היא צורתו {ציור}. וכתבו בה גדולי המפרשי' כגון שהחצר כ"ז אמה ברוחב וארכה כמה שיהיה ונכנס בה לשון שרחבו י"א אמה ונשארו בחצר ח' אמות מכאן וח' אמות מכאן וגידודי ראש הלשון הפנימי גבוהים עשרה טפחי'. וראיתי בפירוש דבריהם שחצר זו הואיל ויש לשני צדדיה שמנה אמות מכאן ומכאן נמצאת חצר ראויה באותו מקום לשני פתחים אחד בכל צד שיהו בין שני צדדין שני פתחים שסתם פתח ארבע אמות וארבע אמות לפני הפתח ולא שנזדקק לפתחים ממש שכל שיהו בחצר שני שני בתים פתוחים די לה בכך אלא שיהו ראויות לפתחים במקום זה להחשיבה בו לתורת חצר ואם לא כן בטל חצר לגבי מים וכל שהמים אסורים חצר אסורה ונמצא אסור אף הטלטול אבל בדרך הותר הטלטול אעפ"י שנאסר המלוא.
ולמדת מדברינו בשמועה זו חמשה דינין. אחד שכל שנפרצה במלואה או ביתר מעשר אף במשהויין שבבליטת אבנים מכאן ומכאן אם אין שם גידודין אלו שהזכרנו אסור המלוא והטלטול אף באין עמוקה עשרה ורחבה ארבעה. והשני בגידודין אלו המלוא אסור והטלטול מותר. והשלישי שבעשר ובמשהויין מכאן ומכאן מותר המלוא והטלטול באין עמוקה עשרה ורחבה ארבעה. והרביעי שאם עמוקה עשרה ורחבה ארבעה המלוא אסור והטלטול מותר ובזו מיהא יש אומרים שהכל אסור. והחמישי שבמחיצה עשרה ניתר המלוא והטלטול אף בעמוקה עשרה ורחבה ארבעה ואף במלואה או יתרה מעשר ולשון זה אינו יוצא מן החצר שאלו היה יוצא ממנו היינו מצריכין מחיצה בכניסה וביציאה כאמת המים שזכרנו זו היא שטתנו. ולמדת ממנה שאין חלוק בין אמת המים השנויה שם ללשון ים הנזכר כאן אלא שבאמת המים צריכה מחיצה בכניסה וביציאה ובלשון ים אינו צריך אלא בכניסה. והטעם כמו שהזכרנו שהלשון אינו יוצא מן החצר ואין לנו קושיא מזו לזו כלל:
זהו עיקר מה שאני רואה בביאורה ובפסק שלה לדעתי ומה שחסר מכאן מדין עמק וגובה נתגלה שם ומה שחסר משם מדין מלואו ופרצה יתרה מעשר נתגלה כאן ומה שחסר זה גלה זה ואין ביניהם מחלקת כלל:
ויש מפרשי' באמת המים שאף ביתר מעשר מטלטלין בחצר הואיל ועמוקה עשרה מפני שהאמה עצמה מתרת החצר שעומק עשרה שלה הם גידודין לחצר אלא שהמלוא אסור מפני שהוא כרמלית וכן בפחות מעשר שסתם נאמרה וכשאינה עמוקה עשרה מותר למלאת וכל שכן לטלטל ואף ביתר מעשר ובלשון ים מתירין בעשר בלא כלום אף בעמוקה מפני שהיא כבור שבחצר. ושואלין בה למה אנו מחלקין בה בינה ללשון ים שאם פרצתה יותר מעשר מפני מה התרנו אף המלוא והיה לנו לאסור אף הטלטול כמו שכתבנו בלשון ים אף באין עמוקה וכשאין בפרצתה יתר מעשר למה אסרנו המלוא אחר שהתרנוהו בלשון ים. וכן מקשים לעצמם ממה שאמרו בקרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה ונתמלא מים אי חזו לתשמישתן אפי' יש בעמקן יתר מבית סאתים כלומר שאפי' יתר מבית סאתים במה שהם עמוקים עשרה מותר לטלטל ולמלאת שאינה אלא ככריא דפירי וודאי כל פרצה שאינה יתרה מעשר הרי היא כקרפף. ומכל מקום גדולי הדור תירצוה בשנתמלא מי גשמים שאינם מחוברים למים שבחוץ אבל הראשונה לא מצאו בה כדי להעמידה עד שחזרו לומר בזה שטה של שית והיא שבאמת המים ביתר מעשר אף באינה עמוקה אסור אף מן הטלטול שהרי מכל מקום החצר פרוצה ביתר מעשר למקום האסור לה אבל בעשר ובעמוקה באמה אסור המלוא מפני שהיא כרמלית והטלטול מותר ובלשון ים מותר אף המלוא הואיל והם מכונסי' בחצר והרי [הם] כבור. שבחצר וככריא דפירי ואינם כאמה הואיל ועוברת מצד זה לצד זה עד שצריך בה מחיצה בכניסה וביציאה ולא עוד אלא שאפי' עשה בכניסת האמה שתי מחיצות ברחב האמה זו כנגד זו אחת לימין רחב האמה ואחת לשמאלה וכן ביציאה ולא חברן באמצע אם נשאר בין חדה של מחיצה זו לחדה של זו שלשה שיצא מתורת לבוד והמים נכנסין דרך שם אין ממלאין הימנה מפני שהיא כרמלית וכמו שאמרו אמת המים העוברת בין החלונות פחות משלשה משלשל דלי וממלא שלשה אינו ממלא ומכל מקום אמה זו אם אין עמוקה עשרה ורחבה ארבעה ופרצתה בעשר לבד מותר למלאת שלא נפרצה למקום האסור והרי היא כלשון ים וביתר מעשר אסור אעפ"י שאינה עמוקה עד שימעט את הפתח ואף הטלטול אסור אלא אם כן עשו לה גידודין על הדרך שביארנו בלשון ים:
גדולי הדור ראיתי שמפרשים בגידודין אלו שעשה גידודין סביב הלשון כדי להשלים עומק עשרה עד שנמצאת מוקפת מארבע רוחותיה על הדרך שאתה מבין בצורה זו {ציור} ואף לשון גדולי המפרשים הם מבינים אותה בענין זה והחצר מותרת לעצמה מתוך השלמת הגידודין ואסור מיהא למלאת מן הלשון הפרוץ במלואו לים שזו היא פירצה יתרה על עשר. ושואלי' בה אחר שאין הגידודין בעצמן גבוהים עשרה על החצר ניחוש שמא יעלה הים שירטון לדעת הפוסקים כן ותירצו שהוא רחוק מן הים ואין זעפו של ים נכנס שם להכניס שם רפש וטיט ואין לחוש בה לשרטון:
זה שאמרו שם באמת המים עושה מחיצה בכניסה ויציאה גדולי הפוסקי' כתבו בה שהמחיצה צריכה להיות משוקעת בתוך המים עד שתחלוק בין מים שבחוץ למים שבפנים כמחיצה של בור שצריכה להיות משוקעת בתוכו לחלוק בין רשותו לרשות חברו וכן כתבוה גדולי המחברי' אבל גדולי הרבנים וגדולי המפרשי' כתבו שכל שהיא גבוהה עשרה מתרת אעפ"י שאינה נוגעת במים וראיה להם שהרי גזוזטרא שהיא על המים דיה במחיצה עשרה בין (שלמעלה) [מלמעלה] בין מלמטה. מלמעלה פירושו תחת הגזוזטרא ממש. ומלמטה פירושו במים. והעשויה תחת הגזוזטרא ממש בעשרה טפחי' ודאי אינה נוגעת במים וכל שכן שאינה משוקעת:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה