עיקר תוי"ט על שביעית ז

משנה שביעית, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) כלל גדול. להכי תני גדול ולא כלל אמרו כדתנן במ"ד פ"ק דפאה ובמעשרות פ"ק משום דגדול עונשו של שביעית יותר משל מעשר דאלו שביעית איתא בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ומעשר ופאה במאכל אדם איתא במאכל בהמה ליתא. גמרא שבת פ"ז:

(ב) (על המשנה) ודרדרים. הר"מ כתב הרכים ואע"ג דלענין מלוגמא דרפ"ח כתבו נראה דאף לכאן מפרש כן:

(ג) (על המשנה) וממין הצובעים. בגמרא בב"ק דף ק"א אמר קרא לאכלה במי שהנאתו וביעורו שוין ופירש"י שבשעת הנאתו כלה מן העולם. ומיני צבעים נמי בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצא דהנאתן וביעורן שוה:

(ב)

(ד) (על המשנה) יש לו שביעיתו. הואיל ואינו לעצים. כ"כ הר"מ. ומפרש דמתקיים בארץ לא קאי אלא אמין הצובעים אבל שאינו מאכל אדם ובהמה אע"פ שאינו מתקיים אין להם ביעור כו'. ונ"א כל שהוא מאכל אדם כו' ולגירסא זו מתקיים בארץ אכולהו קאי:

(ג)

(ה) (על המשנה) שביעית ולענין ביעור כתב הר"מ בפרק ז' דאין להם ביעור ולא לדמיהן והכ"מ יהיב טעמא דלהסקה קיימי ומפרש בכל גרעיני פירות וכיון דעיקר הפרי ראוי למאכל אדם חלה קדושת שביעית עליהם אבל לפי פי' הר"ב דוקא בהני דראויים לבהמה או לעשות מהן שמן נראה דתנא נקט שביעית והוא הדין ביעור:

(ו) (על הברטנורא) מהלשון ולא אסרו משמע דרבנן הוא דאסרי וקשה דהרי ממקרא הוא נדרש. ונ"ל דאף על גב דמדאורייתא אסור לעשות בהן סחורה מדכתיב יהיו אפילו הכי מדכתיב נמי לכם לומר שלכם יהיו נשאר האיסור וההיתר מסור לחכמים לפרש לנו באיזה דרך אסור ובאיזה דרך מותר. תוי"ט:

(ז) (על המשנה) ירקות שדה. לפמ"ש (פ"ה מ"ד) דכל הספיחים אסורים הכא בירקות שאין דרך בני אדם לזרען דאין לחשוד שנזרעו בשביעית מותרין ולהכי תנן ירקות שדה משמע הגדלים מאליהם בשדה. כ"מ:

(ד)

(ח) (על הברטנורא) הוה ליה למנקט קרא דלכם דמייתי בגמרא כדלעיל אלא דנקט פסוק מרווח דמפורש כתוב דמכירה מותרת:

(ט) (על הברטנורא) ולמאי דכתבינן דמדאורייתא אסור אלא שמסור ביד חכמים. איכא למימר דמשום מס נמי כח בידם לומר שהתורה לא אסרה בכי הא א"נ משום חיי נפש. תוי"ט:

(י) (על המשנה) וחכמים אוסרין. חכמים היינו ת"ק וי"ל דצייד כשמכוין לצוד טמאים איכא בינייהו דלחכמים שרי הואיל ומחמת אומנתו נתחייב מס רשאי לכוין הטמאים כדי שיוכל לפרוע המס. ולתנא קמא אף על פי דצייד הוא לא התירו לו אלא בנזדמן. תוי"ט:

(ה)

(יא) (על המשנה) שנושרין. מה שאין כן לולבים דאין נושרין:

(ו)

(יב) (על הברטנורא) היינו שאינו עושה פרי וה"ה לכל אילן שאינו עושה פרי ושרף יוצא ממנו. אבל באילן העושה פירות קטפא דפירי יש לו שביעית אבל קטפא דגוזא או דעלים אינו פרי אף לת"ק ואין לו שביעית. תוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) כ"כ הר'ש מדלא תנן דאין להם ש"מ דיש להן וא"כ ה"ה לעיל מ"ג. ולהר"מ נראה דהוא הדין הכא דאין להם כדלעיל:

(יד) (על הברטנורא) והר"ש כתב דכולי עלמא סבירא להו דהנאתן וביעורן שוה ומאן דשרי משום דבטל אגב העשן:

(ז)

(טו) (על הברטנורא) הכי משמע בירושלמי. והתוי"ט האריך להפליא ומסיק ונראה כפירוש הר"מ שמפרש ורד חדש בשמן ישן ורד דשביעית שכבשו בשמן דששית ילקט מפני שלא יכנס כח הורדין וטעמם בשמן שהשמן ישן והורד חדש אלא אם כן יניחהו זמן רב וישן בחדש ורד דשביעית בשמן דשמינית וזה יכנס בו כח הורד וטעמו מיד ומפני זה חייב לבער השמן ופירש הכ"מ כי הורד הישן נותן כח וטעם יותר מהר מן החדש והשמן החדש נוח לקלוט טעם יותר מהישן:

(טז) (על הברטנורא) ותמוה דבמשנתיתנו משמע דבעינן אחד שנאן לורד וחרובין אלא שדינם משתנה כו'. והר"מ מפרש דחרובין ביין יכניס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער:

(יז) (על הברטנורא) ר"ל זה הכלל לאתויי כל איסורים:

(יח) (על המשנה) כ"ש תימה למאי הדר תני ליה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא כדתני חייב לבער ונ"ל דלענין גדולין הוא שאם לקח בצל ששית ונטעה בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כ"ש מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור. תוי"ט. ועיין שם: