עיקר תוי"ט על סנהדרין יא

משנה סנהדרין, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) המכה כו'. דכתיב ומכה אביו ואמו מות יומת. וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. גמרא. וכן בכולם כתיב מיתה סתם:

(ב) (על המשנה) ממרא. כמו ממרים הייתם. רש"י:

(ג) (על המשנה) חבורה. ואימא אע"ג דלא עביד ביה חבורה כתיב במכה בהמה נפש (דמשמע דם דהוה חבורה. רש"י) ואם אינו ענין לבהמה דהא אי נמי הכחישה באבנים (דלא עשה חבורה) חייב, תנהו ענין לנפש אדם (דהיינו אביו). גמרא. ותמיהה לי, דלא כתיב נפש בבהמה אלא בהורגה ולא בהזיקה כדמוכחי קראי סוף פרשת אמור. ובמכילתא דרשי הכי, ומה אם מדת נזקין מרובה אינו חייב עד שיעשה בה חבורה (דאי לאו הכי אין כאן נזק) מדת עונשין מעוטה לא יהיה חייב עד שיעשה בה חבורה כו':

(ד) (על הברטנורא) אבל אי לאו הכי הוה אמינא נילף ממקלל בהיקש. עיין תוי"ט:

(ה) (על המשנה) לרשותו. ונסתפקו התוספות אי הכא נמי הגביהו כמו שהוציאו דמי, או דלמא הכא שאני, דהא אשכחן לקמן דמכרו לקרובים פטור, דבעינן שיוציאנו מרשות אחיו, כל שכן דברשות בעלים לא מהני כלל:

(ו) (על המשנה) והתעמר כו'. ות"ק נמי בעי עימור, כדפירש הר"ב. וכ"ש מכירה דבה לית פלוגתא. ולא היה צריך להאריך להביא הכתוב כ"ש ומכרו:

(ז) (על הברטנורא) ואלא למעוטי מאי. וי"ל דכיון דמ"ם דמאחיו דרשינן ליה, א"כ לא סגי דלא לכתוב מ"ם אחרת לגופיה דקרא דגונב נפש מן, ולהכי כתב מאחיו משום המ"ם. ור"י לאו מ"ם דריש אלא דממילא אמעיטו עבדים, דאינן בכלל אחיו. ועוד נראה לי, דאיצטריך אחיו, כדתניא ר"ש אומר מאחיו עד שיוציאנו מרשות אחיו לאפוקי מכרו לקרובים דפטור. ולר"י תרתי במשמע מאחיו. ועיין תוי"ט:

(ב)

(ח) (על הברטנורא) רש"י. ונראה שסברתם כדי לקרב הבתי דינין אל המקום היותר מקודש שבאפשר. ולפיכך פירש פתח הר הבית הוא הפתח אל העבר שלפנים ששם מתחלת עזרת נשים. ולא בפתח שאל העבר שבחוץ:

(ט) (על המשנה) דרשתי כו'. לשון דרשה, כלומר לרבים בבית המדרש. ולשון לימוד, לתלמידיו שמשמשין לפניו בביתו. ועתוי"ט:

(י) (על המשנה) אם שמעו כו'. ר"ל אם הם יודעים אותו הדין ושמעו דין התורה בו יגידו כו'. עד שיגיע הדבר, לבית דין הגדול. ואם בית דין הגדול מקובלים בדבר ההוא יודיעום מה שהם יודעים מן הקבלה. ואם לא שמעו בו, ידונו בו כפי הסברות והיקשות התוריות הידועות אצלם עד שיסכימו כולם או רובם שהדין כך, ויאמרו להם שיתחייבו לעשות כן. הר"מ. ולומר שהשני בתי דינין אינן רשאים להורות מלבם אלא מה שקבלו ושמעו יאמרו ולא זולת כו'. ואם כן אינו נעשה ממרא אפילו לא ישמע לדבריהם. וקשיא, אם כן מה הועילו במאמרם שע"פ קבלתם כו'. ונראה לי, שזה הכריחו להר"מ שבחבורו כתב בענין אחר כו'. וכתב הכ"מ, נראה שהוא מפרש אם שמעו הזקן [וב"ד] וקבלו לעשות כדברי אותו ב"ד אומרים להם סברתם. ע"כ. ועיין תוי"ט:

(יא) (על המשנה) חייב. ואפילו הוא אומר גם כן מפי הקבלה. והטעם, שהתורה חלקה להם כבוד, כמו שחייבה המקלל אביו ואמו מיתה לכבוד אביו ואמו. הר"מ:

(יב) (על הברטנורא) מסיים רש"י למעוטי תלמיד. וכתבו התוספות ואין זה כשאר מופלא דבכל דוכתי. והר"מ כתב, במופלא, ממי שלא יפלא ממנו אלא הדבר הנפלא הקשה:

(ג)

(יג) (על המשנה) בדברי סופרים. לא שד' בתים הם מד"ס ושמדברי תורה אפילו חמש דא"כ היאך תחייבהו התורה מיתה מה שהוראת התורה עצמה היא כך אלא כל שאינו מפורש בתורה אף על פי שהוא דאורייתא דברי סופרים קרינן ליה כלומר שאלולי קבלו סופרים פרושו לא היינו מבינים אותו כך:

(יד) (על המשנה) פטור. כשהודה בחיובו בהם, אבל הוא יבטל אותה. כמו שאמר לעבור על דברי תורה עד שיודה שהיא עבירה ולפיכך אינו חייב מיתת בית דין לפי שלא יהרג מי שבטל מצות עשה אבל אם אמר אין תפילין על דרך. כפירה יהרג מצד שהוא מין. הר"מ. ועתוי"ט:

(טו) (על הברטנורא) כ"ה הגירסא בזבחים דף ל"ג. ועיין, באור תורה ובמנחת שי. ועתוי"ט:

(ד)

(טז) (על המשנה) אין ממיתין כו'. אבל דנין אותו בבית דין שבעירו. גמרא ועיין פרק קמא מ"ה:

(יז) (על הברטנורא) רש"י. וצריך לפרש אלא מעלין כו'. כשהבית דין חוזר והתוספות הקשו והעלו דדוקא כשנגמר דינו קודם שגלתה דלאחר שגלתה בטלה דיני נפשות. ולי נראה דאלא מעלין אינו חוזר אלא על בית דין שבעירו:

(יח) (על הברטנורא) דתניא, אל המקום, מלמד שהמקום גורם:

(יט) (על המשנה) ר' יהודה אומר כו'. בגמרא, אמר לו ר"י וכי נאמר יראו וייראו. והלא לא נאמר אלא ישמעו וייראו, למה מענין וכו':

(ה)

(כ) (על הברטנורא) ומיהו להתראתו צריך שיהיו נביאים. ועתוי"ט:

(כא) (על המשנה) והמוותר כו'. המפקירם שלא חשש מה שאמר לו הנביא. רש"י. ולשון הר"מ שיקל ויעלים עין מדברי הנביאים ולא יעשה מצוותם על הדיוק והדקדוק:

(כב) (על הברטנורא) ובגמרא לא אמרו בלשון הראשון קרי ביה, אלא דכתיב והיה האיש אשר לא ישמע וקרי ביה לא ישמיע אל דברי. וה"פ דכתיב והאיש אש לא ישמע, היינו המוותר, שהוא משמעות הכתוב כמי שאינו שומע לדברי ה' שדבר הנביא בשמו. וקרי ביה לא ישמיע היינו כובש כו'. וקרי ביה לא ישמע אל דברי, כלומר פסקינן לקרא בסכינא חריפא ולא מתחיל לקרות והיה האיש, אלא אשר לא ישמע, ובנביא גופיה קאמר. ועיין תוי"ט:

(ו)

(כג) (על המשנה) בשם עכומ"ז. שנאמר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. גמרא:

(כד) (על המשנה) מקדימין. כלומר אין להם לצפות מיתה אחרת, אלא משכימין לאותה שנגמר לה דינו של נידון. רש"י. והתוספ' פירשו דלהכי קאמר מקדימין, כלומר ודאי אתה צריך להמיתם במיתה שרצו להמיתו, אבל ודאי אם אינך יכול, אפילו הכי נמי נמיתם בכל מיתה שנוכל. ועתוי"ט:

(כה) (על המשנה) ובועלה. נראה דה"ק חוץ משכשהוזמו לבת כהן עם בועלה שגם בועלה נדון, דמתקיים בהו כאשר זמם לעשות לאחיו. אבל כשלא זממו לאחיו כגון שאין מכירין אותו או לא התרו בו כו' דהשתא אין לנו להקישם לו, דאה"נ דמקדימין אותם לדין שלה. וזה נראה בלשון רש"י והר"מ. אלא שהתוספ' הוכיחו דאף על פי שאין דין בבועל, נדון בחנק. ולדבריהם צ"ל דתנא מיסרך סריך בלישנא דריש פרקין, ונקט ובועלה אף על גב דלא איצטריך ליה הכא: