עיקר תוי"ט על מכות א

משנה מכות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) דתנא קאי אדתנן בסיומא דסנהדרין דזוממי בת כהן אין עושין בהם דין הזמה שזממו לעשות לה. וקאמר הכא יש עוד עדים זוממים אחרים שאין עושין בהם דין הזמה כל עיקר אלא מלקות ארבעים. כיצד כו'. גמרא:

(ב) (על הברטנורא) כלומר קודם שהולידו אביו שהוא שעת ההריון:

(ג) (על המשנה) גרושה. הא דלא נקט ממזר דזה הוה שייך בין בכהנים בין בישראלים, יש ליישב משום דקאי אזוממי בת כהן ולכך נקט מידי דשייך בכהונה. תוספ':

(ד) (על המשנה) בן חלוצה. והוא חלל מדרבנן. הר"ן:

(ה) (על המשנה) לגלות. וא"ת האיך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי כו'. וי"ל דמיירי כשראו בו רגלים לדבר שנשמט הברזל מקתו. ואיכא למימר דלא נתכוין. תוספ'. ועתוי"ט:

(ו) (על הברטנורא) ורש"י הקשה, דליכא למימר שאותן הדמים יתנו הזוממים שהרי לא זכות ספיקה. באו להפסידיו, אלא זכות ספיקו, שהוא מצפה שאם תמות בחייו יירשנה, ויפה כח זכותו מכח זכותה, שהוא אוכל פירות הקרקע המיוחדת לכתובתה תמיד, ולא היא. ועוד, שהוא מוחזק והיא מחוסרת גוביינא כו'. ואם באו למכור זכותם, שלו נמכר יותר משלה, וזה יהיו הזוממים מחוייבים לשלם. וי"ל דה"ק שמין זכות כמה ספיקה כו' ואותו לא ישלם שהרי גם עתה יתן זה ברצון אלא השאר שהיו מפסידים אותו יתנו. אי נמי אה"נ דשמין זכות ספקו קאמר. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) בכתובתה. וא"ת ולחייבו בשאר כסות ועונה, דהא מפסד לאשה. וי"ל דמיירי שמעשה ידיה שהן בידו שוין כשאר כו'. עוד י"ל שאומרת גרשתני וא"כ מחלה אותן לבעלה. תוספות. ובפירוש שאר ועונה, עמ"ש פ"ד דכתובות מ"ד:

(ב)

(ח) (על הברטנורא) כלומר בעדים זוממין דבהו קיימינן. ועיין פ"ח דב"ק מ"ג בהר"ב:

(ט) (על הברטנורא) דבפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין. מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם, יד ביד למה לי, דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו ממון. גמרא. ועתוי"ט:

(ג)

(י) (על הברטנורא) ה"ק דהואיל ומשכחת ליה שחייבהו הכתוב להלקות משום לא תענה (ואף על גב שאין בו מעשה) כשא"א לקיים כו'. כיון דגלי לן קרא דוהצדיקו, דשייך ביה מלקות, הלכך לעולם נחייבהו משום לא תענה אפילו כשמתקיים ועשיתם. ועתוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) דהא מקשינן שלשה לשנים. כדתנן במ"ז. ועוד יש לומר דמשום מלקות איצטריך לאסבורי בשלשה. שיגיע לכל א' וא' י"ג וא"א לחצות לשנים:

(יב) (על הברטנורא) שלא קיבל כלום, אלא שמלקים לעדים כאשר זממו להלקותו, ואע"פ שיהיו נלקים בין שלשתן המלקות האחת לא נתקיים כאשר זמם שאין כאן מלקות אחת כלל. משא"כ בממון שמצטרף ויש כאן קבלת ממון כאשר זמם להוציא ממנו:

(ד)

(יג) (על הברטנורא) מדלא נאמר עדות שקר. הר"מ:

(יד) (על המשנה) אין כו'. והוא עדות מוכחשת ונדחו דבריהם של אלו ואלו וכאלו אין שם עדות כל עיקר. הר"מ:

(טו) (על המשנה) אתם הייתם. ואין אנו יודעים אם זה הרג את זה ביום זה במקום פלוני כמו שאתם אומרים או לא הרגו, הואיל והעדים שהזימום לא השגיחו על עצמה של עדות כלל אם אמת היה או שקר, הרי אלו זוממין. אבל אם אמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולהר"מ, תואיל וההכחשה בעדות עצמה, אינם זוממים כו'. הר"מ. ועתוי"ט לדעת הטור:

(טז) (על המשנה) במקום פלוני. רחוק מאותו מקום שאתם אומרים יותר ממהלך יום. הר"נ:

(יז) (על המשנה) ונהרגין כו'. ר"ל שיהרגו העדים על פי אלו שהזימו, ואע"פ שהם תרי ותרי, לפי שהעדות על עצמם של עדים ולא באו להעיד על עצמה של עדות לא לקיימה ולא לבטלה, לפי שהם אומרים אין אנו יודעים אם זה הרג כמו שאתם חושבים או שלא הרגו אין עלינו לדעת עדות. אבל מה שאנו מעידין שאתם הייתם במקום פלוני ביום פלוני, לפיכך שומעין דבריהם ויהרגו העדים. הר"מ. ועתוי"ט:

(ה)

(יח) (על הברטנורא) דאטו כולי עלמא גבייתו הוו קיימי. גמרא. ופריך אפילו כת ראשונה נמי לא בו'. קשיא:

(יט) (על הברטנורא) וכ"פ הר"מ. ויש לתמוה, מאי איסטסית היא זו, והא לאו משום המזימין קאתינן עלייהו, אלא משמע איפכא, דהא משום דתו לא מקבלים סהדותא וכו' הוא, ומחזיקין למוזמין ולכל המעידים כמותם שהם שקרנים, ושהמזימים העידו באמת. ונראה דיש לפרש דר"י לדבריהם דרבנן קא"ל, לדבריכם דסבריתו דמקבלים סהדותא דכת שניה כו', אפ"ה לא הוה לכו לדון להריגה לכל המוזמים, אלא הוה לכו לומר איסטסית היא זו. אבל לדידי בלא"ה אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד משום דאין מקבלין כו'. והאריך, ומסיק דסברא זו היא בגמרא להס"ד. ופירוש הראשון הוא להמסקנא אלא דלהסלקא דעתא לא קשיא קושית הגמרא שהבאתי. להבי פירש הר"מ למתניתין כהסלקא דעתא. ויצא לנו דשני הפורושים שכתב הרב במלת אסטסית וחלוף הגירסאות עולים לשני הפירושים, ואינו נתלה כלל בפירוש הענין. ועיין תוי"ט:

(ו)

(כ) (על המשנה) נפש כו'. בעדים זוממין כתוב ולא תחוס עינך נפש בנפש. רש"י. ול"ג במשנה נפש תחת נפש שאותו כתיב בפרשת משפטים בכי ינצו:

(כא) (על המשנה) והרי כו'. משמע שהרי אחיו עדיין קיים. רש"י:

(כב) (על המשנה) שקבלו כו'. ובאת להם הזמה מיד קודם גמר דין של נדון. יהרגו. רש"י:

(כג) (על המשנה) שיגמר כו'. דהשתא מיקיימא שפיר נפש תחת נפש, דמשיגמר דינו מיקרי גכרא קטילא, כדאשכחן במ"ד פ"ח דסנהדרין:

(ז)

(כד) (על המשנה) מה שלשה כו'. דהא רובא נינהו. נ"י:

(כה) (על המשנה) עדים. לומר אפילו מאה אין להם אלא דין שני עדים. נ"י. ועתוי"ט:

(כו) (על הברטנורא) דוקא בשלישי וכן אם הן יותר, אבל לא בשנים הראשונים. ושיעור תוך כדי דיבור, מפורש ריש פ"ד דנזיר. ועתוי"ט:

(כז) (על המשנה) לא בא כו'. לא הוצרך ללמדנו זאת דממילא ידעינן שב' מזימין את הג', שהרי ב' כשרים לכל עדיות, וממילא ידעינן שאין זוממין עד שיזומו כולן שהרי כולם כאחד נעשו עדים וקרא כתיב והנה עד שקר העד, ולא בא כו'. ועיין תוי"ט דיעות הפוסקים אי ת"ק ור"ע ור"ש פליגי אהדדי:

(כח) (על הברטנורא) במדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים במדת פורעניות הוא אומר על שלשים ועל רבעים. רש"י:

(ח)

(כט) (על המשנה) בטלה. נראה לי שזה מכלל אמרם ז"ל, הרי זה בא ללמד ונמצא למד. שהרי עדיין לא שמענו בשנים שעדותן בטלה:

(ל) (על המשנה) שהתרו כו'. דברי רבי הן. ור' יוסי פליג וס"ל אפילו בזמן שלא התרו בהן. גמרא. והקשו בתוספות, א"כ היאך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט שיש במעמד קרובים. והיה לנו לומר דעדות הכשרים בטל והאי דומיא דדיני נפשות דשרינן א"א שיש בה מיתת ב"ד. וגם לרבי קשה שפעמים יתכוין אחד מן הקרובים להעיד כו'. והסמ"ע סימן ל"ו מתרץ, שהרי יכול המגרש להזמין עדים כשרים ואז לא יפסול הפוסל בכונתו כמ"ש הטור, דכיון שהזמין עדיו והוציא את האחרים מכלל העדות, לאו כל כמינייהו לבטל העדות. ועתוי"ט:

(לא) (על המשנה) שראו. עם שלישי מן השוק, בא' כו'. רש"י:

(לא) (על המשנה) ואחד כו'. תימה, אמאי הוצרך לומר ואחד מתרה שאין מן העדים כו'. ונראה למשי"ח, דנקט לאפוקי מדר"י דבסיפא כו'. תוספ':

(ט)

(לג) (על הברטנורא) ולשון מקצתן לא דייק הכי. ולשון התוספת, שמקצתן רואין כו' מצטרפין אף אותם שאין רואין:

(לד) (על המשנה) ואם לאו. מיירי כשאין רואין המתרה ואין המתרה רואה אותם, אלא שמעו המתרה שמתרה כן. ובכך סגי, דהא קיימינן לרבנן דפליגי אדר"י דבסמוך ולא בעי פי שני עדיו מתרין בו כמו ר"י. תוספ'. וכלומר דאי המתרה רואה אותן או הן רואין אותו מצטרפין. וכ"כ הר"מ בחבורו. ועתוי"ט:

(לה) (על המשנה) פטורה. אם הוזמה אחר שנהרג הרוצה. דכיון שנהרג ההורג על פיהן שוב אין נהרגין, דקיי"ל לא הרגו נהרגין, הרגו אין נהרנין. דכתנ:כאשר זמם לעשות, ולא כאשר עשה. ולענין ממון, אפילו כאשר עשה נמי מחוייבים לשלומי (עיין פרק ג' דבבא בתרא משנה ד'). ודעת הר"מ דאפילו לענין מלקות נמי אפילו לקה זה שהעידו עליו לוקין אלו. ועתוי"ט:

(לו) (על המשנה) שנאמר כו'. כלומר שיהא הרבר כולו שהוא העדות וההתראה קם ע"פ שנים העדים. נ"י:

(לז) (על המשנה) שלא כו'. שמא יחליף המתורגמן בלשון העדות. ועוד כשישמעו הם מפי העדים יתכן להם לחקור אותם יותר. נ"י. ונראה בעיני דאע"ג דר"ש הוא דדריש טעמא דקרא, בכאן אנו צריכין לכך, דאי לאו הכי מנא ליה, לר"י, להוציא ב' דרשות מן הכתוב, אע"פ דעיקרו להתראה אתא והדבר אחר מסברא הוא אלא דאסמכיה אקרא:

(י)

(לח) (על המשנה) אותו בית דין. שנתחייב בו. אין סותרין לחזור ולישא וליתן אולי יזכה. רש"י. ובגמרא, הא לפני בית דין אחר סותרין, הא תני סיפא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין כו'. אמר אביי לא קשיא כאן בארץ ישראל כאן בחוץ לארץ. דתניא בו' מתו"ל לארץ סותרין את דינו מפני זכותה של ארץ ישראל. פירש"י אולי תועיל למצוא לו פתח של זכות:

(לט) (על המשנה) ופלוני כו'. דדלמא יש להזימם או להכחישם:

(מ) (על המשנה) ובחוץ לארץ. יליף ליה בגמרא מקרא:

(מא) (על הברטנורא) ובלבד שיהיו הסנהדרין בלשכת הגזית כלומר במקדש ממש. הר"מ. וילפינן ליה בפרק קמא דעבודה זרה ד"ח, שנאמר, ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, מלמד שהמקום גורם. ואע"ג דבזקן ממרא כתיב, אם אינו ענין לזקן ממרא דהא כבר כתיב וקמת ועלית אל המקום, תנהו ענין לכל דיני נפשות לו. מר שהמקום גורם. נראה לי. וע"ש ברש"י ותוספ':

(מב) (על המשנה) . לע' כו'. בגמרא אבעיא להו אחת לע' שנה נקראת חובלנית, או אורחא הוא, תיקו:

(מג) (על הברטנורא) שיאמרו בדקנוהו לאחר מיתתו מכל י"ח טריפות. רש"י:

(מד) (על הברטנורא) לאו דחיישינן להכי, דהא אזלינן בתר רובא. אלא ה"ק רוב פעמים לא היה נהרג. שע"י שהוא מרבה בבדיקות א"א שלא יכחיש אחד מהם את חבירו. תוספ':

(מה) (על הברטנורא) ואין עדים מסתכלין בכך. רש"י. ורבנן סגי להו משיראו מנאפים שינהגו ענין ניאוף ששוכבין בקירוב בשר ונוהגין בדרך תשמיש. ועבודה זרה וחלול שבת לא שכיחי כ"כ כמו ש"ד וג"ע. תוספ'. וראיה מפ"ח דסוטה מ"ט. משרבו הרחצחנים. משרבו המנאפים. ועתוי"ט:

(מו) (על המשנה) מרבים. קפיד טפי על שפיכות דמים מעל גילוי עריות לפי שהוא רע לשמים ולבריות. והרי חומרא יתירא לרציחה נודעת, שהמית שלא בעדים: