עיקר תוי"ט על כתובות יג

משנה כתובות, פרק י"ג:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) חילופי גרסאות יש, אי תני גזירות או גזילות:

(ב) (על הברטנורא) וצריך עיון, דהכא אמרינן דמזונות גביא בלא שבועה מה שאין כן כתובה, ולענין משעבדי חיישינן במזונות טפי לצררי מבכתובה דכתובה נפרעת בשבועה מנכסים משועבדין ומזוני לא גביא כלל אפילו בשבועה. תוס' גיטין דף נ"א:

(ב)

(ג) (על המשנה) איבד כו'. כמו שכתב הר"ב במשנה ב' פרק ד' דנדרש, שאין זה אלא מניעת תביעה, וכיון שאין מביא לו תועלת אלא מסלק ממנו נזק חיובו, אין זה חייב לו כלום. ועתוי"ט:

(ד) (על המשנה) קרן הצבי. שהצבי קל לרוץ כדתנן פרק ה' דאבות, ונמצא שזה שמניח מעותיו על קרן הצבי הוא מזומן להפסד:

(ג)

(ה) (על המשנה) יורשים כו'. פירוש, הבנות ניזונות תחת יד אחיהן וכל הנכסים עומדים ברשותם. המגיד:

(ו) (על הברטנורא) [בלשון פרנסה] רוצה לרבות גם כסות ומלבוש. נ"י:

(ז) (על הברטנורא) והקשו בגמרא ריש פרק ט' דבבא בתרא, ואי ליכא לכולהו יקחו הבנות את הכל, דודאי מה שהוא עודף על מזון הבנות לא יטלוהו הבנות. ומתרץ, מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגרו, והשאר לבנים, ואי ליכא שאר, ישאלו על הפתחים:

(ח) (על הברטנורא) הכי סתים לה. בריש פרק ט' דבבא בתרא. ועתי"ט:

(ד)

(ט) (על המשנה) בקנקנים. נראה לי לפרש, דכד וקנקן שני מינים הם, ולא שטענות שניהם היה זה טוען כד וזה משיב קנקן, דאם כן פשיטא דלא הוי ממין הטענה, [אלא שניהם טוענים או כד או קנקן], תוי"ט. ועיין עוד:

(י) (על הברטנורא) כלומר, לאפוקי אם אמר עשרה כדים מלאים, דלכולי עלמא טוענו שמן וכדים. בגמרא:

(ה)

(יא) (על הברטנורא) לכל הפירושים מיירי שלא הניח כאן נכסים, לפי דמיירי שהפסיקה היתה בענין שקנה ומחויב לשלם ואילו היה לו נכסים היה החתן מוציא ממנו בדין. תוי"ט:

(ו)

(יב) (על המשנה) זכותו. פירוש, אפילו יש לו עדי זכות או עדי גזילה ואין לחבירו עדי מקח. ב"י:

(יג) (על המשנה) עשאה כו'. פירש רש"י, עשאה המוחזק בה סימן לאחר לא לראובן זה העורר עליו אלא לאיש אחר היה מוכר שדה בצד זה ומסר לו ארבעה מצרי השדה וכתב לו מצרים מצר פלוני שדה שלי, וזה חתם על השטר ולא ערער, איבד את זכותו אפילו לאדמון, דאין לומר כאן השני נוח לי. והתוספות מפרשים, עשאה המערער סימן לאחר כגון שכתב במצרים מצר פלוני שדה של שמעון:

(ז)

(יד) (על הברטנורא) פירש רש"י, ואוזיל גבך כשתקנה הדרך ממני. ועיין תוי"ט:

(ח)

(טו) (על הברטנורא) וכשהגיע זמן פרעון החוב קודם. הר"נ:

(טז) (על הברטנורא) דאף שצריך זה למכור, היה מוצא הרבה, דקונים מצויים הם, דאמרי אינשי, זבין קנית זבנת אפסדת:

(ט)

(יז) (על המשנה) זה על זה. ראובן על שמעון ושמעון על ראובן. ושטר שהוציא ראובן מוקדם ושל שמעון מאוחר. אדמון אומר יכול לומר אילו כו' כיצד כו' היה לך לתבוע חובך ממני. וחכמים אומרים זה גובה כו', שאף הראשון גובה. ופרכינן בגמרא, אי דמטי זמניה של חוב הראשון מאי טעמא דרבנן שהראשון גובה חובו. ואי לא מטי זימנא מאי טעמא דאדמון דהא לא מצי אמר ליה אילו כו' דמשום דלא הגיע זמנו הוצרך ללות ממנו. ומוקמינן לה בגמרא כגון שלוה ממנו ביום דמשלים זימניה. ופליגי אי עביד אינש דיזיף ליומא או לא. הר"נ:

(י)

(יח) (על המשנה) שלש ארצות כו'. הן בארץ ישראל חלוקות לענין נישואי אשה. רש"י:

(יט) (על הברטנורא) והוא מאותה הארץ שנשאה:ואין הכל כו'. לאתויי עבד [כנעני] שברח מחוצה לארץ' דאמרינן ליה זבניה הכא וזיל. גמ':

(יא)

(כא) (על המשנה) ארץ ישראל. ובלבד שלא יהא פחות מתקנת חכמיס' לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, שכל הפוחת כו' [כדתנן ריש פרק ה]:

(כב) (על המשנה) בקפוטקיא. וייחד אותה על דרך. משל' מפגי שהיא קרובה לארץ ישראל. הר"מ:

(כג) (על הברטנורא) הלכך בתר שעבודא אזלינן כדין שטרי חוב. רש"י. וכתב על זה הר"נ, ואי תימא אם כן היכא דנשא בארץ ישראל דנותן לה ממעות ארץ ישראל, ואם כן לעולם יהא לה מאתים דצורי' כמו באונס ומפתה דהן של צורי כו', אלא [יש לומר] דרבן שמעון בן גמליאל סבר דאף דכתובה לאשה מן התורה אבל איזו כתובה שיסכימו בה שניהן משתעבד לה' ולפיכך חל שעבודו במקום הנישואין. ועתוי"ט:

(כד) (על המשנה) נשא כו'. אתאן לכולי עלמא: