עיקר תוי"ט על גיטין ג

משנה גיטין, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) לגרש כו'. כולהו יליף להו בגמרא מקראי:

(ב) (על הברטנורא) אפילו למ"ד בעלמא יש ברירה, הכא מודה, משום דוכתב לה לשמה, משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה. תוספ':

(ב)

(ג) (על המשנה) מקום כו'. ומשמע שם עירו ושם עירה דלא. הג"א:

(ד) (על הברטנורא) שגם זה עיקרו של גט. ומתניתין ר"א היא דאמר עדי מסירה כרתי, הלכך וכתב לה לאו אחתימה קאי, דחתימת העדים אינה אלא מד"ס מפני תקון העולם, וכי כתיב לה לשמה אעיקר כריתות קאי, דהיינו כל הני דאמרן:

(ה) (על המשנה) חוץ כו'. קשיא דר"א אדר"א, דרישא דמתניתין אוקמינן כר"א ושרי לכתוב לטופסי גטין ובלבד שיניח. תרי תנאי אליבא דר"א. גמרא:

(ו) (על הברטנורא) ולא קשה ממשנה ה' פרק דלעיל דשרינן בחש"ו אפילו לכתחלה לכתוב טופס ולא גזרינן אטו תורף, דחש"ו לא שכיח כלל לא גזרו. ועתוי"ט שמביא פלוגתת הפוסקים בגיטי נשים אי פסול אפילו דיעבד:

(ג)

(ז) (על הברטנורא) ובגמרא פליגי איכא מ"ד כדי שיהיה אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם ואיכא מ"ד שלא שהה אדם שם עד שעת מציאת הגט:

(ח) (על הברטנורא) להרא"ש פסול ואפילו לא הוחזקו שנים ששמותיהן שוים כל זמן שלא ראה שלא עבר אדם שם. ולהר"מ אפילו עבר, כשר, דהלכתא כמ"ד שלא שהה כו' אא"כ הוחזקו ג"כ דאז בעבר הוה תרתי לריעותא. ומובן ג"כ באין השיירות מצויות. ועתוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) פירשו התוספ' דהשליח נמי נאמן בסימן מובהק. אלא דבעדים אע"פ שראוהו כבר מהימנו, ושליח לא מהימן אלא שאמר כן קודם שראהו:

(י) (על הברטנורא) משמע שיודעים שלא חתמו אלא על אחד אבל אין מכירין מי הוא אותו יוסף בן שמעון, וכשהעדים אומרים כן והוא אומר שעל שלו חתמו, נאמן, דלא חשרינן ליה שישקר במזיד לומר שהוא שלו לקלקלה. אבל כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא הוא סובר שהוא שלו, לפי שאינו יודע שיש יוסף בן שמעון אחר, או יודע ואין נראה לו לחוש שגם הוא אבד גט ולכך אומר שהוא מכיר אע"פ שאינו מכיר. תוספ':

(יא) (על הברטנורא) וא"ת ונחוש לשאלה, וי"ל דקים ליה בנפשיה שלא השאילם לשום אדם. א"נ ביודע שבחפיסה אבדו, ומ"מ צריך שיהא מכיר החפיסה בטביעת עין:

(יב) (על הברטנורא) בטביעת עינא. ובחפיסה ודלוסקמא נמי טביעת עין, כמו סימן. אלא דאיכא בין סימן לטביעת עין, דטביעת עין אין מועיל להכשירו אלא כשמצאו אותו בעצמו שאבד לו, ולא כשמצאוהו אחרים. ועתוי"ט:

(יג) (על המשנה) או חולה. משא"כ גוסס דרוב גוססים למיתה. גמרא:

(יד) (על המשנה) בחזקת כו'. מדאורייתא נפקא לן בחולין רף י', העמד דבר על חזקתו. רש"י:

(טו) (על המשנה) בת ישראל. צריכא דאי אשמעינן גט משום דלא אפשר (למיחש למיתה, דאי חיישת אין לך שולח גט לאשתו והן עגונות). אבל תרומה דאפשר (להיות נזונות בחולין) אימא לא, צריכא. גמרא:

(טז) (על המשנה) השולח. צריכא דאי אשמעינן תרומה זימנין דלא אפשר (שהיא עניה ותטול בגרנות). אבל חטאות מספיקא לא ליעול חולין לעזרה, צריכא. גמרא:

(יז) (על המשנה) מקריבין. בגמרא מפרש דדוקא בקרבן נשים, א"נ חטאת העוף שא"צ סמיכה. דאי לאו הכי לכתחלה אין לעשות בלא סמיכה, דהא מעלין עליו כאלו לא כפר:

(ד)

(יח) (על הברטנורא) וכ"פ רש"י. ומשמע דאלו אבדה דבסיפא היינו שטבעה. וקמ"ל דאעפ"כ נותנין עליו חומרי חיים דשמא יצא. (כדאיתא פט"ז דיבמות מ"ד) רסתם ים מים שאין להם סוף הוא. ועתוי"ט בשם הר"מ:

(יט) (על המשנה) ליהרג. בגמרא איכא תרי לישנא, לחד לישנא דוקא בב"ד ישראל בזמן הבית היו נותנין עליו חומרי חיים (והוא דעת הר"מ). ולאידך לישנא, בב"ד ישראל לא היו נותנין עליו חומרי חיים. ועתוי"ט:

(כ) (על המשנה) בת ישראל כו'. וכ"ש לאיסור אשת איש. ואם היה גט אחד מהם ביד השליח אינו נותנו לאשתו ואם נותנו לה הרי זו ספק מגורשת. וכמ"ש הר"מ:

(ה)

(כא) (על המשנה) אחר. דשליח עושה שליח כדאיתא בקדושין דף מ"א. ודוקא חלה. ועתוי"ט:

(כב) (על הברטנורא) ומשמע דלא קפיד אם יטול החפץ תחלה אם לא והרי זה כאומר תן לה הגט וטול החפץ שגם בזה לא ישלחנו ביד אחר כו'. ועתוי"ט:

(ו)

(כג) (על הברטנורא) ובחלה דלא עדיף ממי שבא מכחו. פוסקים:

(ז)

(כד) (על הברטנורא) כיון דמלתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהנים דעתייהו והוי כמאן דמטו לידייהו דהני. רש"י והר"נ. ובהג"א יהיב טעמא, משום דהוי כמתנה מועטת ואסור לחזור בו:

(כה) (על הברטנורא) ואפילו לא ירש אלא מלא מחט משום דגובה וחוזר וגובה. גמרא. ועתוי"ט:

(כו) (על המשנה) ב"ד. על מנת שיפריש על מעות אלו מחלקם. הר"מ:

(כז) (על המשנה) א"צ כו'. דהיה כח ביד ב"ד להטיל חוב זה על הכהונה והלויה לפי שתקנתם הוא שימצאו מעות להלואה. רש"י. אבל על העני שהעשיר לא עבדו תקנתא דלא שכיח:

(ח)

(כח) (על המשנה) מפריש כו'. בערבי שבתות ויו"ט איירי דשרי שלא מן המוקף. תוספ'. ועתוי"ט:

(כט) (על הברטנורא) ומשמע דאלו כבר אכלן אין מחייבין אותו להפריש ותלינן שעכשיו נאבדו הואיל וכבר נאכלו וליכא אלא חיוב הפרשת תרומות ומעשרות. והר"מ לא חילק. ועתוי"ט:

(ל) (על המשנה) בקדים כו'. בגמרא תנא בתקופה כלומר שמוצאי החג היא בתקופת תשרי דאלו נמשכה תקופת תמוז עד כאן לא. רש"י. ועתוי"ט:

(לא) (על המשנה) סמדר. כתום פרח וענביו נראין באשכול כסדרן. רש"י:

(לב) (על הברטנורא) וראיה לזה מדתנן הבוסר משהביא מים: