עבודה זרה מא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
והא שברים נינהו תרגמה שמואל בעומדין על בסיסן אתמר עבודת כוכבים שנשתברה מאיליה רבי יוחנן אמר אסורה רשב"ל אמר מותרת רבי יוחנן אמר אסורה דהא לא בטלה רשב"ל אמר מותרת מסתמא בטולי מבטיל לה מימר אמר איהי נפשה לא אצלה לההוא גברא מצלה ליה איתיביה ר' יוחנן לרשב"ל (שמואל א ה, ד) וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות וגו' וכתיב (שמואל א ה, ה) על כן לא ידרכו כהני דגון וגו' אמר לו משם ראיה התם שמניחין את הדגון ועובדין את המפתן דאמרי הכי שבקיה איסריה לדגון ואתא איתיב ליה על המפתן איתיביה המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין הא שברי עבודת כוכבים אסורין לא תימא שברי עבודת כוכבים אסורין אלא אימא הא צלמים עצמן אסורין וסתמא כר' מאיר ורבי יוחנן מדר"מ נשמע להו לרבנן לאו אמר ר' מאיר צלמים אסורין שברי צלמים מותרין לרבנן עבודת כוכבים נמי היא אסורה ושבריה מותרין הכי השתא התם אימר עבדום אימר לא עבדום ואת"ל עבדום אימר בטלום עבודת כוכבים ודאי עבדוה מי יימר דבטלה הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין והא הכא דודאי טבילי ספק עשרינהו ספק לא עשרינהו וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי התם ודאי וודאי הוא דודאי עשרינהו כדרבי חנינא חוזאה דאמר רבי חנינא חוזאה חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו ואבע"א (מעיקרא לא טבילי) ספק וספק הוא [אפשר דעבד] כדר' אושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא אמר ר' יהודה מעשה בשפחתו
רש"י
[עריכה]על בסיסן - על כנן מקום המתוקן לה כיון דאותבינהו התם ודאי פלחי להו:
לא ידרכו כהני דגון על מפתן דגון - אלמא חשיבי להו שברים:
משם ראיה - בתמיה:
התם - לאו עבודת כוכבים שבורה קחשיבי לה דאינהו סבור כיון שראו אברים חשובין שלו על מפתן:
שבקיה איסריה לדגון - גבורת ושררת הצלם עזבתו והלכה וישבה על מפתן איסריה שר שלו כמו איסריה דעניותא (בשחיטת חולין בפרק כל הבשר (דף קה)):
וסתמא כר"מ - ואע"ג דאסר בצלמים מודה בשבריהן: ומקשי' ולרבי יוחנן דקאמר הכא מודה ר"מ דשברי צלמים מותרין מדר"מ נשמע לרבנן דרבנן נמי שרו בשברי עבודת כוכבים דהא צלמים לרבי מאיר כעבודת כוכבים לרבנן נינהו ומדר"מ נשמע לרבנן דכי היכי דקאמר שברי צלמים מותרין ה"נ ודאי ס"ל לרבנן צלמים שיש בידן מקל או צפור דשבריהן מותרין וה"מ למימר מדרבנן נשמע לרבנן דהא אסרי צלמים שיש בידן מקל או צפור ומ"מ שבריהן מותרין והאי דלא קאמר הכי משום דלא חזינא בהדיא במתניתין דקא שרי שברי אותן צלמים שהן אסורין:
לאו אמר ר"מ וכו' - לשון קושיא:
הוי ספק וודאי - ספק להיתר וודאי אסור:
אין ספק מוציא מידי ודאי - שהוחזק תחלה לאיסור:
והא הכא דודאי טבילי - כיון שאנו רואין שנגמרה מלאכתן ודאי בחזקת טבל היו מיד:
התם ודאי וודאי הוא - כי היכי דפשיטא לך שהיו טבל ה"נ פשיטא לך שעישרן החבר מיד שמוחזק בכך:
ואב"א ספק וספק הוא - כי היכי דמספקא לן אם עישרן אם לאו נמי מספקא לן אם היו מעולם טבל אם לאו דאע"ג דנגמרה מלאכתן השתא ונתמרחו בכרי איכא למימר לא באו לכלל טבל מעולם:
דעבד להו כרבי אושעיא - דהכניסה במוץ שלה ולא ראה פני הבית ואע"ג דטבל שלא ראה פני הבית מיתסר באכילת קבע והכא מחזקינן להו בחזקת מתוקנין ושרינן להו באכילת קבע אין כאן ספק מוציא מידי ודאי דאכילת קבע בדאורייתא לא אשכחינן ומדרבנן הוא דמיתסר והימנוה רבנן לחזקת חבר לתקנתא דידהו אבל אי הוה חזינן ליה דמרחינהו קודם שראו פני הבית ובאו לכלל טבל לא נפקי תו מידי ודאי עד דמעשרינהו קמן:
ומכניסה - לחצירו במוץ שלה ולא ימרחנה בכרי בגורן שבשדה דמירוח הוא גמר מלאכה והכנסתו לבית הוא קובעתו למעשר לאסור בו אכילת עראי כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פח.) וכיון דהכניסה קודם גמר מלאכה לא קבעה ליה לכך וכי מהדר להו וממרח להו בתוך הבית לא מקבעי דפני הבית הוא דקבעי ולא תוך הבית כדיליף התם מואכלו בשעריך ואפילו מירחו בשדה והכניסו דרך גגות וקרפיפות אמרינן בברכות (דף לה:) דלא מקבעי:
כדי שתהא בהמתו אוכלת - להכי נקט בהמתו דמאכל בהמתו קחשיב ליה אכילת עראי וליכא אפילו איסורא דרבנן כדתנן במסכת פאה (פ"א מ"ו) מאכיל לבהמה לחיה ולעופות עד שימרח בכרי אלמא מאכל בהמה עראי קרי ליה דאילו גבי אדם אף על גב דלא נמרחו אסור לאכול קבע אלא עראי ולגבי לא ראה פני הבית נמי בהמתו שריא אבל איהו אסור מדרבנן לאכול קבע אלא עראי אבל אי ראה פני הבית אפילו מאכל בהמה חייב במעשר דהא דתנן (דמאי פ"א מ"ג) הלוקח לזרע ולבהמה פטור בדמאי תנינן לה:
תוספות
[עריכה]והא שברים נינהו. וא"ת בלא מלתיה דשמואל נמי תקשי רישא לסיפא רישא שברי צלמים מותרין וסיפא תבנית יד ורגל אסורין ויש לומר דאי לאו מלתיה דשמואל הוה אמינא שברי עבודת כוכבים אסורין וסיפא משתמע שפיר בשברי עבודת כוכבים:
בעומדין על בסיסן. פ"ה על בימוס שלהן ולשון מצא קשיא דמשמע בשוק או בשדה לכך נראה לר"ת לפרש שיש להם בית מושב רחב שיושבין עליו לבדם ואינם נראים כשברים אלא נראה שכך הן מתחלה נעשים: איתיביה המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין הא שברי עבודת כוכבים אסורין. נראה לפרש דהכי פריך הך משנה סתמא שנויה ור"מ לא הוזכר בה וא"כ נוכל להעמיד אף כרבנן ובסתם צלמים שאין בידם כלום שנחלקו ר"מ ורבנן מיירי הכא והכי דייק בשלמא לר"מ דאסר צלמים עצמם הוצרך לשנות היתר בשברים אלא לרבנן השתא צלמים עצמם שרו שברים מבעיא אלא ש"מ למידק אתא הא שברים של עבודת כוכבים אסורין והשתא ליכא לשנויי כדשני לעיל ה"ה אפי' שברי עבודת כוכבים מותרין ומשום דקא בעי למיתני מצא תבנית יד וכו' דהך תירוצא לא שייך אלא אליבא דר"מ דאסר סתם צלמים אבל לרבנן עדיין הקושיא בדוכתה אמאי תני שברי צלמים אם לא לדקדק הא שברי עבודת כוכבים אסורין ומשני לא תוקמה כרבנן ותידוק הא שברי עבודת כוכבים אסורין אלא תוקמה כר"מ ותידוק הא צלמים עצמם אסורין אבל שברי עבודת כוכבים לעולם מותרין ומאחר שבא להשמיענו סתמא כר"מ אין להקשות מה שהקשינו לעיל לשמואל ליתני שברי עבודת כוכבים וכ"ש שברי צלמים דאי תנא שברי עבודת כוכבים לא היינו יכולין לדקדק הא צלמים עצמם אסורין אלא הא עבודת כוכבים עצמה אסורה ובהא כו"ע מודו ואין להקשות מאחר דמוקי לה כר"מ לימא משום דבעי למתני סיפא כדשני לעיל כי נראה קצת דוחק בהיות כי בא לאשמועי' חידוש בשברים ומניח שברי עבודת כוכבים משום סיפא אבל השתא קאמר דלא בא לאשמועינן בשברים כלל ולא בא אלא לדיוק אבל אליבא דשמואל משמע דבא להודיע דשברים מותר כדפרישית לעיל:
מדרבי מאיר נשמע לרבנן. לפר"ת דפירש לרבנן דאסרי כל צלמים אף אין בידם כלום חוץ מאנדרטי עומד על פתח מדינה נראה דה"מ למפרך מרבנן גופייהו דלעולם בצלמים האסורים יש להחמיר בשבריהם כשברי עבודת כוכבים עצמה ולרבנן שבריהם מותרין דדבר ידוע הוא שאינם מחמירין יותר מר"מ וא"כ לימא מרבנן גופייהו נשמע דשברי עבודת כוכבים מותרין דהא צלמים אסורין שבריהם מותרין ה"נ עבודת כוכבים אסורה שבריה מותרין ובקונטרס נמי דקדק דה"מ למיפרך מרבנן גופייהו ומצלמים שיש בידם מקל או צפור ושבריהם מותרין אלא משום דלא חזינן בהדיא במתני' דשרו שברי צלמים שהן אסורין:
ואין ספק מוציא מידי ודאי. בתמיה פי' ואין ספק היתר הרגיל מוציא מידי ודאי דאי בשאינו רגיל אפילו ספק איסור אינו מוציא מידי ודאי היתר כדמוכח בפ"ק דחולין (דף י.) גבי עור ספק פוגם וכו':
חזקה על חבר וכו'. בירושלמי קאמר תפתר בשמת בתוך היישוב פירוש ביישוב הדעת:
ומכניסה במוץ שלה. פי' שלא תראה בדגן פני הבית כדי שלא תתחייב במעשר דאמרינן (ב"מ דף פח.) אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית פירוש לאחר שנעשה דגן ואם הכניסה במוץ שלה אז יוכל לאכול עראי וכדתניא בתוספתא ובפרק קמא דביצה (דף יג.) מייתי לה הכניס שבלין לאכול מהם עיסה אוכל מהם עראי ופטור ואכילת בהמתו דנקט הכא משום דכל אכילת בהמה אפילו קבע שלה חשוב הוא עראי וכדאמרינן (פאה פ"א מ"ו) מאכיל לבהמה לחיה ולעופות עד שיתמרח בכרי אבל אם ראה פני הבית בדגן או אף במרוח בכרי או בשדה ואין דעתו להביאו לבית נקבע הוא למעשר ולא יוכל לאכול עראי ואף לא להאכיל בהמתו דהנאה של כלוי אסורה בטבל והתם תלינן בשמא הכניסה במוץ ואף על גב דמדרבנן אסור לאכול קבע אתי ספק מעשר ומוציא מידי ודאי דרבנן:
ראשונים נוספים
איתמר עבודת כוכבים שנשתברה מאליה רבי יוחנן אמר אסורה דלא ביטלה אדם ריש לקיש אמר מותרת כיון שנשתברה אמר בדעתיה איהי לא יכלה לשיזבי נפשה לאחריני משזבה ובסתמא מבטיל לה.
ומותיב ר' יוחנן לריש לקיש והא ראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות דנשתברה מאליה היא וביטלום ופריק ריש לקיש הא קא שבקו לדגון דאמרי שבקיה איסריה לדגון ואזיל ויתיב ליה אמפתן.
ואתינן לפרושי דעתייהו דרבנן מכלל דר' מאיר. דרבנן סבירא ליה עבודת כוכבים אסורה שבריה מותרין קשיא לר' יוחנן. ומשני ר' יוחנן הכי השתא בשלמא צלמים ספק עבדום ספק לא עבדום ואם תמצא לומר עבדום אימור ביטלום אבל עבודת כוכבים דודאי עבדוה מי יימר דביטלוה הוי עבודתן ודאי וביטלום ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. ומקשינן ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והניח מגורה מלשון נהרסו ממגורות והניח מגורה מלאה פרות וכו' ודברים פשוטין הן ובכמה מקומות פירשנו זה הענין וגם בפסחים.
הא דקאמרינן בדשמואל משום דקבעי למתני סיפא ואמרינן עלה ואמאי והא שברים נינהו קושיא היא דמקשינן עליה בשלמא לדידן דאמרינן מאליה נשתברה שברי צלמים ה"ט דמותרין משום דאפי' נשתברו מאליהן שברי שברים נינהו ותבנית יד ורגל אסורים דכיון דממילא נשתברה כל שכיוצא בהם נעבד בתחלה נעבד בסוף ולא תלינן בשבירה דעכו"ם עכו"ם לא תבר ע"ז שלו אלא לדידך דאמרת דאדרבה לשבור ממילא לא חיישינן אלא ודאי עכו"ם תברה כיון דעכו"ם תברה ודאי בטלה אפי' כולה קיימת חוץ מאצבע קטנה שלה וכן הא דאקשינן מינה לקמן בשמעתין לר"ל בכה"ג הוא דכיון דאמר אפי' נשתברה מאליה ודאי בטלה מה לי תבנית יד מ"ל שברים אחרים.
ומיהו לר' יוחנן נמי קשיא לפום מאי דאמרי' משום דתרי ספיקי נינהו אפי' לפום מאי דסבר דע"ז שנשתברה מאליה אפי' לשברין אסורה אלא כיון דפירכי כולהו אר"ל ולדידיה קשיא אעיקר מימריה ולר' יוחנן ל"ק לעיקר סבריה נקיט גמ' סרכא דעיקר קושייתא ומקשה מינה לר"ל ולא לר' יוחנן כדפרישית.
והא דאקשינן נמי ולר' יוחנן מדר"מ נשמע לרבנן וכו' לרבנן נמי ע"ז היא אסורה שבריה מותרין ולא מפרקי אנה"נ ומשום דנשתברה מאליה לא חיישינן וכדשמואל איכא לפרושי דלטעמיה דמקשה קא"ל כלומר לדידך דדייקת ממתני' הא שברי ע"ז אסורין וחיישת שמא נשתברה מאליה ואסורה כדר' יוחנן היכי קס"ד הכי והא מדר"מ את שמע לרבנן אלא ע"כ לא תידוק הכי אלא שברי ע"ז נמי מותרין אי מדר"ל אי משום דשמואל ומתני' כדתריצנא ופרקי' לר' יוחנן ודאי אפשר דשברי ע"ז אסורים ומתני' כפשטה כדס"ד מעיקרא ומיהו אכתי לא מכרעא דר"י פליג אדשמואל דכל האי שקלא וטריא למאי דקס"ד מעיקרא היא כדפרי'.
וזהו טעמו של רבינו הגדול ז"ל שפסק כר' יוחנן וכדשמואל דאלמא לא פליגי אלא טעמא דשמואל משום דלנשתברה מאליה לא חיישינן דעכו"ם מינטר נטר לה והכי מסקנא דסוף פירקין דכ"ע עובדין לשברים כפי' גירסת רש"י דאלמא לשמואל ע"ז שנשתברה מאליה אסורה ואפ"ה שרי במוצא שברי ע"ז. ולא שמעינן דר' יוחנן פליג עליה כלל כדפרישית. וא"כ בכל הך שקלא וטריא דבשמעתין ס"ל לר' יוחנן דחיישי' לנשתברה מאליה לא מידחיא דשמואל דלא (חזינן) [דחינן] מימרא בשקלא וטריא דגמ' דזמנין טובא לא קיומי ובכמה דוכתי מפכינן תריצתא סוגיא.
ומיהו למאן דגריס לקמן בלישנא בתרא דלכ"ע אין עובדין לשברים ס"ל לשמואל ע"ז שנשתברה מאליה מותרת לא סלקא לי הא דשרי שמואל אליבא דהלכתא דכיון דשמעינן ליה בהדיא דאמר מותרת ע"ז שנשתבר' מאליה איכא למיחש למלתיה דהא דשרי שברי ע"ז משום דאזדא לטעמיה וכיון דסוגיין נמי בדר' יוחנן למיסר טפי עדיף לן למסמך אסוגיין.
ועדיין לא נתבררו דברי רבינו הגדול ז"ל כהוגן שהוא גורס לפי הנראה דכ"ע אין עובדין לשברים ועוד הם צריכין לפנים שהרי פסק כן בע"ז שנשתברה מאליה כרבי יוחנן דאמר אסורה ולפום סוגיין דשמעתא לא שנא שברים לא שנא שברי שברים לעולם ואפילו לאחר ששוחק וזורה לרוח וכולה סוגיין הכי רהטא וליכא למדחי דאבני' ושפוין ושוחק וזורה לרוח וירקות כולהו שברי שברים הם ועוד קושיא דמקשי ליה ר"ל לר' יוחנן מפה לפה דקן שבראש האילן שברי שברי' שאין העוף עשוי לשבר מן האילן אלא קנים רכים מראשי ענפים ואפ"ה לר' יוחנן אסירי ולקמן בשלהי פרקין מסקינן דכ"ע אין עובדין לשברי' א"נ לשברי שברים כדגריס רש"י ז"ל ופסק בה רבינו הלכה כרב.
ונראה שהוא מפרש אותה שמועה בעיקר ע"ז קיימת דומיא דאשרה דרב סבר עובדים לשברים כשם שעובדין לע"ז עצמה ושמואל סבר אין עובדין לאותן שברים אלא לעיקר ע"ז ואין צריך לבטל כל קיסם וקיסם שכיון שגוף ע"ז קיימת לה הן עובדין ומה שנשבר ממנה בטל הוא להם שאין עובדים לשתים בגוף הע"ז ושברים והוא אינו עשוי להחזיר לה השברי' לפיכך הוא מבטלן ועוד דמימר אמר אין ע"ז חפצה באותן שברים.
אבל מדברי כולם נלמוד שע"ז שנשתברה מאליה אסורה שאין העיקר שלה בטל בשביל אותה שבירה ואלו שברה אדם בטלה בכל דהו הילכך אם נשתברה כולה מאליה כגון דגון לדברי שניהם אסורה כולה שלאותן שברים עומדים ועוד דטרח ומייתי אומן ומתקן לה ולישנא דעובדין לשברים דקאמר כדפרישית וכל היכא דאדכרו בגמ' האי לישנא בעיקר ע"ז קיימת הוא כדאמרי' בפ' רי"ש ודאמרינן נמי התם גבי בימוס שנפגם עובדין לשברים ואין עובדין לשברים בכה"ג נמי מצית לפרושה דבימוס פגום כשברים היא לע"ז עצמה שהיא קיימת וזה הפי' נכון ועליו סמך רבינו ז"ל.
והא דמשמע הכא דעצי הקן לרבי יוחנן אסורים כששברה מן האשרה א"ל משום דהו"ל כדרך גדילתה דאורחא דאילן שמקננין בו עופות וע"מ כן עובדין אותו ור"ל מק"ו אקשי ליה דאי הכא מותר כ"ש בעלמא ואיהו ודאי שרי ליה דכיון דלא אצילה נפשה מכל שבירה בטולי בטלה כטעמיה ור' יוחנן לא קביל מיניה ואי הוה ס"ל בעלמא אין עובדין לשברים דע"ז קיימת והכא כשברים דמו מצי למימר ליה הכי אלא קסבר דהכא לא קא מבטל מידי דדומיא דדרך גדילתה הוא וכיון דאכתי בגופה קיימי לא דמי לי' לשברים דע"ז קיימת דהא אפי' בבצים אסר איצ"ל בעצים.
והא דאקשי' הכא בשמעתין ולר' יוחנן מדר"מ נשמע לרבנן א"ל כדפרשינן אלא שאני אומר דהכי נהירא מלתא לפרושי דמדר"מ ודאי נשמע לרבנן לאו מי אמר ר"מ שברי צלמים מותרין ואע"ג דאיהו חייש למיעוטא ואיכא למיחש שמא נשתברו מאליהן אע"ג דעכו"ם נטורי מינטר לה איכא מיעוטא דנופלות ואפ"ה שרו אלמא ע"ז שנשתבר' מאליה שריא לרבנן נמי היא אסורה ושבריה מותרין אע"פ שנשתברה בפנינו מאליה ומפרקינן הכי השתא התם אימור עבדום אימור לא עבדום ואת"ל עבדום אימר בטלום אי בשבירה ששברן הוא עצמו או שביטלום מאליהן ונתיאש מהם ולא תקנם וביטלם ממש אבל ע"ז ודאי עבדוה מי יימר שביטלוה כשנשתברה מאליה הרי לא עשה בה מעשה לבטלה ולא תלינן לקולא לו' איהי גופא לא מצלא לההוא גברא מצלא.
והראב"ד ז"ל מפ' דטעמיה דשמואל דשרי במוצא שברי ע"ז משום דתרי ספיקי נינהו דאיכא דפלחי לשברים ואיכא דלא פלחי הלכך בהאי גברא א"ל דפלח וא"ל דלא פלח ואת"ל פלח אימר זו [שברה וביטלה] לר' יוחנן [חסר סוף דברי הראב"ד ותחילת דברי הרמב"ן שחולק עליו] וכו' דכיון דתרי ספיקי נינהו אפי' לר' יוחנן הו"ל למשרינהו לפיכך אין פי' זה נכון ועוד דלאו מלתא היא דלא מיקרו תרי ספיקי אלא היכא דאיכא למימר לא עבדום אבל ודאי עבדום ליכא אלא חדא ספיקא אימור בטלום ואימור לא ביטלום ועוד דהא ס"ל לשמואל בפ' כל הזבחים שנתערבו הנח לע"ז דספק ספיקא דאסור.
אבל הר"ם הספרדי ז"ל חולק על מה שפירשנו וכ"כ ע"ז שנשתברה מאליה אסורה לפיכך המוצא שברי ע"ז אסורין וכן דעת בה"ג כדבריו.
ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת. פירש"י ז"ל דוקא בהמתו ואע"פ שבחבר שמת מחזקינן להו במתוקנין לגמרי כיון דמדרבנן הוא דמתסר לאדם הימנוה רבנן לחזקת חבר בדרבנן ואיכא דרמו בה מירמא הא דמייתינן לה גבי בדיקת חמץ בפסחי' פ"ק דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי והא בדיקת חמץ דמדרבנן דאורייתא בביטול סגי ליה ואמאי הא אמרת דאתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן והא לאו קושיא דהכי קאמרינן ואב"א לדאורייתא לא מהניא חזקת חבר אלא להכי שרינן להו משום דתרי ספיקי נינהו בדאורייתא ומהניא חזקת חבר לרבנן אבל התם ליכא חזקה אלא אימר והראב"ד ז"ל מפ' דבחבר שמת הרי הם מתוקנין לבהמה אבל לא לאדם, ואינו נכון.
וי"מ דהא דר' אושעיא נמי אפי' לאדם נמי שרו שלא כדברי רש"י ז"ל והא דקאמר כדי שתהא בהמתו אוכלת אמערים קאי כלומר שמותר להערים בכך כדי להאכיל לבהמה אבל לאכילת אדם אסור לעשות כן אלא שתבואתו פטורה מן המעשר לפי' בחבר שמת הרי הן בחזקת מתוקנין אפי' לאדם אימר עבד כדר"ח ואע"פ שהוא היה חבר אימר הוא היה מיחדן לבהמתו.
ואחרי' אומרים דה"ק מכניס אדם תבואתו לבית במוץ שלה ומערים עליה כדי שלא יהיה נראה כגוזל את השבט ואומר שלצורך בהמתו הוא מכניסה ולפיכך אינו ממרח אותה ופטורה מן המעשר ואוכל הוא עצמו והיינו לשון מערים.
והכי משמע במנחות בפ' ר"י דאפי' לאדם שריא דאמרינן התם גבי מירוח העכו"ם שאינו פוטר גזירה משום בעלי כיסין ופרכינן השתא נמי עביד כר' אושעיא ואם איתא דדוקא בהמתו היכי עביד כר' אושעיא הא לאדם אסורה ועוד משמע דמשום בהמה לא גזור בה רבנן דמלתא דלא שכיחא היא.
ובתוספות אמרו דמירוח העכו"ם בלא גזירה נמי אינו פוטר אלא מאכילת עראי שמתחייב בה בשעת מירוח אבל אכילת קבע שהוקבע בה תחלה אינו פוטר וא"כ כולן להאסר באכילת עראי הן ואינו מחוור שכיון שנפטר ולא אתי לידי חיוב אפי' אכילת קבע נמי ומצינו מירוח הקדש נמי פוטר אפי' לקבע.
ואי קשיא הא דגרסינן במס' ביצה הכניס שבולין לעשות מהן עיסה אוכל מהן אכילת עראי ופטור מן המעשר אלמא אסור לאכול מהן קבע. א"ל התם בעודם בשבלים שעדיין אפשר שיתחייבו שמא יוציאם ויזרם ויכנס או יעשה מהן גורן בראש גגו וימרח אותם שם שכל זה מחייבן במעשר לפיכך הרי הן כעומדין בגורן אבל דש זורה בלא מירוח שוב אין להם חיוב לעולם שכבר נפטרו לפיכך אוכל מהן קבע וזה שלא כדברי ר' שמואל ז"ל שהוא מפרש שכיון שהכניסה במוץ שלה נפטרה ואע"פ שהוציא במוץ שלהן ומרחן בגורן וחזר והכניסן נמי לא מחייבי ובפ' השוכר את הפועלים פירשתי הענין הזה בביאור.
והראב"ד ז"ל מפרש דשאני שבלים שמא למוללן במלילות הוא צריך ומחייב במעשר אבל תבואה במוץ שלה שאינה ראויה למלילות פטורה. וא"ל אשמעתין ונימא מעיקרא אומר לא טביל שמא זרען לבהמה וקי"ל במס' נדה אוכלי אדם שזרען מתחלה לבהמה פטורין מן המעשר. וא"ל אע"ג דזרען לבהמה אם נמלך עליהם אחר מכאן לאדם נתחייבו במעשר וזה כיון שמרחן לאדם נמלך וי"ל ההיא מילתא דלא שכיחא ודעדיפא ושכיחה מינה נקטו.
אתמר עבודה זרה שנשתברה מאיליה: פירוש שאנו יודעין כן וכדפרישנא וסתמא פליגי בין שנשתברה בפניו בין שלא בפניו והכין מוכחא סוגיא בהדיא.
הא שברי עבודה זרה אסורין: פירוש וקשיא לריש לקיש ואם תאמר אפילו לרבי יוחנן תקשי למה אסורין מן הסתם במוצא לימא דשברן גוי וכדכתיבנ' לעיל אליבא דשמואל ויש לומר דהשתא לא נחתינן לההוא דוקיא וסלקא דעתיה דמקשה דראוי לחוש בשברי עבודה זרה שמא נשתברה מאיליה ואנן נמי ניחא לן לתרוצי ליה לפום טעמיה ודכוותא בתלמודא אי נמי דקושין משום דמתניתין סתמא היא ואפילו לרבי מאיר דחייש למיעוטא ועוד נראה לי דאנן השתא הכי פרכינן דלהכי קתני היתרא בשברי צלמים דוקא דהוו תרי ספקי כי היכי דנידון מינ' דבשברי עבודה זרה משכחת לה דאסורין והיינו דשניכר בהן בשנשתברו מאיליהן ופרקינן דלא קתני ליה למידק הכי דודאי כל שברי עבודה זרה גם כן מותרין ואפילו ידוע שנשתברו מאיליהן אלא אימא הא צלמים עצמן אסורים וסתמא כר"מ ומדרבי מאיר נשמע לרבנן לאו אמר ר' מאיר צלמים אסורין שברי צלמים מותרים פירוש לעולם לרבנן נמי שברי עבודה זרה יהו מותרין לעולם פירכא היא דפריך תלמודא מנא ליה לרבי יוחנן ומהיכא אתיא לן מעיקרא למקשה מהא מתניתא לריש לקיש ולמידק מינה דשברי עבודה זרה אסורין אדרבא דכיון דרבי מאיר שרי ושברי צלמים ולא חייש למיעוטה דמשתברין מאיליהן אלמא נשתברו מאיליהן מותרין והוא הדין לשברי עבודה זרה ורבנן לאו בהא פליגי עליה ואין ספק מוציא מידי ודאי פירוש אף על פי שהוא ספק הרגל וקרו לודאי ועל ספק כזה הוא דשקיל וטרי תלמודא דאילו בספק שקול הכל מודים.
מתני' דמגורה ומעשה שפחתו של מציק כו': פירשתי יפה במסכת פסחים בס"ד. ומה שכתב ר"שי ז"ל כאן על ההיא דרבי הושעיא דכל היכא דמרחינהו בשדה ועיילינהו דרך הפתח חייבי' במעשר ואי עיילינהו דרך גגות פטורין אינו מחוור דכל היכא דעבד להו מירווח בשדה וקבעי למעשר בלא ראיית פני הבית ולא אמרו מכניסה במוץ שלה אלא למעוטי כל היכא דדיגנה ולא מרחה להעמידה בכרי דהשתא בעי ראיית פני הבית ולשון מירוח אינו לשון דגון אלא לשון ממרח רטיה מ"ר. ואמאי תהוי כע"ז שנשתברה מאליה פירוש דנימא דגוי מבטל לה מכיון דלא מצלה נפשה מישראל המשברה.
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
פיסקא המוציא שברי צלעים כו' אמר שמואל ואפילו שברי ע"ז ק"ל דמהכא מוכח דסבר שמואל דאין עובדין לשברין ובשלהי פרקין אמרי' לרב ושמואל דכ"ע עובדין לשברים ושם אני עתיד לתרצה:
דאמר ר' אושעי' מערים אדם על תבואתו כו' עיין בקונטרסי בשלהי פרק ביצה ובריש פ' השוכר את הפועלין במהדורא קמא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה