סנהדרין עא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
חייב:
אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיאכל בשר וישתה יין:
תנו רבנן אכל כל מאכל ולא אכל בשר שתה כל משקה ולא שתה יין אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיאכל בשר וישתה יין שנאמר זולל וסובא ואע"פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר שנאמר (משלי כג, כ) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו ואומר (משלי כג, כא) כי סובא וזולל יורש וקרעים תלביש נומה אמר ר' זירא אכל הישן בבית המדרש תורתו נעשית לו קרעים קרעים שנאמר וקרעים תלביש נומה:
מתני' בגנב משל אביו ואכל ברשות אביו משל אחרים ואכל ברשות אחרים משל אחרים ואכל ברשות אביו אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים רבי יוסי בר' יהודה אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו:
גמ' גנב משל אביו ואכל ברשות אביו אע"ג דשכיח ליה בעית משל אחרים ואכל ברשות אחרים אע"ג דלא בעית לא שכיח ליה וכל שכן משל אחרים ואכל ברשות אביו דלא שכיח ליה ובעית עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים דשכיח ליה ולא בעית:
רבי יוסי בר' יהודה אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו:
אמו מנא לה גמה שקנתה אשה קנה בעלה אמר רבי יוסי בר' חנינא מסעודה המוכנת לאביו ולאמו והאמר רבי חנן בר מולדה אמר רב הונא אינו חייב עד שיקנה בשר בזול ויאכל יין בזול וישתה אלא אימא מדמי סעודה המוכנת לאביו ולאמו איבעית אימא דאקני לה אחר ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן:
מתני' דהיה אביו רוצה ואמו אינה רוצה אביו אינו רוצה ואמו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהו שניהם רוצין רבי יהודה אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה:
גמ' מאי אינה ראויה אילימא חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד סוף סוף אבוה אבוה נינהו ואמיה אמיה נינהו אלא בשוה לאביו קאמר תניא נמי הכי רבי יהודה אומר אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה מאי טעמא דאמר קרא איננו שומע בקלנו מדקול בעינן שוין מראה וקומה נמי בעינן שוין כמאן אזלא הא דתניא בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר כמאן כרבי יהודה איבעית אימא ר' שמעון היא דתניא אמר רבי שמעון וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו אלא לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר אמר ר' יונתן אני ראיתיו וישבתי על קברו כמאן אזלא הא דתניא עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה דרוש וקבל שכר כמאן כר' אליעזר דתניא רבי אליעזר אומר כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת מאי טעמא אמר קרא (דברים יג, יז) ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחבה ושרפת באש וכיון דאי איכא מזוזה לא אפשר דכתיב (דברים יב, ד) לא תעשון כן לה' אלהיכם אמר רבי יונתן אני ראיתיה וישבתי על תילה כמאן אזלא הא דתניא בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר כמאן כר' אלעזר בר' שמעון דתנן ר' אלעזר ברבי שמעון אומר הלעולם אין הבית טמא עד שיראה כשתי גריסין על שתי אבנים בשתי כתלים בקרן זוית ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס מאי טעמא דר' אלעזר ברבי שמעון כתיב קיר וכתיב קירות איזהו קיר שהוא כקירות הוי אומר זה קרן זוית תניא אמר רבי אליעזר בר' צדוק מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו חורבתא סגירתא אמר רבי שמעון איש כפר עכו פעם אחת הלכתי לגליל וראיתי מקום שמציינין אותו ואמרו אבנים מנוגעות פינו לשם:
מתני' והיה אחד מהם גידם או חיגר או אלם או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה שנאמר (דברים כא, יט) ותפשו בו אביו ואמו ולא גדמין והוציאו אותו ולא חגרין ואמרו ולא אלמין בננו זה ולא סומין איננו שומע בקולנו ולא חרשין זמתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו חזר וקלקל נדון בעשרים ושלשה חואינו נסקל עד שיהו שם שלשה הראשונים שנאמר בננו זה זהו שלקה בפניכם:
גמ' שמעת מינה בעינן קרא כדכתיב שאני הכא
רש"י
[עריכה]חייב משום ויין ושכר אל תשת וגו' - ובכהן עסקינן:
כי סובא וזולל יורש - בתר קרא קמא כתיב להכי אתייה להכא:
יורש - סופו להיות עני ומבקש למודו ואינו מוצא:
וקרעים תלביש נומה - נומה שאדם מתגרה בה תלביש קרעים כלומר סוף כל בעל הנאות לבא לידי עניות:
נעשה לו קרעים - משכח למודו ואינו נזכר אלא בסירוגין:
מתני' משל אחרים ואכל ברשות אחרים - ואפילו לא אכלן ברשות בעלים עצמן וטעמא מפרש בגמרא:
גמ' בעית - מתפחד מאביו שלא יבין הלכך לא ממשיך:
עד שיגנוב משל אביו - דשכיח ליה לגנוב תמיד ואכל ברשות אחרים דלא בעית שלא יראהו אביו ובכי האי גוונא ממשיך:
עד שיקח בשר בזול - אבל אם גנב בשר ויין עצמן לא:
מדמי סעודה המוכנת - שהיו מעות מוכנים לקנות מהם סעודה לאביו ולאמו דכיון דלכך נזדמנו משל אמו קרינן בהו דאיהי נמי שייכא בהם מדינא דבעלה חייב במזונותיה:
על מנת שאין לבעליך רשות בהן - דאי לא אמר לה הכי זכה בהן בעל דלא עדיף ממציאתה: אי נימא חייבי כריתות שהיתה אמו על אביו בכרת כגון אחותו דלאו בת קדושין:
סוף סוף אביו ואמו נינהו - דהא בקרא לא כתוב אישות באמו אצל אביו:
בשוה לאביו - בקול ומראה וקומה וטעמא מפרש לקמן:
בקולנו - חד קול משמע מדלא כתוב בקולותינו או בקולינו ביו"ד:
ואפילו מזוזה אחת - וכל שכן אחד מן החומשין או ספר מכל הנביאים שאזכרת השם כתובה שם ולא קרינא ביה את כל שללה ושרפת:
לא תעשון כן לה' אלהיכם - בתר ואבדתם את שמם כתיב:
גריס - זה שיעור נגעים ושתי גריסין על שתי אבנים דכתיב (ויקרא יד) וחלצו את האבנים תרתי משמע ובכל אחת שיעור נגע:
בקרן זוית - ואותן שתי אבנים יהיו בקרן זוית אחד בכותל זה ואחד בכותל זה והנגע משוך בשתיהן ארכו ב' גריסין ורחבו כגריס שיהא בכל אבן כגריס על גריס:
מאי טעמא דר"א - דבעי קרן זוית:
כתיב קיר - ומראיהן שפל מן הקיר (שם):
חורבתא סגירתא - חורבה מצורע: מתרגמינן סגירתא שנותץ משם בית המנוגע:
מציינין אותו - שלא יאהילו עליו דאבן מנוגעת מטמא באהל דמצורע הוקש למת אל נא תהי כמת:
מתני' גידם - ידו קטועה:
בננו זה - משמע שרואים אותו:
חרשין - אינן יודעין אם קבל דבריהם אם לאו שאם אמר להם איני מקבל אינן שומעין לו ואע"פ שרואין שאין מקיים מצותן מיהו איננו שומע בקולנו כתיב ואיכא להפוכי בזכותי' ולמדרש דבשעת הקול קאמרי דלא שמע דהאי קרא יתירא הוא כוליה כדאמר בגמ':
מתרין בו - לאו משום התראה גמורה כשאר עבירות שאין לוקין אלא בהתראה דהא התראת עדים בעי ועוד זו ספק התראה הוא אם עובר הוא אם לאו שלא מיד בפניהם הוא עובר אלא בסתר ולאחר זמן הוא עושה אלא מוכיחין אותו דבעינן ויסרו אותו שלא ירגיל ואם לא שמע מלקין אותו בב"ד ויליף לה מויסרו אותו:
גמ' שמעת מינה בעינן קרא כדכתיב - וסייעתא דשמואל בפ' נגמר הדין (לעיל מה:):
תוספות
[עריכה]על מנת שאין לבעליך כו'. סוגיא זו כרב ששת דפ"ק דקדושין (דף כג.) דאמר לרבנן אהני ליה תנאיה אבל ר' (אליעזר) סבירא ליה דאפילו כי האי גוונא אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה ומ"מ מתניתין לא תקשה דהוה משני בדמי סעודה המוכנת לאמו אי נמי רבי אלעזר הוה מוקי לה בשנתן לה בעלה דהא ר"א הוא דאמר בחזקת הבתים (ב"ב דף נא. ושם) אחד וזה אחד זה קנתה ואין הבעל אוכל פירות:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/סנהדרין/פרק ח (עריכה)
כג א מיי' פ"ד מהל' תלמוד תורה הלכה ט', סמ"ג עשין יב, טור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ו סעיף ט"ז:
כד ב מיי' פ"ז מהל' ממרים הלכה ב':
כה ג מיי' פ"ג מהל' זכיה ומתנה הלכה י"ב, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע אה"ע סי' פ"ה סעיף י"א, (וטור ושו"ע יו"ד סי' רכ"ב):
כו ד מיי' פ"ז מהל' ממרים הלכה י':
כז ה מיי' פי"ד מהל' צרעת הלכה ז':
כח ו מיי' פ"ז מהל' ממרים הלכה י':
כט ז ח מיי' פ"ז מהל' ממרים הלכה ו':
ראשונים נוספים
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק ח (עריכה)
פיסקא אכל כל מאכל ולא אכל בשר לאיתויי דבילה קעילית שאף על פי שמשכרת ומביאה את האדם לידי עבירה אינו חייב עליה. שתה כל משקין ולא שתה יין לאיתויי דבש וחלב שמשכר דתניא כהן שאכל דבלה קעילית או ששתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב מלקות דכתיב יין ושכר אל תשת שכר כל מידי דמשכר אבל מיתה לא דההיא מיתה דכתיבא התם מיתה בידי שמים היא.
אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיאכל בשר וישתה יין שנאמר זולל וסובא אע"פ שאין ראיה לדבר מן הכתוב שזולל וסובא הכתובין בתורה בבשר וביין הן זכר לדבר שלשון זולל נופל על הבשר ולשון סובא על היין שנאמר אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו ואומר כי סובא וזולל יורש להכי אייתי להאי קרא בברייתא לאשמועינן דזולל וסובא דאיירי ביה שלמה בקרא קמא היינו זולל וסובא דקרא כדתניא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף גומר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא והיינו דכתיב כי סובא וזולל יורש ומלסטם והורג את הבריות כלומר שנעשה רש ומבקש למודו ואינו מוצא ומלסטם והורג לבריות וקרעים תלביש נומה פשטיה דקרא דאיתיה עילויה דמאן דלא עסיק במלאכה ומיגרי באכילה ושתיה יורש סוף שנעשה רש וכן המתגרה בנומה דהיינו שינה הרי השינה מלבישתו קרעים מחמת שאינו עסוק במלאכה ונעשה רש וסופו ללבוש בגדים קרועים ובלויי סחבות. והוא הדין נמי לענין תלמוד תורה שהמתגרה בשינה משכח תלמודו ותורתו נעשית קרעים קרעים שאינו נזכר אלא בסירוגין:
מתני' גנב של אביו כו' משמע מהאי מתני' דפשיטא ליה לתנא דעיקר חיובא דבן סורר ומורה משום דגנב ואכל הוא מדלא איצטריכא לאשמועינן אלא דאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים ועיקר הא מילתא איבעי תימא סברא דבן סורר ומורה על שם סופו הוא נידוי דסופו להיות מלסטם את הבריות הילכך אי גנב וקנה ואכל ואתי לאימשוכי בגניבה אין ואי לא לא. ואי בעית תימא קרא דכתיב ויסרו אותו זה מלקות וקי"ל דלא ענש אלא אם כן הזהיר ועל כרחיך בלאו דגניבה קאי קרא שהרי דבר הלמד מענינו דקא מיירי בזולל וסובא דאיננו שומע בקול אביו ובקול אמו במידי דשייכי ביה אביו ואמו ואע"ג דאין לוקה ומשלם על כרחיך חייבך הכתוב מלקות במקום תשלומין מידי דהוה אמוציא שם רע דלוקה ומשלם.
וטעמיה דרבי יוסי בר יהודה דאמר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו כדתניא בספרי איננו שומע בקול אביו ובקול אמו יכול אמרו לו אביו ואמו להדליק את הנר ולא הדליק ת"ל איננו שומע לג"ש מה איננו שומע האמור להלן זולל וסובא פי' דכתיב איננו שומע בקולנו זולל וסובא אף איננו האמור כאן זולל וסובא כלומר אף איננו האמור בתחלת הפרשה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו אע"ג דלא כתיב ביה זולל וסובא על כרחיך בזולל וסובא הכתוב מדבר שמזהירין אותו שלא להיות זולל וסובא ואינו שומע ולא שאמרו לו להדליק את הנר ולא הדליק ומה איננו שומע האמור כאן עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו דכתיב בקול אביו ובקול אמו ולא כתיב בקול אביו ואמו לומר לך ששניהם שוים וכשם שאינו חייב עד שיגנוב משל אביו כך אינו חייב עד שיגנוב משל אמו אף כאן בגניבה שניה דחד קול כתיב אינו חייב עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו.
והכי משמע קראי לפום דינא דבן סורר ומורה כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ממשמע שנאמר איננו שומע ש"מ שהתרו בו שלא להיות בן סורר ומורה זולל וסובא ולא שמע אלא נעשה זולל וסובא ויסרו אותו דהיינו מלקות כדיליף ליה לקמן והדר כתיב ולא ישמע אליהם כלומר אם עדיין לא ישמע אליהם לאחר שיסרו אותו אלא חזר וגנב משל אביו ומשל אמו ונעשה זולל וסובא ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו אל זקני עירו ואמרו אל זקני עירו בנינו זה שלקה בפניכם הרי הוא סורר ומורה ואינו שומע בקולנו אלא חזר ונעשה זולל וסובא מיד ורגמוהו כו'. והני בבי כולהו דמתני' דקתני גנב משל אביו ואכל ברשות אביו כו' בגמרא מפרש טעמא דכולהו.
גנב משל אביו ואכל ברשות אביו אע"ג דשכיח ליה ממונא דאבוה למיגנב מיניה ואתי לאימשוכי כיון דברשות אביו קאכיל ליה בעית מאבוה ולא ממשיך משל אחרים ואכל ברשות אחרים אע"ג דלא בעית מאבוה דהא ברשות אחרים קאכיל לא שכיח ליה ממונא דאחרים למגנב בכל שעתא ולא אתי לאימשוכי וכל שכן גנב משל אחרים ואכל ברשות אביו דלא שכיח ליה ובעית דודאי לא אתי לאימשוכי וזו ואין צריך לומר זו קתני ואינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו דשכיח ליה ויאכל ברשות אחרים דלא בעית ואתי לאימשוכי:
פיסקא ר' יוסי בר' יהודה אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו. ומתמהינן אמו מנא לה ממונא דלא הוי דאבוה מה שקנתה אשה קנה בעלה ופריק ר' יוסי בר' חנינא מסעודה המוכנת לאביו ולאמו דכיון דאדעתא דאכלי לה תרוייהו אתעבידא אשתכח דאית להו לתרוייהו חולקא בגוה ודמיא לההיא דתנן (ערכין כ"ד.) המקדיש את נכסיו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבעים חדשים שצבען לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן. ואיכא דאמרי משום דבעלה חייב במזונותיה ואישתכח דאיהי נמי שייכא בה ולאו מילתא היא דנהי שחייב במזונותיה גבי האי סעודה מיהת למה לה. ומתמהינן סעודה והא"ר חנן בר מותנה א"ר הונא אינו חייב עד שיקנה בשר בזול ויאכל יין בזול וישתה דהוי מידי דשכיח ליה בכל שעתא אבל אם גנב בשר עצמו ויין עצמו לא דלאי כל שעתא שכיח ליה ולא מימשיך. ואסיקנא אלא מדמי סעודה המוכנין לקנות מהם צרכי סעודה לאביו ולאמו (הוא) [והוא] דמטו לידא דאימיה ואיבעי תימא כל היכא דהוה מזומן לדילה משל אמו קרינא ביה דלא גרע מצבעים חדשים שצבען לשמן ואע"ג דלא מטו לידייהו ומתמהינן עלה בפרק הגוזל עצים (בבא קמא ק"ב:) מי הודיעו לצבע שהקנה צבע לאשה ואי בדמטו לידא מאי קושיין ותו אי בדמטו לידייהו מאי איריא צבען לשמן ולקחן לשמן אפי' לא צבען נמי לשמן נמי זכו בהו משעת הגבהה.
ואיבעית תימא דאקני לה אחר ואמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן דאי לא אמר לה הכי הוי (בידא) לבעל דלא גרעי מנכסי מלוג ובעינן דבר שנתרוקנה בו הרשות לאמו ורבינו שלמה ז"ל פירש דאי אמר ליה הכי זכי בהו בעל דלא עדיף ממציאה ולא דייק דהא ודאי אי איכא לדמוייה לנכסי מלוג הוא דאיכא לדמוייה דהא אידי ואידי מכח אחר קאתו לה לאפוקי מציאה דלאו מכח אחר קאתיא והיא גופה תקנתא דרבנן היא הכי דלא תהוי להו איבה ומאי דתקון תקון ומאי דלא תקון לא תקון. מיהא שמעינן דמאן דאקני מידי לאיתתא ע"מ שאין לבעלה רשות בו הויא הקנאה ולית ליה לבעל זכותא בגויה וה"ה למאן דמקני ליה מדעם לחבריה על מנת שאין לבעל חובו ולכתובת אשתו רשות בהן הויא הקנאה ולית להו להנך שיעבודא:
מתני' היה אביו רוצה כו' דכתיב ותפשו בו כו' כולה מילתא אתרוייהו משמע. ר' יהודה אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה. ודייקינן מאי אינה ראויה אילימא חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד דלא תפסי בהו קדושי מכדי קרא אאביו ואמו קא קפיד ואפי' הויין מחייבי מיתות ב"ד סוף סוף אבוה אבוה ניהו ואמו אמו ניהי ואביו ואמו קרינא בהו אלא שוה קאמר מפרש בברייתא רבי יהודה אומר כו' מאי טעמא דאמר קרא איננו שומע בקולנו מדלא כתיב בקולותינו אלא בקולנו משמע שני גופין וקול א' ומאי קאמר קרא על כרחיך שוין קאמר ומדקול בעינן שוין מראה וקומה נמי בעינן שוין:
כמאן אזלא הא דתניא בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר כמאן כר' יהודה דבעי אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה דודאי מילתא דלא שכיחא היא ואיבעי תימא ר' שמעון דסבירא ליה דמילתא דלא שכיחא היא דליתו ליה אבוה ואמיה לבי דינא למרגמיה משום דאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אבל לרבנן אע"ג דאינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהו שניהם רוצים קסברי רבנן דלאו מילתא דלאו שכיחא היא דליתו ליה למרגמיה משום דמסקי אדעתייהו מאי סלקא ביה לבסוף:
תניא ר' אליעזר אומר כו' מ"ט דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת וכיון דאיכא מזוזה שהיא ממון הדיוט דאי בעי מזבין לה ואכיל להו לדמים והרי היא בכלל משמעותא דאת כל שללה וכיון דלא אפשר לקיומי בזה מצות את כל שללה תקבוץ ושרפת מפני הזכרות שבה שאסור לאבדם דכתיב ואבדתם את שמם וכתיב בתריה לא תעשון כן לד' אלהיכם איעקר ליה דינא דעיר הנדחת מהכא ורבנן אע"ג דאיכא מזוזה דהויא בכלל את כל שללה ולא אפשר לקיומי בה מצות את כל שללה תקבוץ ושרפת לא מיעקר דינא דעיר הנדחת בהכי דלא מבטלינן מאי דאפשר אטו ההוא מקצת דלא אפשר לקיומי ביה מצות תקבוץ ושרפת.
והא דתנן ר' אליעזר בר' שמעון אומר לעולם אין הבית טמא עד שיראה כשני גריסין על שני אבנים כו' הלכה למשה היא שאין הנגע מטמא בפחות מכגריס מיהו כי סגיא לן בחד גריס בנגעי אדם ונגעי בגדים אבל בנגעי בתים דכ"ע בעי' שני גריסין לדברי הכל ובתורת כהנים יליף לה מהאי קרא וראה את הנגע יכול בכגריס ת"ל וראה את הנגע והנה הנגע מלמד שאין הבית טמא אלא כבשני גריסין ואיתא להא דר"א בר"ש במסכת נגעים פרק כל נגעי בתים והכי תנינן התם אין הבית מטמא בנגעים עד שיהו בו אבנים ועצים ועפר וכמה אבנים יהו בו ר' ישמעאל אומר ארבע ר' עקיבא אומר שמונה שר' ישמעאל אומר עד שיראה כשני גריסין על שני אבנים או על אבן אחת ר' עקיבא אומר עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים ולא על אבן אחת ר"א בר' שמעון אומר כו' במאי קא מיפלגי ר"י סבר כי כתיב וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע אקראי בעלמא דאי איקרי והוי בתרתי בעי חילוץ ור"ע ור"א בר"ש סברי אבנים דוקא כתיב ור' עקיבא ור"א בר"ש בהא פליגי ר' עקיבא סבר אפי' בקיר אחד דהא כתיב קיר וכי כתיב קירות דאי איקרי והוי טמא ור"א בר' שמעון סבר כיון דכתיב קיר ומראיהן שפל מן הקיר וכתיב קירות והנה הנגע בקירות כו' אי אפשר לומר קיר שהרי [כבר] נאמר קירות ואי אפשר לומר קירות שהרי כבר נאמר קיר הא כיצד קיר שהוא כקירות ואי זה זה הוי אומר זו קרן זוית ששני הקירות סמוכין זה לזה ונראין כקיר אחד ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס כדי שיהא גריס מרובע בקיר זה וגריס מרובע בקיר זה דתנן (פ"ו מ"א) גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע והכא כיון ששיעורו כפול בעינן ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס. חורבתא סגירתא חורבה מצורעת שהרסו משם בית מנוגע מצורעת מתרגמינן סגירתא תניא א"ר שמעון בן יהודה איש כפר עכו פעם אחת הלכתי לגליל וראיתי מקום שמציינין אותו שלא יאהילו עליו דאבן מנוגעת מטמאה באהל דכתיב אל נא תהי כמת איתקש מצורע למת:
מתני' היה אחד מהן גידם כו' שנאמר ותפשו בו ולא גדמין שאין להם ידים לתפוש והוציאו אותו ולא חגרין שאף עצמן אין יכולים להוציא אלא על ידי הדחק ואמרו ולא אלמין בננו זה משמע דחזו ליה ולא סומין דלא חזו ליה איננו שומע בקולנו פריש לה רבינו שלמה ז"ל פירושא דחיקא דלא מסתבר כלל ולדידן מסתברא לפרושה הכי מאחר ששניהם אומרים איננו שומע בקולנו משמע ששניהם אומרים שאינו שומע בקול שניהם דהא בקולנו בקול שנינו משמע ולא משכחת לה אלא בזמן שהאב יודע בתוכחתה של אם והאם בשל אב ואי הוי חד מינייהו חרש מנא ידע.
מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו מפרש לה בגמרא מתרין בו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלשה ולאו הכא קאי דהא האי קרא דותפשו בו ואמרו בקטלא כתיב אלא בעלמא קאי בן סורר ומורה כיצד נעשה בן סורר ומורה גנב משל אביו ואכל כמו שאמרנו מתרין בו בפני שנים שלא יעשה ואם עשה מלקין אותו בפני שלשה והיינו דכתיב ויסרו אותו חזר וקלקל והיינו דכתיב ולא ישמע אליהם נידון בעשרים ושלשה והיינו דכתיב והוציאו אותו אל זקני עירו כו'. ואינו נסקל עד שיהו שם ג' הראשונים שנאמר בננו זה זהו שלקה בפניכם ובגמרא מקשי הא אפיקתיה למעוטי סומין.
ברם צריך את למידע דהאי התראה דקתני במתני' לאו משום התראה גמורה היא כשאר עבירות שאין לוקין אלא בהתראה דמעשה בתוך כדי דיבור להתראה בעינן ואפשר שיעשה לאחר זמן לאחר כדי דיבור אלא מוכיחין אותו דבעינן איננו שומע בקול אביו ובקול אמו דמשמע שהתרו בו שלא ירגיל ואם לא שמע מלקין אותו בב"ד והיינו דכתיב ויסרו אותו כדפרישנא ורבינו שלמה ז"ל כתב ינמי כדכתיבנא מיהו קאמר טעמא דאי לשם התראה גמורה ליכא למימר דהא התראת עדים בעינן ועוד התראת ספק היא אם עובר ואם לאו ולאחר זמן יעשה בגלוי או בסתר אלא מוכיחין אותו דבעינן ויסרו אותו שלא ירגיל והני טעמא דמרן ז"ל כדמעיינת בהו שפיר משכחת דלאו טעמי מעליי נינהו. חדא דקאמר דהא התראת עדים בעינן והא ודאי טעמיה דרבי יוסי בר' יהודה הוא דאמר עד שיהו פי שנים עדים מתרין בו ואלו לרבנן אפי' מפי השד ואפי' מפי עצמו כדאיתא בפרק כיצד העדים נעשין זוממין (ו':) וא"כ מאי חזי מרן דמתני' רבי יוסי בר' יהודה היא אדרבא לוקמה כרבנן ותו דקאמר טעמא משום דהתראת ספק היא. ושתי תשובות בדבר חדא דהאי טעמא דריש לקיש הוא ואלו רבי יוחנן אפי' בהתראת ספק מיחייב (שם ט"ו:) ואנן כר' יוחנן קי"ל ותו תמיהא לן אמאי קרי לה מרן התראת ספק אי משום דכי מתרו ביה לא ידעינן אי עבר ועביד ואי לא עבד א"כ כלהו התראות דעלמא נמי דמחייבינן עילוייהו בין לגבי מיתה בין לגבי מלקות כולהו להאי טעמא דמרן התראת ספק נינהו דהא בכולהו התראה מקמי מעשה בעינן ואע"ג דחזינן ליה דקא בעי מעבד עביד וקא מתרינן ביה התראת ספק היא לטעמיה דמרן דמאן לימא לן דעבד דילמא לא עבד אלא ודאי על כרחיך לא שייך הכא התראת ספק כלל ולא שייך למימר התראת ספק אלא היכא דהאי עבירה דמתרו ביה עילוה לא פסיקא מילתא דאי עבד לה ודאי מיחייב מלקות או מיתה כגון שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה דכי מתרו ביה סהדי שיאכלנה עכשיו כדי שלא יעבור היום ויתחייב מלקות התראת ספק היא דמי יימר דאי לא אכיל לה השתא מיחייב מלקות דילמא אכיל לה בתר הכי סמוך לשקיעת החמה ולא מיחייב מלקות ואי דמתרי ביה סמוך לשקיעת החמה נמי התראת ספק היא דאי אפשר לצמצם לידע דאשתייר מיומא כדי אכילת ככר זו לא פחות ולא יתר או דילמא לא אשתייר כולי האי וכבר עברי' לאיסוריה אי נמי כגון הנוטל אם על הבנים לריש לקיש דאמר דהתראת ספק לא שמה התראה ותני ביטלו ולא ביטלו דאי שחטה בידים מצו לאתרויי ביה התראת ודאי בשעת שחיטה אל תשחטנה שלא תתחייב מלקות והיינו ביטלו חייב ואם לא ביטלו בידים אע"פ שמתה מעצמה ואי אפשר לו לקיים מצות שילוח פטור דכי מתרו ביה מעיקרא אל תטול שמא לא תקיים ותתחייב התראת ספק היא דהא לא ידענא דאי שקיל ודאי מיחייב דדילמא מיקיים בתר הכי ולא מיחייב לא הויא התראת ודאי אלא היכא דמתרו ביה בשעת שחיטה אל תשחטנה שאם תשחטנה תתחייב דברירא מילתא דאי שחיט לה ודאי מיחייב והוא הדין לאו דלא תותירו דכי מתרו ביה מהר ואכול עכשיו שמא תותיר עד בקר ותתחייב התראת ספק היא דמאן לימא לן דאי לא אכיל מיחייב דילמא אכיל סמוך לעלות השחר ולא מיחייב והוא הדין גבי השוחט את הפסח על החמץ (פסחים ס"ג) דקא ס"ד לאוקומי פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בהתראת ספק דלריש לקיש דאמר עד שיהא עמו בעזרה קסבר התראת ספק לא שמה התראה ואי הוי חוץ לעזרה הויא לה התראת ספק כיון דלא חזו ליה לחמץ בשעת התראה [כי] מתרו ביה אל תשחט שלא תתחייב [התראת ספק] היא דמאן לימא לן דאכתי איתיה לחמצו כי היכי דלימא ליה אם תשחט תתחייב דילמא [אתאבד] ואזל ואי נמי שחיט לא מיחייב. ועוד קשיא לן מאי דקאמר מרן ז"ל מוכיחין אותו דבעינן ויסרו אותו דמשמע דסבירא ליה דהאי ויסרו לשון התראה הוא ולאו מילתא הוא דהא מלקות גופה מויסרו הוא דאתיא לן ואלו התראה מאיננו שומע בקול אביו ובקול אמו הוא דנפקא לן כדברירנא לעיל:
פיסקא היה אחד מהם גידם כו' ודייקינן שמעת מינה בעינן קרא כדכתיב לעכב. ודחינן בעלמא היכא דמשתעי קרא כי ארחיה ולא כתיב קרא יתירא אימא לך לא בעינן קרא כדכתיב לעכב אלא היכא דאפשר עבדינן היכא דלא אפשר לא איכפת לן ושאני הכא דכולי קרא יתירא הוא דמכדי לימא קרא ויסרו אותו ולא ישמע אליהם ורגמוהו כל אנשי עירו כו' קרא דתפשו בו וקרא דאמרו למה לי ש"מ לעכב:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה