סנהדרין מח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
התם משום מררייהו אי הכי היינו דקתני עלה אמר רשב"ג במה דברים אמורים שלא נגעו במטה אאבל נגעו במטה אסורין תרגמה עולא במטה הנקברת עמו דמחלפי בתכריכי המת ת"ש כיס שעשאו להניח בו תפילין אסור להניח בו מעות הניח בו תפילין יניח בו מעות אימא עשאו והניח בו תפילין אסור להניח בו מעות כדרב חסדא ת"ש אמר לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתיק של תפילין עד שלא נשתמש בהן קודש מותר להשתמש בהן חול נשתמש בהן קודש אסור להשתמש בהן חול תנאי היא דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור של בהמה טמאה בפסולות עור בהמה טהורה כשירות גאע"פ שלא עיבדן לשמן רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו לשמן א"ל רבינא לרבא מי איכא דוכתא דרמו ביה מת וארגי בגד למת א"ל אין כגון שכבי דהרפניא דרש מרימר הלכתא כוותי' דאביי ורבנן אמרי הלכתא כוותי' דרבא והלכתא כוותיה דרבא ת"ר דהרוגי מלכות נכסיהן למלך ההרוגי ב"ד נכסיהן ליורשין ר' יהודה אומר אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין אמרו ליה לרבי יהודה והלא כבר נאמר (מלכים א כא, יח) הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו אמר להן בן אחי אביו היה וראוי ליורשו היה והלא הרבה בנים היו לו אמר להן אותו ואת בניו הרג שנא' (מלכים ב ט, כו) אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי ורבנן ההוא בנים הראוין לצאת ממנו בשלמא למאן דאמר נכסיהן למלך היינו דכתיב (מלכים א כא, יג) ברך נבות אלהים ומלך אלא למאן דאמר נכסיהן ליורשין למה לי ומלך ולטעמיך אלהים למה לי אלא לאפושי ריתחא ה"נ לאפושי ריתחא בשלמא למאן דאמר נכסיהן למלך היינו דכתיב (מלכים א ב, כח) וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח וכתיב (מלכים א ב, כב) ויאמר לא (אצא) כי פה אמות אלא למאן דאמר נכסיהן ליורשין מאי נפקא ליה מינה לחיי שעה (מלכים א ב, ל) וישב בניהו את המלך דבר לאמר כה דיבר יואב וכה ענני אמר ליה זיל אימא ליה תרתי לא תעביד בהאי גברא אי קטלית ליה קבול לטותיה דלטייה אבוך ואי לא שבקיה דליקו בלטותיה דלטייה אבוך (מלכים א ב, לא) ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו אמר רב יהודה אמר רב כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד (שמואל ב ג, כט) אל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם זב מרחבעם דכתיב (מלכים א יב, יח) והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה לנוס ירושלים וכתיב (ויקרא טו, ט) וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא מצורע מעוזיהו דכתיב (דברי הימים ב כו, טז) ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת וכתיב (דברי הימים ב כו, יט) והצרעת זרחה במצחו מחזיק בפלך מאסא דכתיב (מלכים א טו, כג) רק לעת זקנתו חלה את רגליו ואמר רב יהודה אמר רב שאחזו פודגרא א"ל מר זוטרא בריה דרב נחמן לרב נחמן היכי דמי א"ל כמחט בבשר החי מנא ידע אי בעית אימא מיחש הוה חייש ביה ואיבעית אימא מרביה הוה גמיר לה ואיבעית אימא (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם נופל בחרב מיאשיהו דכתיב (דברי הימים ב לה, כג) ויורו (המורים) למלך יאשיהו ואמר רב יהודה אמר רב שעשו כל גופו ככברה וחסר לחם מיכניה דכתיב (מלכים ב כה, ל) וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו אמר רב יהודה אמר רב היינו דאמרי אינשי
רש"י
[עריכה]התם מחמת מררייהו - מתוך צערן הן עושין כן ואין זו הזמנה:
אבל נגעו במטה אסורין - ואי משום מררייהו למה נאסרין בנגיעת המטה:
במטה הנקברת עמו - שנושאין אותו בה לקבורה ורגילין היו לקוברה עמו הלכך אע"ג דמשום מררייהו הוא נאסרין בנגיעה ומדרבנן משום דמיחלפי בתכריכי המת ואתי למימר תכריכי המת מותרין אבל במטה שמת בה אין רגילין לכורכו עליה בתכריכי קבורה אין נאסרין דמשום הזמנה ליכא דהא מחמת צערא הוא ומשום גזירה נמי ליכא דהא לא מיחלפא בתכריכי המת:
אסור להניח בו מעות - דהזמנה מילתא היא וקשיא לרבא:
הניח בו תפילין כו' - באקראי בעלמא:
אימא הכי - כיס שעשאו לתפילין והניח בו תפילין אסור להניח בו מעות ומשום סיפא איצטריך למיתנייה לאשמועינן כרב חסדא דצר ביה ולא אזמניה לא הוו תשמישי מצוה בהכי:
ציפן זהב - לתפילין:
פסולות - הלכה למשה מסיני הוא:
טלה עליהם - לשון טלאי כלומר חיפן בעור בהמה טמאה:
פסולות - דכתיב בהן (שמות יג) למען תהיה תורת ה' בפיך:
אע"ג שלא עבדו - לעור זה לשמו דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה:
איכא דוכתא דרמו בה מיתי - שמת מוטל בה בבזיון כזה להשהותו עד שיארגו לו בגד ואת ואביי במילתיה דליתיה פליגיתו:
שכבי דהרפניא - עניים היו ולאחר מיתה גובין להן ואורגין להן בגדים קלושים לאחר מיתה:
הרוגי מלכות - שנתחייבו מיתה למלכי ישראל כגון שמרדו בו דכתיב (יהושע א) כל איש אשר ימרה את פיך וגו':
לרשתו - משמע ירושה גמורה ומן הדין:
והלא הרבה בנים היו לו - לא ידענא מהיכא . ילפי:
היינו דכתיב ומלך - העידוהו שמרד במלכות כדי שיתחייב מיתה למלכות ויהיו נכסיו למלך:
למה לי ומלך - אי משום דבעי למיקטליה וירשנו מחמת קורבה בברך נבות אלהים סגי:
וליטעמיך - דמלך לחייבו מיתת מלכות נאמר:
אלהים למה לי - הא מחייב ליה משום מלכות:
לאפושי ריתחא - דדיינין עליו שלא ירננו אחר אחאב למימר בשבילו הרגו ובלי פשע:
כי פה אמות - ביואב כתיב לא אהיה נדון למלכות כדי שלא יהיו נכסי למלך:
לחיי שעה - דחויי בעלמא עד שישיבו הדברים לשלמה ויבואו:
כה דבר יואב וכה ענני - משמע דבר וענייה הרבה וקרא כי פה אמות הוא דכתיב ותו לא אלא הכי קאמר ליה תרתי לא תעביד ליה: כולן נתקיימו בזרעו של דוד: מפני שקיבלן שלמה עליו:
לעלות במרכבה - וגבי זב כתיב נמי מרכב אסמכתא לגזירה שוה:
מחזיק בפלך - אוחז מקל לישען עליו מחמת חולי הרגלים:
פודגרא - כן שם החולי אף בלשוננו:
מנא ידע - רב נחמן:
וארוחתו ארוחת תמיד - מאת נבוכדנצר היתה לו:
תוספות
[עריכה]אע"פ שלא עיבדן לשמן. פי' הקונטרס דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה וקשה לר"ת דקיימא לן בהזמנה הלכה כרבא ובעיבוד לשמה קיימא לן כרשב"ג כדמוכח בפרק הניזקין (גיטין דף נד:) בההוא דאתא לקמיה דר' אמי אמר ליה ספר תורה שכתבתיו גוילין לא נעבדו לשמן אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך (ואי) אתה נאמן להפסיד ס"ת ואין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ס"ת דהא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומפרש ר"ת דרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא סבר כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה משום דלא סגי בהזמנה וקשה דא"כ אביי כת"ק דלא בעי עיבוד לשמה ובפ' התכלת (מנחות דף מב: ושם) א"ל אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעינו לה ודייק מינה דבעי צביעה לשמה והתם מדמי טווייה לשמה לעיבוד דהכא וה"ה צביעה וצ"ל דאביי לא קיבלה מיניה התם:
בשלמא למ"ד נכסים למלך. תימה דבסוף הגולין (מכות דף יב.) משמע דברח לפי שהיה סבור דמזבח קולט דאמר שלשה טעיות טעה יואב וי"ל דלהמלט אי אפשר דיכולין לשומרו שלא יברח וימות ברעב ולא נתכוון אלא להוריש נכסיו לבניו ובירושלמי איכא פלוגתא דאמוראי דאיכא מ"ד סבור היה יואב דקרנותיו של מזבח היו קולטין ואין לך קולט אלא גגו של בית עולמים אבל של שילה אינו קולט ואיכא מאן דאמר מאן דכתיב ביה תחכמוני ראש השלישי היה טועה אלא לסנהדרין ברח אמר מוטב יהרג בב"ד וירשו בניו את נכסיו ואל יהרגהו המלך וירשהו המלך:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/סנהדרין/פרק ו (עריכה)
נח א מיי' פי"ד מהל' אבל הלכה כ"א, סמ"ג עשין ב, טור ושו"ע יו"ד סי' שמ"ט סעיף ג':
נט ב מיי' פ"ג מהל' תפילין הלכה ט"ו, סמ"ג עשין כה, טור ושו"ע או"ח סי' ל"ב סעיף מ"ח:
ס ג מיי' פ"ג מהל' תפילין הלכה ט"ו, טור ושו"ע או"ח סי' ל"ב סעיף ל"ז:
סא ד מיי' פ"א מהל' אבל הלכה ט', ומיי' פ"ד מהל' מלכים הלכה ט':
סב ה מיי' פ"ט מהל' אבל הלכה ט':
ראשונים נוספים
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק ו (עריכה)
ת"ש הרי שמת והיו אביו ואמו מזרקין עליו כלים יותר מהנצרכין לו מפני חיבתו מצוה על אחרים להצילן ולנוטלן מעליו דאין לך השבה גדולה מזו וליכא הכא משום אבדה מדעת דאגב מרירייהו קא עבדי כדבעינן למימר השתא קתני מיהת מצוה על אחרים להצילן ואי הזמנה מילתא היא מי אית להו הצלה. ומפרקינן שאני התם דאגב מרירייהו קא עבדי ולא חשיב כמאן דעביד מדעתא ולא הויא הזמנה. ומקשינן אי הכי היינו דקתני סופא אם נגעו במטה אסורין אי אמרת בשלמא טעמא דתנא קמא משום דהזמנה לאו מילתא היא היינו דאתא רשב"ג למימר דכי נגעו במטה אסורין דלאו הזמנה גרידתא היא אלא כמאן דכרכוה למת בגווייהו [אלא אי אמרת טעמא משום מרירייהו] הא משום מרירייהו הוה ליה כמאן דלא עבדי ולא מידי ואמאי אסורין אלו נפלו להו ממילא ונגעו במטה מי מיתסרי תרגמה עולא במטה הנקברת עמו ומדרבנן גזירה דילמא אתי לאיחלופי בתכריכי המת ושקלי להו לתכריכי המת ושבקי להו להני ואית דמפרשי גזירה דילמא מיחלפי לאינשי בתכריכי המת וסברי דהני תכריכי המת נינהו כי שקלי להו אתו למימר תכריכי המת מותרים:
ת"ש כיס שעשאו להניח בו תפלין אסור להניח בו מעות אלמא הזמנה מילתא היא ומפרקינן אימא עשאו והניח בו. ואיידי דאייתינן להאי ברייתא הכא דייקינן עלה הניח בו תפלין אמאי יניח בו מעות כיון דאיכא מעשה הזמנה למה לי ואסיקנא כדרב חסדא דאמר תרווייהו בעינן כדאיתא לעיל:
ת"ש אמר לאומן כו' עד שלא נשתמש בהן קדש מותר להשתמש בהן חול אלמא לאו מילתא היא. ואסיקנא תנאי היא ואביי דאמר כאידך תנא דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות משום דבעי לצפויינהו בעור בהמה טהורה כדכתיב בפיך מן המותר בפיך וממילא אימעיט ליה זהב דלא חזי להכי וכ"ש עור בהמה טמאה. ואית דאמרי ציפן זהב הלכה למשה מסיני היא. ואית דאמרי משום דהויא חציצה בין תפלין לבשרו ולא מסתבר דהא אמרינן בסוכה (ל"ז.) דכל לנאותו אינו חוצץ. ועור בהמה טהורה כשרות אע"ג דלא עבדן לשמן הזמנה בעלמא הוא דאיכא והזמנה לאו מילתא היא הילכך לא צריך ואע"ג דהכא נמי הזמנה ומעשה באעו דנהי דבעי הזמנה מקמי מעשה אבל בהזמנה מעיקרא לא באעי דמאי אהני לי. רשב"ג אומר אפי' עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדם לשמן קסבר הזמנה מילתא היא הילכך בעי עיבוד לשמן כי היכי דתהוי כולה עשייה בקדושה. אי קשיא לך ההיא דאמר בהנזקין (נ"ד:) גוילים שבו לא עיבדתי לשמן אלמא בעי עיבוד לשמן כרשב"ג דקאי כאביי דלית הילכתא כוותיה שאני ספר תורה דכיון דאיהו גופיה קדיש אפי' רבא מודי דמהניא ביה הזמנה דומיא דעגלה ערופה כי קאמר רבא לענין משמשין כדאמרינן בריש שמעתין משמשין ממשמשין גמרינן לאפוקי עגלה ערופה דאיהי גופה קדשא והכא גבי תפלין לאו בקלף דכתבינן ביה פרשיות קא מיירי אלא בקלפא דמעיילינן להו לפרשיות בגויה דהוה ליה תשמישי קדושה ואמטול הכי לא מהניא ביה הזמנה. ואית דמפרשי לה איפכא אביי כתנא קמא דסבר הזמנה מילתא היא ולא בעי עיבוד לשמן דבהזמנה בעלמא סגיא ורבא כרשב"ג דבעי עיבוד לשמן ולא סגיא ליה בהזמנה וכולהו אליבא דרב חסדא דבעי הזמנה ומעשה. ולאו מילתא היא דלמאן דאמר הזמנה לאו מילתא היא אפי' היכא דעביד כולה מלאכה דיליה לשמה לא מהני דהא עיקר פלוגתייהו בהאורג בגד למת היא ואפ"ה פליג רבא וקאמר דההיא הזמנה לאו מילתא היא וא"כ עיבוד לשמן למה לי ואי משום דרב חסדא למה לי עיבוד לשמן בהזמנה בעלמא סגיא ליה דהא הזמנה דמהניא לחודא אליבא דאביי איהי גופה מהניא בהדי מעשה אליבא דרבא כדאמרי' גבי כפה נתנתו וכרכתו ואיכא לתרוצי לטעמייהו דלמא דבעאי מעשה צריך להזמנה מקמי מעשה ותפילין כיון דצריכי עיבוד צריך הזמנה מקמי עיבוד דכי היכי דבעי הזמנה מקמי תשמיש הכי בעי הזמנה מקמי מילתא שצריכה לה אבל למאן דסגיא ליה בהזמנה לחודה לא שנא מקמי הכין ולא שנא בתר הכי מהניא ליה הזמנה דהא בהזמנה לחודה סגיא ליה:
אמר ליה רבינא לרבא מי איכא דוכתא דרמי ביה מת וארגי ליה בגד כלומר שאין תכריכין מצויין לו ומשהין אותו עד שאורגין לו בגד לאחר מיתה דאיפליגתו בה אדרבא הוה לכו לאיפלוגי במילתא דשכיחא כגון התופר בגד למת וכיוצא בו אמר ליה אין כגון שכבי דהרפניא יש אומרים לפי שעניים היו ולאחר מיתה גובין להן ואורגים להן בגדים קלושים מהר ולא מסתבר דאדארגי להו ליזבנו להו אלא מסתברא לפי שהיו רשעים כדמשמע בסוף פ"ק דיבמות (י"ז.) ולא היו חוששין לבזיונו של מת והיו משהין אותו עד שיארגו לו בגד קרוע:
דרש מרימר כו' ואסיקנא הילכתא כותיה דרבא. נקיטינן השתא מיהא שמעתא דכל מילתא דמיתסרא מחמת תשמישתה לא מיתסרא בהזמנה לחודה לא שנא איסורי הנאה כגון תשמישי ע"ג ותכריכי המת ולא שנא מילי דלאו איסורי הנאה כגון תיק וכפה של ספר ונרתק וסודר וציפוי של תפילין וכיוצא בהן דקי"ל כרבא והיכא דאיכא הזמנה ותשמיש כולהו מיתסרי כי איכא לפלוגי בין דברים שאסורין בהנאה לדברים שאין אסורין בהנאה היכא דאיכא תשמיש בלא הזמנה דלענין ע"ג ותכריכי המת כיון דתרווייהו איסורי הנאה נינהו וילפי מהדדי מיתסרי בלא הזמנה דהא תשמישי ע"ג בעבודה בלחוד תלה רחמנא ואתו תשמישי המת וילפי מינייהו בג"ש כדאמרינן גבי ההיא איצטלא דמילאתא דפרסוה אמיתאנא ואע"ג דלא אזמנוה אבל מילי אחריני דלאו איסורי הנאה נינהו כי ילפי מינייהו לקולא למימרא דלא מיתסרי בהזמנה לחודה אבל לחומרא לאיתסורי בתשמיש לחודיה לא שאין למדין מן החמור לקל להחמיר עליו והני מילי בתלוש אבל במחובר אפי' דברים שהן איסורי הנאה כגון משמשי ע"ג ותכריכי המת לא מיתסר במעשה לחודיה אלא ע"י הזמנה דתניא קבר שבנאו לשם חי מותר בהנאה הוסיף בו דימוס לשם מת אסור בהנאה ואוקי' כגון דרמא ביה מת והוינן בה אי הכי מאי איריא הוסיף כי לא הוסיף נמי ומפרקינן לא צריכא אע"ג דפנייה וטעמא דהוסיף בו דימוס אחד לשם מת אבל לא הוסיף כי פנייה משתרי בהנאה מאי טעמא כיון דמחובר הוא לא מיתסר אלא היכא דחבריה מעיקרא אדעתא דהכי.
ותנן נמי גבי ע"ג כי האי גונא שלשה בתים הן בית שבנאו מתחלה לשם ע"ג הרי זה אסור ובדעייל ע"ג לגויה קמיירי סיידו וכיידו לשם ע"ג וחידש נוטל מה שחידש והיינו דאמר רב חסדא לגבי קבר דקתני הוסיף בו דימוס לשם מת הרי זה אסור ואמר רב חסדא אם היה מכירו חולצו ומותר הכניס לתוכו ע"ג והוציאה הרי זה אסור ותנן נמי גבי אבנים וגבי אשרות כי האי גונא.
ברם צריך את למידע לענין הזמנה דקאמרינן במילי דבעו הזמנה ומעשה דלאו במחשבה לחודה הויא הזמנה אלא אי מטלטלי נינהו עד דשקיל להו בידיה אדעתא דהכי ומזמין ליה להכי כגון ההיא דתנן כפה שהוא טמא מדרס נתנתו לספר כו' וכן ההיא דתניא היו אביו ואמו מזרקין בו כלים אבל על ידי תשמיש לחודיה אע"ג דאשתמש ביה ע"מ שלא לפנותו לא מיתסר בדברים שאינן איסורי הנאה עד דמזמין להו כדאמרן וכן לענין הזמנה דקאמרינן במילי דאסירי בהנאה במחובר לא הויא הזמנה עד דמחבר ליה מעיקרא אדעתא דהכי ואי לא חבריה מעיקרא אדעתא דהכי וחדיש ביה מידי לשום ההיא מילתא מיתסר עד דשקיל ליה לחידושיה כדקתני התם נוטל מה שחידש והכא נמי אמר אם היה מכירו חולצו ומותר ואי לא חבריה מעיקרא אדעתא דהכי ולא חדיש ביה מידי לשום ההיא מילתא ואשתמיש ביה כגון דעייל ביה ע"ג אי נמי רמא ביה מת כל כמה דאיתיה לאיסורא התם מיתסר דהא ברייתא דקבר שבנאו כו' דאוקי' בדרמא ביה מת אקשינן עלה אי הכי מאי איריא הוסיף אפי' לא הוסיף נמי קאמרינן לא צריכא אע"ג דפנייה דאלמא אע"ג דליכא שום הזמנה כל כמה דאיתיה לאיסורא התם מיתסר ותנן נמי גבי ע"ג כי האי גונא הכניס לתוכו ע"ג והוציאה הרי זה מותר טעמא דהוציאה הא לאו הכי אסור.
ברם צריך [את למידע] דכי אמרינן דהזמנה לאו מילתא היא הני מילי במידי דלא מיתסר אלא מחמת תשמישתיה דמשמש לדבר אחר אבל מילתא דהיא גופה קדשא בהזמנה לחודה מיתסרא דהא ברירנא דכי פליג רבא במשמשין אבל במילתא דהיאי גופה קדשא לא פליג ושמעתא דפרק הנזקין הכי נמי מכרעא כדקאמרינן:
תנו רבנן הרוגי מלכות מחמת מרדין דכתיב כל איש אשר ימרה את פיך נכסיהם למלך דכתיב הנה הוא בכרם כו' אשר ירד שם לרשתו ולא כתיב לגזלו אלמא ירושה גמורה הואי משום דאסהידו ביה דלטייה דכתיב ברך נבות ומלך ר' יהודה אומר נכסיהם ליורשין. ודייקינן בשלמא למאן דאמר למלך היינו דאצטריכו לאסהודי דברך מלך כי היכי דלהוו נכסיה למלך אלא למ"ד ליורשין מכדי למקטל בעלמא קא בעי בברך אלהים לחודיה הוה מיקטיל מלך למה לי ומתמהינן ולטעמיך למאן דאמר נכסיהם למלך נמי אלהים למה לי בברך מלך לחודיה סגיא בין למקטליה בין למשקליה לממוניה אלא מאי אית לך למימר אמאי איצטריך לאסהודי עליה דברך אלהים לאפושי ריתחא דאינשי עילויה אפי' תימא הרוגי מלכות נכסיהם ליורשים האי דאיצטריך לאסהודי עליה דברך מלך לאפושי ריתחא בעלמא הוא. ואמרי' תו בשלמא למאן דאמר נכסיהם למלך היינו דכתיב וינס יואב אל אהל השם כו' ויאמר לא כי פה אמות שלא רצה לדון בדיני מלכות על שהיה מורד במלכות שלא יהו נכסיו למלכות אלא רצה לידון בדין סנהדרי שהיתה בבית המקדש על שהרג את הנפש כדי שיהו נכסיו ליורשין אלא למאן דאמר נכסיהם ליורשים מאי נפקא ליה מיניה מה לי קטיל ליה מלכא מה לי ב"ד. ומפרקינן נפקא מינה לחיי שעה דכי קטיל ליה מלכא לא שהי ליה וכי קטיל ליה ב"ד עבדי ליה הלנת דין. ויש לפרש לחיי שעה עד דאזיל בניהו ואמר מילתא לשלמה והדר. משמע מהכא דב"ד אינן מצווין לחייב מיתה למי שמורד במלכות אלא המלך רשאי להורגו דאי ס"ד סנהדרי נמי רשאין לידינוה אינהו כדין מורד במלכות ולהוו נכסיה למלכות והכי נמי מסתברא מדלא תנינן להו בהדי חייבי מיתות אלא מיהו קשה לן אי הכי היכי הוה טעין יואב עמשא מורד במלכות לאפטורי בהכי אטו מי אמר ליה מלכא זיל קטליה. ותו הא נבות בב"ד שבעירו איקטל אלא מיהו מנבות ליכא לאקשויי דהא אסהידו ביה דברך את השם: ואיידי דאייתי ליה להאי מעשה דיואב נקטינן לפרושי. וישב בניהו את המלך דבר לאמר כה אמר יואב וכה ענני משמע דמילי טובא אמר ליה יואב מאי אמר ליה אמר ליה זיל אימא ליה למלכא תרתי לא תעביד ביה אי קטלת ליה קביל עלך לוטאתא דלטייה אבוך דכתיב יחולו על ראש יואב כו' ואי לא שבקי' ליקום בלוטאתא דלטייה אבוך מיד קביל שלמה עילויה דכתיב עשה כאשר דבר ואיקיימו כולהו בזרעיה זב מרחבעם דכתיב והמלך וגו' אסמכתא בעלמא היא לגזרה שוה. מצורע מעזיהו. מחזיק בפלך מחזיק במקל להשען עליו ולהלך מפני חלי הרגלים מאסא דכתיב ביה חלה את רגליו ואמר רב שאחזתו פרגלא נראה לי שהוא חלי הנקרא בטעי"ת נקר"ס. היכי דמי אמר רב נחמן כמחט בבשר החי. ואיבעיא לן מנא ידע ליה רב נחמן דהכי דמיא איבעי תימא מיחש הוה חייש לה גם הוא היה חושש כן ברגליו ואיבעי תימא מרביה הוה גמיר ליה ואיבעי תימא סוד ה' ליריאיו. ונופל בחרב מיאשיהו דכתיב ויורו המורים משמע שכולן ירו בו חיציהם ועשאום ככברה. וחסר לחם מיכניהו שהיה צריך לארוחתו של אויל מרודך:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה