סבא אליהו/חלק א/פרק ד

<< · סבא אליהו · חלק א · פרק ד · >>

וקושטא קאי דנחש כרוך על עקבו וסופו של אדם, ואפי' בשעת זקנתו יצרו מתגבר עליו, כמעשה דההוא חסיד בירושלמי פ"ק דשבת (ח.), שהיה יושב ושונה אל תאמן בעצמך עד יום זקנתך כגון אנא, ואתת חד רוחא ונסיתיה וכו', עד אזיל ואשתוי לחבריך וכו'. וכמה סבי אירמוס בבי אבי"דן מיצה"ר. אבל הגמר הטוב נחשב ככל הפעולה, וסוף דבר הכל נשמע. וב(זהר חלק ב רמא, ב) פ' פקודי ז"ל, תו כל עבידתא לא קיימא אלא בסיומא דעובדא ע"כ. ומכה בפטיש דשבת יוכיח שהוא גמר מלאכה ומתקן מלאכה, כן תפוח עקיבו וסופו של אדם מכהה גלגל חמה, כי הוא עקב בצד גודל הרוממות, וסופו בעוה"ז כרוך בתחילתו לעוה"ב, מח"וורן לבית פלט"ין, כי כאשר ימיו ושנותיו ל"ו יתמו מן הארץ ישוב לימי עלומיו ובא בימים בארץ החיים, בא עד הראש הראשונות הנה באו, ופתח במאי דסליק. ויתבאר בזה מ"ד במדרש קהלת ז"ל, החכם עיניו בראשו (קהלת ב, יד). וכי הכסיל עיניו ברגליו, אלא עד שהחכם בראשו של ענין יודע מה יהיה בסופו, ר' מאיר הוה צווח לסופיה דמילתא רישיה. דבר אחר החכם עיניו בראשו זה אברהם, והכסיל בחשך הולך זה נמרוד ע"כ. דנראה ממה שאמר שהחכם בראשו של ענין יודע מה יהיה בסופו, דר"ל שרואה את הנולד וממדת קונו יש בו, דאמרינן בפ"ק ד(ראש השנה ח, א) מראשית השנה עד אחרית השנה (דברים יא, יב). מראשית השנה נידון מה יהא בסופה. וכבר פירשתי בזה פ' ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך (תהלים קיט, קס). כי מלת 'אמת' יש בה תחילה אמצע וסוף, אל"ף ראשן של אותיות, מ"ם אמצען, ותי"ו סופן. ובראש דברו דהיינו בראש הענין רואה כל חלקיו ראש אמצע וסוף, דהיינו אמת, ומגיד מראשית אחרית, שכן ולעולם כל משפט צדקך. 'כל' דייקא, דמראשית השנה נידון מה יהא בסופה. אבל קשה דאטו מאן דלא ידע מתחילת דבר סוף דבר לאו חכם הוא? (ונקרא כסיל בחשך הולך). והלא כתב הראב"ע בפירושו ל(דניאל א, ד) בפסוק ויודעי דעת ומביני מדע. ז"ל, 'ויודעי דעת' שידעו בתחילת דיבור המדבר מה שהיה בדעתו לדבר באחרונה. כי יש חכמים רבים לא ידעו זה עד סוף דבר המדבר עכ"ל. הרי שיש חכמים שאין להם זאת ההשגה, וכן אמרו חכמי הטבע ואנן סהדי שיש מאוחרים בשכלם ומתון ומסיק, כדאמרי' בגמרא בסוף (הוריות יד, א). ועוד קשה לר' מאיר איך קארי לסופא דמילתא רישא שהם שני הפכים, כמו שהקשה בעל קהלת יעקב שורש ה' דף ע'. ועוד מאי סופא דמילתא דקאמר, ומהו ד"א החכם וגו' זה אברהם והכסיל וכו' זה נמרוד. כי מה ענין להחכם אברהם עם הכסיל נמרוד, ולמה נקט נמרוד טפי משאר רשעים שבעולם ולמה לא בלעם, ע"ד מ"ש התנא מה בין תלמידיו של א"א וכו'. והלא מראש כפי פשוטו יש לפרש הד"א החכם עיניו בראשו זה אברהם, לפי שבראשיתו אורו עיניו, כמ"ש בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו. והרים ראש נגד נמרוד. והרב שבט מוסר בסוף ספרו פרק נ"ב הביא כל מעשה א"א עם נמרוד עי"ש. והוי אומר שנמרוד הוא הפכו, כסיל בחשך הולך, בטעותו תועה ומטעה בני אדם עמו, וגם בחשך הולך, שהקב"ה צוה לגבריאל שישים ענן וערפל בין אברהם וביניהם, ובראותם החשך והערפל פחדו פחד ונסעו נמרוד ושריו לבבל, והלך אברהם בדבר ה' (בציווי) מפי גבריאל אחר נמרוד לבבל, ונמצא שפיר בחשך הולך זה נמרוד, אך י"ל עוד פירושו בקשר א' מראשו לסופו, שבתחילה אמר שהחכם עיניו בראשו של ענין אשר נתן לו האלקים ביצירתו והווייתו יודע סופו, שסופו למות והולך בדרך ישרה, והכסיל בחשך הולך, שאינו משגיח על זה. ולכן אינו אומר עיניו ברגליו דבר והפכו, שלא יתכן לפי הכוונה. ולפ"ז מפרשינן 'בראשו' על ראשית הווייתו, שנותן עיניו בסופו, אבל ר' מאיר מפרש 'עיניו בראשו' כפשוטו, שעיניו בראשיתו אשר הוא עצמו סופו, והמכוון אחד, אלא דמשמעות דורשים איכא בינייהו, ותוכן הענין דר' מאיר לשיטתיה אזיל, ד'והנה טוב מאד'. טוב מות, וכתיב בו וירא אלקים את כל אשר עשה. שראשית האדם ועשייתו היא המות והיא היא התחלתו, שאז שייך לומר בו כי טוב כשאר הנבראים שנכתב בהם בשעה שנבראו, ואדם לא נאמר בו כי אם כשמת, טוב מות. כי טובו במותו ואז התחלתו ע"י מעשיו הטובים, כמ"ש העיקרים מ"ב פ"ב. וס' נשמת חיים ורבים מפילוסופי עמינו, ובכורסייא דאליהו שלי כתבתי שז"ש שלמה, את הכל עשה יפה בעתו וגם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף (קהלת ג, יא). יאמר שכל דבר נעשה יפה בעתו, כמ"ש כי טוב. והכל נתון לאדם מבלי שאדם עצמו יהיה מושלם במעשה יצירתו מתחילה ועד סוף, יען וביען ידעתי כי אין טוב בם. כלומר שבבני אדם לא נאמר טוב, כי עליו לעשות טוב בחייו, וז"א כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו. ושמא יאמר האדם כחי ועוצם ידי הוא ויחזיק הטוב לעצמו ולפועל ידיו, לכך אמר וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו מתת אלקים הוא (קהלת ג, יג). שזה הטוב שקנה בעמלו הוא מה', כמו שפירשו הקדמונים, ואהי תמים עמו (תהלים יח, כד). על דרך מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג). מי מל עד שלא נתתי לו בן, מי וכו'. ונמצא דגם הטוב שחסר ביצירתו ועושה לעצמו בעמלו, מתת אלקים הוא. ואומר ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע (קהלת ג, יד). ירצה ידעתי שכל מה שלצורך העולם נעשה בשלימות במילואו וטובו, ולמה עשה ה' ככה, שלא ימצא האדם מעשה האלקי' מראש ועד סוף, ועליה דידיה ליהדר שלימות עצמו, ומשיב והאלקים עשה שייראו מלפניו, ויעסקו בתורה ובמצות. או כלך לדרך זה, תדע דמתת אלקים הוא, שהרי כל מעשה האלקים נברא בשלימות, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, ואפי' יראת שמים דתליא באדם, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג, ב). מ"מ הוא העושה והגורם כאמור. וז"א והאלקים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג, יד). הרי דטובו נמי מתת אלקים הוא, ויעויין כלי יקר בפסוק ואתה הסיבות את לבם אחורנית (מלכים א יח, לז)^[1]. ור' מאיר כפי שיטתו מפרש קרא הכי, החכם עיניו בראשו, ואימתי הוא ראשו סופו, עת וזמן ששייך בו כי טוב, הנאמר בשאר היצורים בשעת יצירתם, וזה דר' מאיר צווח לסופיה דמילתא רישיה, ואמרינן לישנא דצווח, ר' מאיר הוה 'צווח' לסופיה. וגם לישנא ד'סופא דמילתא', דביום המיתה קמיירי, והוה צווח לסופיה דמילתא, כלומר ליום המיתה רישא דהכי משמע, כמו בפ' אלו מגלחין (מועד קטן יח, א), בפינחס אחוה דמר שמואל איתרע ביה מילתא. פירש"י שמת בנו ע"כ. ואיהו קרי להאי סיפא רישא כפי שיטתו, דאז נשלמה יצירתו ע"י מעשיו הטובים, ושייך לומר כי טוב בו, אבל הכסיל בחשך הולך אל בית עולמו, בחשך שאין בו כי טוב, דבאור נאמר כי טוב, כמ"ש (תענית י, ב) לעולם יצא אדם בכי טוב. ונמצא הפסוק מכוון דבר והפכו, ויום המיתה תשלום היצירה. והיינו לענ"ד מ"ש בפסיקתא רבתי. ותשלם כל המלאכה (מלכים א ז, נא). כיון שהשלימו האומנים המלאכה, שלמה נפשם שמתו, הרי דקרי מיתתם תשלום נפשם. ושתים זו שמענו שאדם טובו בידו, ומ"מ יד ה' עמו להכין לו הדרך הכנה מועלת כאמור, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בטעם מצות המילה שהיא לתיקון שלימות המדות טובות שיבור לו האדם בסיוע שלו, שאם לא כן שהקב"ה יכין לנו הדרך, מה בצע כל התפילות שאנו עושים שיסלק ממנו היצה"ר ולרחיק חטאה מינן. וכבר פירשתי במקום אחר על יסוד זה פסוק חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך (תהלים קיט, נז) חליתי פניך בכל לב חנני כאמרתך (תהלים קיט, נח). שירצה חלקי המוטל עלי בדוקא, וחיובא דרמי עלי לשמור מצותיך שאינו בידי שמים, ואעפ"כ חיליתי פניך בכל עת, שתסייעני בדבר מצוה ותהיה ידך עמי בעוזרי, ואני אומר חנני כמו שנהגת באמרתך, דהיינו במצות מילה שנקראת אמרתך, לפי שניתנה באמירה, כמו שאחז"ל (מנחות מג, ב) על פסוק שש אנכי על אמרתך (תהלים קיט, קסב). שנזכר למילה שבבשרו. וכן על פ' כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו (דברים לג, ט). שזאת המצוה ניתנה לנו להדריכנו בשלימות המדות כמ"ש הרמב"ם ז"ל, והיא הנותנת שחיליתי פניך שיצילני מעוון, אעפ"י שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ושהדבר תלוי בידי וחלקי לשמור מצותיך, שאינו אלא חלק מן הכל, וחלקי דווקא, ועד"ז אני מפרש על נכון מ"ש ב(ישעיה כו, יב) ה' תשפות לנו שלום. כי גם כל מעשינו פעלת לנו, דיש לדקדק ריבוי גם מאי אתא לרבויי, ואגב לשון 'תשפות' בתי"ו, כמ"ש רד"ק בשרשים ובפירושו על המקרא, שהוא מלשון שפיתת קדירה על הכירה, כמ"ש שפות הסיר שפות (יחזקאל כד, ג). ומה שייכות לזה עם השלום, אך נ"ל פירושו ברור עפ"י דרז"ל הובאו מרש"י בפ' בחוקתי בפ' ונתתי שלום בארץ (ויקרא כו, ו) ז"ל, שמא תאמר הרי מאכל הרי משתה, אם אין שלום אין כלום כו' עכ"ל. ויאמר לפי זה ה' תשפות קערת המאכל עם השלום, שאם אין שלום אין כלום, ולא עוד אלא שזאת ההכנה היא היא הגורמת השלום, וכדאמרי רבנן (בבא מציעא נט, א), כד משלם שערי מכדא נקיט ואתי תיגרא בביתא, שנאמר השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך (תהלים קמז, יד). ולכן בברכת כהנים כתיב יברכך ה' בממון, וישמרך מן המזיקין, דהיינו מן תגרא ששם שולטים המזיקים, כדאמרינן גבי שלמא דעבד ר' מאיר (גיטין נב, א), שהשטן אמר ווי דאפקיה ר' מאיר לההוא גברא מביתיה. וז"ש יאר ה' פניו אליך ויחונך. שמאיר את עיניו, דאבוקה כשנים, וירח כשלשה שאינם שולטים המזיקים כדאיתא ב(ברכות מג, ב). ומסיים ויחונך ישא וגו'. וישם לך שלום. ונמצא שעל שני הצדדים האמורים אמר ישעיה, ה' תשפות לנו שלום, שתגרום לנו שלום בשפיתת המאכל כמדובר, וגם על הנאתו וטובתו, שאם אין שלום אין כלום, וכי תימא שהשלום חיובו מוטל עלינו, יען וביען הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, הלא לאמונה, גם כל מעשינו המוטלים עלינו אתה פעלת לנו, ואתה עשית ופעלת בסיוע שלך, וכ"כ בסיום מלאכת המשכן, ויברכו את העם וכו'. שאמרו ויהי נועם ה' אלקינו עלינו. שבתחלת העשיה נועם ה' עלינו הוא העושה שמעשה ידינו יהיה נכון בידינו, וכן בכל פעולה שלנו, מעשה ידינו כוננהו, באופן שבתחלה ובסוף מתת אלקים היא סייעתא דשמייא, כמו שהרחבתי הענין במקום אחר בכורסייא דאליהו שלי דרוש בהר בס"ד יע"ש.

1. ומ״ש ואתה הסיבות את לבם אחורנית.‏ חז״ל במס׳ (ברכות לא, ב) אמרו, ואתה הסיבות את לבם אחורנית,‏ אמר רבי אלעזר אליהו הטיח דברים כלפי מעלה,‏ שנאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית.‏ אמר ר׳ שמואל בר רב יצחק מנין שחזר הקב״ה והודה לאליהו, שנאמר ואשר הרעותי.‏ אמר ר׳ חמא בר חנינא אלמלא שלש מקראות הללו נתמוטטו שונאיהם של ישראל,‏ חד דכתיב אשר הריעותי,‏ וחד דכתיב כי כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל,‏ והסירותי את לב האבן מבשרכם בו׳. ולע״ד נראה לדקדק איך יטיח אליהו דברים לומר שהוא יתברך הוא מסיב אחור לבם.‏ ועוד למה נצרכו שלשה מקראות הללו ובאחד מהם מספיק,‏ יאמר ואשר הריעותי או כי כחומר ביד היוצר או והסירותי את לב האבן כו׳.‏ תלתא קראי למה לי.‏ ונראה כי לא הטיח אליהו לאמר ואתה הסיבות לבם, שהסיר הבחירה כי לא יתכן שאליהו יאמר כן ח״ו,‏ אבל אפשר שהסיבות לבם אחורנית, במה שנתת כח בעבודת אלילים להטעות את בני אדם,‏ ובפרט בישראל שנתת כח גדול ביצה״ר של ע״א להטעותם,‏ כמ״ש ז״ל כי הגדיל לעשות בישראל יותר מכולם, וז״ש ואתה הסיבות את לבם אחורנית,‏ את לרבות הכח שנתת בו ביצה״ר כח להטעות בע״א,‏ ועל זה מוכיח שהטחת דברים כלפי מעלה הוא כדפרשית,‏ ממה שהביא מאמר אמר ר׳ שמואל כו׳,‏ מנין שחזר הקב״ה והודה לאליהו, שנאמר ואשר הריעותי.‏ דהיינו על שנתתי כח ביצה״ר לרמות בני אדם אבל לא שסלק הבחירה,‏ וקרא דאשר הריעותי ביצה״ר דע״א מיירי ביחזקאל,‏ דכתיב ביום ההוא נאם ה׳ אספה הצולעה והנדחה אקבצה. ואשר הריעותי על יצר הרע של עבודת אלילים קאמר,‏ כי גרם להדיח בני ישראל מעל השי״ת ולהיותם צולעה ונדחה,‏ שיחזור ה׳ לקבצם ולהחזירם למוטב מדחייתם שנדחו,‏ כי אותו יצה״ר של ע״א אשר הריעותי בתתי בו כח לפתות ישראל הוא הגורם,‏ ולעתיד ושמתי את הצולעה לשארית וכו׳ ומלך ה׳ עליהם כו׳.‏ הרי הוכיח באומרו ומלך ה׳ עליהם. שהיצה״ר הנז׳ הוא מעבודת אלילים, מעון ואתה הסיבות את לבם אחורנית המדבר בע״א,‏ והיינו דמסיק אמר ר׳ חמא בר חנינא אלמלא שלש מקראות הללו וכו׳.‏ שהשלש מקראות מדברים על שלשה גופי עבירות,‏ עבודת אלילים וגילוי עריות ושפיכות דמים שהם שלשה מיני יצה״ר,‏ כמו שמצינו בגמרא, דיצה״ר דע״א התפללו עליו ובטלוהו, ודעריות כחלו לעיניה והועיל לעריות. נמצא שהם מחולקים,‏ ולזה באו שלשה כתובים, אשר הרעותי כנגד ע״א כדפרשית,‏ וקרא דוהסירותי את לב האבן מבשרכם מיירי בגילוי עריות,‏ וכמו שאחז״ל דאבן חם מקצתו חם כולו, חמימות לדבר מצוה וחמימות לדבר עבירה. ונתתי לכם לב בשר,‏ לב לעשות בשר דהיינו פריה ורביה, חמימות לדבר מצוה ולא לדבר עבירה.‏ ומינה דקרא כחומר ביד היוצר מיירי לענין שפיכות דמים, לתקן יצרם המתאוה לשפך דם כחומר הזה אשר ביד היוצר,‏ שעושהו כלי על אופן אחד וכשמתקלקל חוזר ועושה אותו על אופן אחר,‏ כן אעשה אתכם על אופן אחר מיצה״ר, שלא יהיה נוטה אל שפיכות דמים,‏ נמצא שאלמלא שלש מקראות אלו נתמוטטו שונאיהם של ישראל,‏ כי כל מקרא מהם מליץ על דבר אחד מהשלשה עבירות שיהרג ואל יעבור.‏ ורש״י ז״ל,‏ ענני ה׳ ענני,‏ ענני באש ענני במטר,‏ כך ת״י,‏ והביא כדחז״ל הנז״ל וידעו העם הזה כי אתה האלהים, וכשתשלחני לעתיד לבא לבשרם יאמינו בי אם היום תענני.‏ ואתה הסיבות את לבם אחורנית, נתת להם מקום לסור מאחריך, ובידך היה להכין לבבם אליך.‏ ומדרש אגדה, אם לא תענני אף אני אהיה כופר ואומר ואתה הסיבות את לבם אחורנית,‏ וכן משה אומר אם כמות כל אדם ימותון אלה אף אני אומר לא ה׳ שלחני לדבר את כל התורה והמצות,‏ וכן אמר מכיהו אם שוב תשוב בשלום לא דבר ה׳ בי,‏ ע״כ.‏ וכן הרד״ק ז״ל ככל המדרשים הנז׳,‏ והוא פי׳ כפל ענני ה׳ ענני לחזק, שכן דרך כל המתפללים לחזק דבריהם,‏ ה׳ שמעה ה׳ סלחה ה׳ הקשיבה,‏ ואתה הסיבות את לבם אחורנית,‏ פירש רבינו סעדיה גאון, לבם שהיה אחורנית, אתה הסיבות אליך עתה אם תענני.‏ ויש מפרשים לבם אחורנית מעבודת הבעל.‏ ועוד דרשו ואתה הסיבות את לבם, כי היה לך להכין את לבם לטובה,‏ ואין ראוי לסמוך על זה הפירוש, כי הבחירה נתנה לבני אדם, כמו שכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע,‏ האדם יבחר במה שירצה.‏ וחז״ל אמרו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. והחכם הגדול הרמב״ם ז״ל פירש כמשמעו, מנעת מהם התשובה לרוב פשעם,‏ ע״ד ויחזק ה׳ את לב פרעה,‏ וכן כי הקשה ה׳ אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו. והדומים להם.‏ וי״ת וידעון עמא הדין במעבדך להון ניסא כבעמוד ע״כ.‏ והנה שהשיטה שהקשה עליה הרד״ק ז״ל, ודחה אותה בשתי ידים היא לרש״י ז״ל,‏ שכתב ואתה הסיבות את לבם אחורנית, נתת להם מקום לסור מאחריך, ובידך היה להכין לבבם אליך כו׳,‏ ואומר אני כי לא נעלם מרש״י ז״ל הפרשה ולא דחז״ל הכל בידי שמים.‏ אבל דקדק בדבריו במה שאמר בתחילת דבריו, נתת להם מקום לסור,‏ אדרבא כיון לומר שאין כוונת הסיבות את לבם אחורנית מניעת הבחירה,‏ אבל הכוונה במה שנתת להם מקום לטעות ולסור מאחריך, ובידך היה להכין לבבם אליך. להכין דייקא,‏ כי את אשר חפץ ה׳ להכין הכנה כל דהו ליראה את השי״ת,‏ הא כיצד ע״ד מ״ש דוד המלך ע״ה העבר עיני מראות שוא,‏ שלא שאל מניעת הבחירה, אבל שאל שיעביר מלפניו כל דבר עבירה, שלא יעבור מנגד עיניו ויראהו, נמצא הבחירה במקומה,‏ ע״ד לא יאונה לצדיק כל און,‏ וכן במצרים נתן השי״ת כח בבעל צפון שלא עשה בו שפטים, כדי שיטעו בו המצריים ויאמרו שהוא אלוה כדי שתחזקנה ידיהם לרדוף אחרי ישראל,‏ לא שהסיר מהם הבחירה, אבל נתן להם מקום לטעות ולסור. וכיוצא בו‏ הוא מ״ש רש״י ז״ל נתת להם מקום לסור.‏ ר״ל מקום לטעות ולסור,‏ ודבריו מיוסדים על דברי חז״ל, שכתבתי ביאורם במ״ש אליהו הטיח דברים כלפי מעלה כו׳.‏ ואין שום קושי כלל בדבריו, כי הם מוסמכים עם דחז״ל שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.‏ ומהרי״א ז״ל פי׳ כדעת הי״מ שהביא הרד״ק ז״ל,‏ דאומרו הסבות את לבם אחורנית מהבעל, בעשותו נס ופלא בענות אותו.‏ ולע״ד נראה לדקדק יתור אומרו וידעו העם הזה כו׳.‏ שכבר הזכיר ידיעה כזו בפסוק הקודם, ואמר היום יודע כי אתה אלהים בישראל וכו׳,‏ ובמה שקדם בפסוק הקודם, שכוונת כי אתה אלהים בישראל. פירושו אלי״ם משגיח בישראל במה שתענה אותי היום,‏ וידיעה זו כוללת גם אל הצדיקים, שבעת אלפים אשר לא כרעו לבעל והפה אשר לא נשק לו,‏ ידעו שאעפ״י שרבו הפושעים בו ית׳, עכ״ז לא סלק השגחתו מישראל.‏ אמנם בפסוק הזה דבר ביחוד על חלק מהעם הנמצאים שם הטועים אחר ההבל,‏ ועליהם הורה באצבע ואמר וידעו העם הזה הסורר ומורה שאינך האלהים,‏ כלומר אליהם לבד יתחדש כי אתה האלהים, מציאות ה׳, כי לא ידעו מהו מרוב פשעם,‏ עתה ידעו כי אתה ה׳ האלהים, ואתה בכל יום הסיבות לבם לעבודתך לסייע אותו,‏ ע״ד בא לטהר מסייעין אותו. והוא ברוע בחירתם הסבו אותו אחורנית,‏ והוא קרוב לשיטת המתרגם ז״ל,‏ אלא שהוא פירש הפסוק בפרטי ההוא, שעל ידי הנס יסוב את לבם ליראתו יתברך כבעמוד.‏ ולפירושו ק״ק הסבות בלשון עבר,‏ ולפירוש זה נייחא, שדבר הפסוק בכלל הזמן העבר, שתמיד השי״ת מסב לבם לעבודתו, ע״ד העבר עיני וכיוצא. וע״ד תכין לבם תקשיב אזניך.‏ ואחורנית הוא מה שעשו הם ג״כ תמיד שנזורו אחור. עוד אפשר ביתור 'וידעו כי אתה ה׳‏ האלהים'. שכבר קדם 'היום יודע כי אתה אלהים בישראל כו׳',‏ והוא שאמר ענני ה׳ בהורדת האש, והיא עניה אחת,‏ וענני עניה שנית והיא ענני וידעו,‏ ר״ל ענני שידעו העם הזה כי אתה האלהים כו׳,‏ ר״ל כי אתה האלי״ם עשית זאת ההורדה של האש, שלא ישתבשו לחשוד אותי במעשה כשפים ח״ו,‏ שאם כן תעלה בדעתם, הן אתה תהיה סבה נמצא שהסיבות לבם לאחור, יותר ויותר מהמדרגה אשר הם בו עתה, יעדיפו להחזיק בפשעיהם ליסוג לאחור ולא לפנים.‏ וקרוב אמר שדברי אלה בכלל מה שאמרו חז״ל, ענני ה׳ באש וענני שלא יאמרו מעשה כשפים,‏ שלא פירשו כן מהכרח כפל ענני ה׳ ענני בלבד, כי אם גם מהבנת הפסוק שאומר ענני וידעו העם הזה כי אתה ה׳ האלי״ם,‏ וז״ש ואתה הסיבות את לבם אחורנית. דהיינו שאם היו באים לומר מעשה כשפים הוא, אתה הסיבות את לבם אחורנית ועשיתם שיאמרו כן,‏ אבל מעשה ה׳ כי נורא הוא ולא מעשה כשפים הוא,‏ וכן מוכיח דאמר במס׳ ברכות, דקאמר ר׳ אבהו ענני ה׳ באש,‏ ענני שלא יאמרו מעשה כשפים הוא,‏ ומסיק קרא כי אתה הסיבות את לבם אחורנית,‏ וזה מסייע לפי׳ מהרי״א ז״ל, שפירש ואתה הסיבות את לבם אחורנית מהבעל,‏ אלא שהוא ז״ל פירשה בהסבה כוללת אחורנית מן הבעל לגמרי‏. ובגמ׳ נ״ל שפירשוה הסיבות את לבם אחורנית, לשלא יאמרו מעשה כשפים,‏ ולשני הפירושים הסיבה זו אחורנית לטובה היא ולא לרעה. או אפשר שאמרה הגמרא שנאמר ואתה הסיבות את לבם אחורנית,‏ שמכאן נלמוד למ״ש ענני, שהכוונה שלא יאמרו מעשה כשפים הוא,‏ כי אחרי שאתה הסיבות את לבם אחורנית לע״א, אינה מהזרות שיאמרו מעשה כשפים הוא,‏ ולכן צריך להתפלל ענני שלא יאמרו מעשה כשפים.‏