נדרים לא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' בזבינא מיצעא ודשמואל בזבינא חריפא תניא כותיה דשמואל הלוקח כלים מן התגר לשגרן לבית חמיו ואמר לו אם מקבלין אותן ממני אני נותן לך דמיהם ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן נאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ההוא ספסירא דשקל חמרא לזבוני ולא איזבן בהדי דהדר איתניס חמרא חייביה רב נחמן לשלומי איתיביה רבא לרב נחמן נאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור אמר ליה חזרה דספסירא הולכה היא דאילו משכח לזבוני אפילו אבבא דביתיה מי לא מזבין ליה:
משנה קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עובדי כוכבים שאני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי עובדי כוכבים שאין הערלה קרויה אלא לשם עובדי כוכבים שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב ואומר והיה הפלשתי הערל הזה ואומר פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים רבי אלעזר בן עזריה אומר מאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים שנאמר כי כל הגוים ערלים רבי ישמעאל אומר גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות רבי יוסי אומר גדולה מילה שדוחה את השבת חמורה רבי יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלא שעה רבי נחמיה אומר גדולה מילה שדוחה את הנגעים רבי אומר גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים דבר אחר גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו שנאמר כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי:
גמרא תניא רבי יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה שנאמר ויפגשהו ה' ויבקש המיתו אמר רבי חס ושלום שמשה רבינו נתרשל מן המילה אלא כך אמר אמול ואצא סכנה היא שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וגו' אמול ואשהא שלשה ימים הקדוש ברוך הוא אמר לי לך שוב מצרים אלא מפני מה נענש משה
רש"י (ריב"ן)
[עריכה]
מתני' בזבינא מיצעא. דלא הוי זבינא חריפא ולא זבינא דרמיא על אפיה לפיכך שוה בשוה לא דזימנין הוי הנאת מוכר וזימנין הוי הנאת לוקח:
ודשמואל. דאמר חייב:
בזבינא חריפא. דודאי הוי הנאת לוקח לפיכך כי נאנס בידו חייב אפי' שוה בשוה דהנאת לוקח היא:
נאנסו בהליכה חייב. (מפני שהוא כנושא שכר) בההיא הנאה דאית ליה שמניחו להוליכו לבית חמיו גמר ומקני נפשיה:
בחזרה פטור. דלית ליה הנאה שלא נתקבלו:
ספסירא. מי שלוקח בהמה ע"מ למוכרה לאלתר:
בחזרה פטור. וה"נ כי אתניס בחזרה אתניס לפטור:
מי לא מזבין ליה. ובחזירה נמי כנושא שכר. הוי:
מתני' ואסור במולי עובדי כוכבים. דבכלל ערלים הן:
ערלי ישראל. בכלל מולים הן כגון שמתו אחיו מחמת המילה:
שחיא דוחה שבת חמורה. דכתיב וביום השמיני ימול (ויקרא ט) ואפילו בשבת:
שכל זכיותיו של משה לא עמדו לו. בשעה שנתרשל מן המילה שנאמר ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו (שמות ד):
שדוחה את הנגעים. דכתיב וביום השמיני ימול ואע"פ שיש שם בהרת יקוץ:
דכתיב התהלך לפני והיה תמים. וכתיב בתריה ואתנה בריתי ביני ובינך:
גמ'
ר"ן
[עריכה]מתניתין בזבינא מציעא ודשמואל בזבינא חריפא - כלומר דבזבינא מציעא איכא הנאת מוכר ולוקח ומש"ה כשאסר הנאת ישראל עליו לוקח ביתר ומוכר בפחות כי היכי דלא לתהני וכשאסר הנאתו על ישראל לוקח בפחות ומוכר ביתר כי היכי דלא ליתהנו אינהו דבזבינא מציעא כי מזבן ליה שוה בשוה תרוייהו מתהנו ונראה בעיני דגמרא ודאי כי מוקי מתני' בזבינא דרמי על אפיה א"נ בזבינא חריפא מידע ידע דמתני' לית לה אוקימתא בהכי אלא לגלויי דיני קא בעי ולאשמועינן דזבינא דרמי על אפיה הנאת מוכר ולא לוקח וזבינא חריפא הנאת לוקח ולא מוכר וזבינא מציעא הנאת שניהם והני מילי כשנמכר שוה בשוה אבל כי נמכר ביותר אפילו זבינא חריפא הנאת מוכר ולא לוקח וכי נמכר בפחות אפילו זבינא דרמי על אפיה הנאת לוקח ולא מוכר הדין הוא כללא דשמעתא:
ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן - כלומר לפי מה שנהניתי במה שיחזיקו לי טובה כשהן רואים שאני מחזר לשגר להם כלים:
נאנס בהליכה חייב - לפי שכל הנאה שלו והיינו סייעתיה דשמואל:
ובחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר - ונושא שכר פטור על האונסין ומיהו בגנבה ואבדה חייב כנושא שכר דהא אסיקנא בפרק האומנין שכל שואל לאחר שכלו ימי שאילתו נעשה שומר שכר דהואיל ונהנה מהנה ומוכח לה התם מהך ברייתא דכיון דבהליכה הוה שואל בחזרה מיהא נהי דלא הוי שואל שומר שכר הוי:
ההוא ספסירא דשקל חמרא לזבוני בשוקא - דרכן של אותן סרסורין היה ליקח בהמה בדמים קצובים והיו מתנים עם הבעלים שאם לא ימצאו לוקחין שיחזירוה להם והכי מוכח בהדיא בפרק האומנין בהאי עובדא גופיה דמייתי לה התם בלישנא אחרינא:
חזרה דספסירא כהליכה היא - כלומר כהליכה דמשגר לבית חמיו דמי דהכא נמי בחזרה אי משכח לזבוני מזבין לה:
מתני' שאני נהנה לערלים וכו' שאין הערלה קרויה אלא לשם העובדי כוכבים - דכולהו אפילו מולים מיקרו ערלים כדכתיב כי כל הגוים ערלים אע"ג דאית בהו מולים:
ואומר והיה הפלשתי הערל - כלומר דאי מקרא קמא איכא לדחויי דכי קאמר כל הגוים ערלים ערלי לב קאמר והיינו דקאמר סיפיה דקרא דכל בית ישראל ערלי לב כמותם מש"ה אמר ואומר והיה הפלשתי הערל הזה דקא קרי ליה דוד ערל אע"ג דלא ידע אי נולד כשהוא מהול וכ"ת נולד כשהיא מהול לא שכיחא ואומר פן תעלוזנה בנות הערלים ואי אפשר לעם גדול שלא יהיו בהם כמה אנשים שנולדו כשהם מולים ואפילו הכי אמר בנות הערלים:
ששלש עשרה בריתות נכרתו עליה - שלש עשרה בריתות נכתבו בפרשת מילה:
גדולה מילה שהיא דוחה שבת החמורה - דכתיב וביום השמיני ימול ביום ואפילו בשבת:
מלא שעה - אלא מיד שנתרשל בקש המלאך להורגו:
שהיא דוחה את הנגעים - דכתיב ימול בשר ערלתו ואפילו יש שם בהרת יקוץ:
לא נקרא שלם עד שמל - דכשצוהו על המילה א"ל הקב"ה התהלך לפני והיה תמים:
שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה - שנאמר הנה דם הברית ואע"ג דהאי דם לאו דם מילה הוא אלא קרבן מ"מ כיון דבתורה כולה כתיב ברית ובמילה נמי כתיב ברית מצותה שקולה כנגד כל המצות:
גמ' אמול ואצא סכנה היא - אם ילך בדרך תוך ג' ימים דכל ג' ימים כאיב ליה:
דכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים - ולאו למימרא דביום השלישי כאיב ליה טפי מיומא קמא אלא לכך המתינו שמעון ולוי עד יום השלישי כדי שיהו חלושין ביותר שנכאבו ג' ימים והכי מוכח בפ' ר"א דמילה (שבת קלד:):
תוספות
[עריכה]
שנכרתו עליה י"ג בריתות צא וחשוב [מואתנה] (את) בריתי ביני וביניך עד בריתי אקים את יצחק (בראשית יז) יש י"ג בריתות:
הנה דם הברית אשר כרת וכו'. אע"ג דפשטיה דקרא בהרצאת דמים בדם שנתן משה באצבעו משתעי מ"מ מוקי ליה נמי בדם מילה כשנכנסים לברית כדאמרינן (כריתות דף ט.) במה נכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים מצינו דם מילה קרי דם ברית דכתיב (שמות כד) הנה דם הברית אשר וגו':
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ג (עריכה)
סז א ב מיי' פ"ז מהל' נדרים הלכה ז, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סי' רכז סעיף א:
סח ג מיי' שלוחין הלכה ח, סמג עשין פב, טוש"ע ח"מ סימן קפו סעיף א:
סט ד מיי' שם הל' ז, סמג שם טור ש"ע שם סעיף ב:
ע ה מיי' שס טור ש"ע שם:
עא ו מיי' פ"ט מהל' נדרים הל' כב, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סי' ריז סעיף מא:
עב ז מיי' שם, טוש"ע שם סעיף מב:
עג ח מיי' פ"ג מהל' מילה הל' ח טוי"ד סימן רס:
עד ט מיי' שם הל', סמג עשין כח טוי"ד שם:
עה י מיי' פ"א שם הל' ט, סמג עשין כז, טוש"ע י"ד סימן רסו סעיף ב:
עו כ מיי' שם פ"ג הל' ט טוי"ד סימן רס:
עז ל מיי' שם פ"א הלי ט, סמג עשין כו, טוש"ע י"ד סימן רסו סעיף א:
עח [[#fn__back|]] מיי' שם פ"ג הלכה ח טוי"ד סי' רס:
ראשונים נוספים
כטובת הנאה שאני נהנה. במה שמחזיקים לי טובה שהייתי רוצה לכבדם:
פטור מפני שהוא כנושא שכר. אחזרה קאי דתו לא הוי שואל דפסקה הנאתו ומיהו ש"ש הוי וחייב בגנבה ואבדה דהואיל ונהנה מהנה:
ההוא ספסירא. סרסור מקבל החפץ בקצבה אם ימכור ביותר המותר שלו ואם לא ימצא קונים יחזיר החפץ לבעליו:
מותר בערלי ישראל. שמתו אחיו מחמת מילה:
מותר במולי עובדי כוכבים. כגון ערבי מהול או גבעוני מהול:
י"ג בריתות נכרתו עליה. בפרשת מילה שנאמר לאברהם אבינו ע"ה כתיב י"ג פעמים ברית:
שהיא דוחה את השבת. כדדרשינן בפרק ר"א דמילה (שבת קלא:) וביום ואפילו בשבת:
שהיא דוחה את הנגעים. דדרשינן ימול ואפילו במקום בהרת ואין כאן משום קוצץ בהרתו שהוא בלאו דכתיב השמר בנגע הצרעת:
מפני שנתעסק במלון. וקרוב למצרים היה ואין עוד סכנה:
רבא אמר אפילו תימא דברי הכל: כלומר אפילו לבני כהנים גדולים, וטעמא דמודר הנאה דשרי דמיירי בשלוה על מנת שלא לפרוע, כלומר שלא ידחקנו המלוה נמי שיזדמן ללוה ויפרענו מרצונו, דהשתא אף על פי שפרעו מדיר לבעל חוב דמודר לא חשבינן ליה כמהנה, פירוש [דהא בלאו הכי _ לפי השי"מ] אי לא בעי למפרע לא פרע.
ושוקל לו את שקלו: דוקא בששלח שקלו ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה תרומה, אי נמי לאחר שבא לידי גזבר לא הספיק להביאו ללשכה עד שנאבד דתו לא מחייב (דתנן) [דתנו _ לפי השי"מ] תורמין על האבוד (ותני') [ותנן שקלים פרק ב' הלכה א'] בני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שנאבדו אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזברין, והכי מוקי לה נמי בכתובות [קח, א] בפרק שני דייני, כלומר כטעמא דמתניתין דתורמין על האבוד גבי פלוגתא דתנן ובני כהנים גדולים. ומיהו משמע דדוקא לרבנן דחנן מוקמינן לה הכין, אבל לחנן לא אצטרכינן לאוקמוה בהכין, אלא בלאו הכין שרי דהא לעולם הוה ליה מבריח ארי מנכסיו, וכולה מתניתין דהכא לחנן משום אברוחי ארי הוא, ותורמין את תרומותיו אפילו בתורם משלו על של בעל הכרי, וכדאמרינן נמי לאוקמה בגמרא. ואף על גב דאמרינן במסכת כתובות, בשלמא שוקל לו את שקלו דתנן תורמין על האבוד, מחזיר לו אבדתו נמי מצוה קא עביד, אלא פורע לו חובו הא קא משתרשי ליה, אמר רב הושעיא הא מני חנן היא, רבא אמר אפילו תימא וכו', דמשמע לכאורה דשוקל את שקלו דכולי עלמא משום דתורמין על האבוד היא, ופורע לו את חובו הוא דמוקי מר כחנן ומר ככולי עלמא, אפילו הכי לא מסתברא אלא כדכתיבנא. וטעמא דמבריח ארי מנכסיו בין בפורע את חובו בין בשוקל את שקלו סגי, אלא דמעיקרא הוא דלא הוה משכח טעמא לפורע את חובו, ומשכח טעמא לשקול את שקלו, ולבתר דאוקי לפורע את חובו כחנן תו לא אצטרכינן לההיא טעמא דשוקל לו את שקלו.
אלא מיהו בירושלמי משמע דשוקל לו את שקלו לכולי עלמא, משום ההוא טעמא דתורמין על האבוד הוא דגרסינן התם [כתובות פרק שלשה עשר הלכה ב'] ומייתי הריא"ף בהלכות בפרק שני דייני, רבי אבא בר ממל (או') [בעי _ לפי השי"מ] הפורע שטר חוב לחברו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים, אמר רבי יוסי טעמא דבני כהנים גדולים התם לית עלה בדעתו שתמות אשתו ברעב, ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחלי לי (ואף על גב דגבי) [הגע עצמך דהוה גבי _ לפי השי"מ והירושלמי] משכון מפייס הוינא ליה והוה קא יהיב לי משכוני, עד כאן בירושלמי. והאי טעמא לא סליק אלא לפורע את חובו אבל לא לשוקל את שקלו, ואף הוא אינה ראיה דרבי יוסי הוא דסבירא ליה דחנן ורבנן לא פליגי אלא במפרנס אשת חברו אבל בעלמא לא, אלא תרווייהו בחדא שיטתא קיימי, והוא הדין נמי לרבה דאוקי לה למתניתין דהמודר הנאה ככולי עלמא, ופירש טעמא דפורע בשלוה על מנת שלא לפרוע, קסבר דשוקל לו שקלו ככולי עלמא היא, ומשום דתורמין על האבוד, אי נמי דבין רבה דהכא בין רבי יוסי דירושלמי אליבא דרבנן דחנן קאמרי, אבל לחנן כולי אעלמא אמרי דמשום מבריח ארי מנכסיו הוא, וכטעמא דמסיק בירושלמי, דאפילו בבעל חוב דוחק וכדכתיבנא לעיל, ומשום דלא נכנס לתוך ידו כלום. ותדע לך דעל כרחך מאן דמוקי לקמן [לו, ב] תרם את תרומותיו בתורם משלו על של בעל הכרי לית ליה טעמא דירושלמי, דהא בתרומה לא שייך למימר מפייס הוינא.
ויש מי שפירש כאן דיהיב על מנת שלא לפרוע, כלומר דיהיב האי מדיר לבעל חוב של מודר על מנת שלא (יחזיר) [יחזור _ לפי השי"מּ] ויפרע ממנו, ואיברא דלישנא דגמרא אתיא שפיר להאי פירושא, מדקאמר דיהיב על מנת שלא לפרוע, ולא קאמר שלוה על מנת שלא לפרוע, כדאמרינן התם בפרק שני דייני, והתם מוקי לה בחד טעמא, והכא בטעמא אחרינא, והיינו נמי דהתם אמרינן רב הושעיא לא אמר כרבה (כסיפא) [כיסופא _ לפי השי"מ] מיהא מי לית ליה, והכא אמרינן טעמא אחרינא דשייך למאי דקאמר דיהיב לבעל חוב על מנת שלא לפרוע מן הלוה, והיינו דקאמר גזרה שלא לפרוע אטו לפרוע.
ומיהו אינו מחוור בעיני כלל, חדא דהא לא איצטריך ליה לרבה כלל למימר על כרחין (או) [אי _ לפי השי"מ] כרבנן דחנן מוקמת לה מתניתין, ודאי מסתמא בדיהיב מדיר על מנת שלא לפרוע מן המודר (היא) [הוא _ לפי השי"מ] בדיהיב על מנת ליפרע היינו מלוהו, דהא לדידהו חוזר הוא ונפרע ממנו דמלוה ממש חשבינן ליה, ואם כן אמאי נקט פורע את חובו ליתני מלוהו, ועוד דתנן במתניתין המודר הנאה מחברו לא ילונו, אלמא פורע לו את חובו דקתני פורע על מנת לפרוע היא מתניתן אלא דמדיר יהיב לבעל חוב על מנת שלא ליפרע הא לא מעלה ולא מוריד, דהא כיון דמדינא (בפרע) [בפורע _ לפי השי"מ] סתם חייב הלוה להחזיר לו לפורע כאילו הלוהו, אם חוזר ונפרע [הרי זה אסור משום דמלוהו ותנן לא ילוהו, ואם אינו חוזר _ לפי השי"מ] (אלו) [אלא _ לפי השי"מ] שנתן על מנת שלא (לפרע) [ליפרע _ לפי השי"מ] היינו נותן לו מתנה, דהא אי בעי יהיב בתורת פרעון וחוזר וגובה, וכל שהוא יכול ליתן ולחזור ולגבות, כשנותן על מנת שלא לגבות היינו מתנה, וכדתנן מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש, אבל לחנן דסבירא ליה דכל שפורע ואפילו על מנת ליפרע אינו יכול לחזור ולגבות דמבריח ארי מנכסיו הוא, אם כן בין בפורע על מנת שיחזור ויגבה ממנו, בין בפורע על מנת שלא יפרע ממנו אינו (אלא) [לא _ לפי השי"מ] כמלוה ולא כנותן מתנה, אלא כמזיק נכסיו על מנת שיבריח ארי מנכסי חברו, וגרמת הנאה בעלמא היא דקא גרים ליה, והיינו דאמרינן להדיא בגמרא, אלמא מבריח ארי מנכסיו הוא, ואי בפורע על מנת שלא ליפרע ממנו שרי, אפילו למאן דלית ליה מבריח ארי מנכסיו, מנא ליה דהאי תנא סבר דפורע חובו של חברו מבריח ארי מנכסיו הוי, דלמא משום דיהיב על מנת שלא לפרוע הוא מתניתין לכולי עלמא, והא דאמרינן הכא בדיהיב על מנת שלא לפרוע, והתם אמרינן בשלוה על מנת שלא לפרוע, תרוייהו לחד פירושא סלקן, ולישני בעלמא נינהו, ודאמרינן נמי התם (כסיפא) [כיסופא] מיהא (אית) [לפי הגמרא בכתובות ק"ח ע"ב צריך לומר: מי לית, וכן כתב רבינו] ליה, והכא אמרינן גזרה שלא לפרוע אטו על מנת לפרוע תרי טעמי נינהו, והכי קאמר חדא והתם קאמר חדא וטובא איכא דכותיה. כן נראה לי.
ותורם את תרומתו מעשר מעשרותיו דקתני, בתורם ומעשר משל בעל הכרי על בעל הכרי, ובאומר כל הרוצה לתרום יתרום, והא דהוה מוקי לה בגמרא בתורם משלו על בעל הכרי, ההיא אליבא דחנן היא, אבל לרבנן לא אפשר לאוקמה בהכי, דהא קא משתרשי ליה, וכדכתיבנא לעיל.
עמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי: מסתברא לי דדוקא בפורע ומפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכי האי גוונא הוא אינו חייב לשלם, כיון דלא אמר לו שיפרע לה בשבילו, והיא נמי אינה חייבת לשלם שהרי לא לותה ממנו לא אכלה אלא בתורת פרעון חוב, אבל כשפרנס סתם חוזר הוא וגובה, שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה, והראיה [עיין בחושן משפט סימן ר"ד בבית יוסף שכן כתב רבינו בתשובותיו] מיתומים שסמכו אצל בעל הבית דיתומים קטנים אינן יכולין להתנות, ועוד מן [בבא מציעא קא, א] היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות.
ועוד דגרסינן בירושלמי [פרק חמישי הלכה א'] במסכת מציעא, גבי המלוה את חברו לא ידור בחצרו, חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה, אמר ליה הב לי אגר ביתי אמר ליה הב לי דינרי, אתא עובדא קומי ר' בא בר בינא [בירושלמי לפנינו גריס: אמר ליה וקים] ומריקא ליה מאי דהוה חזי למשרייה, והכא ודאי בשהשרה אותו בגו ביתיה סתם קא מיירי, ולא במעמידו מפורש בשכר, דאי לא לא הוה אמר ליה אידך הב לי דינרי, ואשרותיה נמי לא באגר משמע, וכן נמי לא משום רבית קאמר, דאם כן לא הוה אמר ליה אלא הב לי אגר ביתי, אלמא כל שמשרה את חברו בתוך ביתו סתם, לא לתורת מתנה ולהעמידו בחנם מתכוון אלא בשכר, וכיון שכן המפרנס אשת חברו סתם, לא בתורת מתנה מפרנס ולא בתורת פרעון חיוב מזונות הבעל אלא בתורת מלוה, והיא או בעלה חייבין לשלם.
ונראה לי דכיון שכן המפרנס סתם אשת חברו הרי הוא חוזר ונפרע מן הבעל, כיון שהבעל חייב במזונותיה בתנאי בית דין, דהוה ליה כיורד לתוך שדה של חברו כדאמרן, והוא הדין לזן את עבדו ואת שפחתו העבריים, שאין הבעלים יכולים לומר להם עשה עמי ואיני זנך, דכל המלוה מזונות סתם לאלו כאילו מלוה לאדון, תניא לקמן [מז, ב] בפרק השותפין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו, וההיא לא משמע לי דבלוה ממש היא, דאי בשלוחה היא בפירוש מן המלוה בכי הא אין בעל חוב יכול לחזור על בעלה, שהוא לא הלוה את הבעל אלא את האשה, וממנה הוא גובה והיא חוזרת וגובה ממנה, וכמו שפירש רש"י ז"ל במסכת כתובות [קז, ב במשנה דיבור המתחיל חנן וכו'] בפרק שני דייני גזרות, לותה ואכלה תובעה ממנה והיא תובעת מן הבעל.
וכיון שכן אם בעלי חוב באים ונפרעים מן הבעל ומדעתו, הוה ליה כמודר הנאה מחברו שפורע לו את חובו דגרם הנאה בלחוד היא, ולא שייך למידק מינה אי כגדולים דמו או לא, בכי האי גוונא דהאי מבריח ארי מנכסיו והוא לחנן, ולרבנן דחנן הרי זה אסור לגמרי. ועוד דאי בכי האי גוונא קא מיירי, למה לן לאהדורי בתר ברייתא דהאומר לאשתו, לידוק ממתניתין דבפרקין [לקמן מג, א] דתנן המודר הנאה מחברו, ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו, הוא נותן לו ובא ונוטל מזה, הלכך על כרחך בשלא לותה היא קא מיירי, אלא ודאי במפרנס סתם, ולוה לאו דוקא לוה בפירוש אלא אוכלת סתם מידו לוה קרי לה, משום דדינא הכי דמלוה היא ולא מתנה, ומיהו ההיא דלוה ובעלי חוב באים ונפרעין ממנו דאייתינן לאו ראיה הוא כל כך, דאיכא לדחויי דלא דמי לפורע לו חובו, דשאני התם שהבעל חייב לשלם מלותה, והלכך איכא לדמויי לחליפי איסר, ולקמן במקומה נאריך בה יותר בסייעתא דשמיא.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
תניא כוותי' דשמואל הלוקח כלים לשגר לבית חמיו ומא רלו אם מקבלין אוו ממני אני נותן לך דמיהן ואם לאו אני נותן לך כפי טובת הנאה שבהן ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכיר פי' האי דתני ואם לאו אני נותן לך כפי טובת הנאה שבהן רבותא נקט דלא מבעיא אי יהבינהו ניתלי' בחנם דחייב באנוסין שהרי כל ההנאה שלו אלא אע"פ שהוא פורע שכר הכבור שנתכבד בהן בבית חמיו אפילו הכי חייב באנוסין דנהי דפרעי' מן הכבוד שנתכבר וקנה אותה ההנאה בדמים עדיין יש לו ההנאה שמפיק מאויי לבבו ומוצא הכלים שחפץ בהם לקנותם ואם יתרצו בבית חמיו הרי הן מוכנין לו לקנותם ואין עיכוב בדבר דבקייצי דמי' בעינן לאוומה כי ההיא דשמואל ודמיא ללוקח כלי לבודקו ונאנס בידו שהוא חייב והויא סייעתא דשמואל והאי דקתני מפני שהוא כנושא שכיר לאו אנאנסו בהליכה חייב קיא דנושא שכיר פטור מן האנוסין אלא אבחזרה פטור קאי ולמימרא דפטור מן האנוסין אבל מיהו חייב בגניבה ואבידה דלא גרע מנושא שכיר דבההיא הנאה דאיתהני מינייהו בהליכה נעשה עליהן שומר שכיר אפי' בחזרה עד שיגיעם ליד הבעלים והכי אמרי' בפ' השוכר את האומנין בה' כל האומנין תנן התם או שאמר לו השואל שלח ושילחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא ל"ש אלא שהחזירה בתוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור ואמרי' איבעיא להו פטור משואל וחייב כשור שכיר או דלמא שומר שכיר נמי לא הוי אמר אמימא מסתברא פטור משואל וחייב כשומר שכיר הואיל ונהנה מהני הוי תנאי כוותי' דאמימר הלוקח כלים כו' עד מפני שהוא כשומר שכיר ופי' המורה התם ומהו נשיאות שכרו הואיל ומתפאר בהן ונהנה שנתפאר בהן והיינו כוותי' דאמימר דאע"ג דיהיב ליה כפי טובת הנאה שבהן הוי עלייהו כשאומר שכיר אפילו לאחר שכלתה שמירת המקח הואיל ונהנה וכ"ש גבי שאלה דלא יהיב מידי ואינו נ"ל שזהו שכירות נשיאות שכרו שנתפאר בהן שהרי פרעו והו"ל כשור ובההיא הנאה לאא הוי מתחייב בהליכה אלא בגניבה ואבידה ובחזרה הוי פטור אפי' מגניבה ואבידה כשומר חנם כדאמרי' התם בההיא הילכתא דשומר שכיר בחזרה פטור מגניבה ואבדה אלא ההנאה היא שתפיק זממו ומאויי לבבו ומוצא לקנות כלים הצריכים לו ואותה ההנאה בא אצלו בחנם ובעבור אותה ההנאה נתחייב באנוסין נשואל ובעבור אותה ההנאה מתחייב בחזרה כשומר שכיר ושתי הנאות יש כאן אם מקבלין אותן יש לו הנאת המקח שמצוי לו והי' נותן מעות לסרסור שימצא לו ובאו לו בחנם והנאת הכבוד אם לא יקבלו אותן ועל זו ההנאה פרעו אבל על הנאה הראשונה לא פרעו ועל ההנאה ראשונה הוא מתחייב באונסין בהליכה ונעשה עליהן ש"ש בחזרה:
ההוא ספסירא דשקל חמרא לזבוני בשוקא כו' היא היא המעשה שמביא בפ' השוכר את האומנין ההוא גברא דזבין ל'י חמרא לחברי' וא"ל קא ממטינא לי' לדוך פלן כו':
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ג (עריכה)
מתניתין כולה בין רישא בין סיפא בזבינא מציעא דלא חריפא כולי האי ולא רמיא על אפיה ומשום דליכא למיקם עלה דמילתא הי מינייהו קא מתהני קא פסיק ותני דשוה בשוה לא. פירוש.
לשגרן לבית חמיו ואמר חתן לתגר אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהם. לפי הטובה שיחזיקו לי. צריך לומר שיש בהן פחת קצת שאם לא כן חושש אני בו משום רבית כדודא דמר עוקבא דאי לאו פחתא דנחשא הוה אגריה אסור פרק איזהו נשך. ודומה לצאן ברזל שאסור לקבל מישראל. בהליכה חייב. דהוי כשואל דכל הנאה שלו וחייב באונסין. בחזרה פטור שכבר פסקה הנאתן דמאחר שברצונו תלוי להשיבם הוי שואל עליהו בשעת הולכה אבל בחזרה לא שכבר נפסקה הנאתן אלא כשומר שכר או כשוכר הוי וחייב לכל הפחות בגנבה ואבדה דנושא שכר הוא במה שהחזיקו לו טובה בבית חמיו. וכן משמע פרק השוכר את האומנין דמפני שהוא כנושא שכר אחזרה קאי. הרא"ם.
והרי"ץ ז"ל כתב כשיטת רש"י ז"ל וז"ל: בהליכה חייב. דשמא יקחוהו מידו והנאת לוקח הוא ולפיכך חייב. אבל בחזרה פטור מלשלם אלא כדי טובת הנאה שהיה לו ממה שהראה בדעתו שרצה לקנות כלים לצורך בית חמיו ולא נשאר בשבילו כלל. ומכל מקום לשלם תשלומין גמורין לא דהא לית הנאה גמורה מינייהו דהא לא קבלוהו. מפני שהוא כנושא שכר. אחיוב דרישא קאי. חייביה רב נחמן לשלומי. לפי שהסרסור הוא נושא שכר שאם ימכרנו יתנו לו שכרו. ומאד קשה בעיני האי מסקנא דהכא משמע דנושא שכר חייב באונס מיתה והתם בבא מציעא קיימא לן הילכתא פסיקתא ולית מאן דפליג דנושא שכר פטור מאונסין ואינו חייב אלא בגניבה ואבידה. ואם נאמר דאין לחוש על מסקנא זו יש תימה כי הכא עיקר הפוסקים של התלמוד מודו בזה דהיינו רב נחמן ורבא. על כן צריך עיון גדול. עד כאן.
תוספתא הנודר מישראל אסור בגרים. פירוש דכיון שנתגיירו הוו כישראל ובשם ישראל יכנו. מן הגרים מותר בישראל. הנודר מישראל אסור בכהנים ולויים מכהנים ולויים מותר בישראל. הנודר מן הכהנים מותר בלויים מן הלויים מותר בכהנים. תניא המודר הנאה מבני העיר כל ששהה שם שנים עשר חדש. מיושבי העיר עד שלשים יום מותר ליהנות ממנו מכאן ואילך אסור ליהנות ממנו. פירוש דיושבי העיר נקרא בשלושים יום. המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים. פירוש דאף על גב דאמרינן בני בנים הרי הן כבנים בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואינן קורין בנים לבני בנים. הרנב"י.
מתני' מותר בערלי ישראל. כגון שמתו אחיו מחמת מילה דמכל מקום מולי לב הם. אבל מי שהניח ברשעו למול לא יהיה מותר בו. במולי אומות העולם. ערבי מהול גבעוני מהול דלאו מולי לב נינהו. שאין הערלה קרויה אלא לשם הערלים. שכולם ערלי לב כדכתיב כי כל הגוים ערלים. הרא"ם ז"ל. וזה לשון הרי"ץ ז"ל: כי כל הגוים ערלים. אפילו המולים שאירע להם דבר ונימולו. וכל בית ישראל ערלי לב מכלל דלא שייך בהם לומר ערלות סתם. צריך עיון אמאי לא בעי בגמרא מאי ואומר. ושמא לאו דרכיה דתלמודא למיבעי מאי ואומר אלא היכא שיודע בו לומר נפקותא וכזאת הסברא אנו צריכין לומר בכמה מקומות שאין התלמוד מוליך השיטה כמו שמוליכה במקום אחר ודוק ותשכח. שנתגנו בה רשעי ישראל לקרותן ערלי לב.
ר' יוסי אומר. לא פליגי הני תנאי אלא דורשים בשבח מילה. אפילו שעה אחת. מדפגעו בדרך מכלל דאז היה זמנה דאין מזמן מרובה ועבר כבר קודם (א"ה נ"ל דצ"ל דאי זמן מרובה עבר כבר קדם) היה לפגעו ולא בדרך דאנוס היה. וכי תימא דשטן מקטרג בשעת הסכנה כמו בדרך זה אינו דשליח מצוה היה. ואין להקשות אם כן למה פגע בו דיש לך לומר דאין המצוה מצלת שלוחה מן העבירה אם עושה אותה בדרך. הרא"ם ז"ל.
מלא שעה. ויש גורסין מלא שער כלומר כל זכיות שעשה משה לא עמדו בעדו להגן עליו בשעת שנתרשל מן המילה שנאמר ויפגשהו ה'.
אם לא בריתי. דהיינו ברית המילה יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ובפרק קמא דע"ז נדרש אם לא ברית התורה שנוהג יומם ולילה דכתיב והגית בו יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. והכי משמע טפי כי לפי דרשא דהכא קשה כי חקות שמים וארץ היינו יומם ולילה כי הם תלויים בתנועת הגלגל. שהיא שקולה כנגד כל המצות. דכתיב גבי תורה הנה דם הברית וכתיב במילה ואתנה בריתי. או איבעית אימא כי הכל דריש מההוא קרא כי אשכחן שברמז דם ברית וכתיב על כל הדברים האלה דהיינו תורה. הרי"ץ ז"ל:
הנה דם הברית וסיפיה דקרא על כל הדברים האלה. והלא אינו אלא דבר אחד אלא ששקולה וכו':
אמול ואצא לדרך סכנה היא לתינוק. וכתיב וחי בהם ולא שימות בהם. ואף על פי שלא ניתנה תורה להתיר איסור במקום סכנה נראה לומר כן לחלל דבר אחד כדי לקיים מצות הרבה. ועוד שמצות מילה קלה מהריגת נפש דלא אמרינן אזהרתן זו היא מיתתן אלא בשבע מצות דידהו הילכך טוב לבטל מצות מילה ולא למול בסכנה. שיטה.
מפני מה נענש מפני שנתעסק במלון תחלה. קודם שעלה במחשבתו לחשב דבר זה ונענש על שנתעסק תחלה בצרכים הגשמיים מצרכים הרוחניים. אבל זה תימה לי מה היה מסופק משה ממה שאמר אמול ואשהא שלושה ימים המקום אמר לי לך שוב מצרים ולמה לא ידחה המילה זה הדיבור כמו שדוחה שבת דחמירה.
ונראה לי כי משה נסתפק בזה ואמר אולי מאחר שהשם אמר לי לך שוב מצרים מכלל דאין לי למולו בדרך עד שאגיע למצרים שאם כן הוא שצריך אני למולו קודם ביאת מצרים לא היה ה' מצוה אותי בציווי הזה ללכת מצרים עד עבור יום השלישי ממילת התינוק. הרי"ץ ז"ל. וכן כתב הרא"ם ז"ל וז"ל: הקדוש ברוך הוא אמר לי שוב מצרים מיד ויודע הוא שיש לי בן למול אם כן רצונו שתדחה מצות מילה. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה