משנה שבועות ז ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ז · משנה ד | >>
ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד, אחת שבועת העדות יג ואחת שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא.
היה [ אחד מהן ] משחק בקוביא, ומלוה ברבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית, שכנגדו נשבע ונוטלטו.
היו שניהן חשודין, חזרה השבועה למקומה, דברי רבי יוסי.
רבי מאיר אומר יחלוקו.
וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה כֵּיצַד?
- אַחַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְאַחַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן,
- וַאֲפִלּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא.
- הָיָה אֶחָד מֵהֶן מְשַׂחֵק בְּקֻבְּיָא,
- וּמַלְוֶה בְּרְבִּית,
- וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית,
- שֶׁכְּנֶגְדּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.
- הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין,
- חָזְרָה הַשְּׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ,
- דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
- יַחֲלֹקוּ:
- חָזְרָה הַשְּׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ,
ושכנגדו חשוד על השבועה, כיצד?
- אחת שבועת העדות, ואחת שבועת הפיקדון,
- ואפילו שבועת שוא.
- היה אחד מהם -
- משחק בקוביה, ומלווה בריבית,
- ומפריח יונים, וסוחר שביעית -
- שכנגדו - נשבע ונוטל.
- היו שניהם חשודים -
- חזרה שבועה למקומה - דברי רבי מאיר.
- רבי יוסי אומר: יחלוקו.
- אחת שבועת העדות, ואחת שבועת הפיקדון,
אמר בין (שחלה) [שחילל] שבועת העדות או שבועת הפקדון, ואפילו לא פירש לו אלא שנשבע שבועת שוא שאין בה כפירת ממון, הנה הוא חשוד על השבועה ואין נותנין לו שבועה. וממשנה זו יתבאר לך, שכל פסול לעדות בין מדאורייתא בין מדרבנן שהוא חשוד על השבועה. וזה הדין הוא בשבועת התורה בלבד, כלומר השלשה מינין מן השבועות שעיקר חיובן מדאורייתא, כמו שבארנו בפרק שלפני זה. אבל השבועות שהם בתקנת חכמים אין נשבע שכנגדו ונוטל, לפי שתקנה זו היא לפי שהוא מסרב ונשבע לשקר, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. וכמו כן שבועת היסת לא ישבע שכנגדו כשנתחייב בה.
ועניין דברי רבי מאיר חזרה שבועה למקומה - חזרה למחויב לה וישלם מה שתבעו בו בלי שבועה, לפי שהוא מחויב לישבע ואינו יכול להשבע [וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע] משלם, ואין לו על אותו שתבעו זולתי חרם סתם.
והלכה כרבי מאיר, ולא כרבי יוסי דאמר יחלוקו:
ואפילו שבועת שוא - לא מבעיא שבועת עדות ושבועת הפקדון דאית בהו כפירת ממון דהוי רע לשמים ולבריות, אלא אפילו שבועת שוא, דאינו אלא רע לשמים, שכנגדו נשבע ונוטל. ושבועת ביטוי לא קתני, דשבועת ביטוי דלהבא כגון אוכל ולא אוכל, איכא למימר כי אישתבע בקושטא אישתבע, שבדעתו היה לקיימו, ואע"פ שכפאו יצרו ועבר עליה אינו חשוד בכך על השבועה יד. אבל ביטוי דלשעבר, אבלתי ולא אכלתי, דמי לשבועת שוא, שהרי הוציא שבועת שקר מפיו:
היה אחד מהן משחק בקוביא - תנא פסולא דאורייתא וקתני פסולא דרבנן:
מפריחי יונים - אית דמפרשי, אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך, והיינו שחוק. ואית דמפרשי, שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה, ויש בהן גזל מפני דרכי שלום:
וסוחרי שביעית - עושים סחורה מפירות שביעית, והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה:
חזרה שבועה למקומה - אית דמפרשי בגמרא, חזרה לסיני, לשבועת הר סיני שהשביע הקב"ה את ישראל לא תגזול, והוא יפרע מן הכופר ממון לחברו, אבל ב"ד אין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון. ואית דמפרשי, חזרה שבועה למחויב לה, על זה שהודה במקצת, וכיון שאינו יכול לישבע שהרי חשוד הוא, ישלם טז:
שבועת העדות. כתב הר"ן הקשה הרשב"א ז"ל מאן מוכח דעבר עליה במזיד. דלמא אשתלי ולאו מזיד הוא. ואי במודה שהזיד דידע הוא ולא העיד. אין אדם נאמן לשוויה נפשיה רשיעא והעלה דצריך עיון. ולדידי לא קשיא דכל שהיה עדות קרוב כל כך דאי אפשר לתלות בו שכחה לא אמרינן דלמא אשתלי [*והביא ראיה לדבר] ובמודה שהזיד נמי משכחת לה דאע"ג דאין אדם משים עצמו רשע. ה"מ לפסלו לעדות אחר אבל זה שמחייב עצמו ממון שהרי הוא אומר שאינו יכול לישבע מפני שהוא חשוד. הו"ל הודאת בעל דין דמהניא לגבי ממון. דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. עכ"ל הר"ן. ונראה דוקא בדניחא ליה לתובע שישבע ויטול. אבל בלא"ה יכול לומר או השבע והפטר או תודה ותשלם. דהא בכי הא זכות הוא לו במה שאומר שהוא חשוד. דבשבועה דאורייתא קים לן דלא מפכינן. והשתא מהפך ליה כשנאמינהו שהוא חשוד. וזו היא דעת הרמ"ה שכתב הטור סי' צ"ב וז"ל אי ניחא ליה לתובע לישבע וליטול. כי אמר [הנתבע] חשוד אני נשבע ונוטל. ע"כ. אבל הרמב"ם פ"ב מהל' טוען כתב דאין אדם נעשה חשוד עד שיבואו עליו עדים שהוא עבר עבירה שנפסל בה. אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה. אע"פ שחוששין לו ואין ראוי לעשותו עד בתחלה. אם נתחייב שבועה משביעין אותו שהרי אומרים לו אם אמת אתה אומר. השבע. ולא מפני שעברת עבירה אסור לך להישבע. ואם שקר אתה אומר. הודה לבעל דינך. ע"כ:
ואפילו שבועת שוא. כתב הר"ב ושבועת בטוי לא קתני וכו' ואע"פ שכפאו יצרו וכו' אינו חשוד בכך על שבועה [לשעבר] להוציא שקר מפיו. רש"י. ומ"ש הר"ב אבל בטוי דלשעבר וכו' ותנא שבועת שוא וכל דדמי ליה כל שבועה לשעבר. גמ' [ורש"י]:
משחק בקוביא ומלוה בריבית וכו'. עמ"ש במשנה ג' פ"ג דסנהדרין:
שכנגדו נשבע ונוטל. ולא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ח דב"מ. כדי שלא יפקיעו ממנו ממון. שמי שהיה רוצה היה מלוה לו פרוטה ויתבע כל אשר לו ויהא מודה מקצת כמה שחייב. ויתחייב שבועה. ומתוך שאינו יכול לישבע יקח כל אשר לו בלא שבועה. לכך תקנו שישבע שכנגדו. משא"כ התם שזה שאינו יכול לישבע לא מחמת שהוא חשוד. אלא עתה בתביעה זו אינו יכול לישבע מחמת המאורע לא הצריכו לישבע שכנגדו. תוס' דהכא [דף מ"ז] ודב"מ:
חזרה השבועה למקומה. חזרה למחויב לה וישלם מה שתבעו בו בלי שבועה. לפי שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ואין לו על אותו שתבעו זולת חרם סתם. והלכה כרבי מאיר לא כר"י דאמר יחלוקו. הרמב"ם. ומ"ש ר"י אומר יחלוקו הכי מסקי בגמ' דר"י הוא דאחר יחלוקו. [*והא דפסק כרבי מאיר לגבי ר"י מבואר בראיות בספר הרי"ף אבל הטור סי' צ"ב כתב בשם רב האי והרא"ש. שפסקו כר"י דיחלוקו]:
(יג) (על המשנה) העדות. הקשה הרשב"א ז"ל, מאן מוכח דעבר עליה במזיד, דלמא אשתלי ולא מזיד הוא. ולדידי לא קשיא דכל שהיה עדות קרוב כל כך דאי אפשר לתלות בו שכחה, לא אמרינן דלמא אשתלי. ובמודה שהזיד נמי משכחת לה, ולא אמרינן בזה אין אדם משים עצמו רשע, דהא הודאת ממון הוא, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי. הר"ן ועתוי"ט:
(יד) (על הברטנורא) להוציא שקר מפיו. רש"י:
(טו) (על המשנה) שכנגדו כו'. ולא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, כמ"ש הר"ב פ"ח דב"מ מ"ב, כדי שלא יפקיעו ממנו ממון, שמי שהיה רוצה היה מלוה לו פרוטה ויתבע כל אשר לו, ויהא מודה מקצת כמה שחייב, ויתחייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע יקח כל אשר לו בלא שבועה לכך תקנו שישבע כנגדו. משא"כ התם שזה שאינו יכול לישבע לא מחמת שהוא חשוד אלא עתה בתביעה זו אינו יכול לישבע מחמת המאורע, לא הצריכו לישבע שכנגדו. תוספ':
(טז) (על הברטנורא) וכן פירש הר"מ. ומסיים, ואין לו על אותו שתבעו זולת חרם סתם. והלכה כר"מ ולא כר"י דאמר יחלוקו. ע"כ. הכי מסקינן בגמרא, דר"י הוא דאמר יחלוקו. ועתוי"ט:
ושכנגדו חשוד וכו': בתשובות הרשב"א ז"ל סי' תתקס"ד ותוס' פ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ז.) והקשו שם תוס' ז"ל וא"ת ואמאי לא חשיב שבועת מלוה וי"ל משום דשבועה במלוה לא כתיב אלא מפקדון אתיא ע"כ ומוקי התם דהאי שבועת הפקדון מיירי בשלא היה הפקדון ברשות הנפקד בשעה שכופר בו דלאו כפירה היא דאיכא למימר אשתמוטי קא משתמיט עד שימצאנו אבל אם יש עדים שראו הפקדון בידו בשעה שכפר בו תיפוק לי דנפסל הנפקד מטעם גזלן משעה שכפר לו אע"פ שלא נשבע:
אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון: נלע"ד דנקט שבועת העדות ברישא ואע"ג דשבועת הפקדון דמיא טפי לשבועת מודה מקצת דמחוייב לישבע עליה השתא ועוד דשבועת הפקדון הוי כפירת ממון ממש אבל שבועת העדות אינה אלא גורם לכפירת ממון משום דשבועת העדות כתיבא באורייתא ברישא ומטעם זה שונה אותה תמיד קודם שבועת הפקדון.
בפי' רעז"ל צ"ל ואע"פ שכפאו יצרו ועבר עליה אינו חשוד בכך על השבועה. אמר המלקט כן פירשו רש"י ור"ח ז"ל אבל בשם ר"ת אמרו ודאי חשוד הוא דהא עבר בלאו כמלוה ברבית וכסוחרי שביעית דאע"ג דאיסור הבא מעצמו הוא פסול ה"נ לא שנא אלא הכי קא משני בגמרא דמתני' לא קתני לה אבל אה"נ דאיתא בכלל פסול וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' שני מהלכות טוען ונטען הר"ן ז"ל אבל דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל כדעת רש"י ז"ל. ומפרש הרמב"ם ז"ל הכא בפ' המשנה וגם שם בפ' שני דהלכות טוען ונטען דלאו דוקא הני פסולין שנשנו במשנתנו דה"ה לכל הפסולין לעדות בין מן התורה בין מד"ס. עוד בפי' הרמב"ם ז"ל אבל השבועות כו' כתב נלע"ד שנפל שבוש בספרים כי זה אינו כי אם בשבועת היסת בלבד משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אבל בשאר השבועות של הנשבעין ונוטלין לא שייך זה כלל ואפשר לומר שכוונתו הי' בשבועות האחרות של הנשבעין שלא בטענה כגון השותפים והאריסין וכו' שהם נשבעין ונפטרין אם היה השותף או האריס חשוד אין שכנגדו נשבע ונוטל אלא שקשה על זה כי איך ישבע ויטול כיון שאינו בא בטענת ברי לטוענו כך וכך כי אם בטענת שמא שאומר רצוני שתשבע לי סתם. ואפשר לומר כגון אם היה טוענו בדבר קצוב כגון שאומר שמא יש לי בידך עשרה דינרין. מן החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל. ואיתה למתני' בפ' הגוזל עצים (בבא קמא ד' ק"ה) וממתני' מוכח דמאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. [הגה"ה תמצאנו בפ"ק דב"מ ד' ה' וד' ו']. והא דאמרינן בעלמא דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא תירץ ר"ת ז"ל דודאי מי שכבר גזל פעם אחת חשוד על השבועה מאותה גזלה ואילך לפי שמחמת שבועה זו שבאה עליו לא ישיב מה שגזל דקשה גזל הנאכל וכיון דלא ישיב גזל ראשון אף מגזל זה לא ימנע ולא יעשה תשובה לחצאין אבל במי שלא גזל עדיין וחשיד אממונא דילמא גזל אי רמינן עליה שבועה כיון דאיכא תרי חומרי פריש ע"כ בנמוקי יוסף פ"ק דמציעא דף ס"ו ע"ב:
היה אחד מהן משחק וכו': ק"ק לענ"ד מאי היה אחד מהן דקתני דלא ה"ל למיתני רק או שהיה משחק וכו' ואפשר שבא לרמוז מה שכתבתי לעיל בשם הר"ן ז"ל שאם היה השכיר עבד או חשוד חזרה שבועה לבעל הבית ועיין במגיד משנה פ' שני דהלכות טוען ונטען סי' ה' ששם כתב שדבר פשוט הוא שאם חכמים הקנו שמי שדינו מן התורה להיות נשבע ולא ישלם כשהוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל כ"ש שלא תקנו לחשוד להיות נשבע ונוטל אלא הנתבע שכנגדו ישבע היסת ויפטר וזה קל וחומר שאין עליו תשובה לאותן שלא היה דינן לישבע וליטול כגון שכיר ונגזל וחבריו וחכמים הקלו עליהם ליטול בשבועה אבל אותם שהיה דינן מן התורה ליטול בלא שבועה והחכמים החמירו עליהם לישבע כגון פוגם שטרו וכיוצא בו י"ל שלא הצריכוהו חכמים שבועה אלא היכא דאפשר שאינו חשוד אבל כל שהוא חשוד שאי אפשר לו לישבע העמידוהו על דין תורה ונוטל בלא שבועה כיון שיש לו שטר וזה דעת הראב"ד ז"ל בהשגות אבל רבינו ז"ל משווה אותם ע"כ בקיצור:
היו שניהם חשודין וכו': תוס' ז"ל פ' השואל ד' צ"ז ודפ' חזקת (בבא בתרא ד' ל"ד:)
חזרה שבועה למקומה: גמ' רבותינו [שבבל] דהיינו רב ושמואל מפרשים חזרה שבועה לסיני שהשביעו הקב"ה על לא תגזול והוא יפרע מן הכופר ממין לחברו אבל ב"ד אין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון ורבותינו שבארץ ישראל דהיינו ר' אבא אמר חזרה שבועה למחוייב לה פי' על זה שהודה במקצת ומתוך שאינו יכול לישבע שהרי הוא חשוד משלם וכן פי' הרמב"ם ז"ל. ופי' עוד ואין לו על אותו שתבעו זולת חרם סתם ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל והקשה הרשב"א ז"ל שבועת העדות מאן מוכח דעבר עליה במזיד אפילו איכא עדים קרובים ללוה או למלוה דמתרו ביה דילמא אשתלי ולא מזיד הוא ואי במודה שהזיד דידע הוא ולא העיד אין אדם נאמן לשוויי נפשיה רשיעא והעלה דצריך עיון ולדידי לא קשיא דכל שהיה העדות קרוב כ"כ דאי אפשר לתלות בו שכחה לא אמרינן דילמא אשתלי ובמודה שהזיד נמי משכחת לה דאע"ג דאין אדם משום עצמו רשע ה"מ לפוסלו לעדות אחר כי ההיא דפלוני רבעו לרצונו כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין וכההיא דמת הרגתיו הרגנוהו דבפ' כיצד ביבמות אבל זה שמחייב את עצמו ממון שהרי אומר שאינו יכול לישבע מפני שהוא חשוד הויא ליה הודאת בעל דין דמהניא לגבי ממון דהודאת בעל דין כמאה עדים עכ"ל ז"ל: ובגמרא בעי רבא היכי תנן ר' יוסי אומר יחלוקו או ר' מאיר אומר יחלוקו ורב זביד בר ר' אושעיא וכן רב נחמן גרסי ר' יוסי אומר יחלוקו וליכא מאן דפליג עלייהו וכן משמע דגריס הרמב"ם ז"ל שכתב והלכה כר"מ ולא כר' יוסי דאמר יחלוקו וכן השיב ג"כ החכם השלם ה"ר מנחם עזריה נר"ו דגרסינן דברי ר"מ ר' יוסי אומר יחלוקו בסי' צ' ודוגמא דהך בעיא בעינין בפ' במה אשה כמו שכתבתי שם סי' ח'. והאריך הר"ן ז"ל בסוגיא זו והעלה ולפיכך נראה לי דלר' אבא על כרחין חזרה למקומה דמתני' פי' דהיינו למחוייב לה דר"מ ה"ק כשהנתבע חשוד נסתלקה שבועה ממנו והטילוה חכמים על התובע וכשהתובע חשוד חזרה למקומה שהיה לה מן הדין אילו לא תקנו חכמים שבועה על התובע כלל ומעתה לר' אבא דאית ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם חיוב שבועה בחשוד מוטל על הנתבע לפי שהוא חייב לשלם כיון שאינו יכול לישבע אלא שהקלו חכמים עליו והטילו שבועה על התובע וכשהתובע הוא חשוד כיון דתנן חזרה שבועה למקומה ע"כ היינו למחוייב לה דהיינו נתבע ושייך שפיר למיתני דחזרה למקומה דקודם שהוטלה על התובע חיובה לחומר שלה על הנתבע הוה ועכשיו חזרה שם ואם אתה אומר חזרה שבועה לסיני שמפני שאין התובע יכול לישבע שבועת התקנה הפסיד נמצא שחזרה למקום שאינו מקומה שאילו בתחלה חלה על הנתבע ועכשיו חזרה לסיני אין זו חזרה ולא מקומה הלכך על כרחין ר' אבא אית ליה למימר דחזרה שבועה למחויב לה ולא מצי אמר לסיני. ורבותינו שבבבל דאמרי לסיני ע"כ לית להו דר' אבא מטעמא דכתיבנא אלא רב ושמואל אינהו דאמרי כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה אלמא ס"ל שכל תובע שהוא חייב שבועה דרבנן ואינו יכול לישבע הפסיד הלכך במתני' לא מצי אמרי חזרה למחוייב לה ולדידהו חזרה שבועה למקומה דתנן היינו לסיני דכיון דלית להו מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם נמצא שכשהנתבע חשוד הלכה שבועה לסיני אלא שחכמים הוציאוה משם והטילוה על התובע וכשהתובע חשוד חזרה למקומה שהיה לה מן הדין דהיינו סיני ומש"ה בעי' לרב ושמואל האי שבועת ה' מאי עבדי ליה דהא ע"כ לית להו מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם וכדכתבינן. וכי תימא אכתי קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם לדעת הרב אלפסי ז"ל שפסק כן בסמוך וקיימא לן כרב ושמואל בההיא דכבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה יש לומר דודאי רב ושמואל ס"ל תובע שאינו יכול לישבע אמרי דמפסיד ומש"ה מוכחינן מדרב ושמואל דאית להו חזרה שבועה לסיני מיהו אין לא נקטי' כוותייהו בכל דוכתא אדרבא אמרינן לקמן הבו דלא לוסיף עלה ומש"ה נהי דבמת מלוה נקטי' כותייהו משום דנפקא מפומייהו היינו משום שאין שם פשיעה לנתבע אבל במתני' כיון שהנתבע אינו יכול לישבע מפני פשיעתו ומדינא משלם ואינו בדין שיהא חוטא נשכר כשאין התובע יכול לישבע שיפטר אע"פ שהתובע ג"כ מפני חשדו אינו יכול לישבע אינו דומה שבועת התקנה בעלמא לשבועת התורה שמחייבתו לשלם כיון דאנן לא ס"ל כרב ושמואל בכל מילי אלא רפויי מרפייא בידן כדאיתא לקמן דאפילו היכא דליכא פשיעה לנתבע כגון פוגם ומת לא נקיטינן וכ"ש במתני' לנתבע ואנו צריכין לכל זה לדעת הרב אלפסי ז"ל שפוסק כמ"ד חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל לדברי ר"ת ז"ל שפסק כרב נחמן דאמר יחלוקו אתי שפיר טפי דמאן דאמר יחלוקו ורב ושמואל דאמרי כבר נתחייב מלוה לא פליגי כלל ויתבאר בסמוך בס"ד כך נראה בעיני שיטה זו עכ"ל הר"ן ז"ל. וביד ר"פ שני דהלכות טוען ונטען וסי' ד' ובטור ח"מ סי' ל"ד וסי' צ"ב:
יכין
אחת שבועת העדות: שהשביעו שיעיד לו ולא הגיד, ואח"כ נודע שידע מהעדות, ומיירי שהיה המעשה בזמן קרוב, שוודאי לא שכחו בשעה שהשביעו, דאל"כ לא נפסל, דמצי למימר שכחתי. או דמיירי שמודה שהיה מזיד, דאף דאין אדם משים א"ע רשע, היינו לפסול א"ע לעדות של אחר. אבל לפסול א"ע לעצמו, מהני [ר"ן]. מיהו קיי"ל דבכה"ג בהודה בעצמו שפסול, רק לשבע וליטל אינו נאמן, אבל בנתחייב שבועה לפטור א"ע, משביעין אותו [צ"ב ה']:
ואחת שבועת הפקדון: שנשבע שלא הפקיד אצלו, ונתברר שהפקיד בידו. אבל בהעידו שהיה הפקדון בידו בשעה שכפר, דאז ליכא למימר שנאבד ממנו ומשתמט בכפירתו עד שימצאנו, בכה"ג אפילו לא נשבע נפסל מיד. ובתרווייהו לא מצי למימר שכחתי שהפקיד בידי' דבפקדון הו"ל למרמי אנפשיה [וכב"מ דל"ה א'], וא"כ טענתיה היא נגד חזקה שאינו שוכח, והרי סוקלין ושורפין אחזקה [כקידושין ד"פ ע"א], ומה"ט לא דמי לעדים כמ"ש לעיל סי' ט"ז:
ואפילו שבועת שוא: עי' פ"ג מ"ח. ור"ל אפילו שבועת שוא שאינו רק רע לשמים. ונ"ל דנקט עדות ופקדון ושוא, אף שבאלו אינו חייב שבועה מן התורה, וכ"ש בנשבע שבועה דאורייתא לשקר, כגון מודה במקצת, או שומר, או נגד עד א'. וה"ה בעבר על שבועת בטוי, או בעבר על חרם הקהל. וי"א דבשבועה דלהבא שלא אוכל ואכל, לא נעשה חשוד [צ"ב ב']:
היה אחד מהן משחק בקוביא: [ווירפעל]. וה"ה שאר שחוק. וכולהו דוקא באין לו אומנות רק השחוק במעות [ל"ד ט"ז]:
ומלוה ברבית: אפילו ברבית דרבנן. וי"א דברבית דרבנן לא נפסל רק המלוה [ל"ד י']:
ומפריחי יונים: עי' סנהדרין פ"ג מ"ג:
וסוחרי שביעית: שמסתחר בפירות שביעית, שהותר לאכלן ולא להסתחר בהן [ועי' סנהדרין שם]. וה"ה בחשוד אשאר איסור תורה או דרבנן, או שיש עדים שלקח ממון חבירו שלא כדין [ח"מ צ"ב]. [ונ"ל דתנא נקט ג' מיני חשודים וכולן דרך לא זו אף זו ?א) בתחלה נקט עדות ופקדון, שחשודים על שבועה וממון, ?ב) והדר נקט שוא דחשוד רק אשבועה בלי ממון, ?ג) והדר נקט ד' מיני חשודים אממון בלי שבועה, וכולן בדרך לא זו אף זו. לא מבעייא קוביא, שהוטעה חבירו שסבר שהוא ירוויח, ונמצא שזה גזלו להדיא. אלא אפילו רבית דרבנן. דאידך נותנו לו ברצון, אפ"ה מחשב כגזלן. ולא מבעייא רבית שעכ"פ לקח מעות שאינו שלו. אלא אפילו אם תקדים יונתי ליונתך, שגם החשוד אפשר שיפסיד אם תקדים יונת אידך, וסד"א דלא דמי לקוביא, דהתם בוטח בחכמתו בשחוק, והטעה א"ע, להכי שפיר הו"ל כגזל. משא"כ דמפריחי יונים יודע דתליא במקרה, וסד"א דהו"ל כחליפין ומחלו מתחלה זל"ז, קמ"ל. ולא מבעייא כל הנהו, דלקחו ממון חבירם שלא כדין. אבל שביעית, הרי הוא נותן עבור המעות ג"כ פירות לחבירו, וסד"א דלא הו"ל חשוד, קמ"ל]:
חזרה השבועה למקומה: י"א דר"ל לסיני, שהשביע שם הקב"ה לישראל שלא לגזול, ויפרע הוא מהכופר ממון חבירו, אבל ב"ד אין נזקקין לא להשביע ולא להפרעון. וי"א דה"ק, חזרה שבועה למחוייב לה מדהודה במקצת, ומדאינו יכול לשבע משלם:
רבי מאיר אומר יחלוקו: והכי קיי"ל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת