משנה נגעים ד ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק ד · משנה ו | >>
בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה ושער לבן בתוך המחיה. הלכה המחיה -- טמאה מפני שער לבן. הלך שער לבן -- טמא מפני המחיה.
רבי שמעון מטהר, מפני שלא הפכתו הבהרתט.
בהרת היא ומחיתה כגריס ושער לבן בתוך הבהרת. הלכה המחיה -- טמאה מפני שער לבן. הלך שער לבן -- טמא מפני המחיה.
רבי שמעון מטהר, מפני שלא הפכתו בהרת כגריס.
ומודה, שאם יש במקום שער לבן כגריס, שהוא טמאי.
בהרת כגריס, ובה מחיה כעדשה, ושיער לבן לתוך המחיה -
- הלכה מחיה - טמאה מפני שיער לבן,
- הלך שיער לבן - טמא מפני המחיה.
- רבי שמעון מטהר - מפני שלא הפכתו הבהרת.
- בהרת היא, ומחיתה כגריס, ושיער לבן בתוך הבהרת -
- הלכה מחיה - טמאה מפני שיער לבן,
- הלך שיער לבן - טמא מפני המחיה.
- רבי שמעון מטהר - מפני שלא הפכתו בהרת כגריס.
- ומודה, שאם יש במקום שיער לבן כגריס - שהוא טמא.
כבר קדם ששיער לבן לבדו סימן טומאה, וכן המחיה.
וכאשר היתה הבהרת כגריס, ובה מחיה כעדשה נוספת על שיעור הגריס, ושיער לבן בתוך המחיה, עוד הוסרה המחיה ונשאר שיער לבן בתוך הבהרת, אומר רבי שמעון שהוא אז אינו סימן טומאה, לפי שזה השיער לבן אין לבהרת שלא הפכתו הבהרת למראה לבן לפי שבשר החי יראה צמיחתו, והשם אמר "והיא הפכה שיער לבן"(ויקרא יג, י) עד שתהיה היא אשר שינתה השיער. וחכמים אומרים, שמאז שיהיה שיער לבן בתוך הנגע הנה הוא טמא, שאמר "ושיער בנגע הפך לבן"(ויקרא יג, ג), ואמר "והיא הפכה שיער לבן"(ויקרא יג, י) כדי ש[לא] יתקדם שיער לבן לנגע כמו שיתבאר.
וכן כאשר יהיה קיבוץ הבהרת עם המחיה כגריס, ושיער לבן בבהרת אשר הוא פחות מכגריס, והוסרה המחיה ונשאר המקום כולו לבן והוא בהרת כגריס, אמר רבי שמעון שזה השיער לבן לא הפכתו הבהרת כגריס, לפי שאצל מה שיהיה זה השיער לבן פחות מכגריס היתה הבהרת, והוא כבר אמר "והיא הפכה שיער לבן"(ויקרא יג, י).
ואין הלכה כרבי שמעון בשני המאמרים:
בהרת כגריס. בלא מקום המחיה דהיינו עשר עדשות בין הכל:
והלכה המחיה. שבא הנגע על מקומה:
הלך שער לבן. שנשר או הפך לשחור:
רבי שמעון מטהר. אהלכה מחיה קאי:
שלא הפכתו בהרת. שהשער לבן קדם לבהרת של מקום המחיה:
שלא הפכתו בהרת כגריס. שהשער קדם לבהרת כגריס דמקום המחיה היה חסר מכגריס וכאן נמי לא פליג רבי שמעון אלא אהלכה מחיה:
תניא בתורת כהנים ושערה לא הפך לבן ושערה ולא שער מחיתה מכאן אמרו בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה ושער לבן בתוך המחיה הלכה המחיה טמא מפני שער לבן הלך שער לבן טמא מפני המחיה רבי שמעון מטהר מפני שלא הפכתו בהרת אמרו לו שער בנגע הפך נגע זה מכל מקום ושערה ולא שער מקצתה מכאן אמרו היא ומחיתה כגריס ושער לבן בתוך הבהרת הלכה מחיה טמאה מפני שער לבן הלך שער לבן טמא מפני מחיה רבי שמעון מטהר שלא הפכתו בהרת כגריס. פי' ושערה ולא שער מחיתה ושערה ולא שער מקצתה לפרושי טעמא דרבי שמעון קאתי אמאי טהור וטעמא דרבנן דטמא כדקתני:
אמרו לו שער בנגע הפך נגע זה מכל מקום שהנגע הפך השער והרי כאן הנגע הפכו בין היא ומחיתה כגריס בין היא כגריס בלא מחיתה דמכל מקום נגע היתה קודם שנהפך השער לבן מחומר המחיה:
ור' שמעון מטהר ברישא משום דושערה משמע דשער של בהרת עצמה שהבהרת הפכה שער של עצמה ללבן ולא שהפכה שער של מחיתה ובסיפא מטהר משום דושערה משמע שער כולה של בהרת כגריס דבהרת כגריס הפכה השער ולא שמקצתה הפכה השער והא דקתני מכאן אמרו אאמר ר' שמעון קאי כלומר מכאן אמרו פלוגתא זו של רבי שמעון ורבנן דר"ש מטהר:
בהרת כגריס - בלא מקום מחיה. דהיינו תשע עדשות בהרת, ועדשה אחת מחיה. עשר עדשות בין הכל:
גריס - הן תשע עדשות, ומחיה אין פחות מעדשה. וכל היכא דתנינן בהרת, הוא הדין לשאר מראות חלקות ופתוכות:
והלכה המחיה - שבא הנגע על מקומה:
הלך שער לבן - שנשר, או הפך לשחור:
ר' שמעון מטהר - אהלכה מחיה קאי:
שלא הפכתו בהרת - ששער לבן קדם לבהרת של מקום המחיה:
שלא הפכתו בהרת כגריס - ששער לבן קדם לבהרת כגריס, דמקום המחיה היה חסר מכגריס. וכאן נמי לא פליג ר"ש אלא אהלכה מחיה. ואין הלכה כר' שמעון:
[כעדשה. [כתב הר"ב ומחיה אין פחות מכעדשה]. כמ"ש במ"ב בד"ה ומטמא בכ"ש כו']:
[טמאה. בכולה מתני' קתני בנשאר שער לבן טמאה ובנשארת המחיה טמא חוץ מבדברי ר"ש בסיפא [גבי ומודה] דקתני טמא על שער לבן ולא ידעתי בכל זה והרמב"ם בספ"ד מהט"צ העתיק בכולהו טמא]:
ר' שמעון מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת. דדריש בת"כ ושערה הפך לבן ושערה ולא שער מחיתה ורבנן קרא אחרינא כתיב ושער בנגע הפך נגע זה מ"מ כלומר שהנגע הפכו. והרי היה כאן נגע קודם שהפך [הר"ש]:
בהרת היא ומחיתה כגריס וכו'. הלכה המחיה טמאה מפני שער לבן. כדאמרן ושער בנגע הפך. והרי היה נגע קודם שנהפך השער לבן [שהבהרת שהיא ומחיתה כגריס טמא. כדתנן במשנה ב פ"ו]:
ר' שמעון מטהר כו'. דדריש ושערה ולא שער מקצתה. כלומר שער כולה של בהרת כגריס דבהרת כגריס הפכה השער. ולא שמקצתה הפכה השער [הר"ש]:
ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא. יראה לי דאשמעינן דאע"ג דלא ידעינן אם קדם הבהרת אם לא. וכת"ק דרבי יהושע דס"פ:
(ט) (על המשנה) ר' שמעון כו'. בתורת כהנים פליגי בדרשי דקראי. וכן בסיפא. ועתוי"ט:
(י) (על המשנה) טמא. נראה לי דאשמעינן דאע"ג דלא ידעינן אי קדם הבהרת אי לא, וכתנא קמא דר' יהושע דסוף פרקין:
ר"ש מטהר. אהלכה מחי' קאי דאילו הלך שער לבן מודה דטמא מפני המחי' דמחי' מטמאה הפוכה ושלא הפוכה:
מפני שלא הִפְכַתו הבהרת. דהואיל והלכה המחי' ס"ל לר"ש דאין שער לבן סימן טומאה אם לא שיעמוד בגוף הבהרת דדריש והיא הפכה שער לבן ולא מחי' וחכמים ס"ל שמאז שהי' שיער לבן בתוך הנגע הנה הוא טמא שנאמר ושער בנגע הפך לבן וקרא דוהיא הפכה שער לבן ללמד שלא יקדים שער לבן לנגע כמו שיתבאר. הרמב"ם והרא"ש ז"ל:
מפני שלא הפכתו בהרת כגריס. כצ"ל:
יכין
בהרת בגריס: ר"ל שהיה הבהרת כגריס מלבד מקום המחיה דהיינו שהיה הנגע בעצמה ברוחב ט' עדשות שמקיפות את המחיה שהיא כעדשה:
ושער לבן בתוך המחיה: ומיירי אף במסופק איזה מהן קדם. ואפ"ה אף בתחלה טמא כסוף פרקן. ואפ"ה הכא לא הי' נטמא הבהרת על ידן מדאינן תוך הבהרת בעצמה. אבל נטמא הבהרת משום המחיה. והוחלט:
הלכה המחיה: שאחר שהוחלט משום המחיה התפשטה הנגע במקום המחיה:
טמאה מפני שער לבן: דהרי השתא השער לבן הוא תוך הנגע. ואע"ג דבמקומן הי' השער לבן קודמין להבהרת. אפ"ה מחיה כגוף הנגע דמי לענין קדימה אף שבתחלה לא נטמא הנגע עבורן. אבל משום פסיון לא נטמא דהרי אין הנגע פושה לתוכה [כפ"ו מ"ג]:
הלך שער לבן: שנשרו מעצמן או השחירו. אבל לא הלכה המחי':
טמא מפני המחיה: ר"ל טמא עדיין משום מחיה דמקודם:
ר"ש מטהר: אהלכה מחיה קאי:
מפני שלא הפכתו הבהרת: דר"ש ס"ל דמחיה לא חשיב כגוף הנגע. ולהכי אף שבזמן קדמה הנגע להשער לבן. שנתהווה קודם שהי' השער לבן. אפ"ה כיון שבמקומן קדמו הש"ל להבהרת להכי טהור:
בהרת היא ומחיתה כגריס: וסגי בהכי דלטמא ע"י המחיה. ואפ"ה נקט ברישא שהי' הבהרת כגריס מלבד המחיה היינו לרבותא דר"ש. דאע"ג שהיתה כגריס קודם שבא הש"ל לתוכה. אפ"ה מטהר ר"ש משום דהש"ל תוך המחיה. והכא בסיפא נקט לרבותא דרבנן דאע"ג שבעוד שלא היתה הבהרת כגריס כבר הי' בתוכה הש"ל. ורק אח"כ כשהתפשטה למקום המחיה נתהווה כגריס. וסד"א דלא עדיף האי גוונא משער פקודה לחכמים [לקמן פ"ה מ"ג]. דמדנשארו הב"ש בנגע שפחות מגריס מטהרי רבנן. וה"נ הכא. קמ"ל דאפ"ה מטמאי' חכמים משום דהש"ל תוך הבהרת:
ושער לבן בתוך הבהרת: הכא ג"כ מיירי שלא קדמו הב"ש לבהרת והמחיה:
הלכה המחיה טמאה מפני שער לבן: דאע"ג דמעיקרא לא הי' טמא מפני השער לבן. דהרי הש"ל צריך שיהי' בבהרת כגריס. והרי זו הבהרת כבר הי' בה הש"ל קודם שהיתה כגריס. ולא הוה חשבינן המחיה כגוף הבהרת לענין שתתטמא הבהרת מהב' שערות. אפ"ה לענין הקדמה שנחשוב שקדמה הבהרת לש"ל חשבינן להמחיה כגוף הנגע. והרי הבהרת והמחיה נתהוו ביחד עם הב"ש. והרי כבר שמעינן לעיל בריש פרקן [סימן א'] דכשבא בתחלה בהרת עם ש"ל ביחד טמא. דמשמע ודאי אף שנתהוו כאחת. ולא דמי להא דתנן בפרקן [לקמן מ"י]. דבהרת כחצי גריס ובה ב' שערות. ופשתה עוד חצי גריס. דאינה נחלטת בשביל הב' שערות. התם שאני דחצי גריס הראשון הי' נידון כאילו אין כאן עדיין נגע כלל והרי אז כבר הי' שם הב' שערות. ולפיכך שפיר הו"ל כאילו קדמו הש"ל לבהרת. משא"כ הכא הפחות מגריס של הנגע שהי' מקודם שעברה המחיה. כבר היתה נדונת כנגע. אף דנימא שלא היתה טמאה אז גם משום הש"ל. ודו"ק:
ר' שמעון מטהר: דעכ"פ המחיה לא מחשבה כנגע. ונמצא הש"ל קדם להבהרת כגריס. ולרבנן אף דלענין שיעור הבהרת לטמאה משום ב' שערות. לא חשבינן המחיה כגוף הבהרת. ולהכי בין שהי' בהבהרת לבד כגריס. או שהבהרת עם המחיה יחד כגריס אין הבהרת טמאה רק משום המחיה אבל לא משום הש"ל. אפ"ה לענין קדומי שלא נחשב הש"ל כאילו קדמו לשיעור גריס של בהרת חשבינן המחיה כגוף הנגע. והו"ל כלא קדמה הש"ל. [מיהו מלעיל פ"א מ"ה דנקט רק ש"ל שבמחית שחין ומכוה. וכ"כ מהרמב"ם [צרעת פ"ב ה"ד] משמע דגם ש"ל במחיה טמאה הבהרת משום ש"ל. וא"כ צ"ל דר"ש פליג בהא וס"ל דבתחלה היה טמא רק משום מחיה ולא משום הש"ל דאל"כ ק' טומאה שבהן להיכן הלכה. ועוד ולאו ק"ו הוא]:
ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא: קמ"ל אף שמסופק איזה מהן קודם אפ"ה בש"ל טמא. ונ"ל דהיינו אפילו לר' יהושע בשלהי פרקן דס"ל דבמסופק בקדימתן טהור. הכא שאני דאיכא להאי גברא חזקת טומאה מהמחיה אף דהשתא הלכה לה. בכה"ג לכ"ע טמא [ומצינו דוגמתה [חולין ד"ט א'] דכל ספק בשחיטה אסור מחזקת אבמה"ח ודו"ק וכ"כ במכילתן פ"ה מ"ד. וזה דלא כרתוי"ט הכא]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת