משנה מעשר שני ב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת מעשר שני · פרק ב · משנה א | >>
מעשר שני, ניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה, לאכול דבר שדרכו לאכול, לסוך דבר שדרכו לסוך.
לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן.
אין מפטמין שמן של מעשר שני, ואין לוקחין בדמי מעשר שני שמן מפוטם. אבל מפטם הוא את הייןב.
נפל לתוכו דבש ותבלין והשביחו, השבח לפי חשבון.
דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר שני והשביחו, השבח לפי חשבון.
עיסה של מעשר שני שאפאה והשביחה, השבח לשני.
זה הכלל, כל ששבחו ניכרג, השבח לפי החשבון.
וכל שאין שבחו ניכר, השבח לשני.
מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, נִתָּן לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה,
- לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל,
- וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ.
- לֹא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ,
- אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן.
- אֵין מְפַטְּמִין שֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׁר שֵׁנִי,
- וְאֵין לוֹקְחִין בִּדְמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁמֶן מְפֻטָּם;
- אֲבָל מְפַטֵּם הוּא אֶת הַיַּיִן.
- נָפַל לְתוֹכוֹ דְּבַשׁ וְתַבְלִין וְהִשְׁבִּיחוּ,
- הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן.
- דָּגִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַקַּפְלוֹטוֹת שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהִשְׁבִּיחוּ,
- הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן.
- עִסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֲפָאָהּ וְהִשְׁבִּיחָה,
- הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי.
- זֶה הַכְּלָל:
- כָּל שֶׁשִּׁבְחוֹ נִכָּר, הַשֶּׁבַח לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן;
- וְכָל שֶׁאֵין שִׁבְחוֹ נִכָּר, הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי:
מעשר שני - ניתן לאכילה, ולשתייה, ולסיכה.
- לאכול - דבר שדרכו לאכול,
- ולסוך - דבר שדרכו לסוך.
- לא יסוך - יין, וחומץ.
- אבל סך הוא - את השמן.
- אין מפטמין - שמן של מעשר שני,
- ואין לוקחין, בדמי מעשר שני - שמן מפוטם.
- אבל מפטם הוא - את היין.
- ואין לוקחין, בדמי מעשר שני - שמן מפוטם.
- נפל לתוכו - דבש, ותבלים,
- והשביחו -
- השבח - לפי חשבון.
- והשביחו -
- דגים - שנתבשלו, עם קפלוטות של מעשר שני,
- והשביחו -
- השבח - לפי חשבון.
- והשביחו -
- עיסה של מעשר שני - שאפיה,
- והשביחה -
- השבח - לשני.
- והשביחה -
- זה הכלל -
- כל ששבחו ניכר - השבח לפי חשבון.
- וכל שאין שבחו ניכר - השבח לשני.
התורה אמרה שיהיה מעשר שני לאכול, שנאמר "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך"(דברים יד, כו), אבל שיהיה מותר לסוך בו הוא דבר נסמך לאמרו יתברך במעשר "ולא נתתי ממנו למת"(דברים כו, יד), ואמרו "אם להביא לו ארון ותכריכין? דבר שאסור לחי הוא, לחי אסור למת לא כל שכן, אלא איזה הוא דבר שמותר לחי ואסור למת? זו סיכה".
לאכול דבר שדרכו לאכול - יש בו שני עניינים:
- האחד שאין מטריחין אותו דבר שלקחו במעות מעשר שני אם נפסד ואינו ראוי לאכול, כגון לאכול הפת המעופש או יין שנפסד טעמו.
- והעניין האחר שאין לו לאכול דבר ממעשר שני שלא כדרכו, כגון האוכל ירקות בלי שלוקות או הפירות מבושלות וכיוצא בזה.
ואסור לפטם ולרקוח השמן בעיקרים ומרקחות, לפי שמפסידין טעמו וימעט באכילתו. ולזה הטעם אסור לקנות במעות מעשר שני שמן מפוטם.
קפלוטות - החציר הנעשה בארץ הצבי.
והמשל באמרו השבח לפי חשבון - שיהיו פירות מעשר שני שוות סלע, והחולין שנתערבו עמהם או נתבשלו עמהם שוות שלושה סלעים, וכשיתבשל הכל או נתערב ישוה הכל חמישה סלעים, נמצא שהסלע הנוסף יש בו למעשר שני הרביע, ולפיכך חשבון אותן הפירות בסלע ורביע סלע, וחושבין ממעות מעשר שני סלע ורביע סלע יעלה, ועל הדרך זה תחשוב.
ואמרו עיסה של מעשר שני שאפאה - רוצה לומר בעצים של חולין.
השבח לשני - רוצה בו שלא יחשוב השבח.
ואמר כל ששבחו ניכר - הוא שיוסיף אותו הדבר שהשביח במשקל המעשר וכמותו, לא שיראה שם החולין באיכות המעשר בלבד. ולפיכך אילו רקחו תבשיל של מעשר שני בדבר שיש לו דמים יקרים, ויוסיף אותו הרקוח בדמיו, חושבין אותו התוספת ממעות מעשר שני, לפי שלא הוסיף בכמות התבשיל דבר:
ניתן לאכילה ולשתיה. אמרינן בירושלמי (הל' א) לאכילה שכתב בו אכילה ושתיה שהיא בכלל אכילה ר' יונה שמע מן הדא (ויקרא יז) כל נפש מכם לא תאכל דם מה אנן קיימין אם בדם שקרש והתניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כמות שהוא נקרא אכילה ופריך והתניא המחה את החלב וגמעו והקפה את הדם ואכלו חייב ומה עביד ליה רבי יונה אינו אוכל לטמא טומאת אוכלין ואינו משקה לטמא טומאת משקין ולא מצי לשנויי כדמשני בהקומץ רבה (דף כא.) כאן שהקפהו באור כאן שהקפהו בחמה דהכא דם שקרש קתני שקרש מאליו וקתני סיפא חישב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלים למשקה בטלה דעתו והדר חזר רבי יונה ושמע מן הדא ונתתה הכסף בכל אשר תאוה וגו' מה אנן קיימין אי בטעם יין בתבשיל והלא טעם לפגם הוא והדר קאמר רבי חנינא בשם רבי פנחס שמע לה מהדא שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינן ראוים לאכילה שתה משקים שאינן ראויין לשתיה פטור הא ראויין חייב ותו דריש סיכה ושתיה בכלל אכילה מדכתיב (דברים יב) לא תוכל לאכול בשעריך תירושך זה יין ויצהרך זו סיכה והתורה קראתן אכילה ורבי אליעזר דריש סיכה מדכתיב (שם כו) לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין לחי אסור כ"ש למת אלא איזהו דבר מותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה ובפרק בתרא דיומא (דף עו:) יליף סיכה כשתיה מקרא אחרינא:
לאכול דבר שדרכו לאכול. כי האי גוונא תנן במסכת שביעית פרק ח' (מ"ב) ושם פירשתי:
אין מפטמין שמן של מעשר שני. לשום בו תבלין ושרשי בשמים שבולעין את השמן ואזיל לאיבוד דשרשים לא מתאכלי:
אין לוקחים בדמי מעשר שני שמן מפוטם. דבעינן דבר השוה לכל ואין זה אלא למעונגין ומפסיד הדמים שמוכרין ביוקר:
אבל מפטמין את היין. לעשות קונדיטון:
השבח לפי חשבון. כמה היין שוה בפני עצמו והדבש והתבלין בפני עצמו והשבח חולקין ונותן לכל אחד לפי דמיו ופודה היין לפי שבח המגיעו וכן קפלוטות שישבחו מן הדגים ואתיא הך משנה דלא כרבי יהודה כדאמר במסכת תרומות פ"י (מ"א) וה"נ מייתי לה בירושלמי (שם):
השבח לשני לעיסה של מעשר שני ואין נותנין כלל משבח הפת לעצים לפי שאין שבח עצים ניכר בפת:
זה הכלל כל ששבחו ניכר. בירושלמי (שם) פליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן אומר כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון וכל שאין בו הותיר מדה השבח לשני ריש לקיש אמר כל שטעם שבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין טעם שבחו ניכר השבח לשני ופריך עלה דתניא תבלין (של תבשיל) של מעשר שני שנתבשל בתבלין של חולין השבח לפי חשבון [ושל חולין] שנתבשל בתבלין של מעשר שני אל יצא מעשר שני לפדיון ומשני על דעתי' דר' יוחנן והוא שהותיר מדה על דעתי' דריש לקיש והוא שיהא שבחו ניכר דמינכר שבחא טובא מה שהשביחו החולין את המעשר רובא דמינכר בעינא אי נמי ניכר בחזותא וטעמא וריחא דכיון דמינכר כולי האי אין השבח למעשר אלא לפי חשבון אבל היכא דלא מינכר שבחא דחולין במעשר כל השבח למעשר והיכא דמעשר משביח את החולין כגון תבשיל של חולין שנתבשל בתבלין של מעשר אין לו תקנה לפדיון כדתני אל יצא מעשר לפדיון דלא שייך פדיון בדבר שאין בו ממש וצריך להוליכו לירושלים דכיון שהמעשר נתן טעם בחולין אסור לאוכלו בגבולין כדתני' בפרק קמא דחולין (דף ו:) חושש לשאור ותבלין שבה משום מעשר ומשום שביעית:
מעשר שני נתן לאכילה ולשתיה - דכתיב (דברים יד) בבקר ובצאן וביין ובשכר ואכלת שם, ושתיה בכלל אכילה א. וסיכה כשתיה דכתיב (תהלים קט) ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו:
לאכול דבר שדרכו לאכול - שאם קנה בכסף מעשר פת ונתעפשה, יין והקרים, תבשיל ונבאש, אין מחייבין אותו לאכול דבר שאין דרכו לאכול כדי שלא יפסדו מעות של מעשר שני. אי נמי בקש לאכול תרדין לחין חיין או לכוס חטין חיות, אין שומעין לו, כיון שאין דרכן לאכלן כך:
אין מפטמין את השמן - לשים בתוכו עקרין וראשי בשמים, משום דבלעי השמן ואזיל לאבוד, שהשרשים אינן נאכלין:
ואין לוקחין בדמי מעשר שני שמן מפוטם - משום דבעינן דבר השוה לכל אדם, וזה אינו אלא למפונקים ולמעונגים:
אבל מפטם הוא את היין - לעשותו ינומולין וכיוצא בהן:
נפל - לתוך יין של מע"ש כשהוא חוץ לירושלים דבש ותבלין והשביח, חולקין את השבח לפי חשבון, כגון אם היין שוה ב' סלעים ודבש ותבלין שוין סלע והשביחו ועמדו על ד' סלעים, פודה את היין בב' סלעים ושני שליש. סלע:
קפלוטות - כרתי פורו"ש בלע"ז:
השבח לשני - ופודה את הפת בשויו, ואין חולקין השבח לעצים של חולין, אלא כל השבח למעשר שני, לפי שאין שבח עצים ניכר בפת:
כל ששבחו ניכר - ששבח החולין ניכר במעשר שני, שהוסיפו החולין על המעשר במדה ובמשקל, אבל אם לא הוסיפו אלא בטעם אע"פ שנתעלה בדמים מחמת הטעם, אין זה שבחו ניכר:
[*ולשתיה. פי' הר"ב דכתיב בבקר ובצאן וביין ובשכר ואכלת שם. ושתיה בכלל אכילה. ומיהו בר"פ יום הכפורים [עו.] לא קיימא להך דרשא דפרכינן דלמא ע"י אנגרון פירש"י מין מאכל שנותנין בו יין. ומסיק אלא יליף שכר שכר מנזיר מה להלן יין אף כאן יין]:
[*לסיכה. עיין במתני' דלקמן]:
[*אבל מפטם הוא את היין. נראה לי לפי שאין היין נבלע בהם אבל הם נותנים טעם טוב ביין. ודקדקתי (בס"פ) [בספרי] הרמב"ם ולא מצאתי שהעתיק לכל זו הבבא מן [אין] מפטמים וכו' עד הכא בפ"ג מהל' מעשר שני והכסף משנה לא העיר בזה וצ"ע]:
השבח לשני. זה הכלל כל ששבחו ניכר וכו'. לא דמי לשבח עצים דמשנה ה פ"ג דערלה. ומשנה ה פ"ג דע"ז. דיש שבח עצים בפת [*שהם איסורי הנאה ועיין מה שכתבתי שם]:
(א) (על הברטנורא) במסכת יומא (דף עו) מסיק דשתיה בכלל אכילה מדכתיב ובשכר, וגמר שכר שכר מנזיר, מה בנזיר, יין דרך שכרותו בשתיה, אף כאן [בשכר] יין בשתיה, וקרייה רחמנא ואכלת. תוי"ט. בהוספת לשון הגמרא ופירש"י:
(ב) (על המשנה) את היין נראה לי. לפי שאין היין נבלע בהם אבל הם נותנים טעם טוב ביין. תוי"ט. ולי נראה דהיין שותין עם הדבש והבשמים, מה שאין כן בשמן. ת"ח:
(ג) (על המשנה) ששבחו ניכר. לא דמי לשבח עצים דמשנה ה' פ"ג דערלה דיש שבח עצים בפת, שהם איסורי הנאה. [ועיין שם בעתוי"ט אות ח]:
מעשר שני ניתן לאכילה וכו' לסיכה: איכא מאן דיליף לה בירוש' מדכתיב ולא נתתי ממנו למת אם להביא למת ארון ותכריכין לחי הוא אסור פי' לקנות מדמי מעשר מלבושין לחי הוא אסור כ"ש למת אלא איזהו דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה:
לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבד שדרכו לשתות ולסוך דבר וכו': כצ"ל. ובברייתא מפ' כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות לא אניגרון ולא אכסיגרון ולא יין בשמריו אבל סך הוא את השמן נלע"ד דהא דלא קתני אבל סך הוא בשמן אגב סיפא דבעי למיתני אבל מפטם הוא את היין ועיין במ"ש ס"פ ח' שרצים:
דגים שנתבשלו עם הקפלוטות וכו': פי' בערוך כרישין שיש להם ראש שָמֵן. מצאתי מנוקד הקפלוטות הקו"ף בצירי והפ"א קמוצה. ובירושלמי מסיק דמתני' דלא כר' יהודה דאמר לעיל בר"פ עשירי דתרומות גבי בצל שאינו אלא ליטול את הזוהמא וה"ה קפלוטות בדגים ואין כאן שבח:
זה הכלל כל ששבחו ניכר: פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דר' יוחנן ס"ל דניכר בכמות בעינן דהיינו במדה ובמשקל וריש לקיש ס"ל דניכר באיכות דהיינו בטעם סגי אע"ג דלא הותירה המדה. ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ג כפי מה שפירשו בכסף משנה כיצד השבח לפי חשבון יין של מעשר שני ששוה שלשה זוזים שנפל לתוכו דבש ותבלין שוה זוז אחד והוסיפו במדתו והשביחוהו והרי הכל שוה חמשה נמצא שהשבח הוא זוז באותו זוז יטול בעל המעשר שלשה חלקים ובעל התבלין רביע נמצא לבעל המעשר ד' זוזים פחות רביע ולבעל התבלין זוז ורביע וכן על דרך זו בשאר הדברים ע"כ. וזה הכלל אי לא מרבינן מיניה מידי בעינן למימר דלסימנא בעלמא נקטיה וכדכתיבנא בפ' הקורא את המגילה עומד סימן ב'. וכתוב בתוספות יום טוב דהכא מיירי בשאין שבח עצים בפת פי' שאין אבוקה כנגדו כלומר שלא היה מבעיר עצים בפי התנור כנגד הפת אבל בפ"ג דערלה משנה ה' מיירי בשאבוקה כנגדו דנמצא נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין ע"כ בשנוי לשון ובקיצור ולפי זה נוכל לומר דזה הכלל לאתויי שאם אבוקה כנגדו השבח לפי חשבון דהיינו נמי שבחו ניכר:
יכין
א) לאכול דבר שדרכו לאכול: שאם נתקלקל המאכל אינו חייב לאכלו גם אינו רשאי לאכול חי דבר שדרכו לבשלו:
ב) לא יסוך יין וחומץ: ונ"ל דדוקא סיכה ביין אסור אבל לזלף שרי מדעדיף משתיה [כפסחים דף כ' ע"ב]:
ג) אין מפטמין שמן של מעשר שני: לשום לתוכו עקרי בשמים דהשמן הנבלע בהן אזיל לאיבוד:
ד) ואין לוקחין בדמי מעשר שני שמן מפוטם: דאינו שוה לכל נפש:
ה) אבל מפטם הוא את היין: מדשתי ליה כולו עם הבשמים הרי נהנה מהבשמים גופייהו [כתרומות רפי"א]:
ו) נפל לתוכו: ליין מע"ש חוץ לירושלים:
ז) השבח לפי חשבון: דאם היה שוה ב' סלעים והדבש סלע והשביח ועמד על ו' סלעים. פודהו בד' סלעים:
ח) דגים שנתבשלו עם הקפלוטות: מין בצל שאלאטטען בל"א. וי"א מין כרתי אשלויך בל"א:
ט) עיסה של מעשר שני שאפאה והשביח השבח לשני: ופודה הפת בשויו. ואינו מנכה דמי עצים דאין שבח עצים בפת רק באיסורי הנאה מדהו"ל עכ"פ כהנאה בלי אכילה [ואפשר דמה"ט נמי רק בבו"ח וערלה וכ"כ אסור שלא כדרך אכילתן מדל"כ בהו ל' אכילה [כפסחים דכ"ד] ה"ט אף שאינו אכילה עכ"פ הנאה הוה. כ"כ ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל]:
י) זה הכלל כל ששכחו נכר: רצה לומר שהוסיף המעשר עי"ז במדה ומשקל משא"כ בהוסיף רק בטעם:
בועז
[במשנה א' "ולסיכה"] (א) כתב הר"ב דלהכי סיכה מותר במע"ש דהו"ל כשתיה מדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט"א [באות ז'] וז"ל לפמ"ש תוי"ט רפ"ו דתרומות דהאי קרא אסמכתא בעלמא ק' איך הקילו כו'. וצ"ע עכלה"ט. ולא זכיתי להבין דלפע"ד ירושלמי ובבלי לא פליגי דכיון דממלת ממנו דקאי אטמא שמעינן דטמא מותר בסיכה מכ"ש טהור והא דנקט הבבלי טמא כבר כתבו רש"י ותו' התם דמש"ה נקט טמא דסד"א דאסור דהו"ל כמבערו בטומאה. וגם על רש"י התם הו"ל לרבינו לאקשויי שכ' אע"ג דקיי"ל בשבת סיכה כשתייה וכו'. הרי התם בשבת מבואר שאינו רק אסמכתא. אמנם לפעד"נ כיון דגם לאבד מע"ש בידים אינו רק מד"ס מדפליגי בה בירושלמי ריש דמאי דלר' בון אפי' מע"ש וודאי ואפי' הרבה מותר לאבדו להכי הם אמרו הם אמרו דאע"ג דהא דסיכה כשתיי' אינו רק מד"ס ורק ביו"כ ותרומה ואסורי הנאה כתוס' (יומא דע"ז א') במע"ש דגם לאבדו אינו רק מד"ס הקילו בו בסיכה דלהוי כשתיי':
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת