משנה כלאים ב ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת כלאים · פרק ב · משנה ח | >>
אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע, אבל סומכין לשדה ירקות חרדל וחריע.
וסומך לבור, ולניר, ולגפה, ולדרך, ולגדר גבוה עשרה טפחים, ולחריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה, ולאילן שהוא מיסך על הארץ, ולסלע גבוה עשרה ורחב ארבעה.
אֵין סוֹמְכִין לִשְׂדֵה תְּבוּאָה חַרְדָּל וְחָרִיעַ,
- אֲבָל סוֹמְכִין לִשְׂדֵה יְרָקוֹת חַרְדָּל וְחָרִיעַ.
- וְסוֹמֵךְ לַבּוּר, וְלַנִּיר, וְלַגָּפָה, וְלַדֶּרֶךְ,
- וְלַגָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים,
- וְלֶחָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה,
- וְלָאִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ,
- וְלַסֶּלַע שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה.
אין סומכין לשדה תבואה - חרדל וחריע;
- אבל סומך לשדה ירקות - חרדל וחריע.
- וסומך -
- לבור, לניר,
- לגפה, לדרך,
- ולגדר - שהוא גבוה עשרה טפחים,
- ולחריץ - שהוא עמוק עשרה, ורחב ארבעה,
- ולאילן - שהוא מסך על הארץ,
- ולסלע - שהוא גבוה עשרה, ורחב ארבעה.
חריע - בלשון ישמעאל "עצפור".
ואלו שני מינין מפסידין התבואה. וכבר הקדמנו שאין להזהר בעניין כלאים אלא בשדה שלו. וכשנראה "חרדל וחריע" סמוך לתבואה, נדע שבעל השדה זרעו, שלא היה מניח לאחר לזרוע אותו, אבל היה מרחיקו.
ואם היה שדה ירקות, יהיה מותר, שאפשר לומר של אחר הן, שאלו שני מינין אינן מפסידין הירקות, והם סוף שדה אחר.
ומה שאמר סמוך לבור - רוצה לומר, שכשיהיה בין זה החרדל והתבואה, אחד מאלו המפרישין, יהיה מותר.
ואילן שהוא מיסך על הארץ - הוא שידבקו ענפיו, וידמה לאוהל:
ירושלמי (הל' ז) כיני מתני' אין מקיפין הא לסמוך סומכין מתני' דרבי יהודה דתני עלה אין מקיפין חרדל וחריע אלא לחסיות בלבד דברי ר' מאיר רבי יהודה אומר לכל מקיפין חרדל וחריע חוץ מן התבואה רבי שמעון אומר לכל מקיפין רשב"ג אומר ערוגות קטנים [של ירק] מקיפין אותן חרדל ותריע. פי' חריע מפרש בירושלמי מוריקא חסיות בפרק הנודר מן הירק (דף נח:) תניא אלו הן חסיות כגון הלוף והשום והבצלים וטעמא דהני תנאי לא איתפרש:
סומך. לבור. דאם יש בתוך שדה תבואה מקום בור בית רובע או יותר סומך שם זרע אחר:
וכן ניר מקום שנחרש מלשון נירו לכם ניר (הושע י):
ולדרך. אם יש לו שדה אחת כעין ב' שדות שדרך היחיד מפסיק ביניהן מותר לזרוע מין א' בזו ומין אחר בזו:
ולגפה. גדר אבנים בלא טיט:
מיסך על הארץ. מפרש בתוספתא שאין נופו גבוה מן הארץ ג' טפחים וכיוצא בה לענין טלטול. בפרק המוציא תפילין (דף צט:) ואם יש תחתיו זרע מותר לסמוך מבחוץ זרע אחר דכגדר דמי:
ולסלע. הא ודאי דמחיצה של סלע עדיפא מכולהו אלא אצטריך לאשמועינן דאפילו בסלע בעינן רוחב ד' דבפחות מכאן אין שמה מחיצה להפסיק כדאשכחן בשילהי פ"ק דעירובין (דף טז). גבי נמצאת אומר ג' מדות במחיצה ורוחב ד' דקתני ברישא גבי חריץ אגפה וגדר נמי קאי ומיהו לא יתכן דאינו מענין אחד דארבעה דגדר לאו בעובי גדר אלא ברוחב אע"פ שעוביו כל שהוא אבל ד' דחריץ אפי' ארוך כמה אמות בעי ד' טפחים משפתו לשפתו:
ירושלמי (שם) גדר יש בו להקל ולהחמיר היך עבידא פחות מבית רובע מוקרח בתוך שדה תבואה אסור לזרוע בו הקיפו גדר מותר בבית רובע בבקעה מותר לזרוע בו ב' מינים הקיפו גדר אסור:
חריע - כרכום יערי, וקורין לו בערבי אלקורטו"ם. ושני מינים הללו דהיינו חרדל וחריע הן מזיקין לתבואה ואם לא שבעל השדה זרעם ורוצה בקיומם לא היה מניח לאדם אחר שיזרע אחד משני אלו המינים סמוך לתבואה שלו, הלכך נראה כמקיים כלאים בשדה טו:
אבל סומכין לשדה ירקות - שאינן מזיקין לירקות והרואה אומר של אדם אחר הם ובעל הירקות אינו מקפיד עליהן אם הם סמוכים לירקות שלו לפי שאינן מזיקין להן:
וסומר לבור - אם יש בתוך שדה של תבואה מקום בור שאינו חרוש וזרוע בית רובע או יותר, סומך שם זרע אחר, וכן סומך אצל ניר והוא מקום חרוש:
ולגפה - גדר אבנים סדורות כעין חומה בלא טיט:
ולדרך - אם דרך היחיד מפסקת בין שתי שדות מותר לזרוע מין א' בזו ומין א' בזו טז:
מיסך על הארץ - שאין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים, אם יש תחתיו זרע מותר לסמוך מבחוץ זרע אחר דכגדר דמי:
ולסלע - לא אצטריך למתנייה דאין לך מחיצה גדולה מזו, אלא לאשמועינן דאפילו סלע בעינן ארבעה רוחב דבפחות מכאן אין שמה מחיצה להפסיק יז:
אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע. ופירש הר"ב ששני מינים הללו מזיקין לתבואה וכו' עד הלכך נראה כמקיים כלאים בשדה. עד כאן. גם הרמב"ם בפירושו יהיב טעמא משום שאלו המינים מפסידים וכו'. וקשה דאם כן שאר כל המינים מותר לסמוך ולעיל לא שרינן אלא תלם של פשתן ושאר כל המינים אסור. [*והכא נמי דתנן אין סומכין לשדה משמע דבין שלו בין של חברו של תבואה ולא של מין אחר. וכן לשון הרמב"ם בהדיא בסוף פרק ג' מהלכות כלאים היתה שדהו ושדה חברו שבצדו זרועים שני מיני תבואה. וידוע ששם תבואה אינו כולל רק החמשת מיני דגן וכדכתב שם הרמב"ם בסוף פ"ק וממשנתינו הוא במשנה פ"ז דנדרים ולכך אין לומר דהכא מיירי ששדה של חברו זרוע חרדל וחריע וקמשמע לן דאפילו הכי אסור הוא לסמוך]. ועוד קשה מאי שנא דנקט הני ולא נקט ספיחי סטיס דמזיק נמי לתבואה ולא שרינן לעיל אלא בעלו מאליהן. כדתנן בהדיא. והרמב"ם בחבורו סוף פרק ג' פירש הטעם בהפך שכתב מותר להקיף חרדל או חריע לכל מין חוץ מן התבואה מפני שאינן מזיקין אותה. והקשה בכסף משנה גם כן הקושיא דהא לא שרינן אלא פשתן ותירץ בשם הר"י קורקוס דהא דנקט הכא חרדל וחריע משום התירא נקט להו דמותר לסמוך לירקות חרדל וחריע וסלקא דעתך אמינא שיהיה מותר לסמוך גם לתבואה קמשמע לן דלא. לפי שאין מפסידין אותה. וכל שכן שאר מינים שאסור לסמוך בין לירקות בין לתבואה עד כאן. אבל לפירושם דהכא אינו עולה זה התירוץ. ולקמן אכתוב קצת יישוב. ומה שכתב הר"ב ואם לא שבעל השדה זרעם ורוצה בקיומם. כלומר דאי אפשר ג"כ לומר שזרעם לבדוק בלבד דהא על כרחך אנן במתכוין לבדוק קיימינן דאי לאו הכי אפילו תלם של פשתן נמי אסור כמ"ש לעיל בשם ירושלמי אפילו הכי מפני מראית העין אסרו בהני שלפי שהן מזיקין הדבר נראה שאילו לא רצה בקיומם לא היה זורען כדי לבדוק שדהו בלבד הואיל ומזיקין. והיינו שסיים הר"ב הלכך נראה כמקיים כלאים. דעיקר קפידא אקיום כלאים אבל אזריעה ליכא קפידא דבמתכוין לבדוק קיימינן. אלא מפני שמזיקים יאמרו הרואים שלקיומן זרען. ומ"ש לא היה מניח לאדם אחר וכו' אתיא כרבנן דרבי יוסי במשנה י פרק ב דבבא בתרא דסברי על המזיק להרחיק עצמו. [*ואפילו להרמב"ם דמצריך שלשה טפחים להרחיק הא לא סגי לענין כלאים בירק בתבואה בפחות מששה טפחים]. והאי דקאמרי ולא את החרדל לדבורים רבותא קאמרי דאע"ג דדבורים נמי מזקי לחרדל כמו שאכתוב שם בסייעתא דשמיא. אפילו הכי לא יסמוך. וכ"ש דאסור לסמוך לתבואה שאין התבואה מזקת החרדל. ולפי שההלכה כרבי יוסי איכא לאוקמי מתני' נמי כותיה. וכגון שידוע שהשדה שבו זרוע החרדל וחריע היא של בעל שדה התבואה. וקמשמע לן דאסור לו להניח לאחר לזרען. דאע"ג דלא אסרינן אלא כשהוא בעצמו זורע לו כדדייק הרמב"ם בפרק ג' מהלכות כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים אלא שדך לא תזרע כלאים הלכך מותר לחבירו שיזרע שעורים בצד שדה חבירו של חטים. הכי נמי נידק אנן מדלא קרינן תזרע הזיי"ן בקמץ ודגושה מלשון נפעל. והוה משמע שלא תהיה נזרעת בין על ידו בין על ידי אחרים אלא קרינן תזרע הזי"ן בשבא ורפויה שמשמעו אתה לא תזרע שדך. אבל אין איסור לאחר הזורע מין אחר בתוך שדך כשזורע לעצמו. קמשמע לן מתניתין דאפילו הכי באלו המינין אסור להניח לאחר לזרוע משום הרואים שיאמרו שאי אפשר שהניח לאחר שיזרע בשדהו אלו המינין סמוך לתבואתו. אלא הוא זרען. ולפי זה ניחא נמי דנקט הני תרתי דהא באחר שזרען קיימינן ולא דמיא למאי דאסרינן לעיל כל המינין חוץ מתלם של פשתן דלעיל כשהוא עצמו זורע. אלא שלשון הר"ב והרמב"ם בפירושם לא משמע דאיירי באחר אלא בעצמו. וגם קושיא השנייה דאמאי לא תני ספיחי סטיס עדיין במקומה עומדת [*ואולי י"ל בזה דאין דרך לזרוע ספיחי סטיס אלא ערוגה ולא תלם כל שכן שדה שלימה]:
[*וחריע. פירש הר"ב כרכום יערי וכו'. ועיין מ"ש בזה במשנה ה פרק ג דעוקצין]:
לבור. עיין פרק ג משנה ו ומה שכתבתי לעיל משנה ו:
ולגפה. פירש הר"ב גדר אבנים סדורות. ועיין מ"ש במשנה ב פרק ו דפאה:
ולדרך. פירש הר"ב דרך היחיד. מפורש בריש פרק ב דפאה ארבע אמות. ולא תנא הכא שביל הרבים ושביל היחיד הקבועים כדתנן התם לענין פאה. י"ל דהתם מפסיק וצריך ליתן שתי פאות. והכא אינן מפסיקין ואסור לזרוע שני מינין משני עבריהם מזה ומזה. ותרוייהו לחומרא. והיינו נמי טעמא דלא תני הכא נחל ושלולית דתני התם:
ולסלע. כתב הר"ב לאשמועינן דאפילו סלע בעינן ארבעה רוחב [*הואיל ולא נעשה לשם גדר שאילו נעשה לשם גדר סגי בגבוה עשרה ורוחב כל שהוא. כך מצאתי בפירוש שהזכרתי]. וכתב הר"ש ורוחב ארבעה דקתני ברישא גבי חריץ אגפה וגדר נמי קאי ומיהו לא יתכן דאינו מענין אחד דארבעה דגדר לאו בעובי גדר אלא ברוחב אע"פ שעביו כל שהוא אבל ארבעה דחריץ אפילו ארוך כמה אמות בעי ד' טפחים משפתו אל שפתו ע"כ והטעם מבואר דגדר נראה שמפסיק מה שאין כן חריץ. ועיין בפרק ד מ"ג ד. ועיין פרק ג משנה ג וריש פרק ו:
(טו) (על הברטנורא) דעיקר קפידא אקיום כלאים אבל אזריעה ליכא קפידא דבמתכוין לבדוק קיימינן אלא שמפני שמזיקין יאמרו הרואים שלקיומן זרען:
(טז) (על הברטנורא) מפורש בפ"ב דפאה ארבע אמות:
(יז) (על הברטנורא) הואיל ולא נעשה לשם גדר שאלו נעשה לשם גדר סגי בגבוה עשרה ורוחב כל שהוא. תוי"ט:
אין סומכין וכו': פי' כשיש לו שדה תבואה ואין אצלה שדה אחר והוא בא לסמוך לאותה השדה חרדל וחריע אסור אע"פ שאינו אלא מן הצד אבל שאר מינים מותרים. ומה שאמר לעיל מותר לסמוך לו תלם של פשתן ולא תלם של מין אחר מיירי כשיש לחבירו שדה שהוא זרוע סמוך לשדהו כנזכר לעיל וצ"ע בירושלמי. הר"ר יהוסף ז"ל. ובירושלמי כיני מתני' אין מקיפין דהיינו מד' רוחות שהוא חבוש הא לסמוך סומכין ומתני' ר' יהודה היא דתניא אין מקיפין חרדל וחריע אלא לחסיות בלבד דברי ר"מ. ר' יהודה אומר לכל מקיפין חרדל וחריע חוץ מן התבואה. ר"ש אומר לכל מקיפין חרדל וחריע ואפי' לתבואה. רשבג"א ערוגות קטנות של ירק מקיפין אותן חרדל וחריע. ובשלמא אי גרסי' במתני' אין מקיפין מצינן לאוקומה כר' יהודה אבל אי תנן אין סומכין מתני' אמאן תרמייה:
וסומך לבור כו': פי' כשיש בתוך השדה מקום בור אז לא חיישי' שיאמרו שנזרעו בערבוביא ומותר לסמוך לשדה שם אצל הבור וכן אצל הניר והגפה וכו'. ונ"ל דהאי לבור וכו' לא קאי אחרדל וחריע לחוד אלא מילתא באנפי נפשה היא. הרר"י אשכנזי ז"ל:
ורחב ד': פי' הר"ש ז"ל דורוחב ד' דקתני בסיפא {הגה"ה רב"א ז"ל הוא שהגיה במקום ברישא בסיפא. אכן נראה דאין צורך למי שיעיין שם: } גבי חריץ. אגפה וגדר נמי קאי. ומיהו לא יתכן דאינו מענין א' דארבעה דגדר לאו בעובי גדר אלא ברוחב {הגה"ה נראה לע"ד באורך צ"ל. דדוחק לפרש דרוחב יקרא הצד התחתון של הגדר ומה שמתקצר ועולה לצד מעלה כל שהוא יקרא עובי אלא שהר' בצלאל אשכנזי ז"ל לא הגיהו:} אע"פ שעביו כל שהו. אבל ד' דחריץ אפי' ארוך כמה אמות בעי ד' טפחים משפתו אל שפתו דבציר מהכי אזיל שפיר מהאי גיסא להאי גיסא ע"כ:
יכין
אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע: ווילדער זאפראן. וקאי אמתני' דלעיל דמיירי בשלו ושל חבירו. ה"נ מיירי דשל חבירו תבואה ומקיף לו חרדל וחריע בשדותיו סביב. והו"א דשרי. אע"ג דכל הקפה במין א' סביב למין אחר. אפילו מרחיק כראוי אסור. כר"ב מ"י. זהו בהכל של אדם א'. אבל הכא דהן של ב' בני אדם הו"א דשרי כמ"ש לעיל סי' מ"ג בשם הרמב"ם מדלא כתיב ארצך לא תזרע כלאים. ש"מ דב' בני אדם א"צ הרחקה בין שדותיהן. קמ"ל דאפ"ה הכא אסורים לסמוך זא"ז מפני הרואים. דמדמזקי חרדל וחריע לתבואה. יאמרו דשל אדם א' הן. דלולא כן היה מוחה בחבירו לסמוך אצל שלו. כדפסקי' באמת [בח"מ קנ"ה סל"א] דצריך להרחיק כרישין מבצלים ד"ט:
אבל סומבין לשדה ירקות חרדל וחריע: דמדלא מזקי שרי לסמוך מב' בנ"א:
וסומך: ב' מיני תבואה אם יש ביניהן בור או ניר וכו':
לבור: מקום שלא נחרש ורחב וארוך כשיעור בית רובע. דהיינו י' אמות וחומש על י' אמות וחומש. ואפילו אח"כ מסמיכין יחד שרי:
ולניר: ארץ חרושה שארוך ורחב כבית רובע ואפילו אם בסוף מסמיכין יחד שרי [כרמב"ם פ"ג ה"ט]. וקמ"ל דכל שיש בית רובע ביניהן. בין שהוא בור או ניר מפסיק:
ולגפה: אבנים סדורות כחומה בלא טיט:
ולדרך: מדנקט סתמא משמע כל דרך ואפי' של יחיד ששיעורו ד' אמות רחבו [כפאה רפ"ב]. ואע"ג דבבור וניר צריך שיהיו ברוחב ואורך בית רובע. וכלעיל. הכא מדהולכים שם אדם ובהמה יש היכר שפיר גם ברוחב ד' אמות. דמדלא זרען יחד במפולת לא אסור רק מדרבנן משום מראית מין. ולהכי כל שיש היכר שרי. וכדשרינן לבשל בשר בחלב שקדים ומניח שם שקדים (שו"ע יו"ד, פז). מיהו שביל אפי' של רבים דרחב טפי מד' אמות. אפ"ה כיון דאינו עשוי רק להילוך בני אדם ולא לבהמה לא מחשב הפסק עד שיהא ארכו ורחבו כשיעור בית רובע. דאז לא גרע מבור וניר. ונחל ושלולית דמפסיקין לפאה [כרפ"ב דפאה] לרתוי"ט הכא מדלא קתני להו תנא הכא בכלאים. ש"מ דבכלאים אינן מפסיקין. ואילה"ק לדבריו הרי אמת המים שעמוק טפח זורעים בתוכו ג' זרעונים [כפ"ג מ"ב] מכ"ש בב' עבריה. וק"ו בן ק"ו נחל ושלולית שמפסיקין. י"ל התם בזרעונים מועטים. משא"כ בין ב' שדות גדולות צריך הפרש גדול [ועי' מ"ש בס"ד פ"ג סי' ג']. ול"מ נ"ל דנחל ושלולית דמפולשין בין ב' השדות ודאי מפסיקין. רק כל הני דנקט תנא במשנתינו מיירי באינן מפולשין. וכדבעינן למימר לקמן. ונקטינהו תנא לרבותא דאפ"ה מפסיקין:
ולגדר גבוה עשרה טפחים: ר"ל חומה גבוה י"ט. ושיעור עיבי' לא הזכיר תנא משום דסגי בכ"ש. וליכא למימר דרוחב ד' שנזכר אצל חריץ אגדר נמי קאי. ליתא דממ"נ. אי רוחב גדר היינו עוביה. וכי גרע מאילן המיסך דסגי בעובי כ"ש [וכלקמן ס"ד מ"ד]. ואי רוחב גדר היינו גבהו. הרי בהדיא תנינן דצריך גובה י"ט. ונ"ל עוד דמשו"ה הפסיק עם דרך בין גפה לגדר. היינו דלא תימא דשיעור גובה דתני גבי גדר אגפה נמי קאי. אלא גפה מדאין האבנים שבה מחוברים ודבוקים יחד בטיט וסיד כגדר בנוי. מסתמא מניחין הרבה ביחד בעובי כבגל. ומדעב הרבה א"צ גובה י"ט:
ולחריץ שהוא עמוק עשרה: טפחים:
ולאילן שהוא מיסך על הארץ: אם זרוע תחת האילן מותר לסמוך בחוץ זרע אחר. אם מפסיק ביניהן נופו שאינו גבוה מן הארץ ג' טפחים:
ורחב ארבעה: מיהו דוקא סלע דנתהווה ממילא צריך רוחב ד'. משא"כ גפה וגדר דבידי אדם סגי בעובי כ"ש. [אב"י ולא קשה מאילן שהוא מיסך דג"כ נתהווה ממילא וסגי בכ"ש כמ"ש ע"ר זצוק"ל לעיל סי' נ"ה. דהתם האילן מיסך סביב כל הזרע שנזרע תחתיו ומבדילו ממה שבחוץ משא"כ הכא ועי' מ"ש ע"ר בבועז כאן]: ונ"ל עוד דהא דלא תני תנא בכל המפסיקין הללו שיעור המשכן כמה. דליכא למימר דכולהו מיירי במפולשין בין ב' השדות. דהרי בור וניר בבית רובע סגי להו בשמפסיקין רק בהמשך י' אמות וחומש. אף שאח"כ ב' השדות דבוקות וסמוכות יחד. כלקמן סי' ע"ג. אלא שיעור המשך המפסיקין הללו הם כבור וניר. דהיינו באורך י' אמות וחומש אע"ג שאח"כ ב' המינין סמוכין יחד שרי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת