משנה אהלות ז ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ז · משנה ה | >>
יצא הראשון מת והשני חי, טהוריג.
הראשון חי והשני מת, טמא.
רבי מאיר אומר, בשפיר אחד, טמא.
בשני שפירים, טהור.
יָצָא הָרִאשׁוֹן מֵת וְהַשֵּׁנִי חַי,
- טָהוֹר;
- הָרִאשׁוֹן חַי וְהַשֵׁנִי מֵת,
- טָמֵא.
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
- בְּשָׁפִיר אֶחָד, טָמֵא;
- בִּשְׁנֵי שְׁפִירִים, טָהוֹר:
- בְּשָׁפִיר אֶחָד, טָמֵא;
יצא הראשון מת, והשני חי - טהור הראשון.
- חי, והשני מת - טמא.
- רבי מאיר אומר:
- בשפיר אחד - טמא,
- בשני שפירין - טהור.
אמרו טהור וטמא, ירצה בו הנולד חי.
וההפרש בין יציאת החי תחילה או יציאת המת תחילה הוא מה שאספר לך, אחר שתדע תחילה כי כאשר נגע בו בתוך הגוף לא יטמאהו אלא אם כן נגע בו משיצא לאויר העולם, וזה שהולד החי ידחה עצמו ויחזור ביציאתו וקודם זה יחזיקהו הטבע עד שישלם, והמת כבר עזב אותו הטבע ולא החזיקהו, אבל ידחהו כאשר יכבד עליו ויצירהו. וכאשר יצא הולד הראשון מת, הנה נאמר הטבע דחהו, ולא ידחה החי ליציאה ולא נגע במת בעניין יציאתו. ואם קדם החי ביציאה, הנה זה המת ימשכהו בלי ספק לפי שהכוח לא יחזיקהו, אמנם יצא אצל פתיחת הרחם נמשך לחי ודבק אליו, ולזה יטמאהו אצל היציאה. והנה אבאר לך בנדה אמרם "תינוק בן יום אחד, מטמא במת".
ושפיר - שם השליא אשר יהיה בה הולד.
ואין הלכה כרבי מאיר:
הראשון ולד הראשון יצא מת וולד השר יצא חי. טהור השני החי מטומאת מת אם הוציאו המת מן הבית קודם לידת השני דבעודו במעי אמו לא נטמא אע"פ שנפתח הקבר דאין דרך טומאה להכנס ועוד דטהרה בלועה אינה מיטמאה כדאמרינן פ' בהמה המקשה (דף עא.) הראשון חי והשני מת טמא ואפי' הוציאוה מן הבית קודם שנולד המת דמכיון שיצא החי ונפתח הקבר נטמא מיד דסוף טומאה לצאת ובבן ט' חי דהוי בר קיימא דאילו בן שמונה חי לא מקבל טומאה כדמוכח פרק לא יחפור (דף כ.) דממעט בחלון: משפיר אחד טמא. כלומר אם יצאו שניהם כעין שפיר אחד שיצאו בבת אחת טמא: משני שפירין טהור. כלומר כעין שני שפירין זה אחר זה אפילו הראשון חי והשני מת טהור דקסבר ר"מ אע"פ שנפתח הקבר אין מטמא עד שיצא לאויר העולם כר' ישמעאל דאמר פרק בהמה המקשה (דף עב.) וכל אשר יגע על פני השדה להוציא עובר במעי אשה ודלא כר"ע דאמר התם עובר במעי אשה טמא דאמר קרא הנוגע במת בנפש האדם אי זהו מת שבנפשו של אדם הוי אומר עובר שבמעי אשה והשתא הא דפליגי ר' ישמעאל ור"ע בנפתח הקבר פליגי אבל לא נפתח לכולי עלמא טהור דכגופה דמי ולא צריכינן לאוקמה לההוא דבהמה מקשה בשלא עיגלו ראש כפיקה דאיכא לאוקמה כגופה דמי ולא צריכנא ההיא דבהמה המקשה בשלא עיגלו כר' ישמעאל וכר"מ ובכל ענין ומיהו תימה דקשיא דר"מ אדר"מ דבפרק הלוקח בהמה (דף כב.) קאמר ר"מ כפיקה של שתי [וקאמר] ר"מ אפילו בנפתח הקבר טהורי קמטהר דעל כורחין מתני' בנפתח הקבר כדפירשתי:
תניא בתוספא [שם] א"ר יוסי אני אמרתי דבר אחד והם אמרו דבר אחד אני אומר להם שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס והן אמרו לי אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם פי' רבנן דר"מ דמתניתין היינו ר' יוסי ורבנן דר' יוסי דברייתא היינו ר"מ ואי לאו ההיא דתוספתא הייתי מפרש מתני' בנפלים שלא עיגלו ראש כפיקה ולענין טומאת הבית ולא קשיא דר"מ אדר"מ כגון באשה שהיא מקשה בבית זה והוציאוה לבית אחר ויצא הראשון מת בבית שני והחזירוה לבית הראשון ויצא החי טהור הבית הראשון אע"פ שבתחלת קישוייה נפתח הקבר כיון דלא עיגלו ראש כפיקה והאי דפרישית בכי האי גוונא שהחזירוה משום סיפא דנקטה מתניתין בכלל שלה כגון שהחי יצא בבית הראשון אבל אסיפא אם יצא ראשון חי בבית הראשון והשני מת בבית שני טמא הבית ראשון דאע"ג דאין לנפלים פתיחת קבר כיון דיצא ולד אחר עדיף טפי דפתיחה טובא מחמת הלידה ונחשב המת הפנימי כאילו יצא לחוץ ור"מ סבר דמשום לידת הולד לא חיישי' וכיון דלא עיגלו ראש כפיקה הבית ראשון טהור אבל למאי דפרישית לענין טומאת ולד על כורחין איירי בבר קיימא דיש לו פתיחת קבר ולא אפשר לטהר במת אפילו לא עיגל ראש כפיקה מ"מ הרי יש כאן פתיחת הקבר משום ההוא דבר קיימא:
יצא הראשון מת - הולד הראשון יצא מת והולד השני יצא חי:
טהור - השני החי יד מטומאת מת, אם הוציאו המת מן הבית קודם לידת השני. דבעודו במעי אמו לא נטמא אף על פי שנפתח הקבר, דטהרה טו בלועה אינה מיטמאה:
הראשון חי והשני מת טמא - ואע"פ שהוציאו החי מן הבית קודם שנולד המת. דמכיון שיצא החי נפתח הקבר ונטמא מיד, דסוף טומאה לצאת:
בשפיר אחד טמא - כלומר אם יצאו שניהם כעין שפיר אחד טז שיצאו בבת אחת, טמא. שפיר, שליא שהולד נתון בה:
בשני שפירין - כלומר כעין שני שפירין זה אחר זה, אפילו ראשון חי ושני מת, טהור. דסבר ר' מאיר אע"פ שנפתח הקבר אין מטמא עד שיצא לאויר העולם יז. ואין הלכה כר' מאיר:
יצא הראשון מת והשני חי טהור. פי' הר"ב טהור השני החי מטומאת מת אם הוציאו המת מן הבית כו'. וכ"פ הר"ש גם הרמב"ם מפרש דטהור וטמא ירצה בו הנולד החי. והקשה הראב"ד בסוף הט"מ [הלכה י"א] דאיך אפשר בראשון מת ושני חי שיהא הולד טהור. והרי האשה טמאה ותטמא את הולד טומאת ערב. והיינו שנים טמאים במת. אדם במת. אדם באדם השני טמא טומאת ערב [כדתנן בפ"ק] ותו לא מידי ועוד טמא ממגע אמו שהיא טמאה טומאת לידה כטומאת נדה הלכך לא אפשר. ע"כ. וכתב עליו הכ"מ דבקושי' שניה איכא למימר דמא טהור דקאמר מטומאת מת. אבל קושיא קמייתא היא חזקה. ואפשר לומר דהב"ע בשהקיפו הרחם בפשוטי כלי עור שאינם מקבלים טומאה שנמצא שלא נגע העובר המת באשה ולא בכלים עכ"ל. וזה דבר זר ורחוק מאד ולא ידעתי למה לא תירץ ג"כ דמאי טהור דקאמר מטומאת שבעה וכלומר שהוא טהור ממגע המת עצמו [*ועיין לקמן] ומה שפי' הראב"ד דטמא וטהור על הבית הראשון נאמר כבר רצה הר"ש ג"כ לפ' כך. אבל דחהו מפני שבתוספתא מפרש דבטומאת ולד איירינן וכתב מהר"ם אע"ג דבפ' בהמה המקשה תנן האשה שמת ולדה במעיה ופשטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה. משום גזרה שמא יוציא ראשו. הכא לא גזרינן דדוקא בחיה שמתעסקת בו חיישינן שמא תגע בו בגילויו משיצא ראשו. והא ליכא למיחש גבי ולד החי. א"נ אפי' אם מטמא אף מה שבפנים כשיצא ראשו ניחא דאיכא למימר הכא מיירי שהחיה יודעת שלא נגע החי במת משיצא ראשו. אבל החיה אפי' אומרת ברי לי שלא נגעתי בו משיצא ראשו. חיישינן דלמא אגב דטרידא דלמא נגעה ולאו אדעתה. ע"כ. ומה שכ' הר"ב דבעודו במעי אמו לא נטמא. אע"פ שנפתח הקבר דטהרה כו'. לשון הר"ש דאין דרך טומאה ליכנס ועוד דטהרה כו':
הראשון חי והשני מת טמא. פי' הר"ב דמכיון שיצא החי נפתח הקבר ונטמא מיד דסוף טומאה לצאת. וכן ל' הר"ש ומשום שלא נתעגל [הראש] כפיקה הוצרך הר"ש לפרש דסוף טומאה לצאת. דכי נתעגל כפיקה פתיחת הקבר מטמא כאילו נולד. אבל הר"ב שמפרש לעיל כפירוש הרמב"ם פתיחת הקבר היינו שיצא לפרוזדור קשיא תרתי. חדא מאי האי דקאמר מכשיצא החי נפתח הקבר דלדידיה היינו יציאתו לפרוזדור. וכי ביציאת החי קא נפיק המת לפרוזדור. ועוד דאי הכי תו לא צריך לטעם דסוף טומאה לצאת. שמכיון שיצא לפרוזדור. כבר טימא הכל כאילו נולד. ולדידיה אין חלוק בין כפיקה ללא כפיקה ולכן לאה"ל להר"ב להעתיק דברי הר"ש. אבל ה"ל לכתוב כפי' הרמב"ם שמפרש שאם החי יצא ראשון. א"א שלא יגע בו המת משיצא לאויר העולם מפני שהוא מתגלגל אחריו כאבן שאין בו רוח חיים כדי להעמיד עצמו. כ"כ בחבורו [שם]. וז"ל בפירושו בנא"י ההפרש בין יציאת החי תחלה או יציאת המת תחלה כו'. הוא שהולד החי ידחה עצמו ויעזור ביציאתו כשהוא שלם וקודם זה יחזיקהו הטבע עד שישלם יצירתו. והמת כבר עזב אותו הטבע ולא החזיקהו. אבל תדחהו כאשר יכבד עליו וינידהו. כמו הדבר המאוס שהטבע משליכו וכאשר יצא הולד ראשון מת הנה נאמר הטבע דחהו. ולא ידחה החי. אבל החזיק בו. ולאחר שיצא מת נתעורר החי ליציאה. ולא נגע במת *)בענין יציאתו. ואם קדם החי היציאה. הנה זה המת יצא אחריו בלי ספק. לפי שהכח לא יחזיקהו. אמנם יצא אצל פתיחת הרחם נמשך לחי ודבק אליו. ולזה יטמאהו אצל היציאה ע"כ. [*וז"ש הרמב"ם משיצא לאויר העולם איכא למשמע מיניה שכל שעודו אפי' בבית החיצון. עדיין בכלל פתיחת הקבר הוא. ובאמת שבמשנתינו דלעיל. אין הכרע לא מפירושו. ולא מחבורו. לפי שלא הזכיר רק יציאה סתם. ויש לפרשו חוץ לפרוזדור ולבית החיצון. או לפרשו חוץ לכל אף חוץ לבית החיצון. אבל ממ"ש שם בחבורו על משנת בהמה המקשה גזירה שמא תגע בו משיצא [חוץ] לפרוזדור. אין לומר שכונתו חוץ לכל. ואף לבית החיצון ושיהיה הבית החיצון אף בכלל פרוזדור כפי' הר"ש וא"כ כר"מ אתיא. וכמו שאכתוב עוד לקמן. ואין הל' כר"מ כדכתב בפי'. ואף בחבורו לא כתב לדברי ר"מ. ולכן העיקר אצלי שסובר כפירש"י דמשיצא לבית החיצון מטמא וזהו חוץ לפרוזדור. והא דכתב הרמב"ם במשנתינו זאת. א"א שלא יגע בו המת משיצא לאויר העולם. איידי דרישא שכתב שם. וז"ל [שם בחיבורו] אם המת יצא ראשון החי טהור. שהרי לא נגע בו משיצא לאויר העולם. והתם צריכא למימרא שאף אם נאמר שבעוד המת בין כותלי הרחם. דהיינו בית החיצון שאז אין החי נדחה והטבע מחזיקו. אבל כשיצא המת יצא החי. ושוב אין הטבע מחזיקו. ויוכל להיות שיגע במת באויר העולם. הלכך אמר שזה אינו. שאם לא נגע בו בעודו בבית החיצון לפי שהטבע החזיקו להחי. הנה כשיצא המת יפול כאבן מבלי עכוב. וא"א שהחי יגע בו כי יש בו רוח חיים. ומעמיד עצמו קצת קצת ומש"ה נמי נקט בסיפא ג"כ שלא יגע בו כו'. משיצא לאויר העולם. אבל אה"נ. דאפי' קודם שיצא לאויר העולם כשנגע בו המת בבית החיצון נטמא ג"כ וזהו כמו כן א"א שלא יגע בו. זהו מה שנ"ל בפי' דברי הרמב"ם. ובזה יש לתמוה על הכ"מ. שלא העיר לפרש יציאת אויר העולם כי היכי דלא תקשה דבריו אהדדי]:
[*בשפיר א' טמא. פי' הר"ב כלומר אם יצאו שניהם כעין שפיר אחד כו'. וכ"פ הר"ש. וטעמא דשפיר אינו מעלה ולא מוריד שאם יצאו בבת אחת אע"פ שיהיו בשני שפירים מ"מ נוגעים זה בזה ואין טעם לומר שהשפירים מפסיקים. ועיין לקמן]:
[*בשני שפירים. פי' הר"ב קסבר ר' מאיר אע"פ כו'. אין מטמא עד שיצא לאויר העולם. וכ"פ הר"ש. ומסיים כרבי ישמעאל דאמר בפרק בהמה המקשה [דף ע"ב]. וכל אשר יגע על פני השדה (במדבר יט) להוציא עובר במעי אשה. ודלא כר"ע דאמר התם עובר במעי אשה טמא דאמר קרא (שם) הנוגע במת בנפש האדם. איזהו מת שבנפשו של אדם הוי אומר עובר שבמעי אשה [פירש"י על פני השדה משמע גילוי. להוציא עובר שהוא טמון. במת בנפש. מת שהוא בתוך נפש אחרת] והשתא כו'. לא צריכינן לאוקמה לההוא דבהמה המקשה בשלא עיגלו ראש כפיקה. דאיכא לאוקמא כרבי ישמעאל וכר"מ ובכל ענין. ע"כ. ומעתה הר"ב שפירש גם כן בבהמה המקשה דכל שלא יצא חון לפרוזדור טהור. וההיא כרבי ישמעאל כמ"ש שם [ד"ה ר"י] וכן לא פי' התם דדוקא כשלא נתעגל כפיקה. וגם בכאן הוא מטמא אף כשלא נתעגל כפיקה. תקשה דאתיא דלא כהלכתא ומאי דוחקיה לאוקמא כר"ע דמטמא מן התורה מגזירת הכתוב. ואדרבה בסוגיא דהתם אמרינן לא תימא ר"ע היא כלומר ולא ר' ישמעאל. וא"ת אשה אמאי טהורה כבר פירש"י הטעם באותה סוגיא דף עב. דחיה טמאה משום דטומאה בלועה מטמאה וטהרה בלועה מיטמאה ואשה טהורה משום דמגע בית הסתרים היא. עכ"ל. ולי ק"ק דהא טומאה בבית הסתרים חמירא מבמקום בלוע דבלוע חשיבא כמאן דליתא. ובבית הסתרים יש לה טומאת משא. כדאיתא בהדיא בפרק יוצא דופן דף מב ע"ב. ולכן נ"ל דמפשטי' דקרא איכא למילף דלא מטמא אלא אחר הנוגע. דכן כתוב והנוגע במת בנפש. משמע אבל הנפש עצמו שהמת בתוכו אינו מתטמא. שהוא כמו שאר טומאות בלועות שאין מטמאות לשבו הם בלועים. כך נ"ל. ויש להתוס' שיטה אחרת בפלוגתא דר"י ור"ע ואין להאריך כאן. ועוד דאפי' כי קא מפרש למתני' כר' ישמעאל אכתי לא ה"ל להר"ב למשתק שם בבהמה המקשה לפרש שהיא כיחידאה ואינה הלכה. אלא ודאי מהא שפיר מוכח שהר"ב מפרש חוץ לפרוזדור בא' משני הפירושים האחרים שכתבתי לפי לשון הרמב"ם. או שהשמיט חוץ בכוון. או שהוא השמטת הסופר וא"כ ר"מ הוא שסובר לחודיה עד שיצא לאויר העולם. ולאו דאתיא כר"י כדברי הר"ש שג' מחלוקות בדבר ר"ע ור"י ור"מ. ועוד נראה בעיני שהר"ב מפני שלא ראה להרמב"ם שפי' כלום בדר"מ. משום כך העתיק לפירושו של הר"ש. אבל לפי דעתי אילו היה דעת הרמב"ם בדר"מ כדפי' הר"ש לא ה"ל למשתק מלפרש דשפיר אחד ושני שפירים לאו דוקא אלא כעין כו'. דכל כי האי צריך לאודועי ולפרושי. אלא ודאי שדעת הרמב"ם בדר"מ כפשטן. דאה"נ דמחלק בין שנולדו שניהם בשפיר אחד דהשתא נגעי בהדדי. ובין שנולדו בשני שפירים. ואע"ג דת"ק אינו מחלק משום דס"ל דשפיר אינו מעלה ולא מוריד. כמ"ש לעיל. ר"מ מצי סבר דשפיר הואיל ואינו מגוף הולד. כי נולדו בשני שפירים הוו השפירים כלבושי'. והוו כי הא דתנן במ"ב דפ"ק. ג' כלים במת וכלים בכלים ואדם בכלים אינו טמא אלא טומאת ערב. ומאי טהור נמי דקאמר ר' מאיר טהור מטומאת ז' וכדתרצתי לעיל לדבריו של הרמב"ם בטהור דת"ק. וכמו דלעיל בדברי ת"ק לא הוצרך הרמב"ם לפרש דטהור מטומאת ז'. ה"נ בדר"מ. ותרווייהו ת"ק ור"מ שניהם לדבר א' נתכונו באמרם טהור. ופלוגתייהו בשפירים. אי הוי הפסקה בנגיעה. אי לא. ואתי השתא נמי שפיר מאי דמקשה הר"ש לפי פירושו. וז"ל ומיהו תימה דקשיא דר"מ אדר"מ דבפרק הלוקח בהמה אמר רבי מאיר כפיקה של שתי [וכלומר לפרש כפיקה דמתני' דלעיל מטמא בפתיחת קבר] [והא] ר"מ אפילו בנפתח הקבר טהורי מטהר עכ"ל ולדידי ניחא ואין כאן שום תימה. דרבי מאיר אינו חולק כלל על ת"ק בענין מתני' דלעיל. ואילו היה דייק הר"ב הכי לא ה"ל מן הצורך לכתוב לפירוש הר"ש כלל. וא"ת ר' ישמעאל מאי איצטריך לקרא דעל פני השדה. הא טומאה בלועה ילפינן לה ממשמעות הכתוב (ויקרא יא) והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה כו'. כדמייתי לה הר"ש בסוף מסכת מקואות. כבר הרגישו התוס' [דחולין דף ע"ב ד"ה גזירה] בזה ולפי שיטתם שרמזתי לעיל שיש להם בפלוגתא דר"ע ור"י ניחא אבל לשיטתינו דאליבא דפירש"י מי ניחא. ונ"ל דר"י ס"ל דההיא לא מכרעא דדלמא קרא מיירי דוקא לאחר שנתעכלה דלטהר. וכי לא מוקמינן לכמה וכמה מקראות שלא כמשמען ולהכי איצטריך לקרא דהכא והשתא איגליא לן נמי דההוא [קרא] דוהאוכל מנבלתם. מיירי בכל גווני. ואפי' כי אכל סמוך לשקיעת החמה. נ"ל]:
(יג) (על המשנה) טהור. אפילו מת ולדה בתוך מעיה, אינו מטמא עד שיצא לחוץ. הר"ש. ועתוי"ט שהאריך בזה:
(יד) (על הברטנורא) וקשה, דהרי האשה טמאה ותטמא את הולד טומאת ערב, והיינו שנים טמאים במת רתנן בפרק קמא. ועוד טמא ממגע אמו שהיא טמאה טומאת לידה. הר"א. וקושיא השניה יש לומר, מאי טהור, מטומאת מת. כ"מ. וקושיא הראשונה, יש לומר, מאי טהור, מטומאת מגע מת שהוא טומאת שבעה. ועתוי"ט:
(טו) (על הברטנורא) לשון הר"ש, דאין דרך טומאה ליכנס, ועוד דטהרה כו'. ועתוי"ט:
(טז) (על הברטנורא) וטעמא, דשפיר אינו מעלה ולא מוריד, שאם יצאו בבת אחת אע"פ שיהיו בשני שפירים מכל מקום נוגעים זה בזה. ואין טעם לומר שהשפירים מפסיקים:
(יז) (על הברטנורא) עתוי"ט שהאריך כאן מסוגיא דחולין דף ע"ב:
בפי' ר"ע ז"ל דבעודו במעי אמו לא נטמא אע"פ שנפתח הקבר דאין דרך טומאה ליכנס ועוד דטהרה בלועה אינה מיטמאה כך צ"ל. וספר אחר דטומאה בלועה אינה מטמאה ושניהם נכונים:
עוד בסוף פי' ר"ע ז"ל. דר"מ ס"ל אע"פ שנפתח הקבר אין מטמא עד שיצא לאויר העולם. אמר המלקט כר' ישמעאל דאמר בפרק בהמה המקשה כו' וכתב הר"ש ז"ל והשתא הא דפליגי ר' ישמעאל ורבי עקיבא בנפתח הקבר פליגי אבל לא נפתח לכ"ע טהור דכגופה דמי וכר' מאיר ע"כ ות"ק דמתני' היינו ר' יוסי כדמוכת מן התוספתא:
יכין
יצא הראשון מת והשני חי: שילדה תאומים. הראשון נולד מת והשני נולד חי:
טהור: ר"ל אם הוציא הראשון המת מן הבית ואח"כ נולד החי. והרי הוא טהור מטומאת ז' דאף שהולד הראשון כבר מת במעי אמו. והרי נגע בו אז החי שבצדו. טומאה בלוע הוא ואמ"ט. ואע"ג שאחר יציאת הראשון היה נשאר הרחם פתוח בין לידת המת ללידת החי. ואיך לא יטמא החי שברחם מהמת שכבר נולד והוא בבית. דאע"ג דאין דרך טומאה להכנס. היינו רק כשהטהרה הוא במקום הסגור. אבל הכא כשהרחם פתוח טפח. הרי ודאי התפשטה הטומאה מהבית לתוך הרחם דרך הפתח פתוח טפח. נ"ל דדוקא לטומאה בלוע אמרינן [לעיל ריש מ"ד] דמשנפתח הקבר הו"ל כיצא. מדאיכא נמי סברא דסוף טומאה לצאת. אבל לגבי טהרה בלוע אף שנפתח הקבר. אע"ג שגם הוא סופו לצאת מעצמו. אפ"ה כל עוד שלא יצא לא הו"ל כיצא. ולהכי אף שהרחם פתוח טפח ותתפשט הטומאה שם מהבית. אפ"ה כיון דהולד כלא יצא דיינינן ליה. והו"ל טהרה בלוע שאמק"ט כדאמרינן בבלע טבעת טהורה ונכנס באהל המת דנשארת בטהרתה [עי' סוף מקואות וחולין עא"א]. ואת"ל עכ"פ נימא עובר ירך אמו ומדהאם נעשת אה"ט. גם ולדה שברחם נעשה אה"ט. י"ל בשעת לידה שכבר נעקר הולד לצאת לא אמרינן עובר ירך אמו [ועתוס' ב"ק מז"ב ד"ה מ"ט]:
טמא: אף שהוציאו החי מהבית קודם שנולד המת עכ"פ מיד שנפתח הקבר להראשון החי הו"ל גם המת שעדיין בהרחם כיצא וטימא לכל אשר בהבית. ואפי' בעוד החי תחוב בפה הרחם וסותמו. אפ"ה מדעכ"פ החי מק"ט. וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה שלא יטמא המת שברחם את כל מה שבבית. וכ"ש שנטמא הילד החי בשעה שיצא. [והר"ש והר"ב כתבו דלהכי חי טמא משום שכשנפתח הרחם סוף טומאה לצאת. ותמהני דסוף טומאה לצאת לא שייך רק כשחדר הפנימי נעול [וכרפ"ד] אבל בפתוח ממילא מתפשטת הטומאה מחדר לחדר דרך הפתח טע"ט. ותו.כיון שנפתח הקבר והו"ל כילוד. אפי' לא נימא סוף טומאה לצאת. הרי גוף האם שמק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה והו"ל כאילו מונח המת בהבית ונטמ' כל מה שבבית]:
טהור: דס"ל לר"מ דדוקא כשנולדו בשפיר א'. להכי מדמונחין שניהן בכיס א' על כרחך שלא נסגר פי הרחם בין לידת ראשון החי ללידת השני שמת. נמצא שפתיחת הקבר להראשון היה ג"כ פתיחת הקבר להשני. לפיכך כשנולד הולד החי. הו"ל גם השני המת כאילו כבר יצא וטימא להחי מיד כשנולד. אבל כשנולדו בב' כיסין. שנסגר הרחם בין לידת ראשון להשני. להכי אין פתיחת הקבר של הראשון מועיל שיהיה עי"ז גם המת הבא אחריו דינו כאילו כבר יצא. להכי אמרינן החי טהור. ואע"ג שהקבר היה פתוח טפח. אפ"ה לא התפשטה טומאה מהמת שבתוך הרחם. לתוך הבית. דמדהו"ל עכ"פ כאילו לא יצא. הרי טומאה בלועה אין בה טומאה כלל [ועי' רב"א]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת