משנה אהלות ה ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ה · משנה ג | >>
היתה שלמה, בית הלל אומרים מצלת על הכלג.
בית שמאי אומרים, אינה מצלת אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס.
חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
הָיְתָה שְׁלֵמָה,
- בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- מַצֶּלֶת עַל הַכֹּל.
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- אֵינָהּ מַצֶּלֶת,
- אֶלָּא עַל הָאֳכָלִים וְעַל הַמַּשְׁקִים,
- וְעַל כְּלֵי חֶרֶס.
- חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי:
היתה שלמה -
- בית הלל אומרין:
- מצלת על הכל.
- ובית שמאי אומרין:
- אינה מצלת, אלא - על האוכלין, ועל המשקין, ועל כלי חרס.
- חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
- בית הלל אומרין:
מצלת על הכל - רוצה לומר כל מה שבעליה ההיא הוא טהור, לפי שהקדרה השלימה חצצה בפני הטומאה.
ובית שמאי אומרים, שכל מה שבעליה הוא כמו הדבר שיהיה בכלי המוקף צמיד פתיל ונתון באוהל המת, ותהיה זאת הקדרה וכל מה שבעליה בדמיון דברים אשר הם בכלי חרס מוקף צמיד פתיל ונתון באוהל המת שהוא אינו מציל אלא על האוכלים ועל המשקין ועל כלי חרס, ולזה אם יהיה בעליה ההיא אוכלין ומשקין וכלי חרס הנה הם טהורים, ומה שהוא זולת זה הוא טמא, לפי זאת סברת בית שמאי בכלי חרס המוקף צמיד פתיל ונתון באוהל המת שהוא אינו מציל אלא על אוכלים ומשקים ועל כלי חרס. ובית הלל אומרים, מציל על הכל, ולזה אמר בכאן בקדרה שהיא מצלת על כל מה שבעליה.
וכבר חזרו בית הלל לדעת בית שמאי בכלי חרס המוקף צמיד פתיל, ולזה חזרו בכאן לעניין כל מה שבעליה, והיות זאת הקדרה תציל כל מה שבעליה בהיותה סותמת הנקב לבד, ואף על פי שאין שם צמיד פתיל סביבה להיותה חוצצת בין אוהל לאוהל. וזה השורש הוא מבואר בסיפרי באמרם "כלים מצילין בצמיד פתיל באוהל המת, ואוהלים בכיסוי", ושמור זה השורש בכל מה שיבוא לך בזה הפרק וזולתו.
וכבר בארנו טעם מחלוקת בית שמאי ובית הלל בזה הכלי חרס בהלכה האחרונה מהפרק הראשון מעדיות ובעשירי מכלים. וביארנו כל זה השורש:
בקדירה של עם הארץ והטעם מפורש פ' חומר בקודש (דף כב.) וכעין משנה זו שנינו במס' כלים פ' תשיעי (מ"ב) חבית שהיא מליאה משקין טהורים ומניקת בתוכה ושם פירשתי זו וזו:
מצלת על הכל - על כל מה שבעליה. שהיא חוצצת בפני הטומאה:
אינה מצלת אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס - בקדירה של עם הארץ מיירי. וטעמייהו דבית שמאי משום דכליו של עם הארץ טמאין הם אצל חבר, וכל כלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה. ולפי שעם הארץ מחזיק הכלים שלו בטהור, אמרינן ליה שהוא מציל על אוכלים ומשקין וכלי חרס שבעליה, דלנפשיה בלבד הוא דמטהרינן להו, שהרי החברים בדלים מהם וממגעם ובלאו הכי נמי כל מאכלם טמא. אבל שאר כלים שיש להם טהרה במקוה, אם תטהרם הרי הוא משאילם לחבר וישתמש בהם בטבילה לחודה בלא הזאה שלישי ושביעי:
היתה שלימה. ואע"פ שאין שם צמיד פתיל סביבה. אמרו בספרי כלים מצילים בצמיד פתיל באהל המת. ואהלים בכסוי. הרמב"ם:
בית הלל אומרים מצלת על הכל. בבבא דבסמוך ובכל דוכתא מקדים ב"ש לב"ה. והכא מקדים ב"ה לב"ש. נראה דמשום דב"ה משוין דבריהם דקאמרי מצלת על הכל מש"ה מקדים להו ובבבא דלעיל דבסמוך. מקדים ב"ש דמשוו למדתייהו. מהר"ם:
אינה מצלת אלא על האוכלים כו'. כתב הר"ב בקדרה של ע"ה מיירי. ולא פי' כן במ"ב פ"ט דכלים. ובסוף פ"ק דעדיות. ושם הארכתי בס"ד:
(ג) (על המשנה) מצ, לת וכו'. ואע"פ שאין שם צמיד פתי, ל סביבה, דבלים מצילים בצמיד פתיל, ואוהלים בכסוי. הר"מ. ועתוי"ט:
היתה שלימה בה"א וכו'. כעין משנה זו שנינו פ"ט דמסכת כלים וצריך לתת טעם אמאי איצטריך תנא לאשמועינן פלוגתא דב"ש וב"ה וחזרת ב"ה כאן ושם. ועי' במ"ש שם בכלים פ"ט סי' ב' בשם מהרי"ק ז"ל דלפירוש הרמב"ם ז"ל לא הוו תרתי בחד עניינא. ולקמן ברפ"ח כתבתי בשם הרא"ש ז"ל דמיירי שאין הטומאה תחת הקדרה אלא מן הצד:
בפי' ר"ע ז"ל צ"ל שהוא מציל על אוכלין ומשקים וכלי חרס שבעלי' ושבתוכי דלנפשי' בלבד וכו':
יכין
היתה שלימה: ומונחת על הארובה או תחובה בו וסותמתו וגבה שאמק"ט פונה נגד הבית שהטומאה בו:
ב"ה אומרים מצלת על הכל: על הקדירה בעצמה ועל כל מה שבעליה. מדחוצצת בפני הטומאה. והא דהקדים בבבא זו דברי ב"ה לב"ש דלא כבכל דוכתא. ה"ט מדמייתי כאן במ"ג וד'. ג' אופנים. דהיינו קדירה. לגין. עריבה. ובכולהו פליגי ב"ה וב"ש. דחד טעמא איכא בכולהו. והרי בכולהו ג' חזרו בהן ב"ה והודו לב"ש ואילו הוה נקט הכא דברי ב"ה בתר דברי ב"ש. הוה סד"א דרק בתרי מילי בתרייתא הודו ב"ה. ולהכי נקט הכא דברי ב"ה תחלה. ואח"כ כל מילי דב"ש ומסיים אכולה וחזרו. לאשמעינן דבכולן חזרו:
בש"א אינה מצלת אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס: דבשאר מילי גזרו שמא יעמידו על הארובה קדירת ע"ה. דהיא טמאה להחבר. דהע"ה מחסרון ידועתו אינו נזהר משאר טומאות. ולפיכך מדהיא טמאה אינה חוצצת בפני הטומאה. ואפ"ה אמרנו שחוצצת על אוכלין ומשקין וכ"ח שלא יתטמאו. משום דהנך רק לעצמו טהרנום. דהרי גם אם לא ידענו בהם שום חשש טומאה לא יקח אותם החבר מהע"ה אלא לצרכו טהרנום. והרי הוא מחזיק כליו בחזקת טהרה. ולפיכך כ"ח שלו חוצץ לכל דברים שהם לצרכו. אבל שאר כלים שאפשר שישאילם החבר ממנו ויסמוך על הטבילה שיטבלם מטומאת ע"ה קודם שישתמש בהם. והרי הנך כלים שנטמאו מהמת שבהבית צריכין טומאת ז' והזאה. לפיכך אמרו שאינן נצולין ע"י הקדירה זו אבל לא הסתפקו לומר שכשישאילן החבר מע"ה יהיו טמאין טומאת ז' ויזה עליהן. דהרי אין אדם משאיל כליו על זמן מרובה כזו. להכי אמרו שגם אצל הע"ה נטמאו ז' וצרוכין הזאה. נמצא שכשישאילן ממנו החבר. וישתמש בהן אחר טבילה שפיר קעביד. אבל משום לא פלוג אמרו שגם אצל חבר אין כ"ח מציל על שאר כלים [ועי' פ"ט דכלים מ"ב ומ"ש שם בס"ד]:
חזרו ב"ה להורות בדברי ב"ש: ל"ג הכא חזרו וכו'. רק בסוף מ"ד דכולהו ג' פלוגתות חד טעמא אית בהו. ובכולהו חזרו ב"ה בפעם א' וכן כ' רב"א:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת