משנה אהלות ג א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ג · משנה א | >>
כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית, רבי דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאים.
כיצד, הנוגע בכשני חציי זיתים מן הנבלה או נושאן.
ובמת, הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית, או נוגע בכחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו, מאהיל על כשני חציי זיתיםב, מאהיל על כחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו, רבי דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאין.
אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית, או מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית, טהורג.
אמר רבי מאיר, אף בזה רבי דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאין.
הכל טמא, חוץ מן המגע עם המשא, והמשא עם האהלה.
זה הכלל, כל שהוא משם אחד, טמא.
משני שמות, טהור.
כָּל הַמְּטַמְּאִין בְּאֹהֶל
- שֶׁנֶּחְלְקוּ
- וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ הַבַּיִת,
- רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס מְטַהֵר,
- וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים.
- שֶׁנֶּחְלְקוּ
- כֵּיצַד?
- הַנּוֹגֵעַ בְּכִשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים מִן הַנְּבֵלָה
- אוֹ נוֹשְׂאָן;
- וּבַמֵּת,
- הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת וּמַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת,
- אוֹ נוֹגֵע בְּכַחֲצִי זַיִת וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו;
- מַאֲהִיל עַל כִּשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים;
- מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו;
- רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס מְטַהֵר,
- וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.
- אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת
- וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת,
- אוֹ מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת
- וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת,
- טָהוֹר.
- וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת,
- אָמַר רַבִּי מֵאִיר:
- אַף בָּזֶה
- רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס מְטַהֵר,
- וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.
- אַף בָּזֶה
- הַכֹּל טָמֵא,
- חוּץ מִן הַמַּגָּע עִם הַמַּשָּׂא,
- וְהַמַּשָּׂא עִם הָאֹהֶל.
- חוּץ מִן הַמַּגָּע עִם הַמַּשָּׂא,
- זֶה הַכְּלָל:
- כֹּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד, טָמֵא;
- מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת, טָהוֹר:
- כֹּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד, טָמֵא;
כל המטמאין באוהל, שנחלקו והכניסן לתוך הבית -
- רבי דוסא בן הרכינס - מטהר,
- וחכמים - מטמאין.
- כיצד?
- הנוגע בכשני חציי זיתים מן הנבילה או נושאן,
- ובמת הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית,
- או נוגע בכחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו,
- מאהיל על כשני חציי זיתים,
- מאהיל על כחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו -
- רבי דוסא בן הרכינס - מטהר,
- וחכמים - מטמאין.
- אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית,
- או מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית - טהור.
- אמר רבי מאיר: אף בזה -
- רבי דוסא בן הרכינס - מטהר,
- וחכמים - מטמאין.
הכל טמא -
- חוץ מן המגע עם המשא, והמשא עם האוהל.
- זה הכלל -
- כל שהוא משם אחד - טמא,
- ומשני שמות - טהור.
בעבור שקדם מאמר רבי דוסא שלא יתחברו אצלו החלקים הנבדלים להשלים בהן שיעור לטמא בטומאת אוהל, התחייב דרך משל שילמדך בו שזהו סברתו גם כן בכל מיני הטומאות, רוצה לומר טומאת מגע וטומאת משא במת ונבלה.
ודע שהאדם החי כאשר האהיל על המת כבר נטמא, כמו שהתבאר בזאת המסכתא.
ובזאת המשנה [סתירה לכאורה] בתחילת העניין, וזה:
- שאמר שאם נגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית או נגע בכחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו, או יהיה עמו באוהל כמו שיהיה האדם וחצי זית תחת האוהל ויוציא אבר מאיבריו חוץ מן האוהל ונגע בחצי זית, הנה זה הוא טמא אצל חכמים, ויורה זה שנוגע ומאהיל הוא דבר אחד אצלם, שאלו שני מינים משם אחד הוא.
- עוד אמר אחר זה, אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור, וזה יורה שנוגע ומאהיל אינו משם אחד.
- וביארו בתלמוד זה והבדילו הדין בו, וזה:
- שנוגע ומאהיל שני שמות כמו שאמר, אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור.
- אמנם אמרו תחילה "ובמת נוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית, שהוא טמא", וזה בתנאי זכרנו שם, והוא שיהיה תיבה נתון על גבה חצי זית מן המת, והטמנה שניה למעלה ממנה וביניהם פחות מגובה טפח, וההטמנה העליונה מאהילה על זה החצי זית, עוד נגע חצי זית אחר מן המת בהטמנה העליונה, הרי זה מתטמא. וזהו ההפרש בין אבר מן החי ובין אבר מן המת בזאת ההטמנה העליונה, שהוא יטמא לפי שיתחבר חצי זית שנגע בו לחצי זית שהאהיל עליו וכאילו נגע בו כזית מן המת. ואמנם היה זה להיותו גבוה על זה החצי זית בפחות מטפח, אשר הוא פחות משיעור האוהל כמו שהתבאר לך, וחשבנו ששני חצאי זיתים נגעו בו. אולם אם היה בין שני אלו ההטמנות פותח טפח אשר הוא שיעור האוהל לא יהיה טמא, לפי שנוגע ומאהיל שני שמות. וכן אמרו בתלמוד "בטומאה רצוצה בין שני מגדלין עסקינן, ואין בהן פותח טפח".
- וביארו בתלמוד זה והבדילו הדין בו, וזה:
וכן אם נגע גם כן חצי זית בהטמנה השפלה ויהיה חצי זית אחר למעלה ממנו, רוצה לומר תקועה בקרקעית המגדל העליון, וביניהן פחות מטפח, הנה הוא גם כן תטמא על אלו הפנים אשר זכרנו, בהיותנו חושבים הכל נגיעה לקורבתה פחות מטפח לחצי זית אחר מהדבר אשר האהיל או הואהל עליו. אולם מאהיל ונוגע הנה לא יצטרף אצל החכמים, כמו שעשו דמיון ואמרו "אבל הנוגע בכחצי זית" וכו'. וחלק רבי מאיר על תנא קמא, ואמר שחכמים גם כן יסברו שאוהל ונגיעה מצטרפים.
ואין הלכה כרבי מאיר.
והבין מכל זה, שנוגע בחצי זית ומאהיל על חצי זית טהור, ואם היה בין הטומאה והדבר אשר האהיל עליו פחות מטפח, הנה הוא כאילו נגעה בו ונחשבה נגיעה להתחברו עם זולתו, לפי מה שקדם ביאורו אצל החכמים. אולם רבי דוסא שאומר הנה הוא טהור, ידמה אותו בדמיון נוגע ומאהיל, ואצל החכמים כנוגע בשני חצאי זיתים בבת אחת.
והלכה כחכמים:
הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבילה או נושאן. תימה פתח באהל ומפרש נבילה נבילה מאן דכר שמה ועוד דתנן פ' העור והרוטב (דף קכד.) גבי עור מן הנבילה היו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר לא במגע ולא במשא ואמר רבי יוחנן בגמרא (שם:) רבי דוסא בן הרכינס ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד דתנן כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסם לתוך הבית רבי דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין לאו אמר רבי דוסא בן הרכינס התם אין מאהיל וחוזר ומאהיל הכא נמי אין נוגע וחוזר ונוגע והשתא מה לו לדקדק מאהל הא בהדיא קתני בנבילה גופה דאין נוגע וחוזר ונוגע ועוד מאי אמרו דבר אחד אדרבה מיפלג פליגי דרבי ישמעאל מטמא במשא ורבי דוסא מטהר אפילו בגופא מטהר וכי תימא משום דהתם קיימי בעור ומחברן לענין משא אבל הכא בלא עור דמפורדין לגמרי אכתי הא דמוקי התם רבי עקיבא מטהר כרבנן דהכא קתני מודה רבי עקיבא בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם שהוא טמא ומפני מה רבי עקיבא מטהר מפני שהעור מבטלן למאן מודה אדרבה בהא רבי ישמעאל אפילו במשא טהורי קא מטהר ואי לא גרסינן הכא נבלה ניחא והך משנה איתא במסכת עדיות (פ"ג מ"א) ולא גרסינן ליה ומיהו אפילו גרסי' ליה לא קשיא ליה מידי דהתם במרודד והכא בשאינו מרודד כדאי' התם דאמר עולא שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפי' הוליך והביא כל היום כולו טהור דכתיב נישא וקרינא נושא בעינן נושא והוא דנישא [בבת אחת] ופריך עלה ממתניתין דהעור שיש עליה שני חצאי זיתים דמטמא במשא לרבי ישמעאל (כמה הא) דמודה ר' עקיבא בשר חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטם שהוא טמא ומשני דתרוייהו במרודד שיש חצי זית בעור וחצי זית אחר רחוק ממנו (רביעית) ורצועת בשר מרודד מזה לזה ומחברתן וכן בקיסם שמע מינה דכי נחלקו לגמרי טהור:
הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית. בפ' העור והרוטב (דף קכח.) רוצה לדקדק מכאן דאהל ומגע חד שמא הוא מדטמאי רבנן דאי תרי שמי מי מצטרפי והתנן כל שהוא משום שם אחד טמא משני שמות טהור והדר דייק מסיפא דקתני אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור אלמא תרי שמי נינהו מדלא מצטרפי ורישא (צ"ל ומשני דרישא) בטומאה רצוצה בין שני מגדלין עסקינן ואין ביניהם פותח טפח דכולה נגיעה היא וסיפא דטהור בשאינה רצוצה דתרי שמי נינהו ולא מצטרפי ורבי מאיר דמטמא קסבר דאהל ונגיעה חד שמא הוא ומצטרף: וד"א מאהיל עליו [ועל] החצי זית. (למאי מאחר דאין חלוקים ברצוצ' והך בשאינה רצוצה) [דברים אלו המה יתר] יש תימה למה שינה מענינא דרישא ומאי אבל דקתני מאחר דאין חלוקין אלא שזו רצוצה וזו אינה רצוצה:
מגע עם המשא. כגון דנגע בחצי זית והסיט חצי זית:
משא עם האהל. שהיסט חצי זית והאהיל על חצי זית:
שם אחד. כגון מגע ומגע או משא ומשא או אהל ואהל:
כל המטמאין באוהל - האמורים לעיל בריש פרק ב':
שנחלקו - שיעוריהן לחצאין:
והכניסן - כשהן מחולקים:
לתוך הבית - דהיינו לתוך אוהל אחד:
רבי דוסא בן הרכינס מטהר - דסבר לא מצטרפי לכשיעור:
הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבילה - פתח באוהל ומפרש בנבילה, לומר לך דכי היכי דסבירא ליה לרבי דוסא שאין מצטרפין לטומאת אוהל, הכי נמי סבירא ליה דאין מצטרפין לטומאת מגע ומשא, בין במת בין בנבילה:
הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית - שהמאהיל על המת, טמא כאילו היה עם המת באוהל. ובגמרא בפרק העור והרוטב מוקי הנך מאהיל דרישא בטומאה רצוצה, שאין בין הטומאה ובין האוהל פותח טפח, ומשום הכי חכמים מטמאין, דכולה נגיעה היא. וסיפא דאמר אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו וכו' דמודו רבנן דטהור, מיירי כשיש פותח טפח א בין הטומאה ובין האוהל, דבהא מודו רבנן דאין מצטרפין, דנגיעה ואוהל שני שמות הן, וכל שהן משני שמות אין מצטרפין. ור' דוסא סבר דאפילו בטומאה רצוצה אין מצטרפין, ולא אפילו למגע ומגע. ואין הלכה כר' דוסא:
אמר ר' מאיר אף בזו ר' דומא מטהר וחכמים מטמאין - ר' מאיר פליג אתנא קמא דאמר דכשיש פותח טפח בין הטומאה ואוהל מודו רבנן דטהור ואין מצטרפין, ואמר איהו דאף בזו פליגי רבנן על ר' דוסא ואמרי דנגיעה ואוהל חד שמא הוא ד, הלכך מצטרפין לכשיעור ומטמאין. ואין הלכה כר' מאיר:
חוץ מן המגע עם המשא - כגון שנגע בחצי זית והסיט חצי זית:
והמשא עם האוהל - שהסיט חצי זית והאהיל על חצי זית:
משם אחד - כגון מגע ומגע משא ומשא אוהל ואוהל ו:
הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית. פירש הר"ב שהמאהיל על המת טמא. כאילו היה עם המת [באהל]. דהכי דרשינן במסכת נזיר פכ"ג דף נג. על פני השדה זה המאהיל על פני המת. וכמ"ש כבר בסוף מתניתין ה פ"ק דכלים. ומ"ש הר"ב ובגמרא בפרק העור והרוטב [דף קכה] מוקי לה בטומאה רצוצה כו'. פירש רש"י כל דבר שאין לו מקום ריוח. קרי רצוץ ופחות מטפח לאו חלל הוא ונקרא מה שבתוכו רצוץ. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל הנוגע בכחצי זית כו' מיירי בשיש פותח טפח כו'. וכתב הר"ש יש תימה למה שינה מענינה דרושא. ומאי אבל דקתני. מאחר דאין חלוקים אלא שזו רצוצה וזו אינה רצוצה. ע"כ. והתוס' דהעור והרוטב מתרצים. אבל לדבריהם טומאה רצוצה היינו שתהא רצוצה בין שני מגדלים. והאדם מאהיל על המגדל העליון ומכיון שהטומאה רצוצה כמאן דמלי טומאה והוי כנוגע. וכך פירש"י. ולפיכך מתרצים. דלהכי לא תנן. אבל אם אינה רצוצה טהור. משום דאתא לאשמעינן דאפילו שני מגדלים דומיא דרישא לא הויא טומאה רצוצה בהמשכה ע"י דבר אחר. דתרתי בעינן בין ב' מגדלים וגם שהוא עצמו מאהיל על הטומאה. או הטומאה עליו. ע"כ. אבל אין נראה שזו סברת הר"ב והר"ש אלא דחדא מלתא הוא. דאותו דבר שהטומאה רצוצה מתחתיו. הוא שאנו אומרים בו דהוי כנוגע. ואם הטומאה בין שני מגדלים הרי מגדל העליון הוא שטמא [*משום נוגע בחצי זית הרצוץ ונוגע בחצי זית שעליו] והכי אסברה לה הרמב"ם בפירושו. ואי נמי שהאדם מאהיל על טומאה בלא פותח טפח הרי הוא טמא כשיגע עוד בחצי זית אחר. ומצאתי בדברי מהר"ם. שכתב וז"ל. ונ"ל דלהכי [*לא] קתני לישנא דרישא הנוגע בכחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו או הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית טהור לד"ה. אלא נקט בהאי לישנא לאשמעינן דבשאינה רצוצה עסקינן. דמדנקט וד"א מאהיל עליו ועל כחצי זית. מכלל דלאו רצוצה היא. דאין ד"א מאהיל עליו ועל כחצי זית אא"כ אינה רצוצה. ומכלל דרישא דלא קתני הכי. דרצוצה היא. ע"כ. ועיין לקמן:
מאהיל על כשני חציי זיתים. יש לתמוה דלא תנן נמי ההיפך או כשני חציי זיתים מאהילים עליו. ולא מיבעיא דברצוצה ודאי דכך לי שהטומאה עליו או תחתיו כיון דהכל משום נגיעה הוא. אלא אף באהל כך הוא מטמא כשהטומאה מאהלת עליו. כמו כשהוא מאהיל על הטומאה. דמאי שנא. דכיון דגלי לן קרא דמאהיל על הטומאה מטמא. ולא בעינן דוקא אהל שיאהיל על הטומאה ועליו. א"כ ה"ה כשהטומאה מאהלת עליו. דמאי שנא. וכ"כ הרמב"ם בגדר טומאת אהל שהוא על א' מג' דרכים שהאדם או הכלי מאהילין על המת או שהמת האהיל עליהן או שהיה המת עמהם תחת אהל אחד. כמ"ש בפ"א מהט"מ [הלכה י] גם בפירושו לרפ"ה אלא שיש שם חסרון ובנא"י הוא מוגה:
או מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור. לדברי התוס' דמפרשים סיפא נמי בטומאה רצוצה ניחא. דהאי דקאמר מאהיל על כחצי זית בטומאה רצוצה היא דה"ל כנגיעה. ואידך ה"ל אהל המשכה והוא שני שמות. וכ"פ הראב"ד ברפ"ג דעדיות. אבל לסברת הר"ב ודעימיה. דכולה סיפא באהל שאינה רצוצה תימה למה יהיה טהור. וראיתי למהר"מ דמסיים במאי דתירץ לעיל לתמיהת הר"ש למה שינה כו'. הוקשה לו גם כן קושיא זו למה יהיה טהור. הא חד שמא דאהל הוא וכתב די"ל דמאהיל על כחצי זית היינו טומאה רצוצה וה"ל מגע ואהל ולא מצטרפי ע"כ. וזה דוחק דסיפא הוה ברצוצה ובאינה רצוצה. והרמב"ם בספ"ד מהט"מ [הלכה יד] כתב הנוגע בחצי זית [*או הנושא חצי זית] ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. או שהאהיל עליו חצי זית אחר או שהאהיל הוא על חצי זית אחר ע"כ. ונראה בעיני דהוא ל"ג במשנה לבבא זו דאו מאהיל על כחצי זית כו' ומדנפשיה מבאר והולך כל ג' דרכי טומאות האהל לומר ששלשתן אינן מצטרפין לנגיעה או למשא אבל במשנה ל"ג אלא חד בבא הנוגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. ותו לא מידי. וכן בפירושו לא זכר אלא בבא זו וכן בדפוס הגמרא במשנה דרפ"ג דעדיות ובספר המשנה דעדיות בדפוס שלפני לא נמצא. אלא בבא קמייתא והבבא דאו מאהיל כו' ליתא. וכן נראה דהר"ב והר"ש ל"ג לה:
אמר ר' מאיר אף בזה כו' וחכמים מטמאין. פי' הר"ב דנגיעה ואהל חד שמא הוא ויתכן לומר דטעמו דחזינן לאהל כמאן דמלי טומאה מאחר שגזירת הכתוב הוא שכל אשר באהל טמא. עיין מ"ש במשנה ה פ"ח דכלים:
הכל טמא חוץ מן המגע כו'. מסקנא דמלתייהו דרבנן היא. מהר"ם:
חוץ מן המגע עם המשא. לשון הר"ב כגון שנגע כו' והסיט. וכן לשון הר"ש ומשום דהיסט לא נכתב בפירוש בכתוב. אלא דאנן אית לן דהיסט בכלל משא. הלכך חביבא להו למנקט היסט:
זה הכלל כל שהוא משם אחד כו'. לסימנא בעלמא. כמו שכתבתי משמא דגמרא בזה הכלל דמשנה ב פ"ד דמגילה [*וכן אתה מוצא במ"ג פ"ב דכלים ואחרים שכתבתי שם בס"ד]:
משם אחד. לשון הר"ב מגע ומגע משא ומשא אהל ואהל. וכ"כ הר"ש ולת"ק אליבא דחכמים הוא שפירשו כן דאילו לר"מ איתא נמי מגע ואהל דחד שמא נינהו:
(א) (על הברטנורא) דלהכי שינה מענינא דרישא. דאין דבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית אא"כ אינה רצוצה, ומכלל דרישא דלא קתני הכי, דרצוצה היא. מהר"ם. ועתוי"ט:
(ב) (על המשנה) מאהיל כו'. יש לתמוה דלא תנן נמי או כשני חציי זתים מאהילים עליו כו'. ועתוי"ט:
(ג) (על המשנה) או בו' טהור. תימה, הא חד שמא דאוהל הוא. ומהר"ם פירש, דהאי מאהיל על כחצי זית נמי ברצוצה איירי, והוי נגיעה ואהל. וזה דוחק. ונראה לי דהר"ב לא גרס ליה וכן בגמרא דעד. יות לא גרס ליה. ועתוי"ט:
(ד) (על הברטנורא) ויתכן דטעמו דחזינן לאהל כמאן דמלי טומאה, מאחר שגזירת הכתוב הוא שכל אשר באוהל טמא:
(ה) (על המשנה) הכל כו'. מסקנא דרבנן היא. מהר"ם:
(ו) (על הברטנורא) ולת"ק הוא שפירש כן. דלר"מ אתי נמי מגע ואהל, דחד שמא נינהו:
כל המטמאין באהל וכו'. בפ' העור והרוטב כתבתי דר' דוסא ור' ישמעאל אמרו דבר אחד:
או מאהיל על כשני חצאי זתים או מאהיל על כחצי זית וכו' כך צ"ל. אכן מצאתי שהח' הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל אדרבה מחק כל זה ממשנתו וכ' בחוץ בגליון וז"ל כמו שהגהתיו מצאתי בנוסחא של פאס ונלע"ד שהגרסא הכתובה בספר ג"כ יש ליישבה וכולה מתני' איירי בטומאה רצוצה דחשיבא כמו מגע חוץ מהא דקתני בסיפא ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית דאיירי בפותח טפח והתם מוכרח הדבר בעצמו שמדבר בטומאה שיש בה פותח טפח דאי בטומאה רצוצה אותו הדבר האחר שמאהיל עליו ועל כחצי זית אינו מביא לו הטומאה מכחצי זית שהטומאה בוקעת ועולה ולכן בהכרח הוא היכא דקתני ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית הוא מדבר בפותח טפח שמביא לו הטומאה ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל ובגמ' פ' העור והרוטב מסיק רבא דהיכא דהוא מאהיל על המת או המת מאהיל עליו אפי' למעלה מטפח חשיב כנגיעה דטומאה עולה ויורדת וחשיב כנוגע בה אבל ע"י המשכה ונגיעה או אהל דלמעלה ולמטה תרי שמי נינהו פי' אהל ע"י המשכה דהוא אינו מאהיל על הטומאה ולא הטומאה מאהלת עליו אלא דבר אחר ממשיך את הטומאה עליו כדקתני בסיפא ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טומאה ור"מ סבר דאהל ונגיעה חד שמא נינהו אפילו אהל דהמשכה וזה הכלל סיומא דמילתא דרבי מאיר היא ע"כ. ובריש פרק שלישי דעדויות הארכתי יותר בבאור מתני' ועיין עוד במה שכתבתי לעיל ריש פרק שני:
יכין
כל המטמאין באהל: שנשנו רפ"ב:
ר' דוסא בן הרכינס מטהר: ר"ל כל מה שבאהל טהור. דס"ל לר"ד דכל שאין בהן השיעור שלם אינו מצטרף. מיהו נ"ל דס"ל לר"ד. דבהנך שהמשוער הוא מגוף א' בנחלקי סגי אף שמונחים סמוכים מאד יחד וכשהמשוער אינו מגוף א' כגון תרווד רקב ורובע עצמות צריך שלא יהיו נוגעים יחד:
כיצד: נקט כיצד. דקמ"ל דלרבנן דר"מ לאו דוקא במת ובטומאת אהל לחוד ס"ל לר"ד דאמצ"ט אלא גם במטמאי מגע ומשא שבכל המטמאין ס"ל לר"ד דאמצ"ט. והא דנקט פלוגתייהו באהל היינו לאשמעינן רבותא אליבייהו דרבנן דאפי' באהל שיש לומר שהמקום שמאהיל על חצי זית זה אינו מאהיל על זה. אפ"ה ס"ל לרבנן דמצטרף [ואפשר ד"ה. כוונת רש"י שהבאנו בבועז לעיל ודו"ק]:
הנוגע בכשני חציי זיתים מן הנבילה: ה"ה בב' חצאי עדש' משרץ. או בב' חצאי שיעור משאר טומאות. רק נקט נבילה. מדבעי למנקט צירוף משא. ונבילה הוא המצוי טפי משאר דברים המטמאין במשא:
הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית: מאהיל דהכא וכ"כ בכולה רישא דפליגי בהו ר"ד ורבנן. מיירי בטומאה רצוצה. דהיינו שאין ריוח טע"ט בתוך האהל למעלה מהטומאה. דאז הר"ל כמגע ולהכי מצטרף למגע. משא"כ במאהיל דסיפא דלכ"ע אמ"צ למגע. היינו באינה רצוצה. ולהכי לכ"ע אינו מצטרף למגע:
מאהיל על כשני חציי זיתים: לכאורה היה נראה דמדלא נקט נמי ההפוך ממאהיל על ב' חצאי זיתים. דהיינו שב' חצאי זיתים מאהילין על הנאהל. ש"מ דבכה"ג גם לרבנן אמ"צ משים דאין אהל אחד על הכל שיצרפן. אתא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא שמפסיק בין ב' החצאי שיעורין ומבטל להו [כעירובין ד"י ע"ב] אבל באמת א"א לומר כן דהרי נקט נמי מאהיל על חצי זית. וחצי זית מאהיל עליו דמצטרף. אלמא דלגבי טומאה לא ס"ל לרבנן דאויר המפסיק יבטל השיעור אלא ע"כ להכי לא נקט ב' חצאי שיעור המאהילין דמצטרפי. משים דמק"ו שמעינן כן. דהשתא מאהיל ונאהל מצטרפין. שניהן מאהילין לא כ"ש. ואפ"ה נקט מאהיל על ב' חצאי זיתים. לאשמעינן רבותא לר' דוסא. דאפ"ה ס"ל דאמ"צ:
ר' דוסא בן הרכינס מטהר: ור' דוסא ודאי פליג על כל הנך דתנינן לעיל (משנה, אהלות ב, ז) והכי אמרינן בפירוש (חולין קכד, ב) דר"ע כרבנן דר"ד ס"ל. וא"כ ה"ה ברובע שנדקדק התם. פליג ר"ד. ורק נקט אהל לרבותא דרבנן [וכמש"ל סי' ג']:
וחכמים מטמאין אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית: מדלא איירי בסיפא כגוונא דרישא. דהיינו בטומאה רצוצה. וכלעיל סי' ה'. להכי נקט באהל דסיפא שהוא באופן שדבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. דהיינו שהדף שמאהיל על האדם ועל הכחצי זית מונח בשוה. והרי מדהאדם הוא גבוה הרבה מהכחצי זית א"א שהדף שמונח ממעל שניהן בשוה. יהיה הטומאה שתחת הדף רצוצה. דל' עליו משמע שמאהיל על כל גוף האדם. והרי האדם שתחת הדף אפי' יהיה מושכב כל ארכו על הארץ יהיה כל גבהו יותר מטפח שממעל להחצי זית. וא"כ איך אפשר שיהיה קצה השני מהדף רצוץ על החצי זית. וגם בל"ז מדנקט מאהיל א"א דמיירי בטומאה רצוצה. דא"כ אפילו היה הטומאה כזית. היה הכזית ההוא בוקע ועולה ויורד ולא היה נטמא האדם:
או מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור: אפי' לרבנן:
אמר ר' מאיר אף בזה רבי דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין: דס"ל דכל טומאה אפי' אינה רצוצה כל אהל כמליא טומאה דמי:
הכל טמא: ר"ל בכל גוונא מצטרף לרבנן דר"ד ודברי ר"מ היא. תדע דאי לת"ק הול"ל נמי חוץ ממגע עם האהל. [וכן משמע נמי מרתוי"ט ודלא כמשמע לכאורה מדברי הר"ב. שהרי כ' ואין הלכה כר"מ קודם ד"ה חוץ. וגם רב"א כתב כדברינו. וכן משמע נמי מהרא"ש]:
זה הכלל: לאתויי ב' חצאי זיתים שמאהילין עליו או כחצי זית מאהיל על מקצת גופו. ודבר אחר מאהיל על כחצי זית ועל מקצת גופו אחר או שדבר אחר מאהיל עליו ועל ב' חצאי זיתים. דכל הנהו לא תני להו במתניתין ואפ"ה מצטרפי מדהם משם א':
כל שהוא משם אחד: מגע ומגע וכו':
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת