ברטנורא על אהלות ג

משנה אהלות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

כל המטמאין באוהל - האמורים לעיל בריש פרק ב':

שנחלקו - שיעוריהן לחצאין:

והכניסן - כשהן מחולקים:

לתוך הבית - דהיינו לתוך אוהל אחד:

רבי דוסא בן הרכינס מטהר - דסבר לא מצטרפי לכשיעור:

הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבילה - פתח באוהל ומפרש בנבילה, לומר לך דכי היכי דסבירא ליה לרבי דוסא שאין מצטרפין לטומאת אוהל, הכי נמי סבירא ליה דאין מצטרפין לטומאת מגע ומשא, בין במת בין בנבילה:

הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית - שהמאהיל על המת, טמא כאילו היה עם המת באוהל. ובגמרא בפרק העור והרוטב מוקי הנך מאהיל דרישא בטומאה רצוצה, שאין בין הטומאה ובין האוהל פותח טפח, ומשום הכי חכמים מטמאין, דכולה נגיעה היא. וסיפא דאמר אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו וכו' דמודו רבנן דטהור, מיירי כשיש פותח טפח בין הטומאה ובין האוהל, דבהא מודו רבנן דאין מצטרפין, דנגיעה ואוהל שני שמות הן, וכל שהן משני שמות אין מצטרפין. ור' דוסא סבר דאפילו בטומאה רצוצה אין מצטרפין, ולא אפילו למגע ומגע. ואין הלכה כר' דוסא:

אמר ר' מאיר אף בזו ר' דומא מטהר וחכמים מטמאין - ר' מאיר פליג אתנא קמא דאמר דכשיש פותח טפח בין הטומאה ואוהל מודו רבנן דטהור ואין מצטרפין, ואמר איהו דאף בזו פליגי רבנן על ר' דוסא ואמרי דנגיעה ואוהל חד שמא הוא , הלכך מצטרפין לכשיעור ומטמאין. ואין הלכה כר' מאיר:

חוץ מן המגע עם המשא - כגון שנגע בחצי זית והסיט חצי זית:

והמשא עם האוהל - שהסיט חצי זית והאהיל על חצי זית:

משם אחד - כגון מגע ומגע משא ומשא אוהל ואוהל :

(ב)

מלא תרווד רקב - דאמרן לעיל בריש פרק ב' שהוא מטמא באוהל:

שנתפזר לתור ה, כית - ונתערב בו עפר כל שהוא :

ור' שמעון מטהר - דסבר סופו כתחילתו, מה תחילתו אם נקבר המת בתכריכים או בארון של עץ, אין לו רקב, דבעינן שלא יהיה דבר נגלל עמו, אף סופו לאחר שנעשה רקב אם נתערב עמו דבר אחר אינו מטמא. ואין הלכה כר' שמעון:

אם מתכבסת הכסות ויוצא ממנה רביעית דם - וכיצד משערין אותה, מביא מים במדה ומכבסה בהן ומביא מים אחרים כמדתן ונותן בהן רביעית דם , אם היה מראיהן שיה הרי שוו טמאה, ואם לאו טהורה:

(ג)

נשפך באויר - בתוך הבית :

אם היה מקומו קטפרס - אם המקום שנשפך בו הדם היה מדרון:

והאהיל - אדם על מקצתו:

טהור - דקטפרס אינו חיבור:

היה אשבורן - מקום המכונס כמו בתוך גומא: או שקרש הדם ואפילו קטפרס, הוי חיבור וטמא, ואפילו האהיל על קצתו:

נשפך על האסקופה - כמין אצטבא שלפני פתח הבית והיא קטפרס בין מבפנים. שמשפע לצד פנים:

בין מבחוץ - שמשפע לצד חוץ :

והבית מאהיל - על מקצתו, טהור כל מה שבבית מטומאת אוהל, אע"פ שסופו של דם לירד לפנים, דאינו חיבור:

חוץ מן השינים והשער והצפורן - דכתיב (במדבר יט) בעצם, מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף, אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף. יצאו שינים שלא נבראו עמו, יצאו שער וצפורן שגזען מחליף :

(ד)

הבית טמא - כל מה שבתוכו טמא, שהרי מאהיל על השער המחובר למת:

עצם שיש עליו כזית בשר - העצם נחשב יד לבשר :

תחובים בידי אדם - שלא היה הבשר מחובר לעצם מעיקרו, אלא אדם תחבו לשם כדרך שתוחבים הבשר בשפוד:

(ה)

איזהו דם תבוסה - אמתניתין דלעיל דפרק ב' [משנה ב'] קאי, דקתני רביעית דם תבוסה טמא, וקמפרש הכא איזהו דם תבוסה:

שמינית בחייו ושמינית במותו - מצטרפים לרביעית:

רביעית בחייו ורביעית במותו - שנתערבו ונטל מן התערובת רביעית, זהו דם תבוסה. אבל שמינית בחייו ושמינית במותו, לא:

זה וזה - דר' עקיבא ודר' ישמעאל:

כמים - ואינן מטמאין:

ואיזהו דם תבוסה - שטמא:

צלוב שדמו שותת - ויורד בלא הפסק, מפני שטיפה של מיתה מעורבת בו . אבל נוטף, שיורד טפה אחר טפה, קמא קמא בטיל וטהור:

רבי יהודה אומר לא כי - כלומר לא כן הדבר:

אלא השותת טהור - שאני אומר אותה טפה שהנשמה תלויה בה עמדה לה על גבי העץ שהוא תלוי בו, ואין בדם זה אותה טפה אחרונה של מיתה:

והמנטף טמא - ולא אמרינן קמא קמא בטל, דסבר רבי יהודה אין דם מבטל דם. והלכה כרבי עקיבא:

(ו)

כזית מן המת פתחו בטפח - המת בבית ולו פתחים הרבה, כל הכלים המונחים בחלל הפתחים תחת המשקוף של פתח מבחוץ, אע"פ שהפתחים נעולים ויש הפסק בין אוהל המת לאוהל הכלים, כולן טמאין. דגזרו חכמים טומאה על המקום שהוא דרך יציאת טומאה שסופו של מת לצאת דרך שם, וכשאין יודעים באיזה מקום יוציאוהו, כולן טמאין. ואם יש כזית מן המת בבית וחשב להוציאו בחלון שיש בו פותח טפח, מציל על כל הפתחים הנעולים, כיון שיודע המקום שסופה של טומאה לצאת דרך שם. ואם הוא מת שלם וחשב להוציא דרך חלון שיש בו ארבעה, מציל על כל הפתחים הנעולים, דבשיעור ארבעה טפחים שיערו חכמים שראוי להוצאת המת:

אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח - אפילו מת שלם טומאה יוצאה דרך חלון כל זמן שהוא פתוח, ומטמא הכלים שבבית שבצדו אם יש בחלון פותח טפח:

גדול מכזית כמת - דוקא כזית מצומצם פתחו בטפח. אבל יותר מכזית דינו כאילו היה מת שלם, ואין מציל על הפתחים הנעולים עד שיהא בו ארבעה: רבי יוסי אומר השדרה והגולגולת שבבית דינו כמת שלם, ואם חשב להוציאן דרך חלון אין מציל על הפתחים הנעולים עד שיהא בו ארבעה. וכן הלכה :

(ז)

טפח על טפח על רום טפח - דף שהוא רחב טפח על טפח וגבוה מן הארץ טפח , ומאהיל על כזית מן המת ועל הכלים, מביא את הטומאה על הכלים:

מרובע - שאם היה רחבו פחות מטפח אע"פ שהיה ארכו שני טפחים, לא אמרינן שים מה שיתר על ארכו ברחבו ורבעהו, להכי קתני מרובע, שצריך שיהא ברחבו טפח ובארכו טפח:

כיצד - כלומר כיצד חוצץ בפני הטומאה:

ביב שהוא קמור - חפירה בקרקע ומקורה, והיינו קמור, ושם יורדים שופכים שבבית ומשם יוצאים לרשות הרבים:

יש בו פותח טפח - דהיינו טפח על טפח ברום טפח בביב עצמו:

וביציאתו - בפתח הביב שממנו יוצאין המים לרשות הרבים:

טומאה בתוכו - כזית מן המת בתוך הביב. דכזית מן המת פתחו בטפח:

הבית טהור - שהטומאה יוצאה דרך פתח הביב היוצא לרשות הרבים. והיינו דקתני חוצץ בפני הטומאה:

טומאה בבית מה שבתוך הביב טהור - דאין דרך טומאה להכניסה דרך פתח הביב, שדרך הטומאה להוציאה דרך פתח הבית ולא להכניסה לביב:

ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא - דטומאה עולה מן הביב לבית כיון שאין לה דרך לצאת דרך פתח הביב היוצא לרשות הרבים, דכל פחות מטפח אין הטומאה יוצאה:

אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח - לחנם נקט ואין ביציאתו פותח טפח, דכיון דאין בו פותח טפח, על יציאתו לא חיישינן, דכאילו אין שם חלל כלל דמי והרי הביב נחשב כקרקע הבית, ואמרו חכמים כל אשר באוהל יטמא, לרבות קרקעיתו של בית כמוהו עד התהום :

אחד חור שחררוהו מים - האי פותח טפח שמביא את הטומאה , לא שנא אם נעשה החור הזה על ידי מים או שנקבוהו שרצים:

או שאכלתו מלחת - לשון ארץ מלחה. כמין עפר לבן דומה למלח ומתאכל ונופל ונעשה חור מאליו:

מרבך של אבנים - אבנים גדולות ערוכות וסדורות זו על זו, ופעמים שהאחת סדורה על גבי שתים והתחתונות מפורדות זו מזו ויש שם אוהל טפח:

מואר של קורות - קורות ערוכות זו על זו ועומדות לבנין, ופעמים שיש ביניהן אוהל טפח:

כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אוהל - דיליף אוהל אוהל ממשכן , מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם:

בשקיפים - תרגום סעיפי הסלעים, שקיפי כפייא:

ובמלעים - בנקיקי הסלעים. ושקיפי ונקיקי הסלעים אחד הן, אלא שזה נעשה על ידי מטר וזה נעשה מאליו. ואע"ג דלא נעשו בידי אדם מודה בהם רבי יהודה, דלא יליף גזירה שוה דאוהל אוהל ממשכן אלא לפותח טפח בלבד, אבל ביותר מטפח, כגון מלא אגרוף, אמרינן בסוכה [ריש] פרק הישן. דמודה רבי יהודה שאפילו נעשה מאליו מביא את הטומאה. וכן בשקיפים ובסלעים . ואין הלכה כרבי יהודה: