משנה סנהדרין ד א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ד · משנה א | >>

[עריכה]

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר (ויקרא כד, כב) משפט אחד יהיה לכם.

מה בין דיני ממונות לדיני נפשות^ב.

דיני ממונות בשלשה, ודיני נפשות בעשרים ושלשה.

דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות פותחין לזכות^ג ואין פותחין לחובה.

דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה^ד.

דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה^ה.

דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, ודיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה.

דיני ממונות המלמד חובה מלמד זכות והמלמד זכות מלמד חובה, דיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה^ז.

דיני ממונות דנין ביום ^י וגומרין בלילה^יא, דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום.

דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה, לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב.

משנה מנוקדת

[עריכה]

אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד, כב): "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם".

מַה בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת?

דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה,

וְדִינֵי נְפָשׁוֹת בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

דִּינֵי מָמוֹנוֹת פּוֹתְחִין

בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה,

וְדִינֵי נְפָשׁוֹת פּוֹתְחִין לִזְכוּת,

וְאֵין פּוֹתְחִין לְחוֹבָה.

דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד,

בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה;

וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד לִזְכוּת,

וְעַל פִּי שְׁנַיִם לְחוֹבָה.

דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַחֲזִירִין,

בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה;

דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַחֲזִירִין לִזְכוּת,

וְאֵין מַחֲזִירִין לְחוֹבָה.

דִּינֵי מָמוֹנוֹת,

הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת וְחוֹבָה,

וְדִינֵי נְפָשׁוֹת – הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת,

וְאֵין הַכֹּל מְלַמְּדִין חוֹבָה.

דִּינֵי מָמוֹנוֹת,

הַמְּלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת,

וְהַמְּלַמֵּד זְכוּת מְלַמֵּד חוֹבָה;

דִּינֵי נְפָשׁוֹת,

הַמְּלַמֵּד חוֹבָה, מְלַמֵּד זְכוּת,

אֲבָל הַמְּלַמֵּד זְכוּת – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה.

דִּינֵי מָמוֹנוֹת,

דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה;

דִּינֵי נְפָשׁוֹת,

דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּיּוֹם.

דִּינֵי מָמוֹנוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַּיּוֹם,

בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה;

דִּינֵי נְפָשׁוֹת,

גּוֹמְרִין בּוֹ בַּיּוֹם לִזְכוּת,

וּבַיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו לְחוֹבָה.

לְפִיכָךְ אֵין דָּנִין,

לֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת,

וְלֹא בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

אחד דיני ממונות, ואחד דיני נפשות - בדרישה, ובחקירה,

שנאמר: "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד כב).

מה בין דיני ממונות לדיני נפשות?

דיני ממונות - בשלשה,

דיני נפשות - בעשרים ושלשה.

דיני ממונות - פותחין בין לזכות, בין לחובה,

ובדיני נפשות - פותחין לזכות, ואין פותחין לחובה.

דיני ממונות - מטין על פי אחד, בין לזכות בין לחובה,

ודיני נפשות - מטין על פי אחד לזכות, ועל פי שנים לחובה.

דיני ממונות - מחזירין, בין לזכות בין לחובה,

ודיני נפשות - מחזירין לזכות, ואין מחזירין לחובה.

דיני ממונות - הכל מלמדין זכות וחובה,

דיני נפשות - הכל מלמדין זכות, ואין הכל מלמדין חובה.

דיני ממונות - מלמד חובה מלמד זכות, ומלמד זכות מלמד חובה,

ודיני נפשות - המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות, אינו יכול לחזור וללמד חובה.

דיני ממונות - דנין ביום, וגומרין בלילה,

ודיני נפשות - דנין ביום, וגומרין ביום.

דיני ממונות - גומרין בו ביום, בין לזכות בין לחובה,

ודיני נפשות - גומרין בו ביום לזכות, וביום של אחריו לחובה,

לפיכך, אין דנין - לא ערב שבת, ולא ערב יום טוב.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

אמרו אחד דיני ממונות בדרישה וחקירה - זהו דבר תורה, אבל כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אמרו שלא יאריכו הדרישה והחקירה בדיני ממונות.

אבל הבדיקה אין לסמוך עליה בדיני ממונות כלל וכלל, אלא אם כן היה באותו הדין דבר נסתר כמו שאמרו דין מרומה. וההפרש בין חקירה ודרישה והבדיקה, כי החקירה והדרישה הם הדברים המורים אל העניין בדין, כגון כמה הלוה לו, ומתי הלוה לו, ועל אי זה דרך הלוהו, ובאיזה מקום הלוהו לו כלומר באי זה עיר. ובדיקה הוא בדברים שאינם מורים בעניין, כגון שנאמר איזה בגד היה לבוש המלוה או לוה בשעה שלקח המעות, או עומד היה אחד מהם או יושב, והמעות אם היו בבגד משי או בבגד צמר, וכיוצא בדברים אלו שהן בדיקות שאינן מועילות בעניין הדין.

ועל פי שנים לחובה - כגון שיהיו אחד עשר דיינין אומרים זכאי ושלשה עשר דיינין אומרים חייב, דמוסיף מניין המחייבים על המזכים שנים ואז יהרג.

ואם תאמר איך יתכן זה ובית דין הם עשרים ושלושה בלבד כמו שקדם באורו, ואי אפשר שיוסיפו המחייבין על המזכין שנים אלא כשהבית דין הם עשרים וארבעה כמו שזכרנו. התשובה על זה היא, כי כשיאמרו אחד עשר זכאי ואחד עשר חייב ואחד איני יודע, שראוי שיוסיפו הדיינים שנים כמו שהקדמנו, ויהיו אותם שנושאין ונותנין עשרים וארבעה ויתכן בהם מה שזכרנו מתוספת המחייבים על השנים. וסמכו זה העניין למה דאמר רחמנא "לא תהיה אחרי רבים לרעות"(שמות כג, ב), כלומר שיהיו הרבים לרעה לא תשמע להם אלא כשיהיו אותם הנוספים רבים, והם שיוסיפו הדיינים לרעות שנים או יותר.

ולפיכך אין דנין בערב שבת - לפי שגמר דין יבא בשבת ואין מותר להמית בשבת, כמו שנאמר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם"(שמות לה, ג), רוצה לומר ואפילו במושבות בית דין לא ישרפו בו מי שנתחייב שריפה. וכן שאר העונשין אין גומרין בשבת:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

אחד דיני ממונות וכו' - שנאמר משפט אחד יהיה לכם. ובדיני נפשות כתיב (דברים יג) ודרשת וחקרת. וזהו דין תורה. אבל אמרו חכמים שאין מאריכין ^א בדרישה וחקירה בדיני ממונות, שלא תנעול דלת בפני לוין. אלא אם כן ראו בית דין שהדין מרומה. ודרישה וחקירה הוא השאלה בענין בעצמו, כגון כמה הלוהו ומתי הלוהו ובאיזה ענין הלוהו ובאיזה מקום הלוהו. ויש מין אחר מן השאלה שנקראת בדיקה ואינו בענין בעצמו, כגון שישאלו לו מה היה לבוש, כלים שחורים או כלים לבנים, עומד היה או יושב בשעה שהלוהו:

פותחים - משאו ומתנו של דין. בין לזכות בין לחובה:

מחזירין - סותרין את הדין אחר שגמרוהו וידעו שטעו:

ואין הכל מלמדין חובה - שאם אמר אחד מן התלמידים ^ו יש לי ללמד עליו חובה אין שומעין לו:

דנים ביום וגומרין בלילה - דכתיב (שמות יח) ושפטו את העם בכל עת, וכתיב (דברים כא) והיה ביום הנחילו את בניו ^ח, הא כיצד, יום לתחילת דין, ולילה לגמר דין ^ט:

דנין ביום וגומרין ביום - דכתיב (במדבר כה) והוקע אותם לה' נגד השמש:

גומרים בו ביום בין לזכות בין לחובה (וכו) - דאמר קרא (ישעיהו א) מלאתי משפט צדק ילין בה:

לפיכר אין דנים לא בערב שבת - שנמצא גמר דינו בשבת, ולהשהותו אחר שבת ^יב אי אפשר מפני עינוי הדין, ולדונו בו ביום אי אפשר שאין ארבע מיתות ב"ד דוחין את השבת, שנאמר (שמות לה) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ^יג ביום השבת, לימד על מחוייבי שריפה שאין שורפין אותן בשבת, והוא הדין לשאר חייבי מיתות:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

אחד דיני ממונות וכו' בדרישה וחקירה. כתב הר"ב וזהו דין תורה. אבל אמרו חכמים שאין מאריכין בדרישה וחקירה בדיני ממונות שלא תנעול דלת וכו'. ופריך בגמרא אלא מעתה טעו לא ישלמו דדלמא אי שביק לדרוש ולחקור הוה רווחא למלתא ולא הוו טעו [וברפ"ג מפורש דישלמו. וכדתנן במשנה ד' פ"ד דבכורות] ומשני כ"ש שתנעול דלת בפני לוין דמתיראין להפסיד על ידי ב"ד טועין. ולשון הר"ב שאין מאריכין מועתק מפירש הרמב"ם אבל בגמרא דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה. וכן ל' הרמב"ם בפרק ג' מהלכות עדות. אין עידי ממון צריכים דרישה וחקירה. ומ"ש הר"ב ודרישה וחקירה היא השאלה בענין וכו'. ותנינן להו בר"פ דלקמן:

מה בין דיני ממונות וכו'. אע"ג דשוין בחקירה ודרישה מדכתב משפט אחד יהיה לכם. לענין מילי דתליא בזכות וחובה. אין להשוותם. דלא שייך בדיני ממונות. תוספות:

דיני ממונות בשלשה. ודיני נפשות בכ"ג כדתנן בפ"ק:

ודיני נפשות פותחין לזכות. שנאמר (במדבר ה') אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית הנקי. דתחלת התנאי לזכות. וכך אומרים לכל הנדון אם לא עברת אל תירא. גמרא. וכתבו הר"ב במשנה ד' פרק דלקמן:

דיני ממונות מטין וכו' בין לחובה. ודיני נפשות וכו'. ועל פי שנים לחובה. כדילפינן במתניתין בסוף פ"ק מדכתיב (שמות כ"ג) לא תהיה אחרי רבים לרעות וכו'. וליכא לאוקמא בדיני ממונות. כדאמר לקמן [דף ל"ו ע"ב] לא תטה משפט אביונך (שם) אבל אתה מטה [משפט] שור הנסקל וכ"ש שאר דיני ממונות. רש"י:

דיני ממונות מחזירים וכו'. עיין בארוכה בפירוש הר"ב דר"פ דלעיל:

דיני נפשות מחזירים לזכות וכו'. דת"ר מנין ליוצא מב"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות מנין שמחזירין אותו ת"ל (שם) נקי אל תהרוג פירש"י נקי משמע מן החטא ואע"פ שנתחייב בדין. ע"כ. ומנין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מנין שאין מחזירין אותו ת"ל צדיק אל תהרוג. פירש"י צדיק משמע שנצטדק בדין ואע"פ שאינו נקי:

ואין הכל מלמדין חובה. לשון הר"ב שאם אמר אחד מן התלמידים היושבין לפני הדיינין ולא נתמנו ב"ד על כך. רש"י. ועיין משנה ד' ופרק דלקמן משנה ד':

אבל המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה. סברא היא דבעינן והצילו. ובגמרא מוקי לה בשעת משא ומתן הוא דלא יחזור דמתוך שאתה אומר לו שלא לחזור הוא מחזר אחר ראיות להעמיד דבריו ושמא ימצא ראיות נכונות. אבל בשעת גמר דין שכבר חזר על כל צדדין ונראה לו שאין דבריו נכונים חוזר ומלמד חובה. רש"י. ועיין בפירש הר"ב סוף פרק דלקמן:

דנים ביום וגומרין בלילה. כתב הר"ב דכתיב ושפטו את העם בכל עת. וכתיב והיה ביום הנחילו פירש"י משפט נחלות דהיינו דיני ממונות ביום. ע"כ. ומ"ש הר"ב הא כיצד יום לתחלת הדין ולילה לגמר דין. פירש"י דכתיב ושפטו. ועיקר משפט היינו גמר דין. ע"כ. והתוספות כתבו דאיפכא ליכא למימר דמסתמא תחלת הדין עיקר. ועוד ביום הנחילו קבלת העדות הוא דהוי כתחלת הדין. ע"כ:

דנין ביום. ולפסק הר"ב במשנה ב' פי"ב דיבמות כמ"ד חליצה בלילה פסולה. הכי נמי תחלת דין בלילה אפילו בדיעבד אינו דין. דהא חליצה כתחלת דין הוא לאותו מ"ד. כמ"ש שם. וירושלמי שכתב הב"י בח"מ סימן ה' כבר אפכוהו התוספות דיבמות דף ק"ד [ד"ה מ"ס]. ולא איירי אלא בגמר דין. ולכתחלה:

וגומרין בלילה אם רצו. רש"י:

לפיכך אין דנין לא בערב שבת וכו'. כתב הר"ב שנמצא גמר דינו בשבת ולהשהותו אחר שבת אי אפשר וכו'. הכי קאמר שאם יראוהו בע"ש לחובה בעו למעבד הלנה. ונמצא גמר דינו בשבת. ויצטרכו להשהותו מלהמיתו עד אחר שבת דבו ביום אי אפשר וכו' והשהייה מלהמיתו אחר שנגמר דינו. הוא ענוי הדין. כך מפורש בגמרא. והא דלא אמרינן דלא לגמר דינו בשבת משום שאין דנין בשבת כדתנן במשנה ב' פרק ה' דביצה. תירצו התוספות דדוקא דיני ממונות גזירה שמא יכתוב. אבל דיני נפשות אין לאסור מטעם זה שכבר כתבו מאתמול דברי המזכין והמחייבין. ע"כ. ונ"י תירץ דהא לא תבערו עדיפא ליה דאסור מדאורייתא. ע"כ. ופרכינן בגמרא דלקטליה לאורתא ומשני נגד השמש בעינן. ותו פרכינן ונגמריה בחד בשבתא. דכל שלא נגמר דינו לא הוי ענוי הדין. דכל שעה מצפה להצלה. ומשני מנשי טעמייהו. אע"ג דשני סופרים כותבין דברי המזכים והמחייבים כדלקמן משנה ג'. נהי דבפומא כתבין. לבא דאינשי אינשי. דאע"ג שזכור לו ליסוד הטעם. נשכח מלבו ישובו לטעמו ואין יכול ליישבו ולתת טעם הגון כבראשונה [רש"י]. ומ"ש הר"ב שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם מסקינן בגמרא דמושבות קשיא ליה [דודאי דלגופיה איצטריך. אי לחלק אי ללאו. כדפירש"י בפירוש החומש. וכמ"ש במשנה ח' פ"ז] מושבות מה ת"ל. מכדי שבת חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל. מושבות דכתב רחמנא למה לי. כתיב הכא בכל מושבותיכם. ולהלן הוא אומר בפרשת רוצחים (במדבר ל"ה) והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם. מה מושבות האמור להלן ב"ד. אף מושבות האמור כאן ב"ד:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על הברטנורא) הר"מ בפירושו. אבל בחבורו כתב אין עדי ממון צריכין דרישה וחקירה. וכן הוא בגמרא:

(ב) (על המשנה) מה בין כו'. אע"ג דשוין בדרישה וחקירה מדכתיב משפט אחד כו'. לענין מילי דתליא בזכות וחובה אין להשוותם, דלא שייך בדיני ממונות. תוס':

(ג) (על המשנה) לזכות. שנאמר אם לא שכב איש אותך כו' הנקי, דתחלת התנאי לזכות. וכן אומרים לכל הנדון אם לא עברת אל תירא. גמרא:

(ד) (על המשנה) שנים כו'. כדילפינן במתניתין בסוף פרק קמא לא תהיה אחרי רבים לרעות כו', וליכא לאוקמה בדיני ממונות כדאמר לקמן לא תטה משפט אביונך, אבל אתה מטה משפט שור הנסקל, וכ"ש שאר דיני ממונות. רש"י:

(ה) (על המשנה) לזכות כו'. בגמרא ילפינן ליה מקרא:

(ו) (על הברטנורא) היושבין לפני הדיינין ולא נתמנו ב"ד על כך. רש"י:

(ז) (על המשנה) א"י כו'. סברא היא, דבעינן והצילו. ובגמרא מוקים לה בשעת משא ומתן הוא דלא יחזיר, דמתוך שאתה אומר לו שלא לחזור הוא מחזר אחרי ראיות להעמיד דבריו ושמא ימצא ראיות נכונות. אבל בשעת גמר דין שכבר חזר על כל צדדין ונראה לו שאין דבריו נכונים, חוזר ומלמד חובה. רש"י:

(ח) (על הברטנורא) פירש"י, משפט נחלות דהיינו דיני ממונות ביום:

(ט) (על הברטנורא) דכתיב ושפטו, ועיקר משפט היינו גמר דין. רש"י. ועתוי"ט:

(י) (על המשנה) ביום. ותחילת דין בלילה אפילו בדיעבד אינו דין. ועתוי"ט:

(יא) (על המשנה) בלילה. אם רצו. רש"י:

(יב) (על הברטנורא) ה"ק, שאם יראוהו בע"ש לחובה בעו למעבד הלנה ונמצא גמר דינו בשבת. ויצטרכו להשהותו מלהמיתו עד אחר שבת, דבו ביום אי אפשר וכו'. והשהייה מלהמיתו אחר שנגמר דינו הוא עינוי הדין. גמרא. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) ודאי לגופיה איצטריך אי לחלק אי ללאו, אלא מושבות קשה ליה, דמכדי חובת הגוף הוא כו'. אלא מה להלן מאי מושבות ב"ד, אף מושבות האמור כאן ב"ד. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

אחד דיני ממונות וכו': ביד פ"ג דהלכות סנהדרין סי' ג' ד' ובפ' עשירי סי' ב' ז' ט' וברפי"א. ובר"פ שני דהלכות עדות ובטור ח"מ סי' ט"ו כ"ה ל' וכתבו תוס' ז"ל ר"פ דם חטאת והא דתנן אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה אע"ג דקאי אקרא איידי דאיירי בפירקין דלעיל בדיני ממונות נקט נמי דיני ממונות ברישא ע"כ. ועיין במ"ש בשמם ז"ל ספ"ק דסוכה. והאי דיני ממונות מוקי לה רבא בדיני קנסות דליכא טעמא דנעילת דלת דבגמרא רמי ברייתא עלה דמתני' דמשמע מינה דבדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה וכן נמי תנן בפ' בתרא דשביעית שטרי חוב המאוחרין כשרין ואי ס"ד דבדיני ממונות נמי בעינן דרישה וחקירה מאוחרין אמאי כשרין נימא זיופא הוא ולא ראו עדים החתומין בו את המלוה הזאת אלא מתני' קודם תקנתא וברייתא וההיא משנה בתר תקנתא ורבא אוקי למתני' בדיני קנסות ולההיא משנה וההיא ברייתא בדיני הודאות והלואות ורב פפא אמר אידי ואידי בהודאות והלואות מתניתין בשהכירו ב"ד שתובע זה רמאי צריך דרישה וחקירה והנהו משנה וברייתא בדין שלא הכירו בו שהוא מרומה וזו האוקמתא הביא הרי"ף ז"ל. וכתוב בתוס' ובנמוקי יוסף והא דאמרינן בפ' שבועות העדות מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים ת"ל מדבר שקר תרחק דמשמע שאין לו ליזקק להם כלל התם מיירי בידוע ודאי שהוא מרומה שיודע שהעדים מכזבין אבל הכא אינו ודאי ולהכי סגי בהכי אבל היכא דליכא ספק רמאות לא בעי דרישה וחקירה ואע"ג דמדאורייתא בעינן כבדיני נפשות דכתיב משפט אחד יהיה לכם רבנן הוא דתקון הכי כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אי הוה בעי דרישה וחקירה לא תמצא מי ילוה וכן גט דמכשרינן אפילו אין בו זמן מהאי תקנתא הוא דלא בעי' דרישה וחקירה כיון דשכיח טובא כהודאות והלואות ויש כח ביד חכמים לעשות משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ובהאי גט אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה וכן למקדש בשטר לא בעינן שיהא זמן כתוב בשטר מהאי טעמא וכדאיתא בהריא בפ"ד אחין עכ"ל נמוקי יוסף. ובת"כ פרק עשרים דפרשת אמור:

דיני נפשות פותחין בזכות: בגמרא פליגי אמוראי היכי אמרינן להו ואביי ורבא אמרי תרוייהו דאמרי' ליה אי לא קטלת לא תדחל ורב אשי אמר אמרי' כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמוד עליו:

דיני ממונות מטין על פי אחד: מטין את הדין אחר המרובין על פי דיין אחד כגון שנים אומרים זנאי ואחד אומר חייב או אפכא דיני נפשות מטין [לזכות] ע"פ דיין אחד י"ב מזכין וי"א מחייבין זכאי אבל לחובה אין מטין אחר המרובין אא"כ רבו המרובים על המזכין שנים כדאיירינן בפ"ק מלא תהיה אחרי רבים לרעות עי' בתוי"ט. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל בס"א גרסינן משנה זו אחר משנה דמחזירין:

דיני ממונות מחזירין וכו': בגמרא פריך ורמינהי דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי וכו' מה שעשוי עשוי אלמא לא הדר ואוקי במסקנא רב חסדא לתרוייהו מתנייתא בשטעה בשיקול הדעת אלא דמתני' בשלא נשא ונתן ביד ומתני' דדן את הדין כשנשא ונתן ביד וכולה מתני' דהתם מהדר רבינא לאוקמה אליבא דרב חסדא וכדפירשה רעז"ל שם בפ"ד דמסכת בכורות אבל היכא דטעה בדבר משנה ל"ש מומחה ול"ש אינו מומחה ל"ש נשא ונתן ביד בכולהו חוזר דרב חסדא לא פליג בין נשא ונתן ביד לבין שלא נשא ונתן אלא היכא דטעה בשקול הדעת כך כתב הרי"ף ז"ל. ועיין במ"ש בשמו ז"ל עוד בבכורות פ"ד סי' ד':

ואין מחזירין לחובה: מדכתיב וצדיק אל תהרוג דמשמע שנצטדק בדין ואע"פ שאינו [נקי] (חייב) והאי ואין מחזירין לחובה מוקי לה ר' יוחנן בגמרא כגון שטעה הדיין וזיכה בנואף ונואפת שלא כדרכה דלא מיפרש חיובי' בהדיא דרבנן ילפי לה ממשכבי אשה שתי משכבות ואין הצדוקים מודים בו אבל טעה בדבר שהצדוקים מודים בו זיל קרי בו רב הוא כלומר ומחזירין אותו. ותוס' ז"ל פירשו דהאי שלא כדרכה שאין הצדוקים מודים בו מיירי בהעראה דקיימא לן כדרכה אפילו בהעראה אסור שלא כדרכה בגמר ביאה אסור העראה שריא ובהאי חילוק הוא שאם טעה הדיין חוזר ע"כ:

הכל מלמדין זכות: אפילו תלמידין היושבים לפני הדיינים ולא נתמנה ב"ד על כך:

אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה: גמרא אמר רב לא שנו אלא בשעת משא ומתן פי' דבעינן שיעמיד בדבריו לחזר אחר ראיות שמא ימצא חזוק לזכות דשמא לא טעה אבל בשעת גמר דין שחפש כבר הכל ועכשיו נראה לו שטעה מלמד זכות חוזר ומלמד חובה ובגמרא מקשה עליה מכמה דוכתי ודחי לכולהו:

דיני ממונות דנין ביום וכו': ר"פ ראוהו ב"ד ובפ' בא סימן ד' נ'. בפי' רעז"ל ולילה לגמר דין. אמר המלקט דכתיב ושפטו ועיקר משפט היינו גמר דין וכתבו תוס' ז"ל ואפכא ליכא למימר דמסתמא תחלת הדין עיקר ועוד ביום הנחילו קבלת העדות הוא דהוי בתחלת דין ומתני' דלא כר"מ שהיה דורש ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום דכתיב וביום הראות בו אף ריבים ביום ואפילו גמר דין במשמעות דמלת ריבים וה"ה לסומא דמה נגעים שלא בסומין דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף ריבים שלא בסומין ובמס' נדה פ' בא סימן סתם לן רבי סתמא אחרינא כר"מ כדכתיבנא התם דהאי סתמא עיקרי חדא דמתנייא גבי דיני ממונות דש"מ דעיקר היא למילף מיניה דאילו ההיא דהתם אגב גררא דתנא התם כי הני מילי טובא נקטיה ועוד דסתם אליבא דרבים עדיף:

דיני נפשות דנין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה: גמרא מנה"מ א"ר חנינא דאמר קרא צדק ילין בה ועתה מרצחים ורב אמר מהכא אשרו חמץ אשרו דיין שמחמץ את דינו פי' רש"י ז"ל צדק ילין בה רגילין היו מתחלה להלין את הדין כדי לצדקו אם אפשר ועתה כשאינם עושים כן הרי הם כמרצחים. שמחמץ את דינו שמשהה אותו ומלינו כדי להוציאו לאמתו ע"כ:

לפיכך אין דנין: ירושלמי פ' משילין ודפ"ק דכתובות ותוס' פ' משילין (ביצה דף ל"ו) ובטור ח"מ סי' ה' ז':

לא בערב שבת וכו': גמרא מ"ט משום דלא אפשר היכי ליעבד לידייניה במעלי שבתא וליגמריה לדיניה במעלי שבתא דילמא חזי טעמא לחובה ובעו למעבד הלנת דין. לדייניה במעלי שבתא וליגמריה בשבתא וליקטליה בשבתא אין רציחה דוחה את השבת וליקטליה לאורתא נגד השמש בעינן וליגמריה לדינא בשבתא וליקטליה בחד בשבתא נמצא אתה מענה דינו לדייניה במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתא דכל זמן שלא נגמר הדין לא הוי ענוי הדין דכל שעה מצפה להצלה איכא למיחש דילמא מינשו טעמייהו ואע"ג דשני סופרי הדיינים עומדים לפניהם וכותבים דברי המחייבים ודברי המזכין נהי דבפומא כתבי ליבא דאינשי לא כתבי ואין ספק בידו ליישבו ולתת טעם הגון כבראשונה הלכך לא אפשר. ושאין מיתת ב"ד דוחה שבת ילפינן לה בגמרא מדכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם מושבות מה ת"ל מכדי שבת חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהג בין בארץ בין בח"ל אלא לג"ש כתיב הכא בכל מושבותיכם והתם בפרשת רוצחים כתיב גבי מיתות ב"ד והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מה מושבות האמור להלן ב"ד מושבות האמור כאן בב"ד ואמר רחמנא לא תבערו אפילו לשריפת ב"ד. והביא הרי"ף ז"ל מאי דגרסינן בירושלמי אסור לדון דיני ממונות בע"ש והא מתני' פליגא אין דנין דיני נפשות לא בע"ש דיני נפשות הוא דלא דייני בע"ש הא דיני ממונות דייני אמרי כאן להלכה כאן לדברי תורה ופי' נמוקי יוסף בשם המפרשים ז"ל שר"ל הא דאורייתא הא דרבנן ע"כ וגרסינן תו בירושלמי העד אינו מלמד לא זכות ולא חובה מנין שנאמר ועד אחד לא יענה בנפש למות ע"כ. ונלע"ד דה"פ אילו לא כתיב אלא ועד לא יענה לא הוה ילפינא מיניה אלא שהשני עדים יחד לא יענו ללמד לא זכות ולא חובה כיון שקיום העדות ע"י שניהם יחד דאין עד נעשה דיין אבל אחד מן העדים ה"א דיכול לענות לזכות או לחייב להכי כתיב אחד ללמדנו דאפי' אחד מן העדים לא יחייב ולא יזכה ואפילו הנידון עצמו לא יענה בעצמו למות פי' לחיוב אבל לזכות [יענה] כדתנן לקמן בפ' היו בודקין ובפ' נגמר הדין ומה שכתוב במפרש אשר בדפוס הרב אלפס המכונה לרש"י ז"ל וז"ל אפילו יודע אחד מן התלמידים היושבים לפניהם בשעה שדנין נלע"ד שהוא טעות גמור וחס ליה לרש"י ז"ל פה קדוש לומר כן דהא תנן בפירקין אמר א' מן התלמידים יש לי ללמוד עליו זכות מעלין אותו וכו' כ"ש שלא מצינו פי' רש"י ז"ל על ירושלמי ואזן מלין תבחר ותבחר:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה: לחקור העדים ז' חקירות דלקמן [ריש פ"ה]:

משפט אחד יהיה לכם: ובד"נ כתי' ודרשת וחקרת היטב. מיהו קיי"ל דעדי ממונות א"צ דרישה וחקירה, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, אבל עכ"פ צריך לחקור מה וכמה הלוהו, ורק ברואה הדיין שהדין מרומה, צריך לדרוש היטב. ובכל מקום שסותרים העדים א"ע בז' החקירות, או בסותרין זא"ז בדבר שהלוהו, דזה אומר יין, וזה אומר שמן הלוהו, עדותן בטילה, אבל בסיתרין זא"ז בבדיקות, שאין נפקותא בזה בהעניין, כגון שזה אומר סלע שחור הלוהו, וזה אומר סלע לבן היה, או זה אומר בזוית זה וזה אומר בזוית אחר הלוהו, או שיש בכלל ר' ק', שזה אומר ר' וזה אומר ק' הלוהו, ששניהן מעידין שהלוהו ק', או שזה אומר דמי יין, וזה אומר דמי שמן אתה חייב לו, וכדומה באלו, עדותן כשר [ל']:

דיני ממונות פותחין: מתחילין הדיינין לישא וליתן:

בין לזכות בין לחובה: להמוחזק, וכ"ש בחובה להמוציא. ול"מ לאו בדיני ממון שבין אדם לחבירו מיירי, דבי' לא שייך קולא וחומרא, דקל לזה וחומר לזה, אלא ר"ל בענייני ממון דטהור וטמא, אסור ומותר, חייב ופטור, כולן ענייני ממון הם ודו"ק:

דיני ממונות מטין: הולכין אחר רוב:

ועל פי שנים לחובה: [עי' פ"א סי' נ']:

דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה: ר"ל סותרין הדין אחר שגמרוהו כשרואין שטעו כולם:

דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה: מיהו בטעו בדבר שהצדוקין מודים בו, דהיינו דבר שמפורש בתורה, מחזירין אף לחובה:

דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה: אפילו תלמיד שיש שם:

דיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה: דבמלמד התלמיד חובה אין שומעין לו:

אבל המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה: בשעת המשא ומתן, כדי שיטריח להעמיד דבריו בראיות, ואולי ימצא ראיה נכונה, אבל בגמר דין, רשאי לחזור וללמד חובה. והא דקאמר ברישא פותחין לזכות, אין ר"ל כולן רק ר"ל מי מהם:

דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה: אפילו בלילה:

דיני ממונות גומרין בו ביום כין לזכות בין לחובה: אם יכולין:

דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות: אם יצא זכאי, ולא יענוהו ללון בספק:

לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב: דא"כ יגמרו דינו בשבת ויו"ט, ולדונו אז אי אפשר, דאין מיתתו דוחה שבת ויו"ט, ולהשהותו עד אחר שבת, הוה ענוי הדין, ואי"ל יגמרו דינו באחד בשבת, דהרי כל שלא נגמר דינו, לא הוה ענוי הדין. י"ל דאע"ג דסופרי הדיינין כתבו ראיות המזכין והמחייבים, עכ"פ יש לחוש שישכח הדיין ביני ביני יסוד הטעם, מדא"א לכתוב סברת הלב היטב:קטע סוף=יכין א/>

משנה ב

דיני הטומאות והטהרות: כולל נמי איסור והיתר [כויקרא פי"א ד'] וכן בלשון חכמים:

מתחילין מן הגדול: הגדול שבהדיינים אומר תחלה דעתו, שכך דרך החכמים, שאין הקטן מדבר לפני הגדול ממנו:

דיני נפשות מתחילין מן הצד: שכך מושב הסנהדרין, הקטנים בחכמה יושבין מן הצד מכאן ומכאן, והגדולים יושבים באמצע, וכשמתחילין לישא וליתן, מתחילין מהקטנים שיושבין מהצד שיאמרו דעתן, ואח"כ אומר הגדול דעתו, משום דכתיב לא תענה על ריב, קרי בי' על רב שבסנהדרין. ומיהו קרא אסמכתא הוא. וטעם הדבר דחיישינן שיתבוששו הקטנים לסתור דברי הגדולים, ולרמב"ם איסור גמור הוא לומר דעתו נגד דעת הגדול שבסנהדרין, ורק דרך שאלה שרי:

הכל כשרין לדון דיני ממונות: ואפילו גר, והוא שאמו מישראל:

אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה: ר"ל מיוחסין שראויין להשיא בנותיהן לכהונה:קטע סוף=יכין ב/>

משנה ג

סנהדרין היתה: מושבם בלשכת הגזית:

וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין: וכותבין גם טעם כל א':

ואחד כותב דברי המחייבין והשלישי כותב דברי המזכין ודברי המחייבין: כדי שיהיו ב' עדים על המחייבין והמזכין. והא דלא אסתגי גם ר"י בב' ושיכתוב כל אחד דברי מזכין ודברי מחייבין, ויהיו שפיר שני עדים על כל דבר. נ"ל דה"ט כדי שלא יהיו כת הסיפרים המעידין לזכות, יהיו הן עצמן המעידין לחובה, משא"כ במצורף הג' לכל א', הרי כאן שני עדיות [כב"ב פ"ג מ"ד]. א"נ אי פיישו תרווייהו במילייהו חיישי' דלמא גייז כריש גיטין:קטע סוף=יכין ג/>

משנה ד

ושלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהם: ואף הן בעגול, רק שהב"ד יושבין על ספסלין, והתלמידים ע"ג קרקע בג' שורות עגולים זאת אחורי זאת, וכל שורה של כ"ג, וכשהיה בהסנהדרין א' מהמחייבים יותר על המזכין, והרי הטייה לרעה אינה על פי א', אז מוסיפין מאלו השורות ב' ב' עד ע"א, ואם גם אז לא נתרבו המחייבין ב' על המזכין, פוטרין הנידון:

היו צריכין לסמוך: כגון שמת אחד מהסנהדרין:

ולא היה: כל א' מג' הנבררים:

אלא יושב במקום הראוי לו: בסוף השורה שבא לשם:קטע סוף=יכין ד/>

משנה ה

שמא תאמרו מאומד: שכך אמדתם בדעתכם כעדותכם:

ומשמועה: ששמעתם כך מאדם שאינו ידוע מי הוא:

עד מפי עד: ששמעתם מעד שהעיד כן בב"ד אחר:

ומפי אדם נאמן שמענו: ר"ל מאדם הניכר לכם שלא ישקר:

דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו: מדלא קאמר מחזיר ממון, ש"מ דה"ק אדם שהעידו עליו שקר לא הפסיד אלא ממון, ולפיכך מתכפר לו להעד כשיתן לו המעות שהפסידו:

דיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלוין בו עד סוף העולם: וכולן אינן בהחזרה:

דבר אחר: אינו מן האיום של סנהדרין להעדים, רק פירושא דקרא נקט תנא:

דמי אחיך שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים: מדלא ידע במה ימיתו היה מכה אותו בעצים ואח"כ באבנים:

לפיכך נברא אדם יחידי: אסוקי מלתא דאיום הוא, ור"ל כל הברואים נבראו הרבה זכרים והרבה נקבות כמ"ש חית הארץ למינה, משא"כ אדם נברא רק זכר אחד ויקח אחת מצלעותיו ועשאה נקיבה:

ומפני שלום הבריות: גם זה אינו מכלל האיום, רק טעם דקרא קדריש בכמה אופנים:

ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו: לא לבד במראה שיש שהם שחורים כפחם ככושי ונעגער והאטענטאטען, ויש לבנים כשלג, כגון זאמעידען ואלבאנוס, ויש אדומים ביותר כגון תושבי אמעריקא, ועוד הרבה מצבעים שונים, די"ל דע"י שהם זה אלפים שנה באקלים ההוא נשתנה טבעם וצבע עורם ונקראו מחז"ל כושי לווקן גיחור [כברכות נ"ח ב'], אלא אפי' הנולדים באקלים אחד אין אחד דומה בתוארו לחבירו:

לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם: ר"ל כדי להזהיר לכל חוטא שיחשוב א"ע לא א' ושפל, אלא ישקיף על רבוי הבנים שיתקוממו ברוב הימים ממנו, כאלו הוא עולם מלא, ואיך ישחית כל הרבבות יוצאי יריכו עבור חטא א', כאדם הראשון שהשחית כל הדורות. ומעתה שוב גומר התנא דברי האיום לעדים:

ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת: ר"ל הואיל שכן' למה נכניס עצמינו בדאגה זאת להעיד, שמא טעינו בעדותינו:

והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד: דמפורש ענשכם אם לא תגידו:

ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה: דנוח לנו לעמוד באם לא יגיד, ולא להסתכן בדמו של זה:

באבוד רשעים רנה: ויש שכר לפעלותכם: