לדלג לתוכן

משנה טהרות ב ב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ב · משנה ב | >>

רבי אליעזר אומר, האוכל אוכל ראשון, ראשון.

אוכל שני, שני.

אוכל שלישי, שלישיז.

רבי יהושע אומר, האוכל אוכל ראשון ואוכל שני, שני.

שלישי, שני לקדש ולא שני לתרומה.

בחולין שנעשו לטהרת תרומה.

רבי אליעזר אומר:

האוכל אוכל ראשון - ראשון,
ואוכל שני - שני,
ואוכל שלישי - שלישי.
רבי יהושע אומר:
האוכל אוכל ראשון, ואוכל שני - שני
שלישי - שני לקודש,
ולא שני לתרומה - שנעשה לטהרת תרומה.

רבי אליעזר אומר, שאנחנו מצאנו דין מי שיאכל הדבר הטמא אשר יותר רע מהדבר הנאכל עצמו ההוא אשר טמאו, וזהו נבלת עוף טהור אשר יתבאר שהיא לא תטמא בעצמה אדם וכלים במגע, ומי שאכלה נטמא, הנה לא אומר מאין נשים אנחנו [את האוכל טמא כמו אותו האוכל, לפיכך אומר] אשר יאכל אוכל ראשון ישיבהו ראשון לטומאה, ומי שאכל השני שני, ומי שיאכל השלישי שלישי.

רבי יהושע אומר, שאנחנו לא ידענו מנבלת עוף טהור לפי שדינה זה יוצא מן ההיקש, וכן אמר חידוש הוא. אבל יאמר שהוא ימצא דין האיש האוכל יותר קל מדין הדבר הטמא הנאכל, שאוכלין טמאין יטמאו בכביצה, ומי שיאכל כביצה מאוכלין טמאין הנה הוא טהור עד שיאכל כחצי פרס כמו שבארנו בזאת המסכתא, [לפיכך] רבי יהושע אומר שמי שאכל אוכל ראשון ישוב שני.

ואמנם סיבת זה שמי שאכל אוכל שני ישוב שני ולא הורידו ממדרגתו, שאנחנו נמצא משקין טמאין ישימו האוכלין שני לטומאה אם יקרבו מהן, ואם יהיו אלו המשקין כבר נטמאו בשני לטומאה כמו שביארנו בפתיחה, וזהו עניין אמרם בתת סיבה לזה "שהשני עושה שני על ידי משקין". ואמנם עשה רבי [יהושע] (יהודה) זה ושם אוכל אוכל שני שני והודיענו באמצעות המשקין, כמו שזכרנו לסיבה אשר ביארנו בגמרת שבת (דף יד.), וזה שאילו שמנו אוכל אוכל שני שלישי לכן לא יפסול את התרומה, לפי שהשני הוא אשר יפסול כמו שבארנו פעמים רבות. ואנחנו כבר שמנו משמונה עשר דבר שגזרו שיהיה מי שאוכל אוכל שני שיפסול את התרומה, רוצה לומר שאם אכל אוכל שני ואחר שתה עליו משקה תרומה והוא עדיין בפיו הנה יטמא המשקה וישיבהו תחילה, ולכן גזרו על אוכל אוכל שני שיפסול את התרומה, ולא יפסול אלא אם היה שני כמו שהתבאר פעמים רבות.

ואחר אמר שמי שיאכל אוכל שלישי ישוב שני לעניין הקודש לבד לפי שהוא אם נגע בקודש ישיבהו שלישי, ולא נחשבהו שני לתרומה עד שנאמר שהוא אם נגע בתרומה פסלה כמו שיעשה השני, אבל אם נגע בתרומה זה אשר אוכל אוכל שלישי לא פסלה, כמו אילו נגע בו אוכל שלישי אשר אינו פוסל לזולתו כמו שהתבאר שם ביאורו. ואמר שזה האוכל שלישי, אשר אמרנו שמי שאכלו ישוב שני לקודש ושלישי לתרומה, הוא שלישי לחולין שנעשו על טהרת התרומה, לפי שהחולין עצמן לא ימצא בהן שלישי בשום פנים כמו שיתבאר בזה הפרק.

וכוונת אמרם בכל מקום שנעשו על טהרת הקודש ועל טהרת התרומה, מה שאני מספר, בהיות החברים הנכבדים רוצים לסבב הביטול מהמון עמי הארץ, עד שלא יאכילום ולא ישקום למה שיהיה בזה מן הטוב כפי מה שיובן מדברינו באבות, היו מחייבין עצמן שיהיו אוכלין חוליהן בטהרה. ואם היה אוכל על טהרת התרומה הנה יהיו אלו החולין כאילו הן תרומה לעניין הטומאה וההפסד, ואם היה אוכל על טהרת הקודש הנה מדרגתה כאילו הוא קודש, וכבר ביארנו זה בסוף מסכת חגיגה (דף כ.). וכן התבאר בסוף מסכת פרה שיעשו חולין גם כן על טהרת החטאת, רוצה לומר פרה אדומה. וידוע הוא ששלישי של תרומה פסול, ומי שאכל שלישי שבחולין שנעשו על טהרת תרומה ישוב שני לקודש, כי בין הקודש והתרומה מדרגות כמו שהתבאר. ואם נגע בקודש ישיבהו שלישי ולא ישוב שני לתרומה, אמנם זה האדם הוא כמו אוכל שלישי עצמו אשר הוא פסול ולא יפסול זולתו.

ויהיה לשון זו המשנה וביאורה כן, האוכל אוכל שלישי של חולין שנעשה על טהרת תרומה נעשה שני לקודש, ואין שני לתרומה אלא שלישי.

וכבר נתבאר לך מדברי רבי יהושע שמי שאכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה שב פסול לתרומה, רוצה לומר שאין ראוי לאכילה, אמנם אם נגע בתרומה אינו פוסל אותה. וזה העניין בעצמו במי שיאכל שלישי של תרומה עצמה שהוא פסול לאכול את התרומה, ואינו פוסל את התרומה במגע כמו שפסל אותה האוכל אוכל שני.

וזהו ביאור התלמוד כלל זה המאמר במסכת חולין (דף לד:). ושמור אלה העיקרים למה שיבוא אחר זה, והיה זוכר אותן.

והלכה כרבי יהושע:

האוכל אוכל ראשון. גופו נעשה ראשון להיות מגעו שני ומשמנה עשר דבר הן כדאיתא בפ״ק דשבת (ד' יד.) והאוכל אוכל שני נעשה גופו שני להיות מגעו שלישי והאוכל אוכל שלישי נעשה גופו שלישי לעשות רביעי בקדש ודווקא שאכל שיעור חצי פרס שזהו שיעור אוכלין טמאין לפסול את הגוויה והן שתי ביצים כדאמרינן בפ' כיצד משתתפין (ד' פג.) אבל בנגיעה אין אוכל מטמא אדם שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ובפ' ב' דחולין (ד' לד.) נמי אמרי' מצינו שהאוכל חמור מן האוכל דאילו אוכל בכביצה ואילו אוכל עד דאכיל חצי פרס ומיהו בפ״ק דשבת (דף יז.) מפרש האוכל אוכל ראשון ואוכל שני מ״ט גזרו ביה רבנן טומאה זימנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו ולפום האי טעמא מכי אכיל כביצה איטמי ליה ושמא אין רגילות שיהא אדם צמא לשתות עד דאכיל ליה כחצי פרס ומשום הכי לא גזרו בפחות ועוד נראה לפרש דב' גזירות הוו דמתחלה גזרו באוכל אוכלין טמאין שיהא נפסל גופו מלאכול בתרומה גזירה שמא יאמרו הא קא נגעי בהדי הדדי אוכלין טמאין ותרומה בתוך מעיו מבחוץ נמי אין לחוש אם יגעו זה לזה ולא מסקי אדעתייהו דבתוך מעיו כבר איעכל ליה ואותה גזירה אין ראוי לגוזרה בכביצה דאיכא למימר אשתייר ליה בין החנכיים והשיניים מיניה וליכא כביצה בתוך מעיו כיון דעקרוה מכביצה אוקמי' אשתי ביצים ולרבי יוחנן בן ברוקה דאמר בפ' כיצד משתתפין (ד' פג.) דפסול גוייה הוי בכביצה ומחצה איכא למימר דאוקמי' אחצי סעודה ובי״ח דבר אתו וגזרו אפי' בכביצה ואפי' בנגיעה דטמא מטעמא דמפרש בפ״ק דשבת (דף יד:). ובפ״ב דחולין (דף לד:) מייתי רבי יהושע ראייה לדבריו מן הגזירה קדמוניות וכן משמע דהוה בעי למימר בפ' בתרא דיומא (דף פ.) דטומאת גוייה מן התורה ואי בשמנה עשר דבר גזור הא פשטו להו בכל ישראל ולא היה טועה בה דא״כ חסר להו: הגה״ה מיהו פי' ר״ת דפסול גוויה היתה גזרה קדמונית דהוו אמרי כי היכי דליכא חששא כשהתרומה נוגעת באוכלין טמאין בתוך הבטן ליכא חששא כי נוגעת (כי נוגעין תרומה באוכלין כ״ה בתוספת יומא דף פ' ע״ב ד״ה וחצי פרס.) בתוכה ולא מסקי אדעתייהו סברא דטומאת בית הסתרים. ובכביצה לבד לא היו טועין שהיו אומרין כשאינו אוכל רק כביצה כי נגע בבטן יחד חסר מכביצה מה שנשאר בין השינים והחניכיים ופחות מכביצה אינו מטמא אחרים והואיל דאפקוה מכביצה אוקמיה אשני ביצים אבל גזירה זו דרבי אליעזר ורבי יהושע הואי מי״ח דבר ומכביצה ומטעם מגע כדמפרש בשבת פ״ק דילמא אכיל אוכלין טמאין וקודם שיחסרו כלל שקיל משקין דתרומה ושדי בפומיה ונגעי יחד ופסלי להו ובחולין פ״ב דא״ל ר' יהושע ואוכל עד דאכיל חצי פרס מגזירות קדמונים הוא מביא ראייתו ובפ״ק דשבת הארכנו בדבר. ע״כ:

שלישי שלישי. ואע״ג דלא שייכא בהו גזירה כדמפרש פ״ק דשבת דהא אין שלישי עושה רביעי בתרומה לא חלקו חכמים אוכלין הטמאין בין ראשון ושני לשלישי:

ור' יהושע אומר אוכל אוכל ראשון ושני שני. דסבר דלא משוינן אוכל כמאכל והא דעביד ליה כאוכל שני לפי שמצינו שני עושה שני ע״י משקין ובפ' שני דחולין (דף לד.) אמרינן מאי אהדרו להדדי ר' אליעזר ור' יהושע:

שלישי שני לקדש. האוכל מאכל שלישי נעשה גופו שני לקדש ועביד שלישי ורביעי ובפרק שני דחולין מפרש טעמא:

ואין שני לתרומה. דאי נגע בתרומה לא פסיל לה אבל מיכל תרומה אסור דשלישי מיהא הוי למיסר באכילה דאע״ג דא״ר יהושע דאין אוכל נעשה כמאכל היינו באוכל ראשון לענין מגעו לא הוי ראשון למעבד שני אבל אתסורי באכילה דשלישי עביד האוכלו שלישי והכי אמרינן בפרק שני דחולין (דף לד.) בחולין שנעשו על טהרת תרומה כלומר האי אוכל ראשון ושני ושלישי דקתני בחולין קמיירי ואיזה חולין אתה מוצא שהן שלישי הא אין עושה שלישי בחולין אתה מוצאו בחולין שנעשו על טהרת תרומה. ולא בחולין שנעשו על טהרת הקדש דלאו כקדש דמו דבטלה דעתו ואינה נתפסת עליהן שם טהרת הקדש:

האוכל אוכל ראשון - נעשה גופו ראשון להיות מגעו שני. והאוכל אוכל שני נעשה גופו שני, ואם נגע בתרומה פסלה. אלו משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. ודוקא שאכל חצי פרס ח, שהוא ביצה ומחצה להרמב"ם ושתי ביצים לרש"י, שזהו שיעור אוכלים לפסול את הגויה:

רבי יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ואוכל שני נעשה גופו שני - דסבירא ליה דלא משוינן ליה לאוכל כמאכל עצמו, והאי דמשוי לאוכל אוכל שני שני ולא שלישי, לפי שמצינו שני עושה שני ע"י משקין ט, שהמשקין שנטמאו בשני הן נעשים תחילה והנוגע בהם הוי שני, ואי הוה משוינן ליה לאוכל אוכל שני שלישי לא היה פוסל את התרומה, דאין שלישי עושה רביעי בתרומה, וחכמים גזרו על האוכל אוכל שני שיהיה פוסל את התרומה, משום דזימנין אכיל אוכלים טמאים ושדי משקין של תרומה לתוך פיו בעוד שאוכלים טמאים בפיו ופסיל להו, הלכך אע"ג דבאוכל אוכל ראשון לא משוינן ליה לאוכל כמאכל עצמו, באוכל אוכל שני משוינן ליה שני כמו המאכל, כדי שיפסול את התרומה:

שלישי שני לקודש - האוכל אוכל שלישי נעשה גופו שני לקודש י, ועביד שלישי ורביעי בקודש:

ולא שני לתרומה - דאי נגע בתרומה לא פסלה. ומיהו אסור הוא לאכול בתרומה, והכי מוכח יא בגמרא פרק ב' דחולין [דף ל"ד]:

בחולין שנעשו על טהרת תרומה - כלומר האי אוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני ושלישי דתנינן במתניתין, בחולין שנעשו על טהרת תרומה קמיירי, דחולין גרידא אין בהם שלישי:

רא"א האוכל אוכל ראשון כו'. שמצינו אוכל חמור מן האוכל (האדם שאוכל המאכל חמור מן המאכל) דאילו נבלת עוף טהור בחוץ לא מטמאה ואילו אכלה מטמא בגדים אבית הבליעה. ואנו היאך לא נעשה אוכל כמאכל. גמרא פ"ב דחולין דף ל"ד. וכתבו התוס' סוף דף ל"ג דאע"ג דכולה גזירה מטעמא דזמנין דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקים דתרומה בפיו. וא"כ אפילו אי נעשהו שני סגי דתו לא אתי להכי דהא שני עושה משקים תחלה מ"מ ר"א משוה מדותיו לעשות אוכל כמאכל לגמרי. ע"כ. ומ"ש הר"ב ודוקא שאכל חצי פרס אע"ג דלפום טעמא דזמנין דאכיל כו' מכי אכל כביצה אטמי ליה שמא אין רגילות שיהא אדם צמא לשתות עד דאכיל ליה כחצי פרס ומש"ה לא גזרו בפחות. הר"ש. ומ"ש הר"ב בכאן מחלוקת רמב"ם ורש"י ובפ"ק משנה ג' מסתים סתם לן כהרמב"ם עוד יש מקומות דעביד הכי ומקומות דעביד הכי והראיתים במשנה ב' פ"ח דעירובין:

אוכל שלישי שלישי. ואע"ג דלא שייכא בהו גזירה דזימנין דאכיל כו' דהא אין שלישי עושה רביעי בתרומה לא חלקו חכמים באוכלין הטמאין בין ראשון ושני לשלישי. הר"ש:

רי"א האוכל אוכל ראשון כו' שני. כתב הר"ב דס"ל דלא משוינן ליה לאוכל כמאכל עצמו. דלא גמרינן מנבלת עוף טהור דחדוש הוא (דכל שאר הטומאות מטמאות בגלוי ואין מטמאות בבית הסתרים הלכך גזירת הכתוב הוא ואין למדין ור"א סבר למדין) אלא מצינו שהמאכל חמור מן האוכל. דאילו מאכל בכביצה ואוכל עד דאכיל כחצי פרס. ור"א טומאה משיעורין לא גמרינן (דשיעורין מלתא באנפיה נפשיה הוא ולא משום חומרא וקולא. אלא אוכל דמטמא כביצה. כך שיער בו הכתוב כמ"ש הר"ב במשנה ה' (פרק ד' דמעילה) ופסול גוייה בכחצי פרס הכי תקון בו רבנן) גמרא שם:

ואוכל שני שני. כתב הר"ב לפי שמצינו שני עושה שני ע"י משקין כו'. וא"ת מאי צריך להאי טעמא לימא דלהכי שני עושה שני כדמפרש בסמוך משום דזימנין דאכיל אוכלים טמאים ושדי משקים דתרומה כו'. וי"ל דאי לאו דאשכחן בעלמא שני דעביד שני לית לן למגזר דלא להוי מילי דרבנן חוכא ואטלולא. תוס' דשבת פ"ק דף י"ד [ד"ה רי"א] ודחולין דף ל"ד שם. וכתבו עוד. וא"ת ואמאי לא קאמר ע"י ספר שכן מצינו בהדיא לרבי יהושע דאמר הכי במשנה ב' פרק ג' דידים. ותירצו שמא כשראה שלא קבל ר"א תשובתו במשקין. חזר והשיב לו מכתבי הקדש. כ"כ במסכת שבת [ד"ה מצינו]. אבל בחולין [סד"ה תנא] כתבו די"ל דלא בעי לאתויי אלא ממאכל (שני) דעביד מאכל אחר שני. דומיא למאכל (שני) דעביד אדם שני. ועוד דהא דספר עביד ידים שניות. וגם פוסלים את התרומה. לאו משום טומאה. אלא משום חומרא ע"כ. אבל לפי זה קשה מה השיב שם במסכת ידים. וכמ"ש שם הר"ש. ובפ"ג דחגיגה דף כ"ד הקשו. אמאי לא קאמר ביד שמטמאה חברתה. דהכי ס"ל לר"י התם במסכת ידים. ותירצו דלא חש להביא ראיה ממה שאמר איהו. ע"כ. ומ"ש הר"ב משום דזמנין אכיל כו' ושדי כו'. ופסיל להו. והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה. דכתיב (במדבר יח) את משמרת תרומתי לפיכך גזרו באוכל אוכלים טמאים שלא יהא רגיל אצל תרומה. רש"י דשבת. והרמב"ם בפ"א מהאה"ט כתב שמא יאכל כו' וישתה עליו משקה תרומה כו' וכבר בארנו שאסור לאכול תרומה טמאה. והא דכתב הר"ב ופסיל להו. הכי איתא בגמ'. וטעמא דאכתי לא גזרו שיהיו משקים תחלה ולא מטמא להו ומ"מ בדעתם היה לגזור ולפיכך שפיר קאמר דמצינו שני עושה שני ע"י משקים כו' תוס' דשבת [ד"ה ושקיל] וכתבתים כבר שם במשנה י"ח דבר:

שליישי שני לקדש. כדמפרש דהאי שלישי בחולין שנעשו על טהרת תרומה הוא. וטהרתה טומאה הוא אצל הקדש כדתנן בפ"ג דחגיגה. הלכך שמירה דידה לאו שמירה היא לענין קדש וחיישינן באוכל שלישי דידי' דלמא ראשון הוא והאוכלו שני. כן לשון רש"י במסכת שבת. וכ"פ הר"ב במשנה ו' דשלישי בתרומה ראשון לקדש. והא דבחולין כתב רש"י דשלישי בתרומה מספקינן ליה בשני. לאו דליכא לספוקי אלא בשני ולא בראשון. דודאי אף בראשון איכא לספוקי. דכטומאה היא אצל אוכלי קדש. ומשום דכי נמי לא מספקינן אלא בשני סגי לן. דהא אוכל אוכל שני נעשה שני. משום הכי לא כתב אלא דאיכא לספוקי בשני דבהכי סגי לן:

ולא שני לתרומה. כתב הר"ב דאי נגע בתרומה לא פסלה ומיהו אסור הוא לאכול בתרומה. ומדיוקא דייקינן למילתא דאמר אין שני לתרומה אבל שלישי הוי ונפסל גופו מלאכול בתרומה. והוא גמרא ערוך בחולין. לכך נראה בעיני שז"ש הר"ב והכי מוכח כו' צ"ל והכי מוכיח כו' ודו"ק. ובפ"ה דסוטה דף ל' כתבו התוס' בשם ספר הישר דלא נודע טעם גזרה זו אא"כ נאמר רבו בגזירות וגזרו גזירה לגזירה. ע"כ. ואשתמט להו גמרא ריש פי"ב דזבחים דף צ"ט. באכילה עבוד רבנן מעלה. בנגיעה לא עבוד רבנן מעלה:

לטהרת תרומה. ולא בחולין שנעשו על טהרת הקדש. דלאו כקדש דמו. דבטלה דעתו ואינה נתפסת עליהם שם טהרת הקדש. הר"ש. ועיין בסוף פירקין:

(ז) (על המשנה) האוכל כו'. שמצינו אוכל חמור מן המאכל, דנבלת עוף טהור לא מטמא בחוץ, ואילו אכלה מטמא בגדים, ואנו איך לא נעשה אוכל כמאכל. גמרא. ואע"ג דמטעם הגזירה דזמינין אכיל כו' אפילו אי נעשהו שני סגי, דהא עושה משקים תחילה, ר' אליעזר משוה מדותיו לעשות אוכל כמאכל לגמרי. תוס'. וכן נמי באוכל שלישי לא שייכא הך גזירה, דאין שלישי עושה רביעי בתרומה, לא חלקו חכמים באוכלין. הר"ש:

(ח) (על הברטנורא) ואע"ג דלטעמא דזמנין כו' סגי בכביצה, שמא אין רגילות שיהא אדם צמא עד דאכיל ליה כחצי פרס. הר"ש:

(ט) (על הברטנורא) ואם תאמר, לימא משום זמנין דאכיל כו', ויש לומר, דאי לאו דאשכחן הכי בעלמא, לית לן למיגזר, דלהוי כחוכא ואטלולא. תוס':

(י) (על הברטנורא) דטהרת תרומה טומאה היא אצל קודש, וחיישינן שמא ראשון הוא ועושה שני. רש"י. ועתוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) צריך לומר, והכי מוכיח. ועתוי"ט:

שלישי שני לקודש ולא שני לתרומה:    אית דל"ג מלת שני גבי לתרומה:

בחולין שנעשו על טהרת תרומה:    כצ"ל. ואיתא שם פ' השוחט (חולין דף ל"ד) ומוכח התם דהאי דקתני בחולין שנעשו על טהרת תרומה לאו סתמא הוא אלא דברי ר' יהושע לבד הן ועיין יפה במה שכתבתי בפרק שני דחולין סי' ה'. ולעולא דאמר התם דר' יהושע בחולין שנעשו על טהרת הקדש נמי אית ליה שלישי סבר דהא דקתני במילתיה דר' יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה טעמא הוא דיהיב לסיפא דמילתיה דבחולין דטהרת תרומה הוא דאמרינן האוכל שלישי נעשה גופו שני לקדש משום דטהרתה טומאה היא אצל הקדש אבל לא בחולין דטהרת הקדש שאותם האוכל שלישי שלהם אין גופו נעשית שני לקדש אלא רביעי א"נ ס"ל לעולא דלר' יהושע בין חולין הנעשין על טהרת התרומה בין הנעשין על טהרת הקדש האוכל שלישי שלהם נעשה גופו שני לקדש וטעמא משום דטהרת שניהם טומאה היא אצל הקדש עצמו:

ואין שני לתרומה:    הא שלישי הוי דכי אמר שאין נעשה אוכל כמאכל לנגיעה הוא דקאמר כגון האוכל אוכל ראשון דאי הוית משוית לי' ראשון הוי מגעו שני אבל האוכל שלישי דכי עבדת ליה שלישי שרי בנגיעה לענין אכילה מודה דאסור. ופי' הר"ש ז"ל ובפ' שני דחולין אמרינן מצינו שהאוכל חמור מן האוכל דאילו אוכל בכביצה ואילו אוכל עד דאכיל חצי פרס. ומיהו בפ"ק דשבת מפ' האוכל אוכל ראשון ואוכל שני מ"ט גזרו בהו רבנן טומאה דזימנין דאכיל אוכלין טמאים ושקיל משקים דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו. ולפום האי טעמא מכי אכיל כביצה איטמי ליה ושמא אין רגילות שיהא אדם צמא לשתות עד דאכיל ליה כחצי פרס ומש"ה לא גזרו בפחות. ועוד נראה לפרש דשני גזירות הוו דמתחלה גזרו באוכל אוכלין טמאים שיהא נפסל גופו מלאכול בתרומה גזרה שמא יאמרו הא קא נגעי בהדי הדדי אוכלין טמאים ותרומה בתוך מעיו ומבחוץ נמי אין לחוש אם יגעו זה בזה ולא מסקי אדעתייהו דבתוך מעיו כבר איעכל לי' ואותה גזירה אין ראוי לגוזרה בכביצה דאיכא למימר אשתייר ליה בין החניכיים והשנים מיניה וליכא כביצה בתוך מעיו וכיון דעקרוה מכביצה אוקמוה אשתי ביצים דהיינו חצי פרס ולר' יוחנן בן ברוקא דאמר בפ' כיצד משתתפים דפסול גויה הוי בכביצה ומחצה איכא למימר דאוקמוה מחצי סעודה ובי"ח דבר אתי וגזור אפילו בכביצה ואפילו בנגיעה דטמא מטעמא דמפרש בפ"ק דשבת ובפ' שני דחולין מייתי ר' יהושע ראיה לדבריו מן הגזרה קדמונית וכן משמע דהוה בעי למימר בפ' בתרא דיומא דטומאת גויה מן התורה ואי בי"ח דבר גזור הא פשטו להו בכל ישראל ולא הוה טעי בה דא"כ חסרו להו עכ"ל ז"ל. וכן הוא דעת ר"ת ז"ל דפסול גויה גזרה קדמונית בכמה מקומות בתוספות הובאו דבריו ז"ל:

יכין

ראשון:    ר"ל נעשה האדם שאכלו ראשון לטומאה:

שלישי:    דחכמים גזרו שכל האוכל חצי פרס אוכלין טמאים. דהיינו כשיעור ב' ביצים לרש"י. וכביצה ומחצה להרמב"ם. יהא גופו טמא לתרומה. וזהו א' מי"ח דבר שגזרו [כשבת דיד"ב]. משום דכל האוכל כשיעור הזה. רגיל הוא לשתות אחריו. כדי לשרות אכילתו במעיו [כברכות מב"ב]. ולהכי גזרו. דשמא בעוד יהיה המאכל הטמא בפיו ישתה משקה תרומה. ויטמאה בתוך פיו. ואע"ג דבאוכל אוכל שלישי לטומאה ליכא למגזר הכי. דהרי אין שלישי עושה רביעי בתרומה. ומשקה קודש לא שכיחא. דנגזר שישתהו בעוד המאכל שלישי בפיו. אפ"ה משום לא פלוג גזרו ג"כ טומאה על האוכל מאכל שלישי. וכן גזרו ג"כ על השותה רביעית משקין טמאין בכדי אכילת חצי פרס. ג"כ גופו טמא מה"ט [בסוף זבים]. מיהו לא גזרו רק על האוכל או שותה אוכלין או משקין טמאין ומטעמא דאמרן. הא בנוגע אוכלין או משקין טמאין. לא נטמאו רק ידיו [כידים רפ"ג]. ופליגי הכא באיזה מדריגה יהיה האוכל טמא. דלר"א דין האוכל כהמאכל שאכל. מדלא מצינו שיהיה האוכל קיל מהמאכל. דהרי אדרבה נבלת עוף טהור אין בו טומאה כלל. ואפ"ה האוכלה הוא אב הטומאה בשעה שהיא בבית בליעתו. וגם לאחר שבלעה. עכ"פ דינו כהמאכל עצמו:

ואוכל שני שני:    דר' יהושע ס"ל דלא ילפינן מנבלת עוף טהור דחידוש הוא. דהרי מטמא נמי בבית הבליעה שהוא בית הסתרים. משא"כ בשאר טומאות אין מטמאים בבית הסתרים. אבל מצינו שהמאכל חמור מהאוכל. דהרי מאכל שהוא כביצה, מטמא מאכל. והאוכל דברים טמאים אינו מטמא מאכל בנגיעתו. עד שאכל חצי פרס. ולהכי דין הוא שכל האוכל מאכל טמא. מחתינן לי' חד דרגא מטומאת המאכל שאכל. ורק מדמצינו שכל מאכל ראשון שני או שלישי [שבתרומה כשיגע בקודש]. אפשר שיעשה להמאכל שנוגע בו שיהיה שני. וכגון כשיהיה בהמאכל הטהור שנגע בו משקה טופח עליו. דהמשקה ההוא נעשה. ראשון. והמאכל שתחתיו נעשה עי"ז שני. להכי כל אוכל מאכל טמא נעשה שני [ועיין חולין לד"א ורש"י שם]:

שלישי:    ר"ל ואם אכל מאכל שלישי. נעשה גופו שני לקודש:

שני לקדש ולא שני לתרומה:    אלא דתרומה שנגע טהור לגמרי. דהרי מאכל שלישי א"א שיעשה למאכל האחר שנוגע בו שיהיה שני. ואפילו כשיש משקים ביניהם במקום הנגיעה. דהרי אפילו משקה תרומה שנגע בשלישי. טהור לגמרי [כרמב"ם אהט"ו פי"ח ה"ח]. לא משכחת לה שיהיה המאכל שנוגע בהשלישי שני. אלא כשהמאכל שנוגע בהשלישי הוא קודש [ועיין לקמן מ"ח]. ולהכי רק לקודש יהיה האוכל שלישי שני. אבל לתרומה טהור לגמרי. מיהו הני מילי רק לנגיעה. דהאוכל אוכל שלישי מותר רק ליגע בתרומה. ככל שלישי שמותר ליגע בתרומה. אבל עכ"פ אסור לאכול תרומה עד שיטבול. דבאכילה עביד רבנן מעלה ולא בנגיעה [כחוליו לה"א. וזבחים צט"א]:

בחולין שנעשו לטהרת תרומה:    ר"ל כל שלישי שנזכר במשנתנו. היינו בחולין שנעשו על טהרת תרומה. דבחולין פשיטא. אין שייך במאכל שיהיה שלישי לטומאה. ובנעשה על טהרת קדש לא אפשר לאוקמה. דהרי קיי"ל דלאו כקודש דמי [כשלהי פרקין]. מיהו ודאי הוה אפשר לאוקמה במאכל תרומה או קודש ממש. שנעשו שלישי. רק רבותא קמ"ל דאפילו בחולין משכח"ל שיהיו שלישי בשנעשו על טהרת תרומה. ואע"ג שהן חולין. אפ"ה האוכלן נעשה שני לקודש אפילו בנגעו. א"נ להכי לא מוקי לה במאכל תרומה או קודש שהן שלישי. משום דהאוכל תרומה טמאה במיתה בידי שמים. והאוכל קודש טמא חייב כרת. ולפיכך מזהר זהיר בה מלאכלה אפילו בשוגג. והו"ל מילתא דלא שכיחא שיכשל בהן ויאכלם ולא גזרו בהן רבנן שיהיה האוכלם טמא [ובפי' הרמב"ם לא משמע כן]:

בועז

פירושים נוספים