תוספות יום טוב על טהרות ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על טהרות · ב · >>

משנה א[עריכה]

שהיתה כובשת ירק. פי' הר"ב ואותו ירק לא הוכשר לקבל טומאה. דאי בהוכשר א"כ מכי נתנו בקדרה טמאתו. הר"ש:

ונגעה. פי' הר"ב בידים מסואבות. שסתם ידים שניות הן. כ"כ הר"ש. ותמיהני א"כ בסיפא בהיתה טבולת יום. אמאי איצטריך למתני בהדיא בידים מסואבות. ונ"ל ליישב דהתם איצטריך דל"ת משום טבולת יום לחוד קתני. אבל ידים אינם מסואבות. קמ"ל דמסואבות. ומשום תרתי טומאות דאית בה. והרמב"ם מפרש בע"א. ואכתוב בסמוך:

במקום הנגוב. שנתיבש וניגב. הר"ש:

אם יש בו כביצה הכל טמא אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור. ה"ג בס"א וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל:

הכל טמא. פי' הר"ב אף הקדרה וכו' כדאיתא בפ"ק דשבת האוכלים והכלים שנטמאו במשקים. כלומר בגמרא פ"ק דשבת (דף י"ג) ועדיפא ה"ל לאתויי מתני' גופא שהיא נשנית כך בסוף זבים אלא משום דבגמרא דשבת מיפרשא בטעמא דאע"ג דהתם בשבת פ"ק מ"ד כתב הר"ב וז"ל כלים שנטמאו במשקין שנטמאו המשקין בשרץ כו' כבר כתבתי שם דלא תידוק מינה דאילו נטמאו מחמת ידים לא אלא דה"ה אף מחמת ידים וע"ש. וכ"כ הר"ב בהדיא בסוף זבים:

אין בו כביצה הוא טמא. כדתניא בת"כ פרשת שמיני. ומביאה הרמב"ם בפירושו לעיל בפ"ק מ"ב. אוכל יטמא מלמד שהוא מטמא בכל שהוא. יכול מטמא לאחרים בכל שהוא. ת"ל אשר יאכל. והכי דייק נמי הר"ב בלישני' בפ' בתרא מ"ה. ובפי' מ"ב פ"ג דעדיות. דהא דבעיא שיעור כביצה היינו לטמא אחרים. וקשה דברפ"ק (אדתנן ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה כתבתי דה"ה) לענין קבלת טומאה. לפי שיש מקומות שכתב כן הר"ב. והראיתי' ברפ"ב דתרומות. אבל במ"ה פי"ג דאהלות דייק הר"ב לכתוב שאינו מקבל טומאה מן התורה וכך כתבתי שם בשם הר"ש. וגם כתבתי שם על דברי הרמב"ם בזה ולפי זה לא תקשה מתני'. וקרא דת"כ אסמכתא בעלמא ומחלוקת ישנה היא זו בתוס' פ"ב דפסחים דף ל"ג [וכן בתוס' שבת צ"א. ד"ה א'. ] [ע"ב ד"ה לאימת. ] והזכירה ג"כ הרמב"ן בפי' החומש. ותמיהני על הכ"מ שברפ"ד מהט"א. כשכתב הרמב"ם שאין שיעור לאוכלים לטומאות עלמן. שלא הראה מקום על משנתינו זו. ומ"מ כל היכא דכתב הר"ב שאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה. ל"ל דבאותן מקומות לא חשו חכמים. להחמיר שהם אמרו והם אמרו. [ועמ"ש בשם הר"ש במ"ה פי"א דפרה ד"ה לאחר ביאתו]:

חזר לקדרה. פי' הר"ב אותו מקום המשקה כו' דלמשקים אין שיעור כדתנן ברפ"ג. וכן בפ' בתרא מ"ה. שכיון שיצתה טפה ראשונה נטמאה וטימאה הכל כדפירשו כל המפרשים. ומאותן משניות נ"ל שלמד הרמב"ם כשכתב בפ"ד מהט"א (ה"ב). שהמשקים מתטמאים בכ"ש. ומטמאין בכל שהן. והכ"מ כתב דברי התוס' (דפ"ק דפסחים דף י"ד) שדקדקו כן מל' הגמ' דהתם. וגם עליהם אני תמה שהיה להם ללמוד ממשנתינו דבפ"ג. ועוד ראה זה מצאתי בתוספתא שהביא הר"ש במ"ב פ"ב דטבול יום שהמשקין לעולם מיטמאין בכל שהן. ומיהו לפסול הגויה צריך רביעית. כדתנן במ"ה פ"ד דמעילה ויראה דה"מ נמי (ג) לפרושי חזר לקדרה דקאי אכביצה (והוא נגוב) וכ"פ הרמב"ם כמ"ש בסמוך:

היתה מגע טמא מת וכו'. תמיהני דלא קתני הכא חזר לקדרה מה דינו. ונ"ל לתרץ דכיון דערבינהו ותננהו בין נגע במקום הנגוב או במקום המשקה. הלכך לא פסיקא ליה למתני תו סתמא חזר כו' דע"כ אינו מטמא את הכל כשחזר אלא אם נגעה במקום המשקה או בכביצה ואפי' נגוב אבל בפחות בכביצה ונגוב. לא מהני החזרה כלל. לכך לא מצי קתני סתמא חזר לקדרה הכל טמא. ומכיון דלא מצי קתני סתמא כי רישא. לא חש להאריך ולחלק. אבל להרמב"ם שטה אחרת בכולה מתני' שהוא מפ' דבירק חולין מיירי והאשה היא אשה נדה שהיא אב. ואמרו כובשת לא ירצה שהנדה כובשת אבל הפי' כן. קדרה שהיה בה ירק כבוש ונגעה (נדה) בעלה חוץ לקדרה והיה יבש. אפילו היה במה שיוצא חוץ לקדרה כביצה הנה הוא טמא. ושאר הירקות אשר הם בקדרה טהורים. וכן הקדרה והמשקה אשר נכבש בה הירק הזה הכל טהור. לפי שזה העלה כמובדל מכל מה שבקדרה להיותו יוצא מן הקדרה. ואע"פ שקצתו תוך הקדרה. ואם היה זה העלה אשר חוץ הקדרה בו משקה. ונגעה בו והיה בו כביצה. הנה להיותו כביצה יטמא המשקה אשר בו וזה המשקה מחובר במשקה אשר תוך הקדרה אשר בה נכבש זה הדבר הכבוש יטמא המשקה כלן אשר בתוך הקדרה. ולזה יטמא כל הירק והקדרה. כי משקים טמאים יטמאו הכלים והאוכלים. כפי מה שהתבאר. ואח"כ אמר חזר לקדרה הכל טמא. ר"ל אם היה בו כביצה והוא נגוב ונגעה בו חוץ לקדרה אשר אמרנו שהוא טמא והכל טהור זה כל עוד (היותו) חוץ לקדרה אמנם אם חזר לקדרה הנה הוא יטמא המשקה אשר בתוך הקדרה אשר בה [נכבש] הירק ויטמא זה המשקה לקדרה ולכל מה שבה. כמו שהתבאר. ואח"כ אמר היתה מגע טמא מת אשר הוא ראשון לטומאה נגעה בו. ירצה בירק אשר בקדרה. בין במקום המשקה בין במקום הנגוב אם יש בו כביצה הכל טמא. וזה שזאת הביצה ישוב שני לטומאה ולהיותו בתוך הקדרה יהי' כל הירק הכבוש חבור. ויטמא המשקה אשר בתוך הקדרה כפי מה שיתבאר בזה הפרק שהשני בחולין מטמא משקה חולין ע"כ. ולדבריו נגעה במקום המשקה אין הכוונה בו שנגעה במשקה עצמו. אלא המכוון שנגעה בעלה שיש בו משקה ולפיכך ברישא חזר לקדרה לא קאי אלא אכביצה ואע"פ שהוא נגוב ובבבא זו (דמגע טמא מת) להכי לא קתני כלל חזר משום דלא מיירי כלל בחוץ לקדרה ופשיטא דכי הוה חוץ לקדרה נמי דינא הכי כמו ברישא ממש אלא דמתני' נקטה גבי אב חוץ לקדרה. ואפ"ה במקום הנגוב אפילו בכביצה הוא טמא והכל טהור. והכא בראשון נקטה תוך הקדרה כלומר דאע"ג שאינה אלא ראשון הכל טמא ואפילו נגעה במקום הנגוב. הואיל ובתוך הקדרה הוא. אבל ודאי כשהוא חוץ לקדרה דינא כמו ברישא. וכן ברישא נמי כשהוא בתוך הקדרה דינא כמו הכא. ובחבורו פ"ט מהט"א (הלכה ג') ערבינהו וכתבינהו לתרוייהו לאב וראשון בעלה שחוץ לקדרה וכו' ולא הזכיר דין תוך הקדרה כלל לפי שהוא נכלל בחזר דאם חזר דינו כך כ"ש כשמתחלה בשעת נגיעה הוא בתוך הקדרה. ובכף נחת אשתבש בבבא זו דמגע טמא מת לפרשו בדרך הרמב"ם והבין דמיירי נמי חוץ לקדרה ואפילו חזר אינו מטמא. וטעות הוא בידו. דלעולם נעשו המשקים תחלה. ובהדוא כתב הרמב"ם בחבורו (שם) בראשון שנגע בכביצה נגוב שחוץ לקדרה חזר לקדרה טמא את המשקה שבה ונטמא הקדרה וכל הכבשין וכ"ש שבפירושו כתב בהדיא דמיירי בנגעה בתוך הקדרה:

היתה טבולת יום כו' בידים מסואבות כתב הר"ב דהשתא יש באשה זו ב' טומאות וכו' ותרווייהו צריכין משום סיפא וכ"כ הר"ש. וכלומר משום קדרה טהורה דאע"ג דיש בה שתי טומאות. אפ"ה הקדרה טהורה. והרמב"ם מפרש ג"כ לענין חולין ומש"ה בעי ידים מסואבות דטבול יום טהורה לחולין. ודקתני טבול יום. לאפוקי מדעת ראב"ש בתוספתא דקאמר אין ידים לטבול יום ר"ל אין הבדל בין היות ידוו טמאות או טהורות. אבל בחבורו פ"ט מהט"א אע"פ שבבות הראשונות כתבן לענין חולין הך בבא כתבה בתרומה והשמיט ממנה ידים מסואבות:

מנערת. פי' הר"ב מנערה כו' ומלשון מסלק את הטבלה כולה ומנערה דפרק היה נוטל (במס' שבת ד' קמ"ג) הר"ש. וכתב עוד הר"ב לשון אחר מנערת מגיסה מלשון ניער וכסה דפרק כל הבשר (דף קח) הר"ש:

וראתה נ"א ראתה. וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל ובמשניות ישנים מנוקדים:

משנה ב[עריכה]

רא"א האוכל אוכל ראשון כו'. שמצינו אוכל חמור מן האוכל (האדם שאוכל המאכל חמור מן המאכל) דאילו נבלת עוף טהור בחוץ לא מטמאה ואילו אכלה מטמא בגדים אבית הבליעה. ואנו היאך לא נעשה אוכל כמאכל. גמרא פ"ב דחולין דף ל"ד. וכתבו התוס' סוף דף ל"ג דאע"ג דכולה גזירה מטעמא דזמנין דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקים דתרומה בפיו. וא"כ אפילו אי נעשהו שני סגי דתו לא אתי להכי דהא שני עושה משקים תחלה מ"מ ר"א משוה מדותיו לעשות אוכל כמאכל לגמרי. ע"כ. ומ"ש הר"ב ודוקא שאכל חצי פרס אע"ג דלפום טעמא דזמנין דאכיל כו' מכי אכל כביצה אטמי ליה שמא אין רגילות שיהא אדם צמא לשתות עד דאכיל ליה כחצי פרס ומש"ה לא גזרו בפחות. הר"ש. ומ"ש הר"ב בכאן מחלוקת רמב"ם ורש"י ובפ"ק משנה ג' מסתים סתם לן כהרמב"ם עוד יש מקומות דעביד הכי ומקומות דעביד הכי והראיתים במשנה ב' פ"ח דעירובין:

אוכל שלישי שלישי. ואע"ג דלא שייכא בהו גזירה דזימנין דאכיל כו' דהא אין שלישי עושה רביעי בתרומה לא חלקו חכמים באוכלין הטמאין בין ראשון ושני לשלישי. הר"ש:

רי"א האוכל אוכל ראשון כו' שני. כתב הר"ב דס"ל דלא משוינן ליה לאוכל כמאכל עצמו. דלא גמרינן מנבלת עוף טהור דחדוש הוא (דכל שאר הטומאות מטמאות בגלוי ואין מטמאות בבית הסתרים הלכך גזירת הכתוב הוא ואין למדין ור"א סבר למדין) אלא מצינו שהמאכל חמור מן האוכל. דאילו מאכל בכביצה ואוכל עד דאכיל כחצי פרס. ור"א טומאה משיעורין לא גמרינן (דשיעורין מלתא באנפיה נפשיה הוא ולא משום חומרא וקולא. אלא אוכל דמטמא כביצה. כך שיער בו הכתוב כמ"ש הר"ב במשנה ה' (פרק ד' דמעילה) ופסול גוייה בכחצי פרס הכי תקון בו רבנן) גמרא שם:

ואוכל שני שני. כתב הר"ב לפי שמצינו שני עושה שני ע"י משקין כו'. וא"ת מאי צריך להאי טעמא לימא דלהכי שני עושה שני כדמפרש בסמוך משום דזימנין דאכיל אוכלים טמאים ושדי משקים דתרומה כו'. וי"ל דאי לאו דאשכחן בעלמא שני דעביד שני לית לן למגזר דלא להוי מילי דרבנן חוכא ואטלולא. תוס' דשבת פ"ק דף י"ד [ד"ה רי"א] ודחולין דף ל"ד שם. וכתבו עוד. וא"ת ואמאי לא קאמר ע"י ספר שכן מצינו בהדיא לרבי יהושע דאמר הכי במשנה ב' פרק ג' דידים. ותירצו שמא כשראה שלא קבל ר"א תשובתו במשקין. חזר והשיב לו מכתבי הקדש. כ"כ במסכת שבת [ד"ה מצינו]. אבל בחולין [סד"ה תנא] כתבו די"ל דלא בעי לאתויי אלא ממאכל (שני) דעביד מאכל אחר שני. דומיא למאכל (שני) דעביד אדם שני. ועוד דהא דספר עביד ידים שניות. וגם פוסלים את התרומה. לאו משום טומאה. אלא משום חומרא ע"כ. אבל לפי זה קשה מה השיב שם במסכת ידים. וכמ"ש שם הר"ש. ובפ"ג דחגיגה דף כ"ד הקשו. אמאי לא קאמר ביד שמטמאה חברתה. דהכי ס"ל לר"י התם במסכת ידים. ותירצו דלא חש להביא ראיה ממה שאמר איהו. ע"כ. ומ"ש הר"ב משום דזמנין אכיל כו' ושדי כו'. ופסיל להו. והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה. דכתיב (במדבר יח) את משמרת תרומתי לפיכך גזרו באוכל אוכלים טמאים שלא יהא רגיל אצל תרומה. רש"י דשבת. והרמב"ם בפ"א מהאה"ט כתב שמא יאכל כו' וישתה עליו משקה תרומה כו' וכבר בארנו שאסור לאכול תרומה טמאה. והא דכתב הר"ב ופסיל להו. הכי איתא בגמ'. וטעמא דאכתי לא גזרו שיהיו משקים תחלה ולא מטמא להו ומ"מ בדעתם היה לגזור ולפיכך שפיר קאמר דמצינו שני עושה שני ע"י משקים כו' תוס' דשבת [ד"ה ושקיל] וכתבתים כבר שם במשנה י"ח דבר:

שליישי שני לקדש. כדמפרש דהאי שלישי בחולין שנעשו על טהרת תרומה הוא. וטהרתה טומאה הוא אצל הקדש כדתנן בפ"ג דחגיגה. הלכך שמירה דידה לאו שמירה היא לענין קדש וחיישינן באוכל שלישי דידי' דלמא ראשון הוא והאוכלו שני. כן לשון רש"י במסכת שבת. וכ"פ הר"ב במשנה ו' דשלישי בתרומה ראשון לקדש. והא דבחולין כתב רש"י דשלישי בתרומה מספקינן ליה בשני. לאו דליכא לספוקי אלא בשני ולא בראשון. דודאי אף בראשון איכא לספוקי. דכטומאה היא אצל אוכלי קדש. ומשום דכי נמי לא מספקינן אלא בשני סגי לן. דהא אוכל אוכל שני נעשה שני. משום הכי לא כתב אלא דאיכא לספוקי בשני דבהכי סגי לן:

ולא שני לתרומה. כתב הר"ב דאי נגע בתרומה לא פסלה ומיהו אסור הוא לאכול בתרומה. ומדיוקא דייקינן למילתא דאמר אין שני לתרומה אבל שלישי הוי ונפסל גופו מלאכול בתרומה. והוא גמרא ערוך בחולין. לכך נראה בעיני שז"ש הר"ב והכי מוכח כו' צ"ל והכי מוכיח כו' ודו"ק. ובפ"ה דסוטה דף ל' כתבו התוס' בשם ספר הישר דלא נודע טעם גזרה זו אא"כ נאמר רבו בגזירות וגזרו גזירה לגזירה. ע"כ. ואשתמט להו גמרא ריש פי"ב דזבחים דף צ"ט. באכילה עבוד רבנן מעלה. בנגיעה לא עבוד רבנן מעלה:

לטהרת תרומה. ולא בחולין שנעשו על טהרת הקדש. דלאו כקדש דמו. דבטלה דעתו ואינה נתפסת עליהם שם טהרת הקדש. הר"ש. ועיין בסוף פירקין:

משנה ג[עריכה]

השני פוסל. טעמא במשנה ב' פ"ה דסוטה. וע"ש:

והשלישי נאכל בנזיד הדמע. כתב הר"ב דדוקא כשאין בנזיד הדמע כזית תרומה בכדי אכילת פרס. דחיוב אוכל תרומה בטומאת הגוף לא הוי אלא בכזית. ואין שום אכילה מצטרפת בין כזית דכל איסורין. בין ככותבת ליה"כ. אם שהה מתחלת אכילת השיעור ועד סופה יותר מכדי א"פ. שכך נתנה תורה שיעור לשהיית אכילה בבית המנוגע שהקפידה תורה בשוהה בו שיעור אכילה לטמא בגדים. רש"י פרק ב' דחולין דף ל"ה. ועל אכילת החולין טמאים לא הוזהרו אפילו הכהנים הר"ש ותוס' דחולין:

משנה ד[עריכה]

והשני שבתרומה כו' מטמא לשלישי בקדש. וטעמא אפרש במתניתין דלקמן:

והרביעי נאכל בנזיד הקדש. ואין לתמוה איך נאכלת התרומה כיון דטמאה היא. דמאחר דבתרומה עצמה אין בה ד' ליכא איסורא וכן במתני' דלקמן לענין חמישי בקדש. הר"ש ותוס' דחולין (דף ל"ד):

משנה ה[עריכה]

והשלישי שבקדש. דכתיב (ויקרא ז) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. מי לא עסקינן דנגע בשני. פירש"י דהא בכל טמא כתיב ושני אקרי טמא דכתיב (שם יא) כל אשר בתוכו יטמא כדתנן במ"ב פ"ה דסוטה. גמ' שם דף כ"ט:

שבקדש. עיין בסוף פרקין:

הרביעי פסול. יליף לה התם בק"ו ומה מחוסר כפורים שהוא טהור בתרומה אסור בקדש עד שיביא כפרתו כדתנן במ"ג פי"ד דנגעים. הג' שהוא פסול בתרומה. אינו דין שיעשה רביעי בקדש:

לאוכלי תרומה. כמו מאכלי תרומה. וכן בגמרא פ"ה דסוטה דף כ"ט אוכלי קדש ומשקי קדש וכן בר"פ ב' דמעילה בגמ'. ופי' הר"ב מ"ז פ"ח דפרה:

מטמא שנים ופוסל א'. פי' הר"ב דג' של תרומה חשוב אצל הקדש כאילו נטמא בשרץ עצמו. דבגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קדש. כדתנן בפ"ב דחגיגה. אבל אוכלין אין נעשין אב לעולם. לא מדברי תורה ולא מדבריהם. כמו שהשרישנו הרמב"ם בפ"י מהאה"ט (ה"ט) ולפיכך לא נוכל לחשבם כי אם כנטמאו בשרץ שיהיו ראשון:

משנה ז[עריכה]

השלישי שבכולן. כ' הר"ב לא משכחת שלישי בחולין אא"כ נעשו על טהרת תרומה. מסיים הר"ש או על טהרת קדש. ונראה לכאורה שהר"ב השמיט בכוונה כדי לפרש מתני' דהכא דסברה נמי שאין חולין נתפסים בקדושת הקדש. אבל קשיא אדידיה דבמתניתין דלקמן מפרש דהך דהכא סברה דחולין הנעשין על טהרת הקדש כקדש דמו:

משנה ח[עריכה]

לא יעשם בבית הבד. וכיוצא בזה שנינו במ"ז פרק בתרא דב"ב ושם פירשתי. והר"ב העתיק לא יעשה. וכ"ה במשניות שבגמרא דפוס ישן:

הרי אלו כחולין. טעמא כתבתי במ"ב (ד"ה לטהרות):

הרי אלו כתרומה. כתב הר"ב והני תנאי תרווייהו ס"ל חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו וכלומר בין לענין שאין בו רביעי למגע. ובין לענין האוכלו שלא נפסל גופו. וזהו שכתב הר"ב בספ"ב דחגיגה דלאו כקודש דמו לכל הדברים. ומ"ש הר"ב שאין דבר כו' אלא קדש מקודש. גמ' פ"ב דחולין ד' ל"ה. ופרש"י קדש גמור שקדש גופו כגון בשר קרבן וחלות התודה שנשחט הזבח עליהן ומנחות שקדשו בכלי. אבל ג' של קדש המקודשת בקדושת פה לא והכי מפרש בברייתא דמסכת טהרות בפ"ק ע"כ. והעתיקה הרמב"ם בפירושו בפירקין מ"ה: