משנה חולין ג ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ג · משנה ו | >>
סימני בהמה וחיה ל נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס -- טמא. כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף -- טהור.
רבי אליעזר ברבי צדוק אומר, כל עוף החולק את רגליו, טמא.
סִימָנֵי בְּהֵמָה וְחַיָּה נֶאֶמְרוּ מִן הַתּוֹרָה,
- וְסִימָנֵי הָעוֹף לֹא נֶאֶמְרוּ.
- אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים:
- כָּל עוֹף הַדּוֹרֵס,
- טָמֵא;
- כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה, וְזֶפֶק, וְקֻרְקְבָנוֹ נִקְלָף,
- טָהוֹר.
- כָּל עוֹף הַדּוֹרֵס,
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר:
- כָּל עוֹף הַחוֹלֵק אֶת רַגְלָיו,
- טָמֵא:
- כָּל עוֹף הַחוֹלֵק אֶת רַגְלָיו,
סימני בהמה וחיה - נאמרו מן התורה,
- וסימני העוף - לא נאמרו.
- אמרו חכמים:
- כל עוף דורס - טמא.
- וכל שיש לו אצבע יתרה, וזפק, וקורקבן נקלף - טהור.
- רבי אלעזר ברבי צדוק אומר:
- כל עוף חולק את רגליו - טמא.
דורס - הוא שיתן ידו על הדבר שהוא אוכל ואחר כך אוכל ממנו, וכן עושין כל בעלי חיים שהם טורפים.
ובתוך הקורקבן קרום, נקלף בעוף טהור ואינו נקלף בעוף טמא. ואין אנו צריכים לכולם, אלא אפילו אחד מהן אם נמצא בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי הוא עוף טהור, על מנת שלא יהא דורס ואוכל, לפי שכל דורס ואוכל טמא וזה דין כולל.
ומה שאמר רבי אליעזר בר צדוק אמת, ועניינו שעוף טמא כשעומד על חבל או שרביט דק, ונותן קצת צפרניו על אותו השרביט מצד אחד ומקצתם מצד אחר, עד שיהא השרביט תחת אצבעותיו כמו שאוחז שום דבר ביניהן.
וכשנדע שהבהמה הזו מותרת באכילה בשני הסימנים הנאמרים בתורה, חייבים אנו לדעת אם היא חיה ומותר לאכול חלבה וטעונה כיסוי דם, או היא בהמה ואסור לאכול חלבה ואינה טעונה כיסוי דמה.
והדברים המבדילים בין חיה לבהמה הם מה שאני אומר, אם יוצאין מראש אותה הבהמה קרנים ואחר כך צומחים בהם קרנים אחרים כגון האיל, הרי היא חיה בלי ספק ואינה צריכה סימן אחר. אבל אם אין שם שום דבר צומח בהן, רואים הקרנים הצומחים בראש אם היו דומות למי שלקח גוף פשוט שיש לו גובה ידוע ומתוקן הקצוות, רוצה לומר שיהיו קרנותיו זויות ניצבות, ושזר אותו ופיתלו כמו שעושין צמיד של זרוע אחר שפיתלו עד שנוטה ואפילו כל שהוא הרי זו חיה, כגון הצבאים והדומה להן, לפי שקרני השור מעוותין ואין בהם נפתולים, וקרני העזים מעוותים ונפתולים אבל נפתוליהם כמי שפיתל דבר עגול שאין לו שפה חדה. והבן זה:
הדורס - האוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שהוא אוכל. ויש שפירשו, שאינו ממתין לבעל חי עד שימות לא אלא אוכלו מחיים:
אצבע יתירה - זו אצבע הגבוהה שאחורי האצבעות לב:
וקרקבנו נקלף - הכיס שבתוך הקורקבן נקלף מבשר הקורקבן לג. ולא שיהיה כל עוף טהור צריך לכל הסימנים הללו, אלא סימן אחד בלבד די, ובלבד שנדע בו שאינו דורס ואוכל. והגאונים כתבו שמסורת בידם שאין מכשירים עוף הבא בסימן אחד ואע"פ שידוע לנו בו שאינו דורס ואוכל, אלא אם כן היה אותו סימן שקורקבנו נקלף ביד, אבל אם אינו נקלף ביד אע"פ שיש לו זפק או אצבע יתירה מעולם לא התירוהו:
החולק את רגליו - כשמעמידו על החוט נותן שתי אצבעותיו מכאן ושתים מכאן:
טמא - בידוע שהוא דורס:
סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה כדכתיב זאת החיה וגו' והיינו מעלת גרה ומפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות. הר"ן. ואע"ג דחיה כתיב. בהמה בכלל חיה כדדרשינן בפרק דלקמן דף ע"א. אבל בסימנים שנבדלת בהם הבהמה מהחיה ולהכירה אם חלבה מותר וטעון כיסוי לא נתפרשו בתורה ולא בהם דברה המשנה. והם מפורשים בברייתא בגמ':
הדורס. כתב הר"ב יש שפירשו שאין ממתין לבעל חי עד שימות. ואף על פי שהתרנגולת אוכלת שקצים ורמשים בעודם חיים. אין זו קרויה דריסה. הר"ן:
אצבע יתירה. פי' הר"ב אצבע הגבוהה שאחורי האצבעות וכפירש"י. ומסיים הר"ן. ואע"פ שברוב העופות היא קרי לה יתירה. לפי שאינה בסדר חברותיה:
וקרקבנו נקלף. לשון הר"ב הכיס שבתוך הקרקבן נקלף מבשר וכו' ור"ל שנקלף ביד כדכתב לקמן. ומיהו מוכח בגמרא שאע"פ שאינו נקלף עד שעמד בשמש ונתרפה בהכי סגי אבל אי לא מקליף בידא אלא בסכינא. ספיקא הוי:
רבי אליעזר בר צדוק אומר כו'. ולא דחהו הר"ב מהלכה. והרמב"ם כתב שדבריו אמת. וכתב המגיד בפרק א' מהמ"א שהוא לפי שסובר דלא פליג ת"ק עליה. ע"כ. ועיין בפ"ג דבכורים כתבתי הרבה שנשנו בל' מחלוקת ואין חולק:
(ל) (על המשנה) סימני כו'. להכיר בין טמא לטהור. אבל להכיר בין בהמה לחיה לענין חלב וכסוי, לא דברה בהם המשנה והם מפורשים בגמרא:
(לא) (על הברטנורא) ואע"פ שהתרנגולת אוכלת שקצים ורמשים בעודם חיים, אין זו קרויה דריסה. הר"ן:
(לב) (על הברטנורא) ואע"פ שברוב העופות היא, קרי לה יתירה, לפי שאינה בסדר חברותיה. הר"נ:
(לג) (על הברטנורא) ר"ל שנקלף ביד כדכתב לקמן. ומיהו מוכח בגמרא שאע"פ שאינו נקלף עד שעמד בשמש ונתרפא בהכי סגי. אבל אי לא מיקלף בידא אלא בסכינא, ספיקא הוי:
סימני בהמה וחיה וכו': פ"א דהלכות מאכלות אסורות סי' ב' י"ד מ"ו כ': ושם כתב ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד מג' סימנים הללו ה"ז עוף טהור ואלו הן אצבע יתירה או זפק והיא המוראה או שהיה קרקבנו נקלף ביד ע"כ. עוד כתב אמרו הגאונים שמסורת היא בידיהם שאין מורין להתר עוף הבא בסימן אחד אלא אם היה אותו סימן שיקלף קרקבנו ביד אבל אם אינו נקלף ביד אע"פ שיש לו זפק או אצבע יתירה מעולם לא התירוהו ע"כ והביאו רעז"ל ועי' בתוי"ט וז"ל הרמב"ם ז"ל בפי' משנתנו וכשנדע שהבהמה הזו מותרת באכילה בשני הסימנים הנאמרים בתורה חייבים אנו לדעת אם היא חיה ומותר לאכול חלבה וטעונה כסוי דם או אם היא בהמה ואסור לאכול חלבה ואינה טעונה כסוי דמה והדברים המבדילים בין חיה לבהמה הם מה שאני אומר אם יוצאין מראש אותה הבהמה קרנים ואח"כ צומחין מהם קרנים אחרים כגון האיל הרי היא חיה בלי ספק ואינה צריכה סימן אחר אבל אם אין שם שום דבר צומח בהן רואים הקרנים הצומחים בראש אם היו דומות למי שלקח גוף פשוט שיש לו גובה ידוע ומתוקן הקצוות רוצה לומר שיהיו קרנותיו זוית נצבות ושזר אותו ופתלו כמו שעושין צמיד של זרוע אחר שפתלו עוותו עד שנוטה ואפי' כל שהוא ה"ז חיה כגון הצבאים והדומה להם לפי שקרני השור מעוותים ואין בהם נפתולים וקרני העזים מעוותים ונפתולים אבל נפתוליהם כמי שפתל דבר עגול שאין לו שפה חדה והבן זה ע"כ:
וסימני העוף לא נאמרו: בגמ' פריך ולא והתניא נשר מה נשר מיוחד שאין לו אצבע יתירה וזפק ואין קרקבנו נקלף ודורס אף כל כיוצא בו טמא תורין שיש להן אצבע יתירה וזפק וקרקבנם נקלף ואין דורסין ואוכלין טהורין אף כל כיוצא בהן טהורים ומשני אמר אביי לא נתפרש סימניהן מן התורה אלא מד"ס מדמנה תורין בטהורין והני איתנהו בהו ומנה נשר בטמאים ובד' סימנים הללו הם חלוקין ש"מ הן הן סימני טהרה. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני שהאריך שם בפ"ה:
כל עוף הדורס טמא: וא"ת והיכי קים להו לרבנן הך מילתא וכי קניגי או בליסטראי היו שבדקו כל העופות טהורין ואין שום עוף טהור דורס הא אמרי' לקמן בגמ' דלעופות טהורין אין מספר וי"ל דשמא קבלה היתה מימות נח שהקריב מכל עוף טהור ובדק את כולם ומסר לדורות שאין עוף טהור דורס אבל בשסועה לא שייך למימר הכי דאין זה מין בפני עצמו אלא ולד בהמה כדאיתא בפ' המפלת ומש"ה קאמר בגמ' לעיל מנין היה משה רבינו מכיר שסועה וכי קניגי היה או בליסטרי היה וקאמר אלא מכאן ילפי' תשובה לאומרים אין תורה מן השמים תוס' ז"ל. עוד כתבו ז"ל דורס פי' רש"י ז"ל מגביה מן הקרקע מה שאוכל ויש אומרים שדורס על המאכל ומעכבו מליכנס כולו לפיו וקשה לר"ת ז"ל דהא אפי' תרנגלת עושה כן אלא מפרש ר"ת דורס היינו שאוכל מחיים [הגה"ה ואע"פ שהתרגלת אוכלת שקצים ורמשים בעודם חיים אין זו קרויה דריסה הר"ן ז"ל] ואינו ממתין לה עד שתמות והכי אשכחן גבי ארי בפ' אלו עוברין המשיא בתו לע"ה כאלו כופתה לפני ארי מה ארי דורס ואוכל ואינו ממתין עד שתמות אף עם הארץ מכה ובועל ואינו ממתין עד שתתפייס. וכן בספ"ק דב"ק ארי בר"ה דרס ואכל פטור פי' מחיים דהיינו אורחיה והוי שן טרף ואכל חייב פי' לאחרי מיתה דלאו היינו אורחיה וה"ל קרן עכ"ל ז"ל. וכתבו עוד ז"ל כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף טהור בגמ' קתני בברייתא ר"ג אומר דורס ואוכל בידוע שהוא טמא יש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף בידוע שהוא טהור ופי' שם רש"י ז"ל דארישא סמיך דתנן כל עוף הדורם טמא ואם אינו דורס טהור ואתא ר"ג למימר ואם אינו דורס ויש לו עוד ג' סימנים דהוו להו ד' בידוע שהוא טהור ואין לשון הברייתא משמע כן ומפ' ר"ת כיון שיש לו שלשה סימנים הללו של טהרה בידוע שאינו דורס וטהור ואין צריך לבדוק בסימן של דריסה עכ"ל ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל ואצבע יתירה פי' רש"י י"ל אצבע שאחורי הרגל ואע"פ שברוב העופות היא קרי לה יתירה לפי שאינה בסדר חברותיה אבל אחרים אומרים שאי אפשר שתהא זו אצבע יתירה דהא בגמ' אמרינן דנשר אין לו אחד מסימני טהרה אלמא אין לו אצבע יתירה ואם זו שאחורי הרגל היא אצבע יתירה היאך אפשר שלא תהא בנשר והלא עיקר הדריסה באותו אצבע היא והנשר גדול שבדורסין לפיכך פירשו שהאצבע שלפניו גדולה ויתרה מחברותיה קרויה אצבע יתירה ואין אצבע זו בנשר שאין לו אלא שתי אצבעות שלפנים שהן שוין ואחד לאחריה:
ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו טמא: כתב הר"ן ז"ל לא קאמר ר' אלעזר ב"ר צדוק אלא שכל החולק את רגליו טמא אבל יש לך טמא שאינו חולק את רגליו דומיא דרישא דאמרי' כל עוף הדורס טמא אע"פ שיש טמא שאינו דורס דהיינו פרס או עזניה עכ"ל ז"ל. ובגמ' בברייתא ר"ש בן אלעזר אומר כל עוף הקולט מן האויר ואוכל טמא. ובטור י"ד סימן פ"ב. והעלה הר"ן ז"ל דעיקרן של דברים בפירוש המשנה כך הוא כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף טהור ותרי כללי נינהו ולא קאי חד אחברי' אלא הכי קתני כל עוף הדורס טמא שבידוע שמעופות טמאים הוא שאין לך בטהורים דורס וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף בידוע שאינו דורס וטהור לפי שאין לאחד מעופות טמאים יותר משני סמנים של טהרה וזה כיון שיש לו שלש ודאי עוף טהור הוא ואין הכי נמי דה"מ למיתני שכל שיש לו סימן אחד בעופות ואינו דורס טהור שהרי כולם דורסין חוץ מפרס ועזניה וליכא למיחש להו שאין להן אלא סימן אחד לפי שסימן הדריסה אינו ניכר לאלתר כדאמרי' בגמ' בתרנגולתא דאגמא דחזיוה דדרסה ואכלה הזכיר שלשה סימנים הללו שניכרין לאלתר לעין ועוד שרצה לשנות כל סימני הטומאה והטהרה עכ"ל ז"ל בקיצור מופלג:
יכין
סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה: דכשהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה. טהורה:
אבל אמרו חכמים: ר"ל כך מקובלנו הלממ"ס:
כל עוף הדורס: היינו שמגביה מאכלו מהקרקע בין אצבעותיו ואוכל. וי"א דר"ל שדורס הבעל חי לארץ. ונועץ צפרניו בו כדי לאכלו. ואפי' אינו אוכלו בעודו חי [ודלא כר"ב. ועש"ך פ"ג סק"ג]:
טמא: ואסור באכילה:
כל שיש לו אצבע יתירה: אצבע קטנה שאחורי הרגל ממעל להאצבעות האחרות. וי"א דר"ל שהאצבע האמצעי שברגלו ארוכה מחברותיה:
וזפק: קראפף:
וקורקבנו נקלף: שהכיס שבתוך הקורקבן נקלף ממנו ביד בלי צורך חתוך סכין:
טהור: ודוקא כשהוא ידוע שאינו דורס. וכשחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז דאז ידוע שאינו דורס ויש לו עוד ג' סימני טהרה הנ"ל. שרי מדינא [ש"ך פ"ב סק"ד]:
רבי אליעזר בר צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו: שכשמעמידו על חוט חולק אצבעותיו לכאן ולכאן:
טמא: דאז ידוע שהוא דורס. וה"ה כשקולט מאכלו מהאויר ואינו מניחו על הארץ קודם שיאכל. והכי קיי"ל. מיהו לדידן אין שום עוף נאכל רק במקובל שהוא טהור. ורק באותו ארץ שמקובלת כך שמותר. לא בארץ אחרת [עי' צ"צ ססי' כ"ט]. וכל כה"ג א"צ לבדוק אחר סימנים [פ"ב]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת