משנה דמאי ד ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק ד · משנה ז | >>
החמרים שנכנסו לעיר, אמר אחד: שלי חדש ושל חברי ישן, שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן, אינן נאמנין.
רבי יהודה אומר, נאמנין.
הַחַמָּרִים שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר,
- אָמַר אֶחָד:
- שֶׁלִּי חָדָשׁ, וְשֶׁל חֲבֵרִי יָשָׁן.
- שֶׁלִּי אֵינוֹ מְתֻקָּן, וְשֶׁל חֲבֵרִי מְתֻקָּן.
- אֵינָן נֶאֱמָנִין.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- נֶאֱמָנִין.
החמרים שנכנסו לעיר;
- אמר אחד מהם:
- "שלי חדש, ושל חברי ישן;
- שלי אינו מתוקן, ושל חברי מתוקן" - אינן נאמנין.
- "שלי חדש, ושל חברי ישן;
- רבי יהודה אומר: נאמנין.
- אמר אחד מהם:
מתוקן - ידוע. רוצה לומר, כבר הוציא ממנו המעשרות.
אינו נאמן - ואף על פי שהוא מהנה לזולתו, מפני שאנו חושדין שהם גומלים זה לזה, והסכימו ביניהם, במה שהביאו למדינה.
ורבי יהודה אומר: שהם נאמנים בזה העניין, כדי שיביאו הפירות למדינות, ויהיה נמצא בהם הפירות והמשקין ושאר המאכלים לרוב.
ואין הלכה כרבי יהודה:
החמרים. מביאין תבואה ממקום הזול למקום היוקר:
אין נאמנים. דודאי גומלין זה את זה ולמוכרה הביאה כדמוקי לה בפ' האשה שנתארמלה (דף כד :) בשכלי אומנותו בידו כגון סאה ותרקב ומחק כדי למחוק ומשביח של חברו בעיר זו כדי שישביח חברו את שלו בעיר אחרת ור' יהודה לא חייש לגומלין דבדמאי הקלו משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן ובירושלמי (שם) אמרי' מ"ט דר' יהודה מפני חייהם של בני העיר ומאי טעמא דרבנן מצויין הן להתפרנס מעיר אחרת:
החמרים - המביאים תבואה ממקום הזול למקום היוקר:
אין נאמנים - דודאי גומלים זה את זה ומשבח של חבירו בעיר זו כדי שישבח חבירו את שלו בעיר אחרת:
ר' יהודה אומר נאמנים - הואיל ורוב ע"ה מעשרים הן בדמאי הקילו משום חייהן של בני העיר שיהיו מוכרי תבואה ופירות רגילין לבא שם טז. ואין הלכה כר"י:
רי"א נאמנים. פי' הר"ב בדמאי הקילו משום חייהם של בני העיר. ירושלמי. ומסיק מה טעמיהון דרבנן מצויין הן להתפרנס מעיר אחרת ע"כ. ועי' מ"ש מ"ח פ"ב דכתובות. [וממתניתין דהכא הקשו נמי התוספות שהבאתי בדבור דלעיל על הפי' דחדש משום איסור דא"כ הכא דהקילו הא תינח דמאי חדש וישן מאי איכא למימר]:
(טז) (על הברטנורא) וטעמייהו דרבנן מצויין הם להתפרנס מעיר אחרת. ירושלמי:
החמרים וכו': בכתובות פ"ב ד' כ"ד רמי עלה דאיפכא שמעי' להו בבריי' דרבנן לא חיישי לגומלין ור"י חייש דתניא אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו תרומה ר"י אומר אינו נאמן. ותירץ רב אדא דמוחלפת השיטה הכא. ואביי אמר לעולם לא תיפוך ר"י לא חייש בדמאי דהקילו בו משום דרוב ע"ה מעשרין הן. ורבא תירץ דרבנן נמי ל"ק דהכא מיירי בשכלי אומנתו בידו. פירש"י ז"ל כלי אומנתו של זה המזלזל את שלו בידו דאנן סהדי שלמכרה הביאה ולא להצניע שהרי הסאה והתרקב והמחק בידו הלכך אין זה אלא גומל וזה יעיד עליו בכרך שלפניהם. ותוס' פי' בשם ר"ת דמתני' דמייתי התם ממס' טהרות הקדר וכו' ובריי' דהתם דכתיבנא מיירי דזה שאומר עליו שהוא כהן יש בידו כלים שמשתמשין בהן בטהרה כגון כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאין מקבלין טומאה שכל הרואה כלים הללו בידו מתרחק ממנו מלטמא אותו ודומה שהוא כהן ולכך האמינוהו חכמים ע"כ. והדר מתרץ בגמ' התם שינוייא אחרינא דבההיא ברייתא לא בגומלין פליגי:
יכין
שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן אינן נאמנין: דגומלין זל"ז. דחבירו ישבחו בעיר אחרת.
רבי יהודה אומר נאמנין: משום חיי בני עיר. שיביאו להם תבואה. ולת"ק דוקא ברישא חייש לחיי נפש. משום שהקונה נכרי בעיר. ועוד שהמוכר הראשון לא ידע אם ירצה קונה זה ליקח ישן. וגם מוכר השני לא ידע זה. אבל הכא הרי נסעו שניהן יחד בדרך ועשו קנוניא זו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת