משנה אבות ה כג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ה · משנה כג | >>
בן הא הא אומר, לפום צערא אגרא.
בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר:
- לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא:
ואמר בן הא הא "לפי מה שתצטער בתורה יהיה שכרך". ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שתלמוד בטורח עמל ויראה מן המלמד, אבל קריאת התענוג והמנוחה אין קיום לה ולא תועלת בה. ואמרו בפירוש מאמרו "אף חכמתו עמדה לי"(קהלת ב, ט), חכמה שלמדתי באף עמדה לי. ומפני זה צוו להטיל אימה על התלמידים, ואמרו זרוק מורא בתלמידים:
לפום צערא אגרא - כפי רוב הצער שאתה סובל בלמוד התורה ועשיית המצוה, יהיה שכרך עח מרובה:
לפום צערא אגרא. פירש הר"ב כפי רוב הצער וכו'. וזה בשכר הצער והטורח עצמו שאם הוא מרובה שכרו מרובה. אבל שכר מצות עצמן. אי אתה יודע שכרן. כדתנן ברפ"ב. וע"ש. ד"ח.
(עח) (על הברטנורא) וזה בשכר הצער והטורח עצמו, שאם הוא מרובה שכרו מרובה. אבל שכר מצות עצמן אי אתה יודע מתן שכרן. כדתנן בריש פ"ב. ד"ח:
בן הא הא: בחגיגה פ"ק דף ט' אשכחן נמי אמורא דקרי הכי א"ל בר הי הי להלל וכו' ושם כ' תוס' ז"ל י"מ שגר היה והיינו בן אברהם ושרה שניתוסף ה"א בשמם וכן בן בג בג דכוליה תלמודא עולה ה"א. ע"כ:
סליק פירקא וסליקא לה מסכת אבות:
יכין
בן הא הא אומר לפום צערא אגרא: חתם רבינו הקדוש מסכת זו במאמר זה, דקמ"ל דבין בעסק התורה, או בקיום מצותיה, ובין בתקון מדות הנפש, בכולם כפי הצער שתצטער להשלים את עצמך בהן, כן לפי מדה זו יגדל שכרך. או ר"ל דלפי הטרחה והעמל שתתעמל להשיג החכמה, כן עוד יותר תעשה פרי תבואה, דאין ד"ת מתקיים אלא במי שממית עצמו עליה [כברכות דס"ג ב'], ובמי אתה מוצא חמאת התורה במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה [שם]. ואז נותנת לו חיים עושר וכבוד, ודבש וחלב תחת לשונה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
בן הא הא אומר. בא להשלים דברי בן בג בג שאם תיגע בתורה יש לך שכר שלא תאמר הריני יודע כל התורה ולמה אני עמל בה יותר ועל כן אמר כי לפי הצער הגדול יהיה השכר גדול. ובאבות דרבי נתן שנו משל לשוכר סוס למקום קרוב בשכר מועט ולמקום רחוק בשכר הרבה לפי הטורח השכר. וזהו שאמרו בסוטה פ' היה נוטל א"ר יוחנן למדנו קבול שכר מאלמנה שאמר לה למה היתה באה להתפלל בבית הכנסת שלו הרחוק מביתה ומנחת בתי כנסיות הקרובים לביתה ואמרה לו ולאו שכר פסיעות יש. וכל שכן מי שטורח לחזור בלימודו שיש לו שכר גדול לפי הטורח אע"פי שכבר למד. והטעם בזה שכיון שפירש האדם מן התורה אינה מתקיימת שנא' התעיף עיניך בו ואיננו כמו שדרשו חז"ל במגילה ובסוטה פרק אלו נאמרין. וכן בראשון מברכות אמרו אגרא דפרקא רהטא אגרא דכלה דוחקא לומר כי עיקר השכר הוא מפני הצער ובפ' קמא דחגיגה אמרו אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחת וצא ולמד משוק של חמורים עשרה פרסי בזוזא חד עשרה פרסי בתרי זוזי כן השונה פרקו מאה ואחת יש לו שכר כפול על אותו ששונה פרקו מאה פעמים מפני תוספת פעם אחת. ורבינו משה ז"ל פירש זה לענין הכובש את יצרו לפי הצער שיש לו בכבישתו היצר המתאוה לעבירה יהיה לו שכר והוקשה לו בזה כי זה האיש המתאוה לעבירה גרוע הוא שהרי הכתוב אומר נפש רשע אותה רע ויותר מעולה הוא מי שאין יצרו מתגבר עליו כי זה קורין הפילוסופים נפש טובה כי שורש יצירתה הוא טוב ולא תתאוה כי אם לעשות טוב והוא הטיל פשרה ביניהם כי הדברים אשר הם בעצמם רעים כגון רציחה ושפיכות דמים וגנבה והם דברים שנקראים משפטים המתאוה להם הוא באמת רע והדברים שהם מעצמם טובים ואינם רעים אלא מפני שאסרה אותם תורה והם הנקראי' חוקים בזה אם היצר הוא מתאוה להם אינו רע והכובש יצרו בהם יש לו שכר והביא ראיה מספרי שאמרו שם רבי שמעון בן גמליאל אומר אל יאמר אדם אי איפשי לאכול בשר בחלב אי איפשי ללבוש שעטנז אי איפשי לבא על הערוה אלא איפשי ואבא שבשמים גזר עלי ואלו הדברים הם חוקים. והבא על הערוה בכאן הוא לישא אחותו שאין בזה רע אלא מצד המצוה ולא אמר איפשי לרצוח איפשי לגנוב שאלו הדברים המתאוה להם באמת הוא רע אבל החוקים כאכילת בשר בחלב ולבישת שעטנז שהיצר הרע ועכו"ם משיבין עליהם למה נאסרו בזה אם היצר הרע מתאוה להם והוא כובש את יצרו הרי הבדלה זו לכבוד האל ית' כמו שלמד זה ממה שכתוב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי שתהיה הבדלתכם לי ועל זה יש אל הכובש יצרו בהם שכר גדול ועל זה אמר בן הא הא לפום צערא אגרא. וראויה היתה חתימת מסכתא זו מדברי בן בג בג ובן הא הא:
הפוך בה והפוך בה דכולא בה. דבר זה צריך פירוש איך נמצא בתורה הכל שאמר דכולה בה. ודבר זה רמזו במדרש (ב"ר פ"א) ואהיה אצלו אמון אל תקרי אמון אלא אומן שהיה הקב"ה מביט בתורה וברא את העולם עד כאן. וכבר בארנו כי התורה היא הסדר השכלי שסדר הש"י סדר הנהגתו של אדם, ומתחייב זה הסדר מאתו בראשונה. ולפיכך נקראת התורה שהיא סדר האדם ראשית שנאמר (משלי, ח) ה' קנני ראשית דרכו, ולפי סדר התורה סידר הש"י סדר העולם עד שהכל נמשך אחר התורה. כי כך ראוי שהאדם הוא יותר במעלה על כל העולם כי בשביל האדם נברא הכל, ולפיכך אחר תורת האדם וסדר שלו נמשך סדר העולם כי ברא הש"י העולם לפי מה שראוי אל סדר האדם. וזה שאמר שהיה מביט בתורה וברא העולם כי אחר סדר התורה נמשך סדר העולם. וזה שאמר הפוך בה דכולא בה, כלומר כאשר ישיג בתורה הנה הוא משיג בכל סדר המציאות, אחר כי דרכי העולם הזה יוצאים מן דרכי התורה וקשורים דרכי העולם עם דרכי התורה עד שהכל יוצא מן התורה שהיא סדר האדם, נמצא כי הכל הוא בתורה. ואע"ג שכאשר מתעסק בתורה אינו מבין הדברים ההם איך יוצא הכל מן התורה סוף סוף הוא מתעסק בדבר שיש לו מעלה עליונה דכולא ביה. וכבר הארכנו בזה כי חשיבת ומעלת ההשגה לפי מעלת הנושא, ובודאי בזה תולה הכל שאם יטרח הרבה האדם ויחכם מכל בני קדם לעשות אומנות וחכמה כענין הרחיים הטוחנים, אע"ג שהיא חכמה אשר לא יחכימו בה כל בני קדם, אין ספק שאין נחשב דבר זה כנגד ההשגה הקטנה בצבא השמים. כי לפי מעלת הנושא של חכמה הוא החשיבות כי אומנות הרחיים אין לו נושא חשוב, וכזה עצמו כאשר משכיל בתורה, שהיא תורת האדם עם השגה קטנה כיון דכולה בה הרי הנושא חשוב. כי דעת חכמינו שהם חכמי אמת כי האדם הוא יותר במעלה מן השמים ומכל צבאיהם וכמו שהארכנו בזה בכמה מקומות, ולפיכך אמרו כי היה מביט בתורה וברא העולם לומר כי אחר סדר תורת האדם נמשך סדר כל העולם, ולפיכך אמר הפוך בה דכולא בה:
ועוד פירוש הפוך בה והפוך בה דכולא בה, וכיון דכולא בה בודאי תמצא בכל יום ויום חידוש שהרי הכל בה, ומאחר שהכל בה אי אפשר בלא חדוש. ואמר הפוך בה והפוך בה כפל לשון, כי ר"ל אף על גב שהפך בה כבר ומצא חדוש הפוך עוד ותמצא עוד חדוש דכולא בה. ויש ספרים גורסין עוד ובה תחזי, כלומר שיהיה כל שעשועיו בתורה, וזהו לשון ובה תחזי כי האדם מבקש לראות דברי חכמים ונבונים ועל זה אמרו ובה תחזי שיהיו כל שעשועיו בתורה. ויש ספרים שגורסין ובה תהוי כלומר שידבק נפשו בתורה. ואמר ובלה בה, רצה לומר אף אם יזקין לא יסור מן התורה אף על גב שאין כחו כל כך, ואף אם תש כחו לגמרי לא יסור מן התורה וזהו ובלה בה. שאין לך מדה טובה הימנה, פירוש התורה היא על כל שהיא הדבר המביאה אל השם יתברך להתדבק בו יתברך ביחוד יותר מהכל, ולא כן שאר החכמות. ואלו ידעו בני אדם יושבי חושך להבין מה שרמז החכם בזה, לא היו מבלים ימיהם בדברי חכמי האומות ועוזבין התורה תורת אמת אשר בצלה אנו חיים:
לפום צערא אגרא, פירוש דבר זה כי לפי גודל הצער הוא השכר. ויש לשאול מנין לתנא דבר זה שהשכר הוא לפי הצער, ובודאי אין הפירוש כי הכל לפי הצער וזולת זה כל המצות הם שוים רק אם יש טורח במצוה יותר השכר, שאם כן יקשה לך מה שאמרו שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, והרי בודאי אנו יודעין מתן שכרן של מצות שהם לפי הטורח והצער שיש במצוה, אבל מה שאמר לפום צערא אגרא הכל מדבר במצוה אחת, שאם עשה המצוה על ידי הצער יותר יש שכר משאם עשה המצוה שלא על ידי צער, אבל שכר כל מצוה ומצוה היא אצל השם יתברך בודאי וכבר בארנו זה למעלה. ומפני כי יש לאומר שיאמר כי השם יתברך צוה לעשות המצוה וקבע שכר על המצוה יעשה המצוה בצער או שלא בצער הכל שוה, ועל זה אמרו כי כאשר מקיים המצוה על ידי צער שהשכר גדול ביותר כדאיתא במסכת יומא בפרק בא לו (ס"ט, ב') ובסנהדרין (דף סד.) כלום נתת לנו יצר הרע לקבל שכר לא איהו בעינן ולא שכריה בעינן, שתראה מזה בשביל שהוא מקיים את המצוה על ידי צער של יצר הרע שכרו יותר גדול. ותירוץ דבר זה, כי השכר מן הש"י לעובדי מצותיו ולעושי רצונו בשביל שהאדם מקרב עצמו אליו יתברך, כי בודאי העובד המלך בודאי מתקרב אליו, וכאשר הוא מתקרב אליו ראוי שיבא טובו ומלכותו אל הקרובים אליו והם עמו מתדבקים עמו ולא אל הרחוקים וכאשר נבאר, כי האדם כאשר מקיים רצון המקום בצער הוא יותר קרוב אליו מאשר מקיים רצונו שלא בצער, יתבאר בזה כי השכר הוא לפי הצער. ודבר זה כי כאשר יש לאדם מונע להתקרב אל אחד, והוא בכחו ובגבורתו וביד חזקה שלו דוחה את המונע ומתקרב תראה בזה כמה כחו להתדבק שם וכמה קרוב הוא אל אותו שמתקרב אליו שהרי דוחה את המונע ומתקרב, וכך כאשר האדם מקיים את המצוה אף בצער הוא מתקרב אל הש"י בכח ובגבורה שלו אף כנגד המונע ודבר זה יורה על הקירוב הגדול אשר יש לו אצל הש"י, וכאשר יש לו קירוב גדול אל הש"י, אין ספק כי השכר יותר גדול כי אין השכר כי אם לפי הקירוב אשר יש לו אל הש"י מקבל מאתו השכר. וזה שאמר כאן לפום צערא אגרא לפי הצער הוא הקירוב אל הש"י שכל עוד שמצטער במצוה השכר יותר. אבל אם רוצה לקיים המצוה בצער אף שיכול לקיים אותו שלא בצער נראה שאין כאן שכר יותר, כי לא אמרנו בכאן רק הצער שיש לו מניעה שלא לקיים המצוה והוא מתגבר על זה ומתקרב עצמו ודבר זה מבואר:
והנה סמיכת המאמרים האלו ידועים מפני שהתחיל התנא יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר לעשות רצון אביך שבשמים, שדבר זה נאמר על מעשה העבודה, סיים דבריו בדברי בן בג בג שעוד יש למעלה יותר על העבודה היא התורה שהתורה היא למעלה מן העבודה, שהרי כך כתיב וכל חפציך לא ישוו בה אבל חפצי שמים ישוו בה וכתיב וכל חפצים לא ישוו בה אפילו חפצי שמים לא קשיא כאן במצוה עוברת חפצי שמים ישוו בה, מצוה שאינה עוברת חפצי שמים לא ישוו בה. ובפ"ק דקידושין (דף מ:) נמנו וגמרו גדול תלמוד תורה שמביאה לידי מעשה ולפיכך סמך אחריו בן בג בג הפוך בה והפוך בה דכולה בה לומר שעוד יש מעלה יותר על העבודה, ואח"כ סמך דברי בן הא הא לפום צערא אגרא שזהו התכלית האחרון של אדם הוא השכר לעולם הבא, והנה נסמכים המאמרים כסדר. ואומר אני וכן הוא שלכך אלו שני מאמרים בלשון תרגום דוקא, מפני כי אלו שתי מעלות אחרונות לא נמצאו למלאכים, כי מה שאמר יהודה בן תימא הוי עז כנמר וקל כנשר וכו' דבר זה מיוחדים בו המלאכים ביותר שהם עושים רצון קונם באהבה וביראה והם ששים ושמחים לעשות רצון קונם, אבל אלו שתי מדריגות האחרונות היא התורה וקבול שכר אין למלאכים כלל, כי לא נתנה תורה למלאכים כדאיתא בפרק ר"ע (שבת דף פח:) וקבול שכר גם כן אין שייך למלאכים כי השכר הוא שייך דוקא לאדם שקונה מעלה יותר ממה שהיה לו קודם והוא קונה עולם הבא, אבל מדריגה זאת אין למלאכים, וזה שסיים המאמר לפום צערא אגרא ואין למלאכי השרת צער כלל כאשר עושים רצון קונם לכך אין להם יותר ממה שנבראו. וכבר התבאר כי התנא התחיל בעשרה מאמרות וסדר כל מדריגות העולם זו אחר זו כמו שבארנו למעלה באר היטב, ועתה בא להזכיר מדריגת התורה שהיא על העולם בסוף הפרק אשר התחלת הפרק הוא בעשרה מאמרות נברא העולם, ולכך שנה אותם בלשון תרגום, כי יש לתורה שתי בחינות כי התורה היא נתנה לעוה"ז ומצד שנתנה התורה לעולם הזה היא בלשון הקודש והעוה"ז נברא בלשון הקודש, אבל מצד שהתורה היא מעולם העליון היא בלשון תרגום כמו שיתבאר. וכבר בארנו כי זה טעם שנים מקרא ואחד תרגום, וזהו מפני מדריגת התורה שהיא מעולם העליון צריך שיקרא כל פסוק שלשה פעמים כנגד עולם התחתון וכנגד עולם האמצעי וכנגד עולם העליון והשלישי כנגד עולם העליון. ומפני זה המאמר הפוך בה והפוך בה דכולא בה בלשון ארמי, כי לכך כולה בה מפני שהתורה היא מעולם העליון לכך כולה בה. וכן כל התלמוד חברו בלשון ארמי, ומה שאומרים כי לכך נתקן בלשון ארמי מפני שהיו בבבל שזה לשונם, זה אינו כי תלמוד ירושלמי הוא בלשון ארמי גם כן ולא היה לשונם בארץ ישראל לשון תרגום. ואין דבר זה שיהיו המשניות שהם אף לנערים בלשון הקודש והתלמוד שהוא לחכמים בלשון תרגום. אבל הדבר הוא כמו שפירשנו, ודווקא התלמוד אבל המשניות הם בלשון הקודש, וזה מפני כי התלמוד הוא לברר משפטי התורה ולבאר איך כולה נמצא בתורה, ודבר זה מפני כי התורה היא מעולם העליון ולכך הכל הוא בתורה והתלמוד היא מעלת התורה בפרט ולכך היא בלשון ארמי:
ובאולי ישאל אדם שאין סברא שיהיה התרגום כנגד עולם העליון והוא אינו נחשב ללשון, הלא דבר זה אינו קשיא כי זהו הגורם כי העוה"ז נברא בלשון הקודש ולכך לשון הקודש מורה על עוה"ז, ואלו התרגום אינו לעוה"ז ולפיכך הוא בלשון התרגום שאינו שייך אל העוה"ז. ומפני זה עצמו אין המלאכים מבינים לשון ארמי שאין הלשון הזה הוא מכלל סדר עוה"ז ודברים אלו דברים גדולים הם וברורים הם. ומפני כי בפרק הזה סדר העולם זה אחר זה כמו שביארנו, סדר באחרונה מדריגת התורה לומר שהיא מעולם העליון ולכך כולה בה. וכן השכר שיש בתורה הוא מגיע עד עולם העליון, ולכך אלו שני המאמרים בלשון תרגום. ומכ"ש לפי פירוש הרשב"ם ששמע מדודו הרב רבינו יצחק בר אשר ז"ל מה שאמר בן בג בג במספרו חמשה והוא מספר של ה"א, ורצה לומר בן אברהם ובן שרה שניתוספה להם ה"א ובן גרים היה, וכן בן הא הא בן גרים היה ולכך נקרא בן הא הא. ומפני זה המאמר הזה בלשון ארמי שהוא לשון גרים ולא לשון הקודש. ויש לך לדעת כי ראוי שיקרא בן גר בן הא הא, מפני שהה"א היא כח גירות כי אין אות רוחני יותר מן הה"א והוא שנאמר בהבראם בהא בראם, רצה לומר באות שהוא אות נשימה בלבד מה שאין בשאר אותיות והגר שהוא בא לקבל עליו גירות וכח הקדושה שהוא כח ישראל שיש להם כח רוחני ביותר מכל האומות לכך נתוסף עליו הה"א על הגר. וכן כאשר כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם אברהם ואז נתוסף על אברהם ועל שרה כח קדוש רוחני, נתוסף בשמם הה"א בכל אחד ואחד, ופירוש זה מבואר לחכמים ולנבונים ולפיכך ראוי שיקרא בן גרים בן בג בג וכן בן הא הא. אבל הפי' הראשון הוא הנכון והוא הברור, כי בודאי לכך שני המאמרים האחרונים בלשון ארמי כי הלשון הוא מורה על המדריגה העליונה שיש לתורה, ובארנו דבר זה בכמה מקומות וזה אמרם (ברכות דף ח.) לעולם ישלש אדם פרשיותיו שנים מקרא ואחד תרגום כמו שביארנו במקום אחר וכן מקרא ומשנה ותלמוד, והבן את הדברים האלו כי לעולם השלישי הוא בלשון תרגום כי מקרא ומשנה בלשון הקודש והתלמוד בלשון תרגום ואין להאריך בכאן:
ומזה הטעם עצמו גם כן ראוי שיהיה המאמר הזה לבן גרים, כי מדריגת התורה באמת היא כח הגרים ביותר. וביארנו זה בספר גבורות השם אצל יתרו מה שמועה שמע מתן תורה שמע ובא להתגייר, כי כל כך מדריגת התורה עליונה כוללת הכל עד שהכל משותפים בה כי כוללת הכל אף האומות, שלכך נתנה התורה במדבר במקום הפקר עד שאפילו האומות שייכים אל התורה, וכל זה מפני מדריגת ומעלת התורה העליונה שהיא על הכל והיא אל הכל, אם היו רוצים האומות לקבל התורה רק הם לא רצו בתורה, אבל מצד נותן התורה היא שייכת אל הכל כמו שהתבאר שם. ומזה תראה כי הגירות בפרט מורה על מעלת התורה העליונה, ודבר זה ידוע בחכמה. ולפיכך כאשר בא לספר מדריגת התורה העליונה היה המאמר בלשון ארמי ולגרים, כי מצד מדריגות התורה העליונה יש כח לגרים להתגייר ולקבל התורה, ואם לא היתה מעלת התורה כ"כ לא היו יכולים גרים להתגייר. וזהו אמרם מה שמועה שמע מתן תורה שמע וכמו שהוא מבואר שם במקומו. ולפיכך ראוי שיהיו גרים בפרט מורים על מעלת התורה, וזה שהיו אלו שני המאמרים האחרונים לגרים דוקא ודברים אלו ברורים למי שמבין אותם:
וסדר הפרק הזה מראשו ועד סופו, כי התבאר לך שמתחיל התנא בבריאות עולם בעשרה מאמרות, ומסדר והולך מדריגת העולם זה אחר זה כמו שהתבאר מסדר מדריגת קשור העולם עד שיהיה עולם אחד, כמו שהתבאר אצל כל אהבה התלויה בדבר, והפך זה הרחקת המחלוקת. ואחר כך מסדר מדריגת כח הכללי שבעולם וזהו כל המזכה את הרבים. ואחר כך מסדר עוד מעלה עליונה על זה היא מדריגת אברהם שהוא היה אב וסבה אל הכלל של אומה. ואל יהא לך מדריגתו של אברהם מדריגה קטנה שהרי אמרו (ב"ר פי"ב) אלה תולדות שמים וארץ בהבראם בשביל אברהם נברא העולם ודבר זה בארנו בהרבה מקומות, וסדר גם כן הפך זה ענין בלעם שהוא הפך זה, שכמו שיש בעולם מדריגה עליונה היא מדריגת אברהם שהיא התחלת העולם ולפיכך תלמידי אברהם יורשין גן עדן, והפך זה תלמידי בלעם הם יורשין גיהנם שהוא אבדון בעולם הכל כמו שהתבאר למעלה. ומפני כי כל אלו דברים הם סדר העולם בכלל לכך לא נזכר שום תנא בשמו הפרטי עד יהודא בן תימא, כי מכאן ואילך מדבר ממדריגת האדם בפרטי לא כמו בראשונה שהיה מדבר מסדר העולם. כי מדריגת אברהם גם כן כבר התבאר שבשביל אברהם נברא העולם, ולכן כל הדברים אשר נאמרו מן בעשרה מאמרות נברא העולם עד כאן הכל מענין העולם. אך עתה מן יהודא בן תימא ואילך הוא מדבר מן האדם הפרטי אחר שסדר העולם הכללי, כי אף ע"ג שזכר ארבע מדות בנותני צדקה וכיוצא בזה מן הדברים, אין זה רק מצד נתינת הצדקה שהוא בעולם שיש בה ד' מדות, וכן בהולכי בית המדרש וכל הדברים, אע"ג שהדברים בודאי שייכים אל האדם מ"מ לא בא לחלק רק מדת הליכת בית המדרש שהוא בעולם ואין זה מצד האדם. אבל מן יהודא בן תימא הוא מתחיל לדבר מן האדם הפרטי איך יהיה נוהג בעבודת בוראו יתברך, ולכך לא תמצא לשון אזהרה וצווי מדבר לנוכח רק מכאן ואילך הוי עז כנמר וכו' שהוא מדבר לנוכח, וכן הפוך בה והפוך בה וכו'. ומפני שמדבר באדם פרטי יחס המאמר הזה לאדם פרטי לא כמו המאמרים הראשונים כולם שאין מתיחסין לתנא מיוחד כי הם מאמרים על העולם בכלל, רק מן יהודא בן תימא ואילך שמדבר מן האדם שהוא פרטי לכך מתיחס המאמר הזה לחכם פרטי גם כן. ואל יהא נחשב עליך פירוש זה רק פירוש ברור מאוד למי שמבין דברי חכמים. ומפני כי יהודא בן תימא דבריו על האדם הפרטי אשר האדם הזה הוא מן העליונים והתחתונים גופו מן התחתונים ונפשו מן העליונים, ולכך אמר שני המאמרים עז כנמר ודבר זה כנגד גופו של אדם שצריך האדם שיהיה מתגבר על הגוף כי הגוף מונע אותו מן הפעולה היא עבודת הש"י ולכך הזכיר הוי עז כנמר, ואח"כ זכר כנגד הנפש עז פנים לגיהנם כי העזות הוא בנפש האדם כמו שידוע, כי מצד הגוף האדם הוא בעל בושה ואינו בעל פעולה כמו שהתבאר למעלה, ומצד הנפש יש בו עזות וגבורה והוא בעל פעולה. וכנגד זה אמר שאל יהא עז פנים ביותר כי אם יהיה עזות פנים הוא לגיהנם, והאדם שהוא מורכב מגוף ונפש אל יהא נוטה אל הגוף ביותר ויהיה חמרי לגמרי, ולא יהיה בעל פעולה אף בעבודת השם ית'. ואמר הוי עז כנמר כלומר שלא יהיה נוטה אל הנפש לגמרי בעניני העוה"ז ויהיה בעל פעולה ביותר עד כי יהיה עז פנים ואז הוא בעל גיהנם, אבל יהיה עז פנים בעבודתו יתברך ויהיה בעל בושה בענייני העה"ז. ואח"כ הוסיף לומר בן חמש למקרא וכו' להודיע ענין האדם והמשך מציאותו ותכליתו עד סופו הכל זה לבאר ענין האדם הפרטי הזה. ואח"כ מזכיר מדריגת האדם מצד התורה שדבר זה למעלה ממדריגת האדם עצמו, כי התורה היא למעלה מן העולם לגמרי כמו שבארנו ויתבאר זה עוד בפ' שנו, ומצד האדם עצמו מתחייב לאדם המיתה, והתורה למעלה מזה שהיא חייו של אדם שנאמר כי היא חייך ואורך ימיך. ולכך סדר המאמר הזה של הפוך בה והפוך בה דכולה בה אחר שאמר בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם, עד שהזכיר נגד ג' חלקי האדם זה אחר זה דהיינו נגד גופו ונגד נפשו וכנגד שכלו שהיא התורה כי אלו ג' דברים הם כל האדם. ואח"כ מסדר התכלית האחרון שיש לאדם הוא השכר ואמר לפום צערא אגרא ודבר זה הוא תכלית האדם וכל הדברים האלו מסודרים מאד. וכי יש ספרים כתוב מאמר בן חמש למקרא וכו' בסוף אחר לפום צערא אגרא, ולפי זה נראה כי אחר שסדר מעשה האדם איך ינהג ויפעל וסדר את תכליתו, חזר לסדר את סוף האדם היא מיתתו, ומפני זה התחיל מראשית וגמר בסופו שהיא מיתתו ודבר זה סוף האדם, ושתי הגרסאות נכונות כי לגרסא הראשונה קבע המשך מציאותו וסופו של חייו קודם ואחר כך הפוך בה והפוך בה דכולא בה, מפני כי התורה היא למעלה מחיי האדם והיא נותנת לאדם חיים ומצלת אותו מן המיתה ואף לאחר מותו נותנת לו חיים לעולם הבא וזאת היא גרסא ספרדית, וגרסות אשכנזיות אחר שסדר הפוך בה והפוך בה דכולא בה ולפום צערא אגרא שהאדם יש לעסוק בתורה ואף אם יהיה בעולם בצער הלא שכרו גדול בסוף, סדר אחר כך כל ימי חייו עד סופו כי זה כל האדם ובזה סדר גם כן הנהגת האדם כראוי כסדר, אבל הגרסא הראשונה היא נכונה. ויש לך להבין מאד מאד כי התנא התחיל המסכתא בתורה והם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה, וכמו שביארנו למעלה, וסיים דבריו בתורה ובשכר התורה. וזה מפני שהתורה היא התחלת הכל ותכלית הכל כי על ידי התורה האדם זוכה אל תכליתו האחרון ומגיע אליו, ויש אל האדם לתת עוד לב על הדברים שאמרנו ויוסיף חכמה ותבונה ודעת באלו הדברים: