לדלג לתוכן

משנה אבות ב ו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ב · משנה ו | >>

אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים.

אמר [לה], על דאטפת, אטפוך.

וסוף מטיפיך יטופוןכב.

אַף הוּא רָאָה גֻּלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם.

אָמַר לָהּ:
עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ;
וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן:

אף הוא ראה,

גולגולת אחת - צפה על פני המים,
אמר לה:
על דאטפת - אטיפוך,
וסוף מטיפיך - יטופון.

רוצה לומר שאתה נהרג בעבור שהרגת זולתך, ואשר הרגך עתיד ליהרג. הכוונה בזה המאמר שפעולות הרעות ישובו בראש עושיהם, כמו שאמר "עונותיו ילכדונו את הרשע"(משלי ה, כב) וגו', ואומר "בור כרה ויחפרהו"(תהלים ז, טז), ואמרו חכמים "במידה שאדם מודד, בה מודדין לו". וזה דבר הנראה לעין בכל עת ובכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה רע ויחדש מיני החמס ופחיתיות, שהוא עצמו יוזק מן הרעות ההם בעצמם אשר חידש, מפני שהוא לימד מלאכה שתעשה נזק לו ולזולתו. וכן כל המלמד מעלה שמחדש פועל טוב מן הטובות, יגיעהו תועלת הפועל ההוא, מפני שהוא מלמד דבר שיעשה טוב לו ולזולתו. ודברי הכתוב בזה טובים מאד, אמר "כי פועל אדם, ישלם לו"(איוב לד, יא):


על דאטפת אטפוך - רשע היית ומלסטם את הבריות ומציפן בנהר, ובאותה מדה מדדו לך:

וסוף מטיפיך יטופון - שלא היה הדבר מסור בידן להרגך, אלא לבית דין, והקב"ה מסרך בידן שמגלגלים חובה ע"י חייב, ועתיד הוא אח"כ לתבוע מהן מיתתך כג:

על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון. וא"ת ע"כ הראשון שנהרג כשאתה חושב למפרע תמצא שהוא לא הרג. והרי הבל הרגו קין והוא לא הרג. וא"כ מנליה שאמר על דאטפת אטפוך. וכ"ש דקשיא על מה שאמר וסוף מטיפיך יטופון. דדלמא לא. ומעשים בכל יום כמה רצחנים שמתים על מטתם בידי שמים. [וראיתי אני קושיא זו שהוקשה במדרש רבה פרשת ואתחנן על פסוק שופך דם האדם באדם דמו ישפך. אמר ר' לוי והרי כמה בני אדם שהרגו ומתו על מטותיהם. השיבו אותו מהו באדם דמו ישפך כשיבואו כל בני אדם לעתיד לבא אותה שעה דמו ישפך. ע"כ. וקושיא ראשונה נמי שעל הרישא הנה ראיתי המאמר הזה על דאטפת וכו' דאיתא בברייתא פ' החליל דף נ"ג ושם פירש"י הוטל למים והכיר בו שהוא רוצח. ע"כ]. ובפירש"י דעל מסכתא דידן כתוב יש מקומות שלא נהגו לומר זו ההלכה. ע"כ. אבל הרמב"ם גם הר"ב וכל המפרשים העתיקוה. ובעל מדרש שמואל אמר בתירוץ הקושיא דסיפא דלכך אמר וסוף מטיפיך כלומר דלסוף על ידי גלגול המקוים בדברי רז"ל והסכים לדעתם פיטא"גורא [ושאר חכמי האומות כאשר הזכירם האברבנאל בפרשת תצא] סופו שיושטף. ובקושיא הראשונה נדחק מאד לומר דהבל שאני שאמרו ז"ל שהציץ בקדושה אבל הגולגולת שפט עליה שהרגה ולא שהציצה. שההריגה יותר מצויה מהצצה. עכ"ד. ולא יתכן בעיני כלל לומר שלא היתה כוונת הלל במאמרו זהכי אם מה שהוא בסוד הגלגול. שהוא אמנם מדברים הנעלמים וראוי להסתירם כי אם לשרידים אשר ה' קורא. ולא היה רבינו הקדוש מחבר המאמר הזה ושנאו במשנתו. כי כמו שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כך אין המשנה יוצאת מידי משמעה המובן לכל. והיה מניח מאמר זה עם שאר מאמרים מקובלים אצלם שהניחום בעל פה ולא כתבם במשנה. ועוד אני מדקדק בסדר המשניות הללו שכיון דזה אינו אלא מאמר על דבר שקרה שראה גולגולת לא הוה ליה להכניסו בין הדבקים בין עניני מוסרים שהוא היה אומר דהוו מרגלן בפומיה והוה ליה לאתר זה המאמר לבסוף. כ"ש שבלשון ארמי אמרו לא היה לו לערבו בין קודש לקודש. וכן דברו אשר דבר היה לנכח עצם גולגולת המת ולמה זה לא יסב פניו לאמר כלפי השומעים. והכי הוה ליה למימר על דאטיף אטפיה. וסוף מטיפיה יטופון. גם יש לדקדק מאי אף דקאמר. לכך נראה לי לומר דה"ק דכמו שאמר אין בור וכו'. וכל דכותיה לשלול הפחיתות. כן אף הוא ראה וכו' וא"ל על דאטפת וכו' ונמשך לו דמשם ולהלן הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רמה וכו'. לחייב בהם אם פחיתות אם מעלות. וזה לפי שכשראה הגולגלת הזאת א"ל על דאטפת וכו' כלומר מסתמא הדעת נותן והשכל מחייב דעל דאטפת אטפוך ולסוף מטיפיך יטופון. כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו. שכך היא המדה וכן השכל מחייב. אלא שעם כל זה המציאות מכחישו. שהרי הרבה נהרגים ולא הרגו והרבה הורגים ולא נהרגים. וכדי להסכים המציאות שלא יהא מכחיש למה שמחייבו השכל. והוא שעכ"פ הכל במדת אמת ושפוטת צדק נשפט. לפיכך הוא היה אומר והוה מרגלא בפומיה מן אז והלאה מרבה בשר מרבה רמה וכו' להרגיל בפי הבריות כי מתחייב הכל בחיוב אמתי ובמדת יושר שהרי אתה מוצא מרבה בשר מרבה רמה וכו' לענין הפחיתיות מרבה תורה מרבה חיים וכו' לענין המעלות. הרי כי מדות הנהוגות בעולם ישרות ותמימות הם. ומן הגלויות אתה דן לנסתרות לה' אלהינו שגם המה בצדק ויושר נמשכים. אלא שאין בנו כח להשכילם ולעמוד על תכונתם. כענין שנאמר (ישעיה נ"ה) כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. ונמצא א"כ שזה המאמר על דאטפת וכו' לא אמרו בדרך חיוב לחייב שכך הוא ושכן יהיה. אלא בדרך הנחה היה אומר שכך היא ההנחה כפי השכל ומפני שהמפורסם מכחישו כדי שלא יבא האדם ח"ו לומר דלית דין ולית דיין לפיכך הוא היה אומר והרגיל בפיו להשמיע בקהל רב מרבה בשר וכו'. מרבה תורה כו' לומר שלמראה עינינו נשפוט בטוב טעם ודעת שכשם שאלו נמשכים כסדר בין לרע בין לטוב. כן כל המדות שבעולם נהוגות על הסדר ואע"פ שאין בנו כח להשיג. ואחרי שזה המאמר דאטפת וכו' אינה גזירה מוחלטת שכך יקרה בהחלט. שהרי אפשר שזה הנשטף לא שטף וכן השוטף אפשר שלא יושטף. ולכך לא אמר המאמר כאומרו להשמיע לרבים. אלא בינו לבין עצמו אמר כן לגולגולת שהיא עצם בלתי שומע ומניח ההנחה שכן ראוי [להיות] דעל דאטפת וכו'. והקושיא מן המציאות ג"כ אינו בפירוש כלל אבל ע"י מאמרו הנמשך שמכאן ואילך הוא היה אומר מרבה בשר וכו' המשכיל יבין היטב. וכל דברים שכיוצא באלו ראויין לאמרן שהמשכילים הם שיבינו אבל לא כל השומעים פן למשמע אזניו יוכיח וישפוט למראה עיניו שהשאלה היא אמיתית ושאין עליה תשובה כי לא ישכיל אף לא יבין ענין התשובה וישאר א"כ נבוך עם השאלה. ויבא ח"ו לידי מכשול. ואמר בלשון ארמי שהוא הלשון המורגל בפי ההמון בזמנים ההם כדמוכח בפ' ה' דשקלים שהרי ענין דברו כאילו ידבר עם גולגולת הלסטים. גם כדי שההמון יבינו מאמרו כמשמעו שכן הוא על דאטפת וכו' ולמשכילים הבין דברו וענינו במה שהיה אומר אח"כ מרבה בשר וכו' והיה אומרו בלשון הקודש. כך נראה בעיני:

מטיפיך יטופון. להשמיענו שאפילו הרבים שהרגו את היחיד כולם יהרגו. לכך אמר לזו הגולגולת האחת שמטיפיה ואם היו רבים כולם יטופון. מדרש שמואל.

יטופון. פי' הר"ב שלא היה הדבר מסור בידן להרגך כו' שמגלגלין חובה ע"י חייב וכו' וזוהי דעת הרמב"ם בפ"ח מהפרקים שהקדים לפי' מסכתא זו שאע"פ שהיה בדין הקב"ה שזה יהרג לא גזר על זה שיהרגהו הוא. וזה כאילו אמר הש"י שהנולדים לעתיד מהם צדיקים מהם רשעים. וזה אמת. ולא מפני כן התחייב פלוני הרע להיות רע וכו' אבל בבחירת עצמו הוא שעשה ופעל הרע. לכך ענוש יענש והרבה שלוחים היה למקים שיהרג זה. ולפי שהאיש הוא איש דמים וחייב. נתגלגל על ידו וגמולו ישיב לו הש"י בראשו. וכ"כ בס"פ ו' מהל' תשובה. ואע"פ שהרמב"ן בפ' לך לך השיב על דברים הללו ואמר שאפילו גזר על פלוני שיריע לפלוני וקדם אחר ועשה גזירתו של הקב"ה זכה בדבר מצוה. והאריך עוד. אני אומר שאפילו נודה לדבריו שאם קדם אחר ועשה שזכה. עם כל זה אינה תשובה לדברי הרמב"ם. לפי שזה העושה הרע שדברי הרמב"ם נאמרין עליו. הוא אמנם אשר לא פעל ועשה לקיים מאמרו של מלך ברוך הוא. אלא זדון לבו השיאו לכך. ורחמנא לבא בעי. וכאשר יובנו דברי הרמב"ם כך. תסתלק ממנו גם השגת הראב"ד שם. נראה לי:

(כב) (על המשנה) על כו'. לא אמרו בדרך חיוב מוחלט, שכן הוא ושכן יהיה, שהרי אפשר שזה הנשטף לא שטף, וכן השוטף אפשר שלא יושטף. אלא בדרך הנתה היה אומר בינו לבין עצמו שכן הוא כפי השכל. ומפני שהמפורסם מכחישו. הרגיל בפיו להשמיע לרבים, מרבה בשר כו', לומר, כן בל המדות הנהוגות בעולם, ושבמדה שאדם מודד כו' ומן הגלויות אתה דן לנסתרות שגם המה ביושר וצדק אלא שאין בנו כח להשכילם ולעמוד על תכונהם. ובזה תוכיח מאמרו הקודם אין בור כו'. ועתוי"ט. ואמר יטופון לשון רבים להשמיענו שאפילו הרבים שהרגו את היחיד בולן יהרגו:

(כג) (על הברטנורא) שהרי בבחירת עצמו עשה זאת לא לקיים שליחותו יתברך. והרבה שלוחים היו למקום שיהרג זה. ועתוי"ט:

אף הוא ראה גולגולת אחת וכו':    סוכה פ' החליל (סוכה דף נ"ג.) בפירוש רעז"ל קודם לשון המתחיל על דאטפת צריך לכתוב סימן הויו או הז' ולמחוק אותו מאחריו. ובערוך הביאו ג"כ בערך עטף בעין על דעטפת:

יכין

אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים:    והתפעל על בזיון הגוף שלא נקבר:

אמר לה על דאטפת אטפוך:    ר"ל בלתי ספק גם אתה בזית אחרים שזרקת גלגלתם למים, או עשית מעשה אחרת לבזותן, ונשתלמת מדה כנגד מדה, שלא בטלה [כסנהדרין צ"ו]:

וסוף מטיפיך יטופון:    שיתבזו גם הם בזו או בדומה לה. וקמ"ל רישא דלא חשיד קוב"ה ח"ו למעבד דינא בלא דינא [כברכות ד"ה ב]. ועוד דאדם משתלם מדה כנגד מדה. וקמ"ל סיפא, דאפי' נגזר עונש לחוטא אפ"ה אותו שנעשה שבט אפו של הקב"ה, יקבל עונשו, מדעכ"פ הוא לא התכוון לקיים גזירת ה' [כיהוא בהכריתו זרע אחאב], רק בעבור לבו הרע. והראיה ברורה על זה פרעה במצרים:

בועז

פירושים נוספים