מפרשי רש"י על שמות כב ד
<< | מפרשי רש"י על שמות • פרק כ"ב • פסוק ד' |
• א • ב • ג • ד • ו • ח • ט • י • יב • יד • טו • יז • כא • כב • כד • כה • כז • כח • כט • ל •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
כִּ֤י יַבְעֶר־אִישׁ֙ שָׂדֶ֣ה אוֹ־כֶ֔רֶם וְשִׁלַּח֙ אֶת־בְּעִירֹ֔ה וּבִעֵ֖ר בִּשְׂדֵ֣ה אַחֵ֑ר מֵיטַ֥ב שָׂדֵ֛הוּ וּמֵיטַ֥ב כַּרְמ֖וֹ יְשַׁלֵּֽם׃
רש"י
"כי יבער את בעירה ובער" - כולם לשון בהמה כמו אנחנו ובעירנו
"כי יבער" - יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חבירו ויזיק אותו באחת משתי אלו או בשלוח את בעירה או בבעור ופירשו רבותינו ושלח הוא נזקי מדרך כף רגל ובער הוא נזקי השן האוכלת ומבערת (ב"ק ג)
"בשדה אחר" - בשדה של איש אחר
"מיטב שדהו וגו' ישלם" - שמין את הנזק ואם בא לשלם לו קרקע דמי נזקו ישלם לו ממיטב שדותיו אם היה נזקו סלע יתן לו שוה סלע מעידית שיש לו למדך הכתוב שהנזקין שמין להם בעידית (ב"ק נז)
רש"י מנוקד ומעוצב
כִּי יַבְעֶר. אֶת בְּעִירֹה. וּבִעֵר – כֻּלָּם לְשׁוֹן בְּהֵמָה, כְּמוֹ "אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ" (במדבר כ,ד).
כִּי יַבְעֶר – יוֹלִיךְ בְּהֵמוֹתָיו בְּשָׂדֶה וְכֶרֶם שֶׁל חֲבֵרוֹ וְיַזִּיק אוֹתוֹ בְּאַחַת מִשְּׁתֵּי אֵלּוּ: אוֹ בְּשִׁלּוּחַ אֶת בְּעִירֹה, אוֹ בְּבִעוּר. וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ: שִׁלּוּחַ – הוּא נִזְקֵי מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל; "וּבִעֵר" – הוּא נִזְקֵי הַשֵּׁן הָאוֹכֶלֶת וּמְבַעֶרֶת (ב"ק ב' ע"ב).
בִּשְׂדֵה אַחֵר – בְּשָׂדֶה שֶׁל אִישׁ אַחֵר.
מֵיטַב שָׂדֵהוּ ... יְשַׁלֵּם – שָׁמִין אֶת הַנֶּזֶק, וְאִם בָּא לְשַׁלֵּם לוֹ קַרְקַע דְּמֵי נִזְקוֹ, יְשַׁלֵּם לוֹ מִמֵּיטַב שְׂדוֹתָיו; אִם הָיָה נִזְקוֹ סֶלַע, יִתֵּן לוֹ שְׁוֵה סֶלַע מֵעִדִּית שֶׁיֵּשׁ לוֹ. לִמֶּדְךָ הַכָּתוּב שֶׁהַנִּזָּקִין שָׁמִין לָהֶם בְּעִדִּית (ב"ק ו' ע"ב).
מפרשי רש"י
[ח] כי יבעיר יוליך בהמותיו. אף על גב שאין חילוק בין שיוליך שם בהמותיו או הלכה מעצמה, כדאיתא בפרק קמא דבב"ק (דף ג.), נקט רש"י לישנא דקרא, דכתיב "יבעיר", דמשמע לשון הפעיל (כ"ה ברא"ם). ובגמרא (שם) יליף מן "וביער", דאף על גב דאזלא ממילא, ויליף רגל מיניה. ואף על גב דכתיב "כי יבעיר איש שדה", והוי ליה למכתב 'כי יבער בשדה', הכתוב קרא ההיזק "ובער" מפני שהוא עושה ההיזק על ידי הולכת בהמתו, כאילו כתיב 'כי יזיק איש שדה או כרם על ידי הולכת בהמתו':
[ט] ופירשו רבותינו ושלח הוא נזקי מדרך כף רגל. שקרא הכתוב 'שלוח' לשון נופל על לשון, מפני כי ההיזק הוא על ידי ההליכה שהולכת בשדה ודורכת אותה ברגליה, ושייך אצל הליכת הרגל 'שלוח', כדכתיב (ישעיהו ל"ב, כ') "משלחי רגל השור והחמור". וכן השן נקרא "וביער", אף על גב דלשון "וביער" לפי פירוש רש"י לשון בהמה, כתב לך בכאן לשון "וביער בשדה אחר", לשון הנופל על השן, ששייך לשון זה עליו, דכתיב (מלכים א י"ד, י') "כאשר יבער הגלל עד תומו", והוא השן. ובפרק קמא דבב"ק (סוף ב ע"ב) מפורש דרשות מקראות אלו:
[י] בשדה של איש אחר. דאין לפרש כמשמעו שיש כאן שתי שדות, דכן משמע "בשדה אחר" מן השדה הראשון, דאין כאן אלא שדה אחת, לכך הוצרך להוסיף 'בשדה איש אחר', וקאי הך "אחר" על איש, לא על שדה:
[יא] שמין את הנזק וכו'. אבל לא שיתן טוב תחת רע, דאם לא כן מאי אהני ליה שיתן לו מיטב, הרי צריך שומא, דודאי שמין לו, ואהני לו דניחא ליה לאדם במיטב, אף על גב שהוא מועט:
[יב] ואם בא לשלם קרקע וכו'. אבל אין מוכרח לשלם לו קרקע, דהא מרבינן "ישיב" (לעיל כא, לד) לרבות אפילו שוה כסף ואפילו סובין (בבא קמא דף ז.), וילפינן בפרק קמא דבב"ק (דף ה.) כל אבות הנזיקין זה מזה, אלא הא דקאמר "מיטב שדהו" היינו כשבא לשלם קרקע - ישלם מיטב, אבל כשבא לשלם מטלטלין - משלם אפילו סובין. ומה שאמרה תורה כשבא לשלם קרקע ישלם דוקא מיטב, ואילו מטלטלין מצי לשלם מכל מילי אפילו סובין, מפרש בפרק קמא דבב"ק (דף ז:) דמטלטלין כל מילי מיטב הוא, דאי לא מזדבין הכא מזדבין במקום אחר. ומה שאמר 'מיטב שדותיו', מפני שמשמע יקח המיטב מן השדה, ואין דרך בני אדם ליקח רק שדה שלימה, לכך פירש 'מיטב שדותיו', כלומר השדה הטובה בכולם:
בד"ה בשדה אחר כו' כשהיא נקודה כו' נ"ב ואני אומר שאינו דומה לזה אלא שדה היא לשון נקבה ואחר הוא לשון זכר ודוק מהרש"ל ואני תמה עליו הלא מצינו ששדה הוא לשון זכר דכתיב יעלוז השדה וכל אשר בו ורבים כמוהו שוב מצאתי בחזקוני פ' בחקותי בפסוק והיה השדה בצאתו ביובל שכתב וז"ל מגיד שהשדה קרוי לשון זכר בלשון הקודש ע"כ והיינו כדפי' כנ"ל: