מפרשי רש"י על בראשית מח ז
<< | מפרשי רש"י על בראשית • פרק מ"ח • פסוק ז' | >>
• א • ד • ה • ו • ז • ח • יא • יב • יד • טז • יז • יט • כ • כב •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַאֲנִ֣י ׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃
רש"י
"ואני בבאי מפדן וגו'" - ואע"פ שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען ולא כך עשיתי לאמך שהרי מתה סמוך לבית לחם
"כברת ארץ" - מדת ארץ והם אלפים אמה כמדת תחום שבת כדברי ר' משה הדרשן ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון עת הגריד היה שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה
"ואקברה שם" - ולא הולכתיה אפי' לבית לחם להכניסה לארץ וידעתי שיש בלבך עלי אבל דע לך שע"פ הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנא' (ירמיהו לא) קול ברמה נשמע וגו' והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה' וגו' ושבו בנים לגבולם ואונקלוס תרגם כרוב ארעא כדי שיעור חרישת יום ס"א ארץ ואומר אני שהיה להם קצב שהיו קורין אותו כדי מחרישה אחת קוריאד"א בלע"ז כדאמרי' כרוב ותני כמה דמסיק תעלא מבי כרבא
רש"י מנוקד ומעוצב
וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן וְגוֹמֵר – וְאַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי מַטְרִיחַ עָלֶיךָ לְהוֹלִיכֵנִי לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא כָךְ עָשִׂיתִי לְאִמְּךָ, שֶׁהֲרֵי מֵתָה סָמוּךְ לְבֵית לֶחֶם.
כִּבְרַת אֶרֶץ – מִדַּת אֶרֶץ, וְהֵם אַלְפַּיִם אַמָּה כְּמִדַּת תְּחוּם שַׁבָּת, כְּדִבְרֵי רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן. וְלֹא תֹּאמַר שֶׁעִכְּבוּ עָלַי גְּשָׁמִים מִלְּהוֹלִיכָהּ וּלְקָבְרָהּ בְּחֶבְרוֹן; עֵת הַגָּרִיד הָיָה, שֶׁהָאָרֶץ חֲלוּלָה וּמְנֻקֶּבֶת כִּכְבָרָה.
וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם – לֹא הוֹלַכְתִּיהָ אֲפִלּוּ לְבֵית לֶחֶם לְהַכְנִיסָהּ לָאָרֶץ; וְיָדַעְתִּי שֶׁיֵּשׁ בְּלִבְּךָ עָלַי. אֲבָל דַּע לְךָ שֶׁעַל פִּי הַדִּבּוּר קְבַרְתִּיהָ שָׁם, שֶׁתְּהֵא לְעֶזְרָה לְבָנֶיהָ. כְּשֶׁיַּגְלֶה אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן, וְהָיוּ עוֹבְרִים דֶּרֶךְ שָׁם, יָצָאת רָחֵל עַל קִבְרָהּ וּבוֹכָה וּמְבַקֶּשֶׁת עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "קוֹל בָּרָמָה נִשְׁמָע" [רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ] (ירמיהו לא,יד), וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשִׁיבָהּ: "יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה'" וְגוֹמֵר, "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (שם לא,טו-טז; ב"ר פב,י; פס"ר פ"ג). וְאוֹנְקְלוֹס תִּרְגֵּם "כְּרוּב אַרְעָא", כְּדֵי שִׁיעוּר חֲרִישַׁת יוֹם. וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁהָיָה לָהֶם קֶצֶב שֶׁהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ "כְּדֵי מַחֲרֵשָׁה אַחַת", קֿרואיד"א [charuede = מלוא מחרישה (מה שמחרישה מספיקה לחרוש במשך יום)] בְּלַעַ"ז, כִּדְאָמְרִינָן: "כָּרֵיב וְתָנֵי" [=חוֹרֵשׁ וְשׁוֹנֶה] (ב"מ ק"ז ע"א); "כְּמָה דְּמַסִּיק תַּעֲלָא מִבֵּי כַּרְבָּא" (יומא מ"ג ע"ב).
מפרשי רש"י
[ח] אעפ"י שאני מטריח עליך וכו'. דאם לא כן למה הוצרך יעקב לומר זה ליוסף, דגם יוסף ידע שלא נקברה בארץ. וקשה דלמה לא אמר יעקב זה ליוסף כשהשביעוהו על הקבורה (לעיל מז, לא), ולמה אמר זה עתה, ויש לומר כי דיו לצרה בשעתה (ברכות דף ט:), ולא הקדים הפורענות שעתיד לבא (מגילה דף ה.), ולכך לא היה רוצה לגלות עד יום מותו, דאם לא עכשיו אימתי, ועל כל פנים ראוי שלא יהיה נשכח לגמרי, דהוא מן הדברים הנעלמים. וזה היה גם כן שלא היה מגלה את הקץ עד יום מותו (רש"י מט, א), דאם לא עכשיו אימתי:
[ט] עת הגריד. שנת היובש:
[י] שהארץ חלולה ככברה. אף על גב דאפקיה לשם מדת הארץ, מכל מקום מדאפקיה בלשון "כברת" שמע מינה תרתי (כ"ה ברא"ם):
[יא] להכניסה לארץ. אף על גב דודאי בארץ נקברת, דכתיב "מתה עלי רחל בארץ כנען" (קושית הרמב"ן), אלא רוצה לומר שלא הכנסתיה לארץ מיושבת - להכניסה לבית לחם לעיר, כך פירש הרא"ם:
[יב] אבל דע לך וכו'. מדכתיב "ואקברה שם", ולא הוי למכתב רק "בדרך", אלא "שם" פירושו דווקא היה ראוי לקבור אותה שם בדרך - ולא במקום אחר, והיינו טעמא כמו שמפרש ואזיל. ואם תאמר ולמה רחל בוכה יותר משאר אמהות, ובמדרש איכה רבתי (פתיחתא סוף אות כד) אמר שם לפי שרחל אמנו אומרת להקב"ה מה עשו בני שכך הבאת עליהם פורענות, אם בשביל עבודה זרה שנקאת 'צרה', הלא אהבתי אישי יעקב ועבד בי ז' שנים (לעיל כט, כ), ולבסוף נתן אבי לו את אחותי לאשה (שם שם כד), וקבלתי אהבתי לבעלי ומסרתי הסימנים לאחותי. אני בשר ודם - ואתה מלך רחמן על אחת כמה וכמה שתרחם עליהם, והקב"ה משיב "יש שכר לפעולתך ושבו בנים מארץ אויב" (ר' ירמיה לא, טו). וביאור ענין זה כי בשביל שידעה רחל שיעקב ראוי שישא שתי נשים, כי אין העולם הזה - שהוא עולם החלוק והפירוד - ראוי שיהיה הכל באחדות, ואם לא היה ליעקב רק אשה אחת היו ישראל אחד, ולא היה יהודה מלאה ואפרים מרחל, כמו שלא יחצו לעתיד לימות המשיח, ומפני שראתה רחל דבר זה - קבלה באהבה, ולפיכך גם כן ראוי שימחול השם יתברך לישראל, כי מפני שאין האחדות בעולם הזה, ועדיין העבודה זרה בעולם - זהו שגורם לישראל לחטוא, שזהו מחסרון שהוא בעולם וממנהגו, ולכך רחל היא מבקשת רחמים, שהרי בה נראה שעולם הזה מסוגל שיהיה [בו] שניות וצרה בעולם הפירוד, שאינו מסוגל לאחדות. ועוד שכך אמרה - שאם לא היה מסדר העולם וענין שהוא נוהג להיות בו צרה - לא היה דבר זה לאבות, שהרי האבות לפי שהם אבות העולם [הם] עיקר מציאות העולם, וכמו שנתבאר בפרשת וישלח יעקב מלאכים (לעיל לב, ג סוף אות ב) שהאבות הם עיקר העולם וסדר של עולם, וכיון שמצאנו שהיה ענין שלהם להיות להם צרה כמו שהיה לרחל, אם כן ענין זה ראוי לעולם הזה, ולפיכך רחל מבקשת רחמים בלבד, והבן זה היטב. ועוד יש במדרש (ב"ר עא, ב) "רחל מבכה על בניה" (ירמיהו ל"א, י"ד) ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל אלא על שם בנה, שנאמר (ר' עמוס ה, טו) "אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף", ולא על שם בנה אלא על שם בן בנה "הבן יקיר לי אפרים" (ירמיהו ל"א, י"ט). וזהו המדרש יש לו סוד יותר, כי קרא כנסת ישראל 'רחל', לפי שרחל עקרת הבית של יעקב והכל טפל אצלה, ולכך היא כמו בית יעקב, ונקראת כנסת ישראל - שהם בית יעקב - על שמה, ובזכות רחל ישובו לגבולם להתחבר בהקב"ה. כי פירוד זה שישראל נפרדים מעל הקב"ה מפוזרים בכל הארצות - יש להם כח המקשר והמקבץ אותם, שהרי רחל היא 'בית יעקב' מחברת אותם, ובזכותה יהיה להם קבוץ גמור לשוב לגבולם, ולפיכך נקברה רחל בדרך. כי דבר זה הוא שלא תהיה נקברת רחל במערה אצל האבות רק תהא עם בניה, שהיא מתיחסת אל בניה, לפי שרחל היא היתה 'בית יעקב' גם כן, ולפיכך כאשר הוגלו ישראל היתה רחל מבקשת רחמים, שאין ראוי שיהיה לישראל פירוד, כי היא קיבוץ לבית יעקב. והקב"ה משיב לה כי אף על גב שהוגלו לשעה, בזכותה שהיא מחברת ומאחדת הכל - ישובו לגבולם. כי יש כח קבוץ עוד בישראל ואחדות, שבזכות אותו קבוץ ואחדות ישובו הם לגבולם להתאחד. ולפיכך נקברה רחל בדרך, כי אחר שישראל הם בגלות חוץ למקומם, נמצא אצלם כח קבוץ שלהם המקבץ ומאחד אותם - שם, הוא בית יעקב, ובשביל אותו קבוץ מתכנסים מן הארץ אשר הוגלו ונפזרו לשם. ועל פי זה הסוד תרגם יונתן בן עוזיאל הפסוק הזה "קול ברמה נשמע קול נהי רחל מבכה על בניה" - על כנסת ישראל, שנקראת "רחל":
בד"ה ואעפ"י כו' זה לכאן נ"ב יש מקשין איך בא זה הענין לכאן הי' לו לומר מיד אחר שנשבע לו ונ"ל כך אמר יעקב ליוסף אל יעלה בלבך מה שאני מברך אותך ועושה אותך בב' שבטים אין בידי אלא שהקדוש ברוך הוא ברכני ובשרני שעתיד אחד מבני להתחלק לב' שבטים והיינו איזה שימצא חן בעיני המקום ויתרבה באוכלסין ואני מברך אותך דרך פיוס להפיס דעתך בין יהיה בין לא יהיה רק שתסיר מן הלב מה שיש לך עלי לכן אמ' כבר ידעתי זה אבל באתי להוציא אותן הדברים מלבך באות ובמופת כדי שתדע ותבין שהברכה אינו דרך פיום אלא אמת הוא ובידי לברך ועושה אני מרוב אהבה ודוק מהרש"ל: