"משא צר", נשא משאו, איך אחר שנפלה צור ביד נבוכדנצר ברחו פלטים לארץ כתים והודיעו שם השמועה בראשונה, ובעת עברו אניות של עיר תרשיש שהלכו לצור לסחורה דרך ארץ כתים, נגלה להם ע"י בני כתים מפלת צור. ושיעור הכתוב "מארץ כתים נגלה למו" (לאניות תרשיש) אלה הדברים, בני כתים אמרו להם, "הילילו אתם אניות תרשיש, כי שודד מבית" שלא תמצאו בית אכסניא ללון, ואף גם "מבוא" שלא תמצאו אף חוף שיבאו האניות שם, כי אחר שכבש נבוכדנצר את צור והרס כל הבתים, עלה הים והציף הכל עד שנחרב גם החוף שהיה שם לאניות:
ביאור המילות
"צר". היא העיר המפוארה בימי קדם, בארץ פעניציען הקדומה הנודעת בשם טירוס, רבת המסחר והמרכולת לאיים רחוקים:
"וצידון". גם היא היתה מהוללה מאד ע"י המסחר ויפוזו זרועותיה לרבים עמים ע"י חורבן צור:
"תרשיש". היא העיר טארטעסיס במדינות שפאניען הקדומה שהיתה קשורה עם צור בערבון ומסחר:
"דמו", צידון היתה סמוכה אל צור, ובעת שלות צור לא היתה נחשבת לכלום, ואחר מפלתה הוסב כל המסחר אל צידון ונתעשרה מאד, עד שנחרבה אח"כ גם היא ע"י נבוכדנצר, ומצייר כי צידון מתאבלת על צור, כי היה לאנשי צידון אז היזק רב, כי היה להם בצור רכוש ומרכולת, והנביא אומר להם, "דמו" אתם "ישבי אי" למה תבכו על חורבן צור, בפרטות "אתה סחר צידון" למה תבכה, הלא מעתה "עבר ים ימלאוך" בסחורה, כי יסוב המסחור אליך, וחסרונך בצור יתמלא עתה כפלים:
ביאור המילות
"סחר צידון עבר ים". לשון יחיד על רבים, כמו ויהי לי שור וחמור, כי אם הסוס אסור והחמור אסור, שמלה לכה קצין תהיה לנו, ודומיהם:
"ובמים רבים זרע שיחור", גם תתמלא עתה בזרע שיחור הוא יאור מצרים ששולחים אותו על מים רבים לאיים רחוקים לסחורה, כי מצרים היתה מגדלת תבואות רבות, והיתה מספקת למדינות רבות.
"זרע קציר תבואתה", ר"ל בין הזרע בין קציר יאור, בין תבואתה של היאור, כי היו מוציאין ממצרים תבואה מיוחדת לזרע שיצא דוגמתה, וגם היו מוכרים אותה כמו שהיא עם הקשין והשבולת וזה נקרא קציר יאור, וגם היו מוכרים תבואה שנתמרחה בכרי שזה נקרא תבואה, ובכל אלה המינים העומדים למסחר עובר ים ימלאוך, עד כי "ותהי סחר גוים", תהיה עתה עיר מסחר לגוים רבים, ולכן אין לכם להצטער על מפלת צור:
ביאור המילות
"תבואתה". חסר וי"ו ותבואתה כמו שמש ירח, ראובן שמעון, וה"א הנקבה מוסב על הזרע:
"בושי צידון", אבל ישוב המליץ מדבריו, אומר אל תדמי, לחנם התחלת לשמוח על מפלת צור ועל שהוסב מסחרה אליך, בושי על שמחתך זאת, כי זה גרם גם חורבנך וע"י הצלחתך עתה בא האויב גם להחריבך.
"כי אמר ים", ר"ל הים, ובפרטות "מעוז הים" המקום החזק של הים שבו נעשה אי ומבצר לישוב בני אדם תוך הים, הוא אמר, הלואי "לא חלתי" הלואי לא היה לי חבלי יולדה כלל, אחר שכולם נאבדו, ואם היה לי חבלי יולדה הלואי "ולא ילדתי" והיו הבנים מתים ברחם, ואם ילדתי הלואי "ולא גדלתי בחורים" והיו מתים בקטנותם, והלואי "ולא רוממתי בתולות", במעלה וחשיבות, כי ע"י שמתו בגדלותם גדול הצער כפלים, כמ"ש בקללת עלי (ש"א ג') וכל מרבית ביתך ימותו אנשים, והוא משל נמרץ על צידון, כי על המת בזקנותו, או על היונק והנפל אין מתעצבין עליו כ"כ, אבל על בחור שנקטף במבחר שנותיו האבל גדול מאד, וכן אם היתה צידון מארכת בשלותה כצור לא היה העצב גדול כ"כ, אבל אחר שלא האריכה ימים היה טוב יותר אם לא נולדה והיתה נפל, והיינו אם לא היתה מתחלת להצליח כלל:
ביאור המילות
"גדלתי, רוממתי". בארתי למעלה (א' ב') רוממתי הוא אחר הגידול שמרוממו במעלה וחשיבות:
"כאשר שמע למצרים", בעת שיגיע השמועה למצרים מן מפלת צידון אז "יחילו" אנשי מצרים על שמועה זאת כאשר חלו על "שמע צר", בעת באה להם שמועת צור, כמו שהפסידו אנשי מצרים ברכושם במפלת צור שהיתה סחורתם שמה, כן הפסידו עתה בצידון:
"עברו", בזה מסיים מאמרו נגד שאמר תחלה דומו יושבי אי, שלא יתאבלו, ושוב חזר מדבריו שיתאבלו על צור, מסיים לאמר א"כ אחר שלא תרויח בהצלחה זאת שלא תאריך ימים, איעצכם "עברו" תיכף "לברוח לתרשיש, והלילו ישבי אי", הלילי צידון על מפלת צור, ואל תדומי, וכ"ש שאל תשמחי:
"הזאת", עתה ישים פניו על צור, מסב דבריו אל בני תבל, כמתפלא לאמר, השמעתם מעולם כי עיר עליזה תעזוב מקומה לנוע אל ארץ מרחק, ומי יעץ זאת לצור, אין זה כי אם אלהים.
"הזאת לכם עליזה", יאמר מה שעזבה צור מקום מולדתה הוא דבר זר מאד משתי פנים,
א) בהשקף על המקום שיצאה משם,
ב) בהשקף על המקום אשר לשם תנוע. בהשקף על המקום שיצאה משם, הן יקרה כזה משני פנים,
א) אם הוא מקום רע בלתי משמח יושביו, לעומת זה אמר "הזאת לכם עליזה",
ב) אם שבתם במקום זה לא ארך לו הימים ונקל להם לעזוב אותו לעומת זה אמר "הלא מימי קדם קדמתה", קדימה שלה היא מימי קדם, שגם מימי קדם כבר היתה עיר קדומה וישנה. בהשקף על המקום שהולכים לשם,
א) הממיר מקומו בהכרח ידע לאן הולך, לא שילך לאשר יובילוהו רגליו, מבלי מקום מכוון ועז"א איך "יובילוה רגליה", כי אינה יודעת עדיין לאן תלך,
ב) יקרה שילך מבלי לדעת איזה מקום, אל מקום קרוב במדינה עצמה שיודע עכ"פ מהות המדינה, לעומת זה אמר "מרחוק",
ג) יקרה לפעמים שילך גם מרחוק לבקש מקום, אבל לא ישא אתו ביתו וכלי תשמישו לדור שם, רק לתור מקום, לעומת זה אמר "לגור", שכבר עקרו דירתם מן המקום הראשון וא"כ א"א שתהיה יציאתם צאת מרצונם, וא"כ יתפלא לנו:
ביאור המילות
"קדמתה". שם, והה"א כינוי לנקבה קדמת שלה, ומפיק ה"א:
"מי יעץ זאת", מי המשגיב בכחו "לגזור עצה כזאת על צור" אשר גדלה מאד,
א) במלכות וממשלה שלא לבד שהיא לובשת עטרת מלוכה עוד היא "המעטירה" הנותנת כתר על ראש מלכים,
ב) בעושר אשר "סחריה" הגדולים הם "שרים" ומושלים מרוב עשרם, וגם "כנעניה" הקטנים הם גם כן "נכבדי ארץ" שאף הרוכלים שלה המחזירים בעיירות שהם מבוזים בכ"מ, הם מכובדים מרוב עשרם, ומי יעץ עליהם כזאת:
ביאור המילות
"יעץ". העצה המוזכרת בכ"מ אצל ה', היא גמר גזרתו, ומשפטו הנחרץ כנ"ל (ה' יט, יד כד):
"סחריה, כנעניה". סוחרים הם הסוחרים הגדולים העוברים ימים ומדינות, היתה כאניות סוחר, וכנען הם הסוחרים הקטנים המוכרים לאחדים בעירם. כנען בידו מאזני מרמה, ולא יהיה עוד כנעני בבית ה', שהם המוכרים דברים קטנים, ושם כנען נגזר מאנשי פעניציען, היוצאים מבני כנען שהם חדשו את המסחר בימי קדם כנודע בקורות העתים ועל שמם נתן שם כנען אל הסוחרים, וכ"ה ברבה ויקרא (פרשה יז). ויונתן תרגם שלטונאה, אבל במס' ב"ב (עה) פסחים (נ) מפרש סוחרים:
"עברו", מסב פניו אל צור בנכח, אחר שעלה הים עליה והציף אותה, אומר את צור "עברי ארצך" הדומה "כיאור אל בת תרשיש", ברחי מארצך שעלתה כיאור כולה לתרשיש אחר "שאין מזח" וחגור עוד, שיחגור בעד הים ויעכבהו מלעבור אל היבשה כי הים פרץ גבולו ושטף ועבר:
ביאור המילות
"כיאר". בארתי למעלה (י"ט ה') כי יאור היא המתמלא מימי גשמים כנהר נילוס ודרכו לצאת תמיד חוץ מגדותיו ולהשקות את הארץ כמ"ש ועלתה כיאור כולה, עפ"ז ממשיל ארץ צור כיאור, שעלה הים עליה, ונעשית כיאור:
"מזח". כמו ולמזח תמיד יחגרה (תהלות קט יט), אזור החוגר את הגוף, וההבדל בינו לבין אזור ואבנט, כי מזח הוא החגור שחוגרים על הבגדים הארוכים להגביהם שיהיו כמדו, והוא מלשון ולא יזח החושן מעל האפוד שהוא ענין הגבהה, מזח מגביה בגדיו, ומזה נמצא בארמי זחוחי הלב, ואמר שם וילבש קללה כמדו, שהקללה תהיה כמדתו, תהיה לו כבגד יעטה, ואם שדרך הבגד שהוא לפעמים ארוך מגופו, הנה הקללה עצמה תהיה לו כמזח שיעלה הבגד שהיא הקללה, שיהיה מכוון למדת גופו, ומזה השאיל שם זה על גדותי האי, הנגבהים מתוך הים וחוגרים בעד הים בל יעלה על האי, שהוא המזח המגביה את האי, והחוגר בעד הים, ולא רחוק לבאר מ"ש שופך בוז על נדיבים ומזיח אפיקים רפה (איוב יב כא) שיהיה אפיקים מן כאפיקים בנגב, שירפה ויסיר המזח הסוגר בעד אפיקי מים, וישטפו חלקת נדיבים ובזה ישפך עליהם בוז, כי יצאו נקי מנכסיהם:
"ידו נטה", שיעור הכתוב, "הרגיז ממלכות נטה ידו על הים", נבוכדנצר אחר שהרגיז ממלכות היבשה נטה ידו גם על יושבי הים, (ומי הוא המרגיז יבאר בפסוק י"ג) אבל המרגיז הזה לא מדעת עצמו עשה זה רק "ה' צוהו זאת אל ובעבור כנען", כי צור וצידון יוצאי ירך כנען היו כדי להשמיד עוזם ותקפם:
ביאור המילות
"מעזניה". הנו"ן נוספת, או בא תחת אות הכפל מעוזזיה. כי אות הכפ"ל והנו"ן משותפים במה שיבא דגש להשלים חסרון שניהם, ובזה יבא גם האחד להשלים חברו, וכן חסדי ה' כי לא תמנו, תחת תממו, ולא רחוק שהחליף זאת בכונה למען עם חילוף העי"ן באל"ף יצלצל עוד מלת מאזניה, כנען בידו מאזני מרמה, ויהיה לכנען גם הוראת המסחר, ובזה בא במליצתו לשון נקבה, שאינו מדבר בכונתו השניה מן הסוחר רק מן המסחר עצמו, להשמיד מאזני המסחר, והיה להמליץ האלהי שתי מליצות בדיבור זה:
"ויאמר", מוסב על הרגיז ממלכות, המרגיז הזה הוא אמר לצידון, "לא תוסיפי עוד לעלוז", מה ששמחת על מפלת צור והסב המסחר עליך, לא תעלוזי עוד, "את המעשקה בתולת בת צידון, לא תוסיפי עוד לעלוז", (וקרא בת צידון המעושקה, נגד מה שצור לא נעשק רכושה כי נאבד כולו ע"י הים כמ"ש נבוכדנצר מלך בבל העביד את כל חילו עבודה גדולה אל צור ושכר לא היה לו ולחילו (יחזקאל כ"ח), אבל מצידון עשקו את רכושה), "כתים קומי עברי", ברחי לארץ כתים, ואל תחשבי כי משם תשובי לארצך, לא כי "גם שם לא ינוח לך" כי אח"כ כבש נבוכדנצר גם ארץ כתים:
"הן ארץ כשדים", מוסב אל פסוק י"א, שאמר שם ידו נטה אל הים הרגיז ממלכות, שואל עתה מי הוא המרגיז ממלכות, אשר נטה ידו על הים, משיב "הן הוא ארץ כשדים", הם עשו זאת, "זה העם", כלא היה נחשב בימי קדם, ור"ל "היה" לא, היה כלא וכאין, רק אשור שמלך על הארץ ההיא הרים אותה מאשפה, ולמדם לעבור בציים ואניות, עתה הכשדים ההם, "הקימו בחוניו" הם הקימו מבחן גבורתו של מלך אשור והם הראו למבחן תוקף הציים שיסד להם אשור, "עוררו", ע"י הציים הם הרחיבו ארמנותיה של צור. לשום אותה למפלה:
ביאור המילות
"לציים". הם האניות הגדולות המוכנות למלחמה (קריעגסשיפפען) וצי אדיר (לקמן לג כא):
"בחוניו". ענין מבחן ונסיון, ומזה הושאל אל מבצר המנוסה בתקפו ונבחן בחזקתו:
"כימי מלכות אחד", שהיא מלכות בבל שנמשכה שבעים שנה, כי בימי כורש התרוממה מעט, "כשירת הזונה" מדמה במליצתו עיר הסוחרת גוים רבים לזונה, אשר בעבור זנותה תקבל אתנן, כן בעבור סחורתה תקבל אתנן ומחיר מעת הנכרים הבאים שעריה, ומדמה את צור בחורבנה לזונה ששכחוה מעגביה ימים רבים, אשר ישירו עליה בדרך היתול וצחוק, שתקח כנור ותסבב בשוקים וברחובות למען יזכרו בה עוגביה, כן בעת תרצה לשוב לאיתנה תשלח ספרים אל כל העמים סביבותיה, להזכיר אותם שיבואו אליה למסחר, ואנשי לצון ומושלי משל ישירו עליה אז שירת הזונה, ומה הוא השיר שישירו עליה?
"והיה סחרה", ר"ל בין המסחר שלה שהם הדברים אשר במדינה מתבואות ומיני מתכות שמוכרים לארצות אחרות, ובין "אתננה" שהוא המעות והכסף והזהב שמקבלים בעד המסחר שניהם יהיו קודש לה', שישלחו משני אלה מנחה אל בית ה', שהיה להם בימי בית שני שלום עם ישראל, אבל "לא יאצר" (מוסב על סחרה), המסחר שלהם לא יובא אל אוצר בית המקדש, להקריב ממנו עולות וזבחים מן הבהמות והסולת והיין שישלחו, "ולא יחסן" (מוסב על ואתננה) הכסף וזהב שישלחו לירושלים לא יעשו ממנו איזה דבר חזק להיכל ה' רק יחלקוה ליושבים לפני ה', שהכהנים העובדים במקדש יחלקו אותה ביניהם, ומבאר את סחרה יקחו "לאכל לשבעה", הבשר והסולת שישלחו יהיה מאכל לכהנים, ואת אתננה שהוא המעות יקחו הכהנים "למכסה עתיק" לקנות מהם לעצמם מלבושים חשובים ויקרים:
ביאור המילות
"יאצר, יחסן". באוצר יושמו לרוב מיני תבואות פירות וכדומה, וגם כסף וזהב אם הוא כביר מאד עד שראוי לאסוף ממנו אוצרות, וחוסן הוא ענין חוזק ויקר, ובא על העושר והכבוד שהוא מחזק ומכבד את בעליו:
"ולמכסה עתיק". לשון חזק כמו הדוברות על צדיק עתק, וברבה קהלת (פסוק כל הנחלים) מפרש מלשון ויעתק משם ההרה, שיחליפו ללבוש:
