מלבי"ם על ישעיהו כב
<< · מלבי"ם על ישעיהו · כב · >>
פסוק א
"מה לך איפוא", במשא זו מצייר תחלה איך איש אחד עומד וצופה על כל אשר נעשה בירושלים מתחלת המצור עד שנכבשה העיר. ורואה דברים זרים המורים כי לא נכבשה בדרך הטבע רק יד ה' היתה בם להומם ולאבדם, תחלה רואה איך בתחלת המצור עלו כולם על הגגות להלחם משם, ומתמה על זאת, כי דרך הגבורים לצאת להלחם בשער לא לעלות על הגגות, שזאת לא יעשו רק הנשים והחלשים, ועז"א למה עלית כולך לגגות? גם הגבורים:
פסוק ב
- א) עיר שהיא שקטה בטבעה ואנשיה לא נסו בזאת, עז"א הלא את "תשאות מלאה", שנשמע בך תמיד שאון ורעש כי אנשיך גבורי כח ומרי נפש?
- ב) יקרה שלא תוכל להלחם עיר שאנשיה מועטים, עז"א הלא את "עיר הומיה" תמיד מרוב עם וקהל גדול?
- ג) יקרה שלא יצאו למלחמה יושבי ערים הפרזות העמלים תמיד להביא טרף לביתם, ונאנחים תמיד על לחמם ולא יריעו לקראת נשק, עז"א הלא את "קריה" מוקפת חומה דלתים ובריח "ועליזה", ושמחה תמיד מרוב כל, ואנשים כאלה הלא המלחמה היא משוש דרכם, וא"כ אשאלך, מדוע "חלליך לא חללי חרב" וכו'. כי הנופלים בעת המלחמה בשדי המערכה נקראים מתי מלחמה, והנופלים בחרב אויב בעיר אחר הכיבוש נקראים חללי חרב, ואתם לא במלחמה ולא בחרב נפלתם רק ברעב כי לא נלחמתם כלל?:
ביאור המילות
"תשאות". שאון ותשואה מורה על קול רעש הבלתי מורגל וקאם שאון בעמך (הושע י' י"ד), ומת בשאון מואב (עמוס ב' ב'):
"הומיה", היא המורגלת המון בני אדם, ועי' למעלה (ה' יד, יג ד', יז יב):
"עיר", קריה: עיר כולל גם הבלתי מוקפת חומה כל שהיא עיר מושב, וקריה היא רק המוקפת חומה, ומזה נמצא הפעל והקריתם לכם ערים (במדבר לה יא), שיעשו בם קירוי, ומזה על גפי מרומי קרת (משלי ט' ג' יד), וכן קריה בצורה, קריה נשגבה, קרית עוז. ובזה משתתף עם שם קירוי וקורה, לקרות את שערי הבירה (נחמיה ב' ח') ועיין למעלה (א' כו, טו א').
"חללי חרב, מתי מלחמה", בארתי הבדלם למעלה (ג' כה) חללי חרב שלא בעת מלחמה, מתי מלחמה הם הנופלים בשדה המערכה:פסוק ג
"הקצינים נדדו יחד", מן העיר אבל לא הועילו מאומה, כי "מקשת אסרו", מסבת רובי קשת אוסרו באזיקים והוליכום שבי לפני צר, כמוזכר , ירמיה נ"ב).
"כל נמצאיך", הם ההמון "הם אסרו יחדיו", ר"ל שנתקשרו בקשר אחד לעמוד על נפשם ולהלחם, ואח"כ כשגבר יד האויב "מרחוק ברחו":
ביאור המילות
"אסרו". מצאנו פעל אסר על המלחמה, מי יאסור המלחמה (מ"א כ' יד), ויען שפעל אסר נבדל מיתר פעלים המורים על הקשירה, במה שאסר יציין תמיד הנאסר בהכרח שלא ברצון, שבזה משתתף עם הפעל יסר מנחי פ"י שמורה על אסירת הנפש בהכרח כמו שבארתי במק"א, כן יבדל פעל אסר הנמצא אצל המלחמה, מפעל קשר, שכשאומר ויקשרו כולם יחדיו להלחם, הוא הקשר שעושים העם בעצמם ברצונם, ואוסר המלחמה הוא השר צבא שאוסרם בהכרח, ובזה המליץ פה שגם שהקצינים נדדו, ולא היה מי שיאסור המלחמה, מ"מ נמצאיך אסרו, היה כאילו היה מכריח ואוסר אותם להלחם, כי לא יכלו לברוח, אחר שראו כי הקצינים הבורחים נלכדו:
"יחד, יחדו". יחדו מורה התאחדות או השתוות הפועלים יחד, לכן בהנדידה אמר יחד, בזמן אחד נדדו, ובקשר המלחמה אמר יחדיו שהתאחדו יחדיו בשוה:פסוק ד
"אמרר בבכי", הגם שהרגיל הוא שע"י הבכי תשקוט הנפש מזעפה, אבל אנכי עוד אמרר את עצמי ע"י הבכי, וגם אל תאיצו ותדחקו עצמכם לנחמני, כי מאנה הנחם נפשי:
פסוק ה
"ומבוסה", בעת שנכבשה העיר בסס ודרך אותם על חלליהם, "ומבוכה", אחר סור האויב הלכו נבוכים לארצות שונות לגולה, וכ"ז היה להם מאת ה' צבאות וגזרתו.
"מקרקר", מספר איך לא השכילו במלחמתם ולא ידעו הנהגת המלחמה, שהלא בעת בא האויב בעוד שהחומה היתה חזקה ולא נפרצו בה פרצות אז היה להם לקחת את נשק בית היער ולהלחם מעל החומה, והם עשו בהפך, תחלה האויב "קרקר" ועקר את "קיר" החומה, והם לא עמדו נגדו רק "ושוע אל ההר", פנו לישועה אל ההר להשגב בהר ציון, והניחו את האויב להשחית החומה:
ביאור המילות
"מהומה". שורש זה בא על שלש תמונות. הום, המם, המה. המה, מורה על המיית העם המורגל. המם, מורה ביטול העם וביטול המייתם, והוא עם פעל המה כעין השרשים המשמשים דבר והפוכו, על שביתת ההמון וביטול מציאותם. הום, מורה על הרעשת כל העם על דבר זר ומחזה נפלאה, ותהום כל העיר, ומזה נגזר שם מהומה על הרעשת העם בעת מלחמת האויב עת יראו כי נבוכה מערכתם, ואבדה עצה מהם:
"ומבוסה". רמיסת עצם עד שנמאס ונתגאל ע"י הרמיסה הלז כפגר מובס:
"ומבוכה". ידוע, התועה בלי דרך, הנבוך בלי עצה, נבוכים הם בארץ:
"מקרקר". עוקר הקיר, מן הפעלים המשמשים דבר והפוכו, כמו סקלו מאבן:
"ושוע". ההבדל בין שועה ליתר לשונות המורים על הצעקה, שועה מורה על צעקת ישועה בכ"מ שקורא לישועה:פסוק ו
"וקיר", מצייר איך עילם רובה בחצים, ועם קיר אוחז המגן ומסיך בפני הרובה קשת כמו שיהיה כן בשרי הצבא שנעריהם יאחזו המגן והצנה לפניהם, כמ"ש (ש"א י"ו) ונושא הצנה הולך לפניו:
ביאור המילות
"ברכב אדם". רכב של בני אדם, וחסר וי"ו ופרשים:
"ערה". ענין גילוי, עיין למעלה (ג' יז):פסוק ז
פסוק ח
"ותבט", ר"ל רק אז רק ביום ההוא התחלת להביט אל הנשק שהניחו המלכים הקדומים בבית יער הלבנון ששם היה בית נשק (צייגהויז) למלכי יהודה, והלא זה היה לך לעשות תיכף טרם נפרצה החומה:
פסוק ט
פסוק י
פסוק יא
"ולא הבטתם", אומר למה לכם כל היגיעה הזאת והמלאכות האלה היה לכם להביט בהשקפת השכל כי לא האויב עשה כל זאת רק ה' עשה כל זאת, והוא הפיל אתכם לפני אויביכם, ולא לבד שלא שמתם על לב כי כל מעשה האויב ונצחונו אינו טבעי רק מעשי ה', גם "יצרה מרחוק לא ראיתם", הלא זאת היה לכם לראות עין בעין כי ה' יצר את הגזרה הזאת מרחוק, שהלא כבר נבאו לכם זאת הנביאים מקדם וראיתם כי לא נפל מדבריהם ארצה, והיה לכם לשוב לה' לבטל גזרתו, ואתם אל תחבולות מלחמה שמתם פניכם, ומה יועילו לכם, אם ה' אמר ותהי:
ביאור המילות
פסוק יב
פסוק יג
ביאור המילות
פסוק יד
פסוק טו
ביאור המילות
"הסכן". הממונה על בית המלך, לאצור ולשמור ההוצאה וההכנסה, ומזה ערי מסכנות, בם יאצרו התבואה, ותהי למלך סוכנת, (מ"א א'), ומזה מה שיורה על התועלת וההנאה, וכן המסכנות בם ישמרו פירות ותבואה וצרכי הבית למאכל:
"על שבנא". כמו אל שבנא, ויל"פ כה אמר ה' נמשך לשתים, כה אמר ה' לך בא אל הסוכן (כה אמר ה') על שבנא:פסוק טז
"חצבי", ר"ל לך אני אומר אתה הרשע החוצב מרום קברו וכו' דע כי הנה ה' מטלטלך וכו'.
"חצבי", דרכם היה לחצוב מערה גדולה לאחוזת קבר, ובתוך המערה היה מניח הכוך והארון שבו היה מונח הגוף הנקבר, ושבנא חצב קברו בהר גבוה ותלול, לכבוד ותפארת, שם חצב מערה, ובתוך המערה הניח סלע שבו היה חקוק הארון והכוך להיות משכן לו, והיא מליצה על שרצה למשול בירושלים תחת בית דוד:
ביאור המילות
פסוק יז
ביאור המילות
"מטלטלך". שרשו נטל, ונפל הנו"ן ונכפל העי"ן והלמ"ד להורות על תכופות והתמדת הפעולה. וענינו הגבהה ממקומו, שמשתתף בזה עם פעל נשא. וינטלם וינשאם, הן איים כדק יטול:
"ועטך". מענין עיט שהוא עוף הדורס, כלומר יפריחך, ואף שהרד"ק כתב שאינו משרשו, מצאנו שרש זה גם בנחי ל"ה, ויעט העם אל השלל (ש"א יד לג):פסוק יח
"ושם תמות", ושם יהיה מרכבות כבודך, אתה העבד הרע שהיית "קלון בית אדוניך", שהיה קלון וחרפה לבית אדוניך שגדלו רשע כזה תוך ביתם:
ביאור המילות
פסוק יט
ביאור המילות
פסוק כ
פסוק כא
"לאב", ירחם עליהם כאב על בניו וידריכם בדרך ישרה:
פסוק כב
"ופתח", בלעדו לא ירים איש את ידו:
פסוק כג
פסוק כד
ביאור המילות
"והצפעות". מענין צפיעי הבקר, כמו שצואה משורש יצא ובא ממנו שם צאצאים, כן בא שם צפיעות והם קטנים מצאצאים, כערך צפיעי הבקר נגד צואת האדם:
"מכלי האגנות". הם המזרקות שבם היו זורקין את הדם על המזבח, ויקח חצי הדם וישם באגנות (שמות כד), וכלי הנבלים הם כלי השיר, ר"ל הלוים והכהנים יתלו כבודם עליו:פסוק כה
<< · מלבי"ם על ישעיהו · כב · >>