"כתב לך". ר"ל כי נבואות האלה לא שלחו בשליחות פרטית לנבא אותם אל העם, רק הודיעם לירמיה בדרך הודעה, וצוהו שיכתוב אותם על ספר למזכרת לדור אחרון, כי הם דברי תנחומים, וכמו שיתקיימו היעודים הרעים כן יתקיימו הטובים:
ביאור המילות
"אל ספר". כמו בספר, וי"ל שרמז שדבר אל ספר, ר"ל לא לצורך שליחות עתה, רק בעבור שיכתוב בספר למשמרת לעת קץ:
"כי הנה ימים באים", ולכן יכתוב אותם שידעו דור אחרון הבא, "ושבתי" למעלתם, "והשיבותים" לארצם:
ביאור המילות
"ושבתי את שבות". כבר כתבתי (כ"ט י"ד) ששב בקל (והוא פעל יוצא) מורה השבת המדרגה והמנוחה, והשיב בהפעיל מורה השבה למקום, ובמלת שבות ששרשו שבה פי' המפ' מענין שביה, אולם איך נפרש וה' שב את שבות איוב (איוב מ"ב י') כי אשיב את שבות הארץ (לקמן ל"ג י"א), ושבתי את שבות סדום (יחזקאל ט"ז נ"ג). ולדעתי משתתף עם שוב מנע"ו, שנחי העי"ן והלמ"ד יבואו זה תחת זה, וע"כ לא נמצא שם זה במשקל נחי העי"ן רק פעם אחד (בשוב ה' את שיבת ציון) כדי שלא יתחלף עם בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל'), ופירושו מענין השבה בכ"מ:
"שאלו נא וראו אם יולד זכר", יאמר להם למה תפחדו אתם, והמליצה תמליץ מדינה הנכבשת מני צר כאשה הרה שבאו לה חבלי יולדה, כי כן תפלט האם, שהיא העיר, את בניה מבטנה, ותפתח את מקור דמיה, אולם הזכר שהוא גרם ההריון שע"י באו לה חבלי יולדה הוא לא יחיל ויכאב בעת הולדת, וכן ימשיל שישראל הם גרמו החבלים לבבל והם כדוגמת הזכר שהוא גורם החבלים ואין להם לחיל ולזעוק בחבליהם. ועז"א וכי הזכר יוליד ויבא עד משבר בחבלי יולדה, וא"כ "מדוע ראיתי כל גבר" מישראל "ידיו על חלציו כיולדה", ולמה יחרדו מן החבלים שבאו על בבל:
ביאור המילות
"אם יולד זכר". המליצה תדמה בקיעת עיר מבצר והוצאת אנשיה להרג, כלידה, וכן אמר על בבל עצמה כיולדה יחילון (ישעיה י"ג), צירים אחזוני כצירי יולדה (שם כ"א), ולקמן (מ"ט כ"ד, נ' מ"ג):
"והיה ביום ההוא אשבור עלו מעל צוארך", שמאז נשבר עול גלות בבל, והעול הוא כובד המס והעבודה, ולפעמים ישבר העול ועדיין אסורים במוסרות השיעבוד, שהם תחת ממשלתו, כמו שהיו תחת מוסרות כורש בלא עול כבד, אומר שאח"כ גם "מוסרותיך אנתק כי לא יעבדו בו עוד זרים":
ביאור המילות
"ולא יעבדו בו". היל"ל בך בנוכח, ויל"פ על הצואר הנזכר, לא יעבדו בהצואר והעול שעליו:
"ועבדו, ואם יעבדו את ה' אלהיהם" אז יעבדו "את דוד מלכם" ויהיה להם מלך מבית דוד, כי כבר בארתי בכ"מ שאם היו ישראל עובדים את ה' בבית שני, היתה אז הגאולה העתידה, וע"י העונות נתעכב הדבר עד עת קץ:
"ואתה" מסיים דבריו שאמר קול חרדה שמענו, והלא ממנה יושע, ולכן "אתה עבדי יעקב אל תירא" בעת שיבאו מהומות בבל, "ואל תחת ישראל", היראה הוא ענין גופני ומיוחס ליעקב שהם ההמון, והתחת הוא ענין נפשי ומיוחס לישראל שהם הגדולים שבאומה, לכן אמר אל תחת השפלה נפשיית, "כי הנני מושיעך מרחוק", שבשעת חורבן בבל היה פקידה ע"י כורש, ואח"כ אושיע "את זרעך מארץ שבים", שהוא הדור שאחריו בימי דריוש ואחריו ששבו מן הגולה שהם זרע הדור הקודם, "ושב יעקב" לארצו, "ושקט" מרגש פנימי, "ושאנן" ממחריד מבחוץ, כי "אין מחריד" שלא יהיה מחריד במציאות כלל, ומפרש.
ביאור המילות
"אל תירא יעקב ואל תחת ישראל", ישראל מדרגה גדולה מיעקב (ישעיה ט' ז'). והחתת היא השפלת הרוח והנפש, וזה הבדלו מן יראה, היראה הוא הפך החזוק והגבורה, והחתת הפך אומץ הלב הפנימי כמ"ש (יהושע א') ובכ"מ, וע"כ מיחס החתת לישראל בעלי הרוח, והיראה ליעקב ההמון עם:
"ושקט ושאנן". כבר בארתי (ישעיה ל"ב ט'), ששאנן הוא הפך של שאון המורה קול המולה גדולה ושאנן מורה שיושב לבדו לא ישמע קול נוגש. ושקט היא המנוחה הפנימית, ומלת שאנן הוא פועל עבר ולכן בא בפת"ח והתואר בא בנו"ן קמוצה:
"כי אעשה כלה בכל הגוים" בכשדים ואשור "שהיית מודח שם" בגולה, ולכן אין מחריד במציאות כי יכלו כולם, "ואותך לא אעשה כלה", כי הגם "שאיסר אותך" ביסורים, זה יהיה רק "למשפט" על עונך כדי "נקה לא אנקך" שע"י היסורים יתכפרו עונך ולא אעשה אותך כלה, כמ"ש רק אתכם ידעתי וכו' ע"כ אפקד עליכם את כל עונתיכם, משא"כ יתר העמים שלא נפרע מהם תיכף נתמלא סאתם ויאבדו:
"אין דן דינך למזור" בשביל "שרפואת תעלה אין לך" שלא נמצא שיקוי עצמות וכח הטבעי שיסבול הרפואה עד שהטבע יתגבר על החולי, והנמשל א"א שתתרפא ע"י הנביאים והמורים כי לא הקבעו בלבך יסודות האמונה והיראה והמוסר שעל ידם תשמעו לקול מורה:
ביאור המילות
"מזור רפואת תעלה". מזור משתתף עם זרה, על אבק סמנים שזורים על המכה, או מענין זור מנחי העי"ן, על מיעוך המכה להוציא הליחה, והרפואה היא פנימית. עמ"ש (הושע ה' י"ג), ורפואת תעלה, יל"פ מענין תעלת הבריכה על השקוי של העצמות וליחות השרשי הנמשך כתעלת מים, שממנו רוטפש בשרו וישוב לימי עלומיו:
"כל מאהביך", וגם היית כחולה שהכל מתיאשים ממנו "שכל מאהביך שכחוך", וגם כשיבואו לראותך, "אותך לא ידרשו", לשאול אם הוקל החולי, כי נדמית כחולה שאינו מקוה עוד לחיות, כי מה "שהכיתיך מכת אויב היה על רוב עונך", האויב ממית ואינו מיסר ביסורין, ואם הוא אכזרי מוסיף ליסר את המוכה ביסורים קשים ואני הכיתיך מכת אויב מכת מות, וגם ביסורים גדולים, כי מה שעשיתי אלה לך היה "על רוב עונך" בכמות ועל "שחטאתיך עצמו" באיכות, וא"כ,
"מה תזעק על שברך" הלא "על רוב עונך עשיתי אלה לך", ויש לך לזעוק על עונך שהם גרמו זאת, בשגם שאחר שעשיתי זאת בסבת עונך הלא אם תשוב בתשובה יחדלו המכות והיסורין:
ביאור המילות
"רוב עונך עצמו חטאתיך". העון הוא המזיד ע"י עוות השכל, והחטא הוא השוגג או ע"י התאוה (ישעיה א' ד') והיה ראוי שייחס הריבוי אל החטאים והעצמה אל העונות, רק אמר רבותא, שגם העונות עם היותם עצומים הם גם רבים, והחטאים הגם שהם רבים תמיד, הם אצלך גם עצומים, כמו חייבי כריתות ומיתות ב"ד:
"לכן", שעורו "לכן כל אוכליך יאכלו" וכו' "כי אעלה ארוכה לך", ר"ל אחר שהמכות היו רק בשביל עונך, לא יתקיימו המכים רק בעוד שלא נתכפרו עונך, אבל בעת שאעלה ארוכה לך, אעניש את המכים אותך כמו שיפרש אח"כ. והנה יש מהם שהרעו לישראל בגוף, ויש שהרעו להם בממון, וכל אחד יקבל ענשו מדה כנגד מדה, אלה שהרעו להם בגופם היה או שהמיתו אותם או שלקחו אותם לשבי ועבדות, נגד אלה שהמיתו אותם אומר "כל אוכליך יאכלו" ונגד אלה שהצרו להם בשבי, "כל צריך בשבי ילכו", ואלה שהרעו להם בממון היו מהם שהשחיתו את ממונם ע"ד להשחית, אומר "והיו שאסיך למשסה" (שהשוסס הוא להשחית), ומהם שבזזו את ממונם להנאתם לא על כוונה להשחית אומר "וכל בזזיך אתן לבז":
ביאור המילות
"שאסיך למשסה ובוזזיך". שאסיך שרשו שסה, ומשסה שרשו שסס, וגדרם הבוזז עקר מגמתו השלל, והשוסה והשוסם עקר מגמתו להשחית, הבוזז יקח את אשר יקח ואת המותר יניח, והשוסס יחריב את המותר, (ישעיה י"ז י"ד, מ"ב כ"ג):
"כי אעלה ארוכה לך" שיתרפא השבר שמבחוץ, "וממכותיך" הפנימית "ארפאך", בענין שיתרפא בין השבר בין המכה, "כי נדחה קראו לך" עתה באר הטעם מדוע יענשו אלה שהרעו לך והלא היו שלוחי ה' להעניש אותך, כי הם "קראו לך" בשם "נדחה ציון היא", שאמרו שציון היא נדחה, ר"ל שהם לא זכרו שאתה דומה כבן שחטא לאביו ומסרו לאיש ליסר אותו כדי שישוב מדרכו הרעה, שצריך האיש לזהר לבל יאבד אותו לגמרי, רק ייסרהו כפי הצורך להשיבו למוטב ובחמלה רבה, אבל הם אמרו שציון היא נדחה שה' הדיח אותה מפניו, ולא ישיב אותה עוד, ולכן "דורש אין לה" לריב ריבה ואין מי שיבקש דמה מידיהם, ולכן עשו בם כלה ונחרצה:
ביאור המילות
"כי אעלה ארוכה לך". ארוכה בא על רפואת השבר, שיתארך הבשר ויתחברו השברים, וכן כי עלתה ארוכה לחומת ירושלים (נחמיה ד' א'), לכן יפול בו לשון צמיחה, וארוכתך מהרה תצמח (ישעיה נ"ח ח'):
"נדחה קראו לך ציון היא". סדר המלות, כי קראו לך ציון היא נדחה, ולפעמים ידרוש הרועה צאנו הנדח ממקומו, אבל היא דורש אין לה:
"כה אמר ה'", אינה נדחה, כי "הנני שב שבות אהלי יעקב", ואח"כ ישכנו במשכנות קבועים "ומשכנותיו ארחם", ואח"כ "ונבנתה עיר על תלה", ר"ל תחלה ישבו שם באהלים, ואח"כ יבנו משכנות, ואח"כ תבנה ציון כמו שהיתה לפנים, ואח"כ יבנה המקדש ובית המלך "וארמון על משפטו ישב". כפי משפטיו וחקתיו כי בנין המקדש צריך להיות כפי אשר בכתב מיד ה' השכיל, ואח"כ.
ביאור המילות
"הנני שב אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם". האהל עראי והמשכן קבוע, וגם האהל מציין דירת העם, ועז"א הנני שב, ומשכנותיו מצייר מקומות המקודשים לשכינת השכינה, ועז"א ארחם, כי הם עדן במדרגתם וקדושתן אף שהם שוממים, רק צריכים רחמים, ונגד הנני שב אהלי יעקב אמר ונבנתה עיר על תלה, ונגד משכנותיו ארחם אמר וארמון על משפטו ישב, כי המשכן ישנו גם עתה ר"ל שכינת השכינה רק שחסר הארמון והבנין שנחרב:
"והיו בניו כקדם" בני אל חי, "ועדתו" הכללית וסנהדריהם "לפני תכון" שאשכון בתוכם, ולא יהיו כמו בתחלה שעזבו אותו ונתנם ביד האומות, כי עתה "ופקדתי על כל לוחציו":
"והיה אדירו ממנו", האדיר יהיה מקרב העם לא בן נכר, ולא יהיה כמו בבית שני שנבחרו אדיריהם ע"י העמים המושלים עליהם, כי "מושלו מקרבו יצא" מבחירת העם, "והקרבתיו" אני אקרב אותו שיהיה מקרובי ה' העומדים בהיכלו, כמ"ש אשרי תבחר ותקרב, כי הבדיל ה' אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, שזה יהיה ע"י רצון ה' שבוחר באיש אחד להיות לו סגולה כמו שבט לוי וזרע אהרן ודוד, וע"י שאקרב אותו "יגש אלי, כי מי זה ערב לבו לגשת אלי" מעצמו, שזה לא יהיה רק ברצון ה':
"הנה", ר"ל כ"ז יהיה תחלה קודם שיגיע התקון הגמור, אבל עוד יבא יום ה' שהוא יום הדין הגדול, שאז "סערת ה' חמה יצאה" החמה העצורה בלבו על מעשה הרשעים תהיה לסערה והסער הזה "יתגורר ויחול על ראש רשעים" להענישם, ואז.
"לא ישוב חרון אף ה' עד עשותו מזמות לבו" לעשות משפט ברשעים, כמ"ש הנה היום בא בוער כתנור וכו' ועסותם רשעים וכו' וזה יהיה "באחרית הימים שאז תתבוננו בה", ותכירו יד ה' ומעשהו, ואז לא יהיה כמו מקודם שהייתם לי לעם תחלה והיה צריך אתערותא דלתתא, כי.
"בעת ההיא אהיה לאלהים" תחלה ואח"כ "והמה יהיו לי לעם", כי אז יהיה דבקות אלהים בהם ע"י החסד הבלתי מביט על הכנת המקבל אם ראוי אליה או לא. וחסד זה הוא דבר הקיים לעולם אחר שאינו תלוי במעשה האדם והתערותו, וכמ"ש זה בארך בפי' תהלות סי' פ"ו עיי"ש, ותקדים השראות האלהית תחלה וע"י דבקות ה' בם יהיו לו לעם, וזה לא יובטל בשום פעם:
