"וישב אתי", המלאך השיבו מן החצר הפנימי שהיה שם "אל דרך שער החצר החיצונה הפונה קדים", הוא שער המזרחי שנכנס בו בראשונה, ומצאו עתה "שהוא סגור" ולא יכול לצאת ממנו:
"ויאמר אלי ה'", הודיע לו שמעתה "יהיה השער הזה סגור ולא יפתח" לעולם, כי גם שער מזרח של החצר הפנימית יהיה סגור בחול, ויפתח בשבת ויו"ט, אבל שער המזרחי של חצר החיצונה לא יפתח בשום זמן, "ואיש לא יבא בו" אפי' עד חלל השער בין דרך התאים שמצד חוץ בין דרך האולם שמצד פנים, והטעם "כי ה' אלהי ישראל בא בו לכן יהיה סגור", וזה בא להורות שהשכינה לא תצא עוד משם לעולם, ואחר שבא ונכנס למקדש דרך השער הזה נסגר השער שלא יצא משם עוד חוץ למקדש כי ישכון שם לעולם:
"את הנשיא" לבא הנשיא שהוא המלך המשיח "מצד נשיאותו" למעלה ראש, "הוא ישב בו לאכל לחם לפני ה'", כשיאכל זבחי שלמים ישב מאסקופת השער ולפנים, ובכ"ז יהיה השער סגור, רק יבא דרך שער הצפוני או הדרומי, ויכנס "מדרך אולם השער" שהוא בפנים, "יבוא" אל תוך האולם ושם יאכל השלמים, "ומשם יצא" דרך העזרה לחוץ דרך השערים הפתוחים:
ביאור המילות
"את הנשיא". מלת את זרה, ויל"פ שהוא משורש אתא, רצה לומר ביאת הנשיא, שמזה בא גם שם תא, ושם שער האיתון (למעלה מ' ט"ו):
"ויאמר אלי, שים לבך" בסי' מ' אמר ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך כי שם הראהו צורת המקדש, וצריך תחלה לראות בעיניו, ועתה שהודיעהו החקים והתורות הקדים שישים לבו להבין, ואח"כ "תראה בעיניך" בחוש שכן הוא, ואח"כ "באזניך שמע" לקבל הדברים, "ושמת לבך למבוא הבית" הודיע לו שמה שהשער סגור יש בו עוד הוראה שיסגרו השער בל יניחו ליכנס לשם את הבלתי ראוים, כמ"ש במשנה דתמיד שראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשער המזרח, והראה לו שלעתיד יהיה השער סגור לפניהם לעולם וז"ש "ושמת לבך מן מבוא הבית" מזה תבין "לכל מוצאי המקדש", מי שהיה צריך לצאת מן המקדש ושלא יבא שם לעולם, כמו שיבאר:
"ואמרת אל בית ישראל" אשר הם בית "מרי, כה אמר ה' רב לכם" ר"ל שהוכיחם על מה שמניחים בני הנכר לעבוד עבודה, והלא כבר הוא חטא גדול מה שמניחים אותם ליכנס אל המקדש אף בלא עבודה, וכ"ש איך יוסיפו לחטא במה שמוסרים להם עבודה, וז"ש "הלא רב לכם" והוא גדול "מכל תועבותיכם":
"בהביאכם", מה שאתם מביאים "בני נכר ערלי לב" שנתנכרו לאביהם שבשמים במה שהם ערלי לב לעבוד ע"ז, והם ג"כ "ערלי בשר" בלתי מולים, (ולדעת חז"ל שמתו אחיו מחמת מילה) "להיות במקדשי", הלא זה חטא גדול מה שיהיו במקדשי "לחללו את ביתי", שאף שלא יעבדו עבודה ולא יחללו את הקרבנות הלא יחללו קדושת הבית בשיהיו בתוכו, וא"כ איך תוסיפו חטא על פשע "בהקריבכם" ע"י בני נכר אלהי, "את לחמי חלב ודם" שהם יקריבו קרבנות, "ויפרו את בריתי", והם לא שבו עדיין בתשובה ועודן מפירים את בריתי, וזה תוסיפו "אל כל תועבותיכם" הרבים שלכם:
ביאור המילות
"לחללו את ביתי". כפל הכינוי עם עצם הפעול, כמו ותראהו את הילד:
"ולא שמרתם", והלא עליכם המצוה לשמור את המקדש והקדש בל יגע בם ערל וטמא ולא לבד שאתם "לא שמרתם משמרת קדשי", תוסיפו פשע "ותשימון" את בני הנכר "לשומרי משמרת במקדשי", שהם יהיו השומרים, "לכם", ר"ל בעבורכם ובשליחותכם:
"כה אמר ה', כל בן נכר", ר"ל שיהיה חילוק לעת"ל בין בני נכר שנתנכרו מעשיו והוא מישראל, ובן אם יהיו מהלוים, ובין יהיו מהכהנים, שיהיה דיניהם משונים, "שבן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי" כלל, ולא יוכל אף ליכנס למקדש, וזה יהיה רק "לבן נכר אשר בתוך בני ישראל", לאפוקי בן נכר של הלוים והכהנים יהיה להם דין אחר, והוא.
"יהיו במקדשי משרתים פקודות אל שערי הבית", שהגם שיהיו במקדש לא יקרבו לשום שירות וכ"ש לעבודה, רק ישרתו את הפקודות הממונים אל שומרי הבית, ור"ל שהם בעצמם לא יהיו שוערים רק ישרתו את השוערים המופקדים לשמור את הבית, וכן "המה ישחטו את העולה ואת הזבח לעם", ששחיטה כשרה בזרים, ובזה "המה יעמדו לפניהם" היינו לפני העם, "לשרתם" בדברים שהם צורך מביאי הקרבן, כמו שחיטה והפשט ונתוח וכיוצא שנעשים ע"י זרים:
ביאור המילות
"משרתים פקודות". ר"ל משרתים את הפקודות ר"ל את הממונים על השערים:
"ולא יגשו", וגם הכהנים שעבדו ע"ז "לא יגשו לכהן לי" ולעשות עבודת הכהונה, ובזה "ונשאו כלימתם ותועבותיהם אשר עשו", ע"י הכלימה הזאת שיהיה בבית המקדש ולא יהיו ראוים לעבודה בזה ישאו תועבותיהם אשר עשו ויקבלו עונשם:
"ונתתי אותם שמרי משמרת הבית", הם ימצאו בעזרת הכהנים, ויהיו פסולים לעבודה ולא ישמרו משמרת המזבח רק משמרת הבית, להדיח הרצפה להכין הכלים וכדומה, וכבר באר למעלה (סי' מ' מ"ה) שהיה להם לשכה לעמוד שם על הארון לנגן עם הלוים העומדים על הדוכן, וז"ש "ולכל אשר יעשה בו":
"והכהנים הלוים", אמנם הכהנים בני לוי אשר הם "בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי" ולא עבדו ע"ז, "המה יקרבו אלי לשרתני" בכל עניני הכהונה, "ולהקריב חלבי" האימורים לזרוק הדמים:
"המה", וגם "המה יבואו אל מקדשי ויקרבו אל שולחן ה'" לאכול בקדשים, כי מי שאינו עובד אינו אוכל בקדשים חוץ מבעל מום "והם ישמרו את משמרתי" לא משמרת הבית כהראשונים:
(יז-יח) "והיה בבואם, בגדי פשתים ילבשו", שיהיו בגדיהם כולם מבד, בין הכתונת שעז"א בגדי פשתים ילבשו, בין המגבעות "פארי פשתים יהיו, בין המכנסים" וגם האבנט לא ימצא בו צמר המחמם ומזיע את הגוף ועז"א "ולא יחגרו ביזע" והנה לפי מה דקיי"ל להלכה שהאבנט של כהן הדיוט היה של כלאים והיה משונה מן האבנט של כ"ג ביוה"כ שהיה של בוץ, הודיעו שלעתיד יתעלו הכהנים בני צדוק להיות להם בקצת דברים חשיבות של הכ"ג, כי יהיו כממוצעים בין מדרגת הכ"ג ובין מדרגת הכ"ה, עד שבגדיהם יהיו של בוץ כבגדי כ"ג בעת שנכנס לפני ולפנים, ולמ"ד שהאבנט של כ"ה היה של בוץ, משמיענו בהפך שאף שבמקצת דברים יעלו למדרגת הכ"ג (כמ"ש בפסוק כ' כ"ב) זה דוקא להחמיר ע"ע בדבר, כמו תספורת בן אלעשה, ולקחת בתולה, לא לשנות את מצות הבגדים מבוץ לכלאים:
"ובצאתם", בעת שיצאו מן החצר הפנימי "אל החצר החיצונה", היינו אל לשכות העשרים שהיו בחצר החיצונה והיו מקודשות בקדושת עזרה, ומשם יצאו "אל החצר החיצונה" המיוחדת "אל העם", היינו חוץ מלשכות העשרים למקום שלא נתקדש ושם עומדים העם. אז "יפשטו את בגדיהם והניחו אותם בלשכת הקדש" היינו בלשכת העשרים, ושם "ילבשו בגדיהם אחרים" וכמ"ש למעלה (מ"ב י"ד) ושם יניחו בגדיהם, וחזר הדבר עתה, לפרש שזה מפני חשיבותם שיעלו למדרגת הכ"ג אשר פשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש והניחם שם, רק הם יבדלו במה שא"צ גניזה רק ליבשום אח"כ שנית, וגם בכ"ג יש פלוגתא אם כשרים ליוה"כ אחר, ומפרש שמה שלא יוכלו לצאת אל העם עם בגדי הקדש, הוא כדי "שלא יקדשו את העם בבגדיהם" כי תתרבה קדושתם עד שלא יוכלו להתקרב בבגדים אל העם:
"וראשם" גם בזה ינהגו סלסול בעצמם להתדמות אל הכ"ג שהיה מספר ראשו של זה בצד עקרו של זה, שזה נקרא בשם "כסם" כמו שפי' חז"ל בפ"ד דסנהדרין, וז"ש הגם "שפרע לא ישלחו" בכ"ז "ראשם לא יגלחו" בגלוח המורגל רק "כסום יכסמו" כתספורת בן אלעשה:
ביאור המילות
"כסם יכסמו". מענין החטה והכוסמת, שהכוסמת גדלה ראשה של זו בצד עקרה של זו:
"ואלמנה וגרושה", גם בזה יתעלו מן מדרגת כ"ה להחמיר ע"ע שלא יקחו אלמנה "מזרע בית ישראל", שאם יקחו אשה בת ישראל יזהרו שתהיה בתולה לא אלמנה כמעלת הכ"ג, ורק אם האלמנה תהיה בת כהן, וגם בעלה הראשון היה כהן אז יקחוה כדי שלא להתדמות לכ"ג לגמרי:
"ואת עמי יורו", שהם יהיו ג"כ המורים בין בדיני הקדשים, בין בדיני טומאה וטהרה, והנה דיני קדשים מסורים רק לכהנים שעוסקים בהם ועז"א "את עמי יורו", אבל דיני טומאה וטהרה ידעו גם ב"י, וכמו שהיה בימי חזקיהו שהיו כולם בקיאים בדיני טומאה וטהרה, רק שהם "יודיעום" אם נגעה איזה טומאה, וכמ"ש חז"ל דעת זה סדר טהרות:
"ועל ריב", שהם יהיו בין הסנהדרין לדון דיני ממונות ונפשות, "ובמשפטי ישפטוהו" ר"ל עפ"י ד"ת, והנה כבר חשב ישועות חכמה ודעת, שהם נזיקין קדשים טהרות, ומוסיף שגם "ואת תורתי את חקותי" שהם הלכות של סדר זרעים ונשים, שיש בהם חקים כמו העריות וכלאים וכדו', ותורות, וכן "בכל מועדי" שהוא סדר מועד "ישמרו, ואת שבתותי יקדשו", להזהיר על השבת הגם שהותר אצלם אצל עבודה:
"ואל מת אדם וכו' כי אם לאב ולאם", שהגם שיקבלו ע"ע זהירות יתירה ככהן גדול, בכ"ז יטמאו לקרובים כי טומאת קרובים מצוה, וכל החומרות הנ"ל אין בהם ביטול מצוה:
"וביום בואו אל הקדש", הנה פירשוהו על מנחת חינוך שמקריב הכהן ביום שמתחנך לעבודה, ויפלא מה משמיענו בזה וזיל קרי בי רב הוא, ונראה שדבר זה נצרך גם בבית שני ששבו הרבה כהנים שעבדו עבודה בבית ראשון, ואז הביאו מנחת חינוך (כמ"ש עזרא ג') ורבים מהכהנים אשר ראו את הבית הראשון) ולמד להם שבשובם לעבודה בבית שני הוצרכו להביא מנחת חינוך מחדש, וכן יחזקאל אשר הובטח לקום בתחיה בבית הג' ועמו הכהנים שיעמדו אז בתחיה הגם שהקריבו מנחת חינוך בעודם עובדים בחייהם במקדש יצטרכו להביא מנחת חינוך מחדש:
(כח-כט) "והיתה להם לנחלה", מוסב למטה, "והיתה להם לנחלה המנחה והחטאת והאשם", כד"ש (במדבר י"ח ט') זה יהיה לך מקדשי הקדשים כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם, ועז"א "אני נחלתם ואחוזה לא תתנו להם" שאף שהלוים יקחו חלק בארץ לע"ל, הכהנים לא יהיה להם אחוזה כמש"ש (פסוק כ') בארצם לא תנחל.
"כל נבלה", כבר פי' חז"ל מפני שהותרה מליקה לגבייהו צ"ל שלא יאכלו חולין אשר נמלקו, ואין זה חידוש בדברי יחזקאל, שכן גם בתורה אמר אצל הכהן נבלה וטריפה לא יאכל וכמש"ש הרמב"ם בספר המצות, ויל"פ שר"ל שלא יאכלו אף דבר שנראה כנבלה וטריפה שהיא מסוכנת יזהרו מזה לעתיד כמ"ש יחזקאל על נבלה וטריפה לא אכלתי (למעלה ה') שפי' חז"ל על מסוכנת:
