מלבי"ם על יחזקאל מג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על יחזקאל · מג · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויוליכני", מן רוח מערב הוליך אותו "אל השער" הידוע שהוא השער שבו נכנס בפעם הראשון, ומפרש "שער אשר פונה דרך הקדים" שהיוצא ממנו פניו למזרח:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והנה כבוד אלהי ישראל", ראה התגלות ה' בכבודו מצד שהוא אלהי ישראל, ששם זה מורה על הקשר שי"ל עם ישראל ועל ההשגחה הפרטיית הדבקה עמהם להנהיגם בהנהגת נסיית, ר"ל שראה שיחזור שכינתו עליהם וינוסס נס ליראיו, וכתב הרי"א "שבא מדרך הקדים" כי צד המזרח יתן אומר ודברים על כח ה' ויכלתו, מצד התנועה המזרחית אשר הגלגל היומי מניע כל צבא השמים ממזרח למערב הפך תנועתם העצמית ממערב למזרח, וכמ"ש חז"ל אלמלא קול גלגל חמה נשמע קול המונה של עיר שקול הגלגל ישתיק קול המון עיר המכחישים מציאות ה' כמ"ש בעק"י, "וקולו" ר"ל ואז נתגלה השגחתו לכל, אם לשמע אזן "כי קולו כקול מים רבים" שהוא כל מי המציאות המשמיעים קול כי אדיר במרום ה', אם מצד ראות העין כי "הארץ האירה מכבודו" ע"י התגלות השכינה וכבוד ה' לחוזים ונביאים:


ביאור המילות

"האירה". פעל יוצא, שמן אור הכבוד שהתלבש עליה נעשית כדבר מאיר להאיר לשמים, כענין אשר תנה הודך על השמים כמו שפרשתי שם:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וכמראה המראה", הנה יחזקאל ראה את המרכבה בג' מיני מראות המתיחסות לג' מיני הנהגות,

  • א) מראות המרכבה שראה בבואו לשחת העיר, שאז יצא בחמה להחריב ולהשחית,
  • ב) מראות המרכבה שראה בפעם הראשון על נהר כבר, ששם ראהו כיוצא ממקומו ללכת עם הגולים לארבע רוחות השמים, והגם שזה יעשה מצד רחמיו וחסדיו אשר ישמור אותם שלא יתמו בגלותם בכ"ז כל ימי הגלות ינהיג באמצעות שרי מעלה שהשכינה מתלבשת בשר של האומה שישראל נתונים תחתיו,
  • ג) המרכבה שראה במחזה ההוא שהראהו בנין בית העתיד, שראה הנהגת ה' בעת ישיב שכינתו לציון, שאז ינהוג הנהגה גבוה נסיית מופלאת, ויספר כי עתה בבואו שנית אל שער הקדים ראה את המרכבה בג' מראות אלה המתחלפות, כי הודיעו לו שאחרי שיבנה המקדש בבית שני ישוב שנית להחריבו בעונות ישראל ומצד זה ראה את המראה שראה בבואו לשחת את העיר, ועוד הראהו שאח"כ יגלו ישראל שנית ויפוזרו בד' רוחות השמים וה' יצא עמהם במרכבתו אל הגולה לשמרם, וע"ז ראה מראות המרכבה שראה על נהר כבר, עוד הראהו שאח"כ ישוב אל המקדש השלישי אשר בו ישכון כל ימי עולם, וראה תבנית המרכבה במחזה הנהגה הפלאיית, וכבר בארתי (מ"א כ"א) מ"ש ופני הקדש המראה כמראה, היינו שפני הקדש נדמו לו אז כמראות הצובאות, אשר במראה ההוא נחקק המראה כמו במראה ואספקלריא. ובאר הדבר כי התגלות מרכבת ה' במקדש הקטן ידמה אל התגלות מרכבת ה' והנהגתו במקדש הגדול שהוא העולם אשר ברא שהוא דמות כבודו, וכן מרכבת ה' בעולם הגדול תדמה אל מרכבת ה' אשר תשכון בעולם הקטן, שהוא האדם הנעשה בצלמו כדמותו, שהיחוס אשר בין האלהות השוכן באדם במקדש הלב והרוח והנפש תוך לבוש הגוי', היא עצמה היחוס והערך שבו תשכון האלהות במקדש גדול שהוא האדם הגדול, שהוא כלל המציאות אשר ברא לכבודו. והמקדש אשר ראה יחזקאל בנוי בהר ה', הוא המראה והאספקלריא שבו התראו שני הצורות הגדולות האלה, צורת העולם הגדול והקטן, ושכינת ה' המתלבשת בעולם ובנפש, וכמי שהמסתכל במראה רואה צורת פניו, כן הסתכל במראה המקדש צורת המרכבה השוכנת בעולם הגדול, ומרכבת ה' השוכנת בנפשו אשר ראה במחזה, ועל המרכבה שראה בפני הקדש אמר "וכמראה אשר ראיתי", ר"ל אשר ראיתי עתה בבית השלישי שהיא המרכבה השלישית שראה במחזה. ואמר "כמראה המראה" ר"ל כמראה שראה במראה (שפיגו"ל) היינו במראות הצובאות שהוא פני הקדש, שראה את המרכבה בענין שהאלהות תתגלה בכח נשגב ומשל ממשל רב, וכן ראיתי "כמראה אשר ראיתי בבאי לשחת את העיר", שאז נראתה המרכבה בענין מורה על ההשחתה, וזה סימן על חורבן בית שני. וגם ראיתי "מראות" אחרות המורים על הטלטול וגלות השכינה עם ישראל, שזה מורה על הגלות האחרון, "כמראה אשר ראיתי על נהר כבר", וכבר בארתי למעלה כי במראה המרכבה הראשונה השיג ההנהגה ע"י החיות ועולם המלאכים, ובמראה השניה השיג ההנהגה שע"י השרפים ועולם הכסא, ובמראה השלישית שראה את העתיד השיג ההנהגה על ידי האלהות בעולם האצילות.

"ואפל על פני", כי מזה ראה והבין שאחר שיבנה המקדש בבית שני ישוב ויחרב שנית וישראל יגלו שנית:


ביאור המילות

"כמראה המראה". מענין מראות הצובאות, כמראה של האספקלריא:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וכבוד ה' בא אל הבית", אז ראה כבוד ה' שבא אל הבית השלישי שיבנה ב"ב, ובא "דרך שער הקדים", וכבר בארתי (ישעיה מ"ג ה' ושם נ"ט י"ט) שכבוד ה' יתגלה תחלה על גולי המזרח שהם עשרת השבטים, כמ"ש וייראו ממערב את שם ה' וממזרח שמש את כבודו, כי כבודו יבא ממזרח עם גולי המזרח, ובמערב לא יתגלה הכבוד תחלה רק ישמעו שמו למרחוק, וע"כ ראה שכבוד ה' בא מדרך הקדים:


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותשאני", אז "נשאתהו רוח" הנבואה "ותביאהו אל החצר הפנימי", וראה שכבוד ה' מלא את הבית:


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואשמע", עד עתה קבל שפע הנבואה באמצעות המלאך אשר בידו קנה המדה (כמ"ש בסי' מ' פ' ג' ד'), ועתה שמע "מדבר אליו מהבית", כמ"ש וישמע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים, "ואיש היה עומד אצלי", שהמלאך לא נכנס לקה"ק למקום הכבוד, רק עמד אצלו, וקבלו שניהם הדבור בשוה מן השכינה:


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר אלי, את מקום כסאי", הנה יבואר (לקמן סי' מ"ח) כי ירושלים שלעתיד תהיה רחוקה מן המקדש מ"ה מיל, וסביבות המקדש יהיה אחוזת הכהנים והלוים, אבל המלך והעם אשר בירושלים ישכנו בעיר שתבנה מ"ה מיל רחוק מן המקדש, באר לו הטעם לזה כי לעתיד ישתנה הדבר ממה שהיה במקדש הקודם, שבזמן הקודם היה עקר השכינה בשמים כמ"ש השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ר"ל שעקר ההנהגה היה כפי הטבע והמערכה רק שסבב את המערכת לפי רצון ההשגחה שהיתה בבית המקדש ובארץ שרגליו ומסובביו ותכלית הנהגתו היה בארץ, שלפי התכלית הזה אשר השגיח להרים קרן ישראל, משך את גלגל המערכת לסבבו ולהנהיגו לטובת ישראל ולמלא בית ה' חיים וברכה, ולכן נקרא המקדש הדום רגליו כמ"ש ולא זרח הדום רגליו ביום אפו, ואמר ושוליו מלאים את ההיכל, אבל לעתיד גם הכסא תהיה למטה במקדש, שישכון שם שכינת קבע והנהגת המערכה תחדל לגמרי, כמ"ש לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם, וחפרה הלבנה וכו' כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים, וז"ש "את מקום כסאי ואת מקום כפות רגלי אשר אשכן שם" בשכינת קבע, יהיה "בתוך בני ישראל" שהכסא תהיה ג"כ למטה, וגם אמר שעקר השכינה לא תהיה במקדש רק בתוך ב"י שיתאספו שמה, ולכן זה יהיה "לעולם" כי הבית הג' לא יחרב עוד, ולכן אצטרך להרחיק את העיר מן המקדש, כי כפי גודל קדושתו וקביעת השכינה בו תצטרך הרחקה ביותר כדי "שלא יטמאו עוד בית ישראל שם קדשי המה ומלכיהם", כמו שטמאו אותו עד הנה שהיו יושבים בעיר שהיתה קרובה אל המקדש ופגמו בקדושת המקדש, ומפרש במה טמאו אותו עד הנה "המה ומלכיהם, שהמה" טמאו אותו "בזנותם" מה שזנו לע"ז, "ומלכיהם" טמאו אותו "בפגרי מלכיהם במותם", וזה יפורש אם כפשוטו מפני שהיו קוברים את המלכים בתוך העיר, (כמ"ש בתוספתא דב"ב קבר שהקיפוה העיר, וכו' פחות מכאן מפנין חוץ מקבר המלך וקבר נביא, רע"א אף קבר המלך וקבר נביא מפנין, אמרו לו והלא קברי ב"ד וקברי חולדה היתה בירושלים, וכן בתוספתא דכלים עיירות המוקפות חומה מסבבים לתוכן מת וכו' יצא אין מחזירין אותו, וכמ"ש וישכב עוזיה עם אבותיו ויקברו אותו בשדה הקבורה אשר למלכים כי אמרו מצורע הוא, וכ"ז מורה כדעת הרמב"ם (פ"ז מה' בהב"ח) שאם ירצו ז' טובי העיר קוברים לתוך עיירות המוקפות חומה אם לא יצא לחוץ, ודעת הראב"ד והר"ש אינו כן, ועי' שו"ת מהרי"ט חלק יו"ד סי' ל"ז מ"ש בענין קבר חולדה הנביאה, וגם לדעת הראב"ד י"ל שהיו קוברים שלא ברצון החכמים) ועז"א שהיו מטמאים את המקום בפגרי מלכיהם, וגם יל"פ שקרא אותם פגרים גם בחייהם, שכמו שיהיה הגוף פגר מת אם תסתלק ממנו נפש החיונית המרגשת, כן גם בעוד נפשו הבהמיית בו יקרא מת ופגר אם חלפה ממנו נפשו האלהית הרוחנית, שאז הוא מת בערך מה שנקרא בשם אדם מדבר משכיל, שחיות הנפש השכליית הוא רק כל עוד ישמור צורתו הרוחניית, ובסור הרוחנית הזה מאתו הוא בהמה בצורת אדם, והאדם שבו מת והלך לו:


ביאור המילות

"במותם". הב' ב' השימוש:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בתתם ספם", ר"ל שעד עתה היה בית המלכים קרוב לבית ה', וסף ביתם קרוב אל סף ביתי, ורק "קיר" המקדש היה מפסיק "ביני וביניהם" ובזה "טמאו את שם קדשי בתועבותם אשר עשו", כי לפי ערך קדושת המקום יגדל החטא והטומאה, שטומאה קלה אשר לא תטמא במקום החול תטמא במקום הקדש, כמו שהשלישי פוסל את התרומה והרביעי פוסל את הקדש הגם שאין מטמאין את החולין, וכן יפגום החטא הקטן הנעשה קרוב אל המקדש, ועל ידי כן "ואכל אותם באפי", ולכן יתרחק מושב הזרים מן המקדש וישבו סביב לו הכהנים והלוים, כמו שהיה במשכן שבמדבר שחנו הלוים סביב למשכן והזר הקרב יומת, וז"ש


ביאור המילות

"סף, מזוזה". עובי החומה במקום הפתח קרוי סף בין בצדדים בין למטה, כמו וידיה על הסף (שופטים י"ט) שהוא האסקופא, ובמקום שמחברין הדלת ונותנין שם לוחות עץ קרוי מזוזה, ואם אין שם מזוזה אין חייב במזוזה, ובשער החצר היה הסף נחלק לשנים כ"א עוביו שש אמות והמזוזה בתוך עוביה אמה ששם היה הדלת (כנ"ל סי' מ' פ"ו), ובא תמיד המזוזה עם הדלת (שמות כ"א שופטים ו' ג', ישעיה נ"ז ה') וע"כ הוסיף שנתנו גם המזוזה שבו הדלת אצל מזוזתו שכשנפתחו דלתי בית ה' נפתח גם פתחם שאצלו:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עתה ירחקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני" ותהיה העיר רחוקה מן המקדש, ועי"ז "ושכנתי בתוכם לעולם", וגם דבר פה על דרך הצורה, שעקר שכינת ה' הוא בתוך בני ישראל, שאדם העובד את ה' הוא המקדש לשכינת עוזו. אבל בזה"ז כשיבא המלך הכבוד לשכן בם בקדש ימצא הקיר מבדיל בינו וביניהם, שהיא הגויה וטומאתה המבדלת בין הנפש ובין אלוה מעוזה (כמ"ש שה"ש על פסוק פתחי לי אחותי), וגם שה' קרוב אליהם וסף ביתו אצל סף בית גוייתם, קיר הטומאה והעונות מבדיל בינם לבין אלהיהם, לכן מצוה שירחקו את זנותם ואת פגרי מלכיהם שהם כמתים ואין הכהן עליון יכול ליכנס אל ביתם מפני הטומאה, ואז ישכון בתוכם על נפשותיהם יחול בם שכינת אלהי בקדש:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית", צוה לו שיגד להם שראה את הבית בנוי ומשוכלל ועומד נכון לפני ה' רק שעונותיהם מעכבים, ולכן "יכלמו מעונותיהם" וימהרו לשוב בתשובה, ואז יתראה בית העתיד בכבודו, ואז "ימדדו את תכנית הבית", וגם ר"ל כי בצורת הבית ובפרטי עניניו יש רמזים רוחנים הרומזים על הנהגת ה' ההשגחיית הפלאיית הבלתי תלוי בסדר העולם הטבעי רק בהנהגת בית הנפש לבנותו ולשכללו כדוגמת הבית הגדול. ולעבוד בו את העבודה הערוכה בבית הנפש על שמירת התורה והמצוה כדוגמת העבודה הערוכה בבית הגדול, והעלאת נפש החיים אל האלהים אל שיחול בם בקדש. ולפ"ז בנין הבית תלוי בבנין בית נפשם, כפי צורת הבית, וכפי מדות התורה וצורתה שעז"א "הגד את בית ישראל" והיל"ל הגד אל בית ישראל, שאחר הגדה בא תמיד מלת אל? רק ר"ל שתגד להם כי "את בית ישראל את הבית", שבית ישראל המה הם הבית, והבית תלוי בהם, וכל עניני תכנית הבית הם מורים על הנהגת העם עפ"י התורה וחקותיה, ובזה "יכלמו מעונותיהם, ומדדו את תכנית", לכוון מדות הנפש כפי מדות הבית:


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואם נכלמו מכל אשר עשו", ר"ל באשר שיבנה הבית במדות ובצורות אלה שראה יחזקאל לא יגיע זמנו עד שיגיע עת התיקון שיטהרו מעונותיהם, לכן ההודעה הזאת תלויה בתנאי אם יכלמו מכל אשר עשו וישובו בתשובה שלימה, כפי הכלל שהעושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עונותיו, ואז "צורת הבית הודע אותם", כי רק אז יבנה הבית הזה. ואמר פה ג' פעמים צורת הבית כי היה להביא שלש צורות.

  • א) הצורה המוכרחת להיות בכל בית שיבנה לה' וא"א בלעדה, והיה בשוה במשכן ובבית ראשון ושני ובבית השלישי, והוא שיהיה בו עזרה והיכל וקדש הקדשים וכן הכלים המוכרחים להיות בכולם, מזבח העולה ומזבח הקטורת וארון ושלחן ומנורה וכדומה.
  • ב) דברים שאינם מוכרחים ויכולים להשתנות כפי הזמן כמו שנשתנו דברים במקדש מן המשכן, ובית שני מן בית ראשון.
  • ג) דברים שהם מיוחדים רק למקדש השלישי שיגיע שעת התיקון ולא יכלו לעשות כמוהו בימי עזרא הגם שידעו מדברי יחזקאל מפני שידעו שעדיין לא הגיע עת התיקון, רק מקצת דברים אשר קבלו מפי הנביאים שיכולים לעשותו דוגמתו, כמ"ש הרמב"ם בה' בהב"ח, על הראשון אמר "צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו" ר"ל הצורה המוכרחת להיות בכל בית ואת החדרים והשערים המוכרחים להיות בכולם, על הבנין המיוחד רק לעתיד ואין יכולים לעשות כמוהו בזה"ז מפני שעניניו הם חקים נעלמים שלא יתגלו עד זמן העתיד, אמר "וכל צורותיו ואת כל חקתיו", שהחקים הם הדברים שטעמם נעלם, ועל הדברים שהם אמצעים בין בנין הראשון ובין בנין השלישי, אשר היו יכולים לעשותם בימי בית שני שבנאו כבית ראשון וכדברים מעין העתיד כמ"ש הרמב"ם מפני שהדברים ההם אינם חקים נעלמים רק תורות שטעמם נודע, אמר "וכל צורותיו וכל תורותיו הודע אותם. וכתב לעיניהם" צוה שיכתוב צורת הבנין העתיד בספר למשמרת לדור אחרון, "וישמרו" ר"ל שאם ישמרו את "כל צורותיו ואת כל חקתיו" להתנהג כפיהם בקדושה ובטהרה ובהטבת המעשים, שיהיו מוכנים אל הצורות האלה שמורים על דבוק ה' ושכינתו בקדש לעולם, אז "ועשו אותם" אז יעשו את "הצורות" ויבנו את בית השלישי ברוח ה' עליהם:


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זאת תורת הבית" אמר שבזה יבדל הבית השלישי מן הבתים הקודמים,

  • א) שיהיה "על ראש ההר", וזה כולל,
  • א) שההר עצמו שעליו יבנה הבית יהיה נכון בראש ההרים, (כמ"ש ישעיה ב'), עד שההר יהיה בראש כולם.
  • ב) שלעומת שהבתים הקודמים היו בכתף ההר (כמ"ש חז"ל סבור למבניא בעין עיטם דמדלי טובא וכו' ובין כתיפיו שכן) הוא יהיה בראש ההר, לא בכתפו, שזה יורה על התרוממותו על כל.
  • ב) זאת שנית "שכל גבולו סביב קדש קדשים", כי העיר תתרחק מן הבית מרחק רב וכ"ה אלף אמה שמקדש ה' בתוכו כולו יהיה קדש ותרומת ה' לכהנים (כמו שיתבאר לקמן סי' מ"ה וסי' מ"ח), ומסיים "הנה זאת תורת הבית", ר"ל שבתורה הזאת צריכים להתנהג הרוצים שיבנה:


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואלה מדות המזבח", לדעת חז"ל שבוני בית שני עשו את המזבח בתבנית הזה (ולא היה רק שינוי קטן בעליית היסוד) לכן ספר המעשה המזבח בפ"ע, כי צורת המקדש הוא מיוחד רק לעתיד, אבל מדות המזבח הוא אפשרי לעשותו גם בזה"ז, והנה גובה המזבח היה עשר אמות והיה נחלק באופן זה, גובה היסוד יהיה בבית שלישי שתי אמות (ובבבית שני היא אמה אחת) וזה נקרא "חיק" ורחבו ל"ב אמה. אחר גובה ב' אמות נתקצר המזבח אמה מכל צד, ולא היה רחבו רק שלשים אמה, וכניסה זו נקרא בשם "עזרה התחתונה" או "הקטנה", כי המקום שתחתיו היה קטן רק שתי אמות, משם עלה ארבע אמות ברוחב ל' על ל', ושטח זה נקרא סובב, (כי רוחב היסוד לא סבב מכל צד והיה מהלך רק על צפון ומערב ואמה במזרח ואמה בדרום, אבל רוחב הסובב סבב מכל צד), ואז נתקצר שנית אמה מכל צד, ונעשה כ"ח אמה על כ"ח אמה, וכניסה זו שכנס אמה נקרא בשם "העזרה הגדולה", משם עלה עוד ד' אמות עד ראש הקרנות ונקרא בשם "הראל". ובזה נבא אל הבאור, אמר "שמדות המזבח היה באמות" ר"ל שהיה במדתו שני מיני אמות, מקצתם היו באמת בת חמש ומקצתם באמת בת שש, וז"ש "אמה, אמה וטפח", ר"ל מקצתם אמה סתם בת חמש, ומקצתם אמת שש שמחזיק אמת חמש ועוד טפח. ומפרש "וחיק האמה", ר"ל "החיק" שהוא עליית היסוד רחב היה "באמה" סתם בת חמש, וכן היה "אמה רחב" מה שהיה היסוד רחב אמה על הסובב היה ג"כ אמה באמה בת חמש, (וזה כדעת הרמב"ם, ודעת רש"י פ"ק דעירובין שמ"ש חז"ל דאמת יסוד בקטנה לא קאי על כניסת היסוד, ובכ"ז במזבח של העתיד מורה הכתוב שיהיה כדעת הרמב"ם).

"וגבולה על שפתה סביב זרת האחד" נראה שגבול זה הוא באמצע המזבח שבמשכן כתיב ועשית מכבר מעשה רשת, ובבית שני היה חוט הסקרא להבדיל בין דמים העליונים לתחתונים. ובבנין הג' יהיה בולט מן המזבח בנין כמדת זרת, ונקרא גבול, כי מגביל בין דמים עליונים לתחתונים, שהוא הגבול בין חצי העליון לבין חצי התחתון, ושפת ההיכר הזה היה לו רוחב זרת.

"וזה גב המזבח", עתה מתחיל לפרש גובה המזבח:


ביאור המילות

"חיק", כן נקרא היסוד שהוא בחיק הארץ:

"וגבולה". ת"י גדפנא, והוא במקום חוט הסקרא:
"גב". מל' גובה:
 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ומחיק הארץ" היינו מהתחלת היסוד שהוא בארץ, "עד העזרה התחתונה", היינו הכניסה התחתונה שנכנס המזבח אמה והתחיל הסובב היה "ב' אמות", גובה היסוד, "ורחב אמה אחת", שהחיק ר"ל היסוד היה רחב אמה מן הסובב, "ומהעזרה הקטנה עד העזרה הגדולה" היינו מהכניסה התחתונה עד הכניסה העליונה שכנס שנית אמה למעלה מן הסובב, היה "ארבע אמות" גובה הסובב.

"ורחב האמה", ששם היה ג"כ רחב אמה יותר מן אשר למעלה ששם כנס אמה:


ביאור המילות

"העזרה". מחיצה וגבול שלפני איזה דבר, ובא על חצר שלפני ההיכל (ד"ה ב' סי' ד' וסי' ו') ופה מצייר המזבח כאילו לפני המערכה יש שתי מחיצות במקום שהוחל הסובב לעלות, ובמקום שהוחל גובה המזבח, שכ"א רחב מחבירו:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וההראל" מקום המערכה שהיה בראש המזבח נקרא הראל, ור"ל המקום שמן העזרה הגדולה שהיא כניסת הסובב עד ראש המזבח היה "ארבע אמות", והגם שעד המערכה לא היה ג' אמות, מפשר כי "מהראל ולמעלה" יצאו "ארבע הקרנות" שהיו ג"כ גובהן אמה, ועם הקרנות היה ההראל ארבע אמות, ובזה נשלמו י' אמות של גובה המזבח. וחז"ל (בפ' איזהו מקומן) פי' שמ"ש והראל ארבע ולא עד ההראל, שאגב משמיענו שחשבינן ארבע מן ההראל שהוא מקום המערכה ולמטה, לענין רשות דמים שמן חוט הסקרא עד מקום הקרנות ניתנים דמים העליונים, ולמטה מהם ניתנים דמים התחתונים, וזה הגיע עד אמה אחת למטה מן הסובב שהוא ד' אמות מן ההראל שהוא מקום המערכה, אולם חשבון זה יצדק בבית שני שהיה עליית היסוד רק אמה אחת, שעליית היסוד היה באמת בת חמש, וכן אמת גובה הקרנות היה באמת בת חמש, ונשאר למטה מן הקרנות ולמעלה מן היסוד ד' אמות למעלה וד' אמות למטה באמת בת שש, אבל בבית השלישי שיהיה גובה היסוד ב' אמות באמת בת ה', א"כ אמצע המזבח הוא חצי טפח אחר ד' אמות של מקום הקרנות? י"ל לשכן יהיה לעתיד הגבול של רוחב זרת באותו טפח שאחר ארבע אמות, והגבול הזה ימצע בין עליון לתחתון והיה ההראל ד' אמות עד הגבול הזה:


 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והאריאל" רוחב מקום המערכה היה "שתים עשרה ארך על שתים עשרה רחב", פירש במשנה דמדות שמודד מדה זאת מאמצעו של מזבח, שמאמצע מקום המערכה יהיה י"ב אמה לכל צד, ועז"א "אל ארבעת רבעיו" והיה מצד אל צד כ"ד אמה, כי במקום המערכה נתקצר המזבח עוד שתי אמות מכל צד, אמה למקום הקרנות ואמה למקום הילוך רגלי הכהנים:


ביאור המילות

"האריאל". כן נקרא המזבח ע"ש אש השמים שהיתה רבוצה כארי ואוכלת הקרבנות:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והעזרה" הגדולה (כנ"ל פסוק י"ג) "י"ד ארך על י"ד רחב", מאמצעו של מזבח כנ"ל:

"והגבול סביב אותה חצי האמה", הוא הגבול הנזכר בפסוק י"ג, שאמר וגבולה אל שפתה זרת האחד, שיצא בנין בולט זרת שהוא חצי האמה להיות גבול בין דמים העליונים לתחתונים, והוא היה אמה למטה מן התחלת הסובב, ומפני שהבליטה הזאת לא נמשכה רק ברוחב טפח, בא לבאר שלא נטעה לומר שמה שהיה היסוד רחב אמה יותר מן הסובב (כמ"ש וחיק האמה ואמה רחב) שהיה רחב אמה מן הגבול, שיצא חצי אמה, וא"כ היה רוחב היסוד אמה וחצי, לכן אמר שהגם שהגבול היה סביב בולט חצי האמה בכל זה "החיק" שהוא היסוד "לה רק אמה סביב" ולא יותר, כי בליטת הגבול לא בא בחשבון כי לא נמשך רק ברוחב טפח, "ומעלתהו פנות קדים", פי' שהכבש שבו עולים למזבח הוא בדרום, שהעולה בו פונה לימין למזרח, כמ"ש בא לו לקרן דרומית מזרחית וכו' שכל פנות שאתה פונה לא יהיה רק לימין ודע שמ"ש במשנה דמדות לפרש שמ"ש וההריאל עשרה אמה היה מודד מאמצע המזבח, ורוחב מקום המערכה מצד לצד היה כ"ד אמה, שמזה הוציא שהמזבח למטה היה ל"ב אמות כנ"ל, זה לא יעלה לראב"י דסתמא דמדות כוותיה, דהוא הוא ס"ל דכוליה מזבח בדרום קאי, והמזבח עם הכבש היו ס"ב אמה ואיך עמד בדרום הא כל צד הדרום בבית הג' אינו רק חמשים אמה, דחצר הפנימי הוא מאה על מאה? אמנם משנה זו אינה סתמית, רק ר' יוסי קאמר לה, ור' יוסי לשטתו דס"ל כוליה מזבח בצפון קאי, והיה מקום המזבח בצפון ובדרום היה מקום להכבש, וכן אף למ"ד שחציו בצפון וחציו בדרום נוכל לפרש כן, שאז המזבח אוכל בדרום ט"ז אמה והכבש ל' אמה שהם מ"ו ונשאר עוד ארבע אמות עד הכותל, אבל לראב"י אאל"כ, וצ"ל שהוא היה מפרש מ"ש והאריאל שתים עשרה, היינו מצד אל צד לא מאמצעו, וס"ל שהיה רוחב ההראל שתים עשרה אמה עם מקום הקרנות והילוך רגלי הכהנים, ולפ"ז היה רחבו וארכו למטה במקום היסוד ט"ז אמה והיה יכול לעמוד עם הכבש בדרום, וראיתי בפי' הגאון מהר"א ווילנא, שפי' את הכתובים דפה שהיה רוחב המזבח רק י"ב אמה מצד אל צד, ולא הודיע מי הניאו לפרש פי' נגד משנה מפורשת שפי' שמדד מאמצעו, ועם האמור ס"ל כמ"ש הכ"מ (פ"ג מה' עבודת יוה"כ) שדעת המרב"ם כראב"י דכוליה מזבח בדרום קאי, וכמו שסתם כן רבי ביומא (דף ל"ז) וא"א לפרש כפי' המשנה שאמרה רבי יוסי לשטתו:


ביאור המילות

"פנות". מקור שהעולה יפנה פניו למזרח:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלה חקות המזבח ביום העשותו", הודיע לו איך יהיה חנוכת המזבח לעתיד, והגם מזבח חדש אין מחנכין אלא בתמיד של שחר כמ"ש חז"ל, אבל פה יהיה חינוך כללי לכלי המקדש, והיה חינוך גם בימי עזרא שהיה הוראת שעה והיה באופן אחר, כי כבר ידעו שאין זה בית העתיד שנבא עליו יחזקאל, כי כבר הבטיח לו ה' שבעת חינוך בית העתיד יקום יחזקאל שהיה כהן בתחיה והוא בעצמו יעשה עבודת החינוך ולכן עשו חינוך אחר כפי הוראת הנביאים באותה שעה, וכמו שכן גם במשכן היה החינוך בקרבנות שנהגו רק לפי שעה, וז"ש שביום העשותו תעשה חינוך לחנכו שיהיה ראוי "להעלות עליו" איברי "עולה, ולזרוק עליו דם" עולה וק"ק וקדשים קלים:


 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונתתה אל הכהנים מזרע צדוק", כמו שיבואר (בסי' מ"ד) שרק בני צדוק יהיו כשרים אז לעבודה, מפני שהם "קרובים אל ה'" שלא עבדו ע"ז, והודיע לו ה' כי הוא יקום בתחיה בעת ההיא והוא ימסור פר החטאת להכהנים:


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולקחת מדמו", וגם הודיע לו שהוא בעצמו יקח ויזה את הדם, הלקיחה היא הקבלה בכלי, כי מקבלה ואילך מצות כהונה, והנתינה הוא מתן קרנות, "ונתת מדמו אל ארבע קרנות של המזבח, ואל ארבע פנות העזרה" הוא הסובב שנקרא עזרה הגדולה (כנ"ל פסוק י"ד) "ואל הגבול" הוא הזרת שבלט לחוץ מן המזבח שנקרא גבול (כמ"ש וגבולה אל שפתה סביב), וחצי טפח העליון היה שייך למעלה כנ"ל.

"וחטאת", במתן דם באצבע.

"וכפרתהו", בשפיכת שירים ליסוד, והנה הודיעו ה' בזה כמה פנות יקרות בענין התחיה.

  • א) שבעת חינוך המקדש כבר תתחיל התחיה, כי הבטיח ליחזקאל שהוא ימצא בעת ההיא ויחנך את המקדש,
  • ב) שתחיה תהיה בגוף ובנפש, ושיקום בתחיה בלבוש בשר וגידין ועצמות, ושיהיה שלם בגופו כל מום לא יהיה בו, כי המלאך לא יכשר לעבודה, וכשלא יהיה שלם בגופו כאחד האדם הרי הוא בע"מ.
  • ג) שיתחייב אז במצות כיתר בני אדם שאל"כ איך יקיים מצות לבישת בגדי כהונה וכל מצות הקרבנות, שזה לא יצוייר רק אם יקום בתחיה כאחד האדם:


 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולקחת ושרפו", יהיה מתדמה עם פר המלואים בחנוכת המשכן שנתן משה על קרנות המזבח ואת הפר שרף באש מחוץ למחנה ועז"א "מחוץ למקדש", שהיה מקום מוכן לשריפת הנשרפים, וז"ש "במפקד הבית":


ביאור המילות

"הפר החטאת". כמו מארון הברית, ר"ל הפר פר החטאת:

"במפקד הבית". מקום המופקד ומוכן לצורך הבית, לשרוף שם את הנשרפין:
 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בכלותך מחטא", גם זה ביום השני, שאחר חיטוי דם שעיר החטאת יקריב פר ואיל לעולה:


 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שבעת ימים", ר"ל זה שנאמר ביום השני שיקריב שעיר לחטאת ופר ואיל לעולה, זה ימשך שבעה ימים, חוץ מיום הראשון שהקריבו פר:


 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שבעת ימים", ר"ל בשבעת ימים אלה שיקריבו שעיר ופר ואיל "יכפרו את המזבח" בדם השעיר, "וטהרו אותו ומלאו ידיו", בהקרבת העולה, כי ביום הראשון שהקריבו פר לא מלאו ידיו, כי הפר נשרף מחוץ למחנה:


 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה ביום השמיני", מיום שהתחיל החינוך ביום הראשון, שהוא ביום השביעי מיום השני, יהיו יכולים להעלות עליו עולות ושלמים, ויתבאר לקמן (סי' מ"ה) שיום ראשון יהיה בכ"ג אדר ויום השמיני שלו יהיה בר"ח ניסן, כמו שהיה בימי משה, שהתחילו המלואים בכ"ג אדר ויום השמיני למלואים היה בר"ח ניסן ע"ש: