"תקעו", (עד עתה דבר על העת שהודיע ביאת הארבה ע"י הנביא שראה גזרה זו בנבואה, ועתה מתחיל ענין שני, מדבר על העת שכבר התעורר הארבה והתחיל לבא על הארץ), "תקעו שופר" כדין שמתריעים על הצרות, והנה התקיע' היתה משמשת לאסוף את העם וע"ז צוה "שיתקעו בציון" בכל העיר למען ישמעו כל אנשי העיר, והתרועה היתה משמשת לעורר חרדה כדי שישובו בתשובה, ועל זה אמר "והריעו בהר קדשי" שהוא בבהמ"ק, ועי"כ "ירגזו כל יושבי הארץ" ויפחדו מה', "כי בא יום ה' כי קרוב", ר"ל כי אצל בשר ודם לא נוכל לאמר שבאה גזרתו רק אם בא ממש, כי כל עוד שלא בא, המקום מפסיק ויוכל להיות שיתעכב ולא יבא, אבל אצל ה' כל שהזמן קרוב ואין הפסק הזמני נוכל לומר שכבר בא כי אין דבר חוצץ בעד גזרתו, ואחר שהזמן קרוב כבר בא יום ה':
ביאור המילות
"תקעו, הריעו". עי' הושע (ה' ח'), וכתיב ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, וביום שמחתכם ותקעתם וכי תבואו מלחמה והרעותם:
"יום חשך", מצייר את היום שהוא "חשך ואפלה" מצד העדר האור, וגם הוא "יום ענן וערפל" שאינו חשך העדרי רק חשך ממשי ע"י אדים וקטורי ערפל המאפילים, ודרך החשך ההוא נראה פרישת הארבה "כשחר הפרוש על ההרים" בבקר, כן יתראה על ראשי ההרים נוצץ ומבריק למרחוק, והוא "עם רב" בכמות "ועצום" באיכות, אשר "כמוהו לא נהיה", כי היו ד' מינים שזה לא היה במצרים כנ"ל:
ביאור המילות
"חשך ואפלה". אופל גרוע מחשך (ישעיה ח' כ"ב, נ"ח י', נ"ט ט') וערפל קשה מענן ובא הסדר תמיד ענן וערפל:
"לפניו אכלה אש". מצייר מה שאוכל ומכלה את כל עץ וצמח כאש האוכל ושורף וכאלו בעת בא אש לפניו תלך ותאכל את הכל, ובלכתו לא נשאר מה שיאכל מן האש, וידמה כלהבה שהיא מלהטת אחרי האש את השרשים והאדמה, וז"ש "ואחריו תלהט להבה", ומפרש כי "לפני בואו היתה הארץ כגן עדן" מלאה כל טוב "ואחריו היא כמדבר", והוא עוד גרוע מן האש, שמן האש יש פליטה שיפליטו ויצילו כמה דברים, אבל "לו לא היתה גם פליטה", כי לא הצילו שום דבר:
"כמראה", מצייר ענינו כסוסים הבאים בעת מלחמה לכבוש את הארץ, והנה הסוס בעצמו יש לו גבורה לרוץ ברעם ורעש, ועל זה אמר "כמראה סוסים מראהו" כי כן ירוץ ברעם ורעש, ואם ירכב אדם על הסוס שאז יקרא פרש ירוץ במהירות יותר ע"י האדם המכריחו, עפ"ז אמר "וכפרשים כן ירוצון", כי גם הוא י"ל עוד מכריח לרוץ שהיא פקודת ה' וגזרתו הרוכבת עליו ואם יחברו כמה סוסים במרכבה אז ימשכו את המרכבה וישמיעו קול רעש אופן וגלגל, ועל זה אמר.
ביאור המילות
(ד-ה) "סוסים, פרשים, מרכבות". אם יש רוכב עליו או מלומד לכך יקרא פרש, וכמה סוסים צמודים למרכבה יקראו מרכבה, וסתם מרכבה ארבע סוסים:
"כקול מרכבות על ראשי ההרים ירקדון", שע"י שמתחברים כאחד ישמיעו קול כקול מרכבות והגם שאין דרך מרכבה לעלות על ראשי ההרים הם ירקדו שם כקול מרכבות.
"כקול", אחר שצייר ענינו בעצמו מצייר הקול שנשמע ע"י פעולתו שישחית את הכל ישמיע קול "כלהב אש אוכלה קש", כי כבר צייר זה כאש ואמר שישמע הקול כקול להב אש בעת שהיא אוכלה קש, עתה יצייר איך יכוין הארבה א"ע לרדת מן ההרים אל הערים, ומצייר אותו כהכין א"ע למלחמה נגד בני אדם אשר יעכבו מהלכו, שהוא דומה "כעם עצום" המוכן "לערוך מלחמה":
"מפניו", אולם "העמים יחילו מפניו" ולא יערבו לבם ללחום נגדו, "וכל פנים יתקבץ פארו" והדרו מרוב הפחד והיגון:
ביאור המילות
"קבצו פארור". עיין באור ענין מלשון פאר, כן פי' מנחם, וי"ל פארור הוא הפך פאר, שהתבאר אצלי במק"א שכפל למ"ד הפעל בא בדרך הפועל שמורה הפך המכוון, כמו משרש, משקל. ובזה נכון פעל קבץ, כי לפי' מנחם ראוי לומר אספו. וי"ל פארור מענין פור התפוררה, שהפנים נקבץ ונקמט ונראה כמתפורר לפירורין:
"כגבורים", עתה מצייר איך יכבשו את חומת העיר שתחלה "ירוצון" אל החומה "כגבורים", כי העם יערכו מלחמה מן החומה ובפתח השער וצריך לרוץ בגבורה להגיע עד החומה ולהבריח הלוחמים, ואח"כ צריך לדעת תכסיסי מלחמה איך לעלות אל החומה, ועל זה אמר "כאנשי מלחמה יעלו חומה", ואז יסדרו לאנשי החיל דרך מיוחד לכל גדוד ועוד ישאירו לעצמם אורח צדדי שיוכל להטות אליו אם יצטרך ללכת אל הצד או לסבב את האויב וזה נקרא אורח ועל זה אמר "איש בדרכיו ילכון" שהוא הדרך הגדול וגם "לא יעבטון ארחותם" שהוא הארח הצדדי:
ביאור המילות
"כגבורים, כאנשי מלחמה". הגבור בטבע והאיש מלחמה יודע תכסיסי מלחמה (ישעיה ג'):
"בדרכיו, אורחותם, במסלתו". דרך הוא הגדול וממנו יסתעפו ארחות אל הצד, ומסלה היא הסלולה וכבושה, וציינתי מקום באור הבדליהם (ישעיה נ"ט ז').
"לא יעבטון". מענין העבט תעביטנו, לא ישאיל ארח הצדדי לאחר רק ישאר לו לעת הצורך:
"ואיש אחיו לא ידחקון", כי עוד צריך ליזהר שלא ילכו בערבוביא עד שידחק איש את אחיו ויפול, רק כל "גבר במסלתו ילכון", שכ"א ילך במסלה הנכבשת לפניו לא רחוקים איש מאחיו ולא דחוקים, וכן אחר שעלו על החומה ומפילים א"ע משם למטה אל העיר הגם שעומדים מתחת בחרבות ושלחים צריך "שיפלו בעד השלח ולא יבצעו" שלא יזיק להם:
ביאור המילות
"איש, גבר". שם גבר מציין הגבורה וכח גברא, שהגם שלא ידחק את אחיו לא יסור ממסלתו בכחו ותעצומו:
"בעד השלח". הוא החרב הדוקרת, וזה ההבדל בינו ובין חרב, וכשאנשי המצור רוצים להפיל א"ע מעל החומה אוחזים נגדם שלחם שידקרו בם, והם "יפלו ולא יבצעו", כמו יפצעו:
"בעיר", עתה יצייר ענינם כשהם בעיר, שם "ישוקו", וישמיעו קול ברחובות העיר, "וירוצון בחומה" שסביב הבתים, "ויעלו בבתים" ולא יכנסו דרך פתחים רק "בעד החלונים":
ביאור המילות
"בעיר ישקו". לדעתי מענין שוקים ורחובות, השוק הוא מקום קיבוץ הרבים, שיעשו שוק, כשוק שהוא מלא אנשים, וכן ברחובות ישתקשקון (נחום ב' ה'):
"לפניו רגזה ארץ רעשו שמים", ר"ל שיבוטל סדר המערכת כי יהיה הדבר השגחיי מאת ה' (ובישעיה י"ג) על כן שמים ארגיז ותרעש הארץ ממקומה. שם ר"ל שה' יסדר את המערכת וישנהו בענין שיחריב את בבל ע"י המערכת, ופה ר"ל שלא יעשה הדבר ע"י המערכת כלל רק ע"י ה' לבד ותחלה רגזה ארץ מלפניו, וממילא רעשו שמים, כי יתבטלו ע"י ההנהגה ההשגחיית, וכן "שמש וירח קדרו", כי תתבטל הוראתם והנהגתם, "וכוכבים אספו נגהם" כי לא יהיה להם השפעה והארה כלל:
ביאור המילות
"רגזה ארץ רעשו שמים". הרעש הוא יותר מן הרוגז, ובישעיה י"ג על כן שמים ארגיז ותרעש הארץ ממקומה ששם שינה המערכת מעט, ופה ר"ל שעקר את המערכת לגמרי, כי היה שוד משדי השדד את המערכת:
"וה'", מפרש הטעם שיבוטלו סדרי המערכה, "מפני שה' נתן קולו", והוא פקד הדבר בהשגחתו, והנה יאמר ה' נתן קולו והכריז "לפני חילו" ר"ל בטרם בוא חילו הכריז והודיע לאמר, שהגם כי "רב מאד מחנהו" שהוא הארבה ששלח להשחית את הארץ, בכ"ז "עצום עושה דברו" מי שיעשה דברו אשר דבר שישובו בתשובה ויעזבו עונותיהם, הוא עצום ממחנהו ויתגבר על הארבה ויגרשנו מן הארץ, עוד נתן קולו לאמר "כי גדול יום ה' ונורא מאד" היום שהגביל להעניש את החוטאים, "ומי יכילנו" ר"ל מי גבר יתאזר עוז לשוב בתשובה שבזה יכילנו, היינו שיוכל לסבול את היום ויכיל את הפורעניות שלא יזיק לו, והנה קול זה נתן ה' לפני חילו, היינו ימים רבים קודם ששלח את החיל נתן קולו ע"י הנביא, כמו שנבא כ"ז בסי' א', ובכ"ז.
ביאור המילות
"חילו, מחנהו". נקראו בשם חיל על קבוצם וכחם, ובשם מחנה על חנייתם בשדה המערכה מוכנים לקרב:
"וגם עתה", הגם שעתה כבר בא החיל, וכבר בא היום הגדול, אל תחשבו שאין תקנה כי "גם עתה נאום ה' שובו עדי בכל לבבכם", ואמר "שובו עדי" הגם שאני עתה רחוק מכם (כמ"ש בהבדל בין שובו אלי ובין שובו עדי, הושע י"ד ב') רק שתהיה התשובה בכל לבבכם, לא בלב ולב, ושיהיה "בצום ובבכי ומספד" שהוא הוידוי ועזיבת החטא:
"וקרעו", אח"כ "תקרעו לבבכם" שנית, שהיא החרטה הגמורה על העבר, "ואל" תקרעו "בגדיכם" על הרעה שבא עליכם, רק תקרעו הלב על העונות, כי העונות שעשיתם הם רעים לכם יותר מן הרעה אשר מצאה אתכם בסבתם, "ושובו אל ה'" שהיא התשובה השניה שאחר שתהיו קרובים אל ה' תשובו שנית אליו מאהבה, ואז ע"י "שהוא חנון ורחום ונחם על הרעה" גם עתה, הגם שכבר בא הארבה והחלה הרעה:
"מי יודע", הוסיף לאמר שגם אם כלל הצבור לא ירצו לשוב בתשובה, עכ"פ אני מצוה אל היחידים מי מהם מי שיודע ומבין הוא "ישוב ונחם" על עונותיו, והגם שתשובת היחיד לא יועיל לבטל הגזרה בכללה, עכ"פ "ישאר אחריו ברכה", שישאר "מנחה ונסך לה' אלהיכם", יצייר שלפי ריבוי החוטאים והחטאים כן תרבה הרעה, ואם אחד מהם ישוב בתשובה תתמעט הפורעניות הראוי לבא כפי חלק האיש ההוא בהרעה הכללית, וישאר מנחה ונסך לבית ה':
"תקעו שופר", (עתה מתחיל ענין שלישי), שעד עתה דבר על עת ביאת הארבה ומיעץ שישובו ויבטלו הגזרה לבל יבא, ועתה ידבר על העת שכבר השחית הארבה את הארץ, ומודיע להם שגם עתה יש תקנה שיסתלק מן הארץ, ובזה מצוה "שיתקעו שופר בציון" להקהיל את העם (ואינו מצוה להריע בקול תרועה לעורר חרדה, שכבר יחרדו מעצמם אחר שהצרה כבר באה).
"קדשו צום", תחלה צוה שהכהנים יקדשו את הצום ויקראו עצרה, ועתה יאמר שיתעוררו העם מעצמם לקדש צום אחר שכבר באה הרעה:
"אספו עם", תחלה אמר אספו זקנים כל יושבי הארץ שיאספו את הזקנים שיגידו להם דברי כבושין והם יעוררו את יושבי הארץ לתשובה, ועתה שכבר הרעה במציאות יאספו העם מעצמם, "והקהל" שיתקהלו "יתקדשו" מעצמם, והעם "יקבצו את הזקנים" שיתפללו בעדם, כי א"צ עוד שהזקנים יעוררו ויקבצו את העם, וצוה שיאספו גם עוללים ויונקי שדים וחתן מחדרו להרבות צום ותחנונים:
ביאור המילות
"אספו עם, קבצו זקנים". הקיבוץ הוא לקבץ המפוזרות, והאסיפה הוא מן החוץ אל הפנים כמ"ש (ישעיה י"א) העם אין מפוזרים רק שצריך לאסוף אותם מן החוץ לבית ה', והזקנים מפוזרים אחד בעיר וצריך לקבץ אותם ואז יתאספו מעצמם לבית ה':
"בין האולם", באשר תחלה אמר שהכהנים הם יאספו את העם ופה זכר שהעם יתאספו מעצמם כנ"ל ולא זכר מה יעשו הכהנים, אמר שהם ימצאו "בין האולם ולמזבח ויבכו" ויתפללו, ויאמרו בתפלתם "חוסה ה' על עמך", ר"ל,
א) תחוס עליהם מצד שהם עמך ואתה מלך עליהם,
ב) מצד שהארץ היא "נחלתך", ששם נחלה מורה על הקדושה שיש בה, ועל ששכינתך שורה עליה מצד קדושתה "אל תתן אותה לחרפה" מצד זה, ומפרש מצד שהם עמך אל תתן אותם "למשל בם גוים" כי אתה המלך והמושל עליהם, ומצד שהארץ נחלתך אל תתן אותה לחרפה כי "למה יאמרו בעמים איה אלהיהם", וזה חרפה מצד שהיא נחלתך ושכינתך שרויה שם ואתה אלהיהם:
ביאור המילות
(יז-יח) "עמך, נחלתך". עם מושג הנחלה אצל ה' נקשר מושג דבקות השכינה והשראתה שם מצד קדושתם כמ"ש (ירמיה ב' ז'), ולרוב בא שם נחלה אל הארץ:
"חוסה, ויחמול". החוסה הוא מפני צרכו אל הדבר, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, והחמלה היא מצד טוב הדבר בעצמו כמ"ש (ירמיה י"ג י"ד):
"ויקנא" וה' ישמע תפלתם, ונגד מ"ש אל תתן נחלתך לחרפה שהוא שיקנא על כבוד הארץ שהיא נחלתו "ויקנא ה' לארצו", ר"ל לכבוד ארצו, ונגד מ"ש חוסה ה' על עמך "ויחמול על עמו", וכבר אמרו חז"ל במדרש רות כתוב אחד אומר כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול וכתוב אחד אומר כי לא יטוש ה' את עמו, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום הוא עושה בעבור עמו ונחלתו, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום הוא עושה בעבור שמו הגדול, והכהנים היו מתפללים שיעשה בעבור שמו הגדול הגם שאין ישראל ראוים, כמ"ש למה יאמרו הגוים איה אלהיהם, ולכן אמרו חוסה ה' על עמך, כי יש הבדל בין "חוס" ובין "חמל", שהחוסה הוא מצד שיש לו צורך אל הדבר ואינו משחיתו בעבור תועלת עצמו שהוא בעבור כבוד שמו המשותף בם, אבל אחר שעשו ישראל תשובה יעשה בעבור עמו ונחלתו ויקנא ה' לארצו, לכן אמר "ויחמול על עמו", שגדר החמלה הוא שאינו משחית את הדבר מצד שלמות הדבר עצמו לא מפני צרכו אליו, שה' יחמול עליהם מצד שלימותם אחר שהם צדיקים, ויש בזה שבעה הבדלים,
א) שאם היה עושה רק בעבור שמו הגדול, אז היה עונה להכהנים שהם היו המתפללים שיעשה לכבוד שמו, אבל אחר שבאה התשועה בעבור עמו ונחלתו בזכות ישראל.
ביאור המילות
"ויקנא לארצו". כל קנאה שאחריו למ"ד היינו בשבילו, כמו המקנא אתה לי:
"ויען ה' ויאמר לעמו" תהיה העניה אל העם עצמם בזכותם,
ב) שאם היה עושה בעבור שמו הגדול והם אינם ראוים היל"ל הנני נותן לכם את הדגן אחר שאינו שלהם מצד מעשיהם והוא רק מתנה מאתו, אבל אחר שיעשה בעבורם כתיב "הנני שולח לכם את הדגן" כי היא שלהם מצד מעשיהם ורק נתעכב מלבא וה' ישלח אותו שילך אליהם כי הוא שלהם וראוי להם לפי זכותם,
ג) שאם היה עושה בעבור שמו הגדול לא יעשה להם נס חוץ מדרך הטבע ולא היה נותן להם רק הדגן שזה יגדל בדרך הטבע כשזורעים אותו, לא התירוש והיצהר שכבר נשחתו העצים (כנ"ל סי' א') וא"א שיוציאו פרי בדרך הטבע רק בדרך נס, ומבטיח שיעשה להם נס בזכותם שיגדל גם "התירוש והיצהר"
ד) שאם היה עושה רק בעבור שמו הגדול שלא יתחלל היה נותן להם בצמצום שבזה יהיה די שלא יתחלל שמו, אבל אחר שיעשה להם בזכותם אמר "ושבעתם אותו" יתן להם הרבה לשובע,
ה) שאם היה עושה רק בעבור שמו הגדול לא יחוס על כבוד העם שאינם ראוים רק על כבוד שמו לבד, אבל ע"י שאעשה בזכותכם אהיה זהיר בכבודכם "ולא אתן אתכם עוד חרפה בגוים":
ביאור המילות
"ושבעתם אותו". שביעה נקשרת עם מ"ם, ושבעתם משוד תנחומיה (ישעיה ס"ו), ואם בא אחריו מלת את, מורה ששבע עד שא"צ אליו עוד, פן תשבענו והקאותו (משלי כ"ה ט"ז):
ו) שאם היה התשועה בעבור שמו לא היה מרחיק את הארבה כדי שיהיה מוכן קרוב אליהם אם יוסיפו לחטוא, אבל עתה "ארחיק מעליכם" את הארבה שבא מצפון,
ז) שאם היה למען שמו היה משלחו על האומות לנקום מהם כבוד שמו אשר בזו וכדי שישראל יקחו מוסר כמ"ש הכרתי גוים וכו' אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר, לא כן עתה שעשיתי למענכם אדיח "אותו אל ארץ ציה ושממה. את פניו" מצייר אותו כי התפשט בכל הארץ מים עד ים והיה מהלכו ממערב למזרח וכשנפסקה הגזרה נתחלק לשנים, וישא החלק ממנו שעמד במזרח שזה קורא פניו, "אל הים הקדמוני" המזרחי, "וסופו" ישא "אל הים האחרון" המערבי, "ועלה באשו" כי דרך הארבה בעת שיסתלק להניח אחריו באשה וצחנה, צחנה ע"י הזרע שיניח ובאשה ע"י שימותו רבים ממנו ותבאש הארץ ויתהוה עי"ז דבר וחולאים ע"י עיפוש האויר, מבטיח כי תעל ותסתלק הבאשה והצחנה, "כי הגדיל לעשות" ר"ל שכבר עשה שליחותו בשלמות ועשה חרבן גדול, וגם ר"ל שכבר פעל הרבה במה שעל ידו שבו בתשובה וא"צ להוסיף עוד צרות על ידו, וחז"ל דרשוהו על היצה"ר, וכונתם כי לא הנחש ממית אלא החטא ממית והיצה"ר היה הסבה אל ביאת הארבה, וע"י שיתרחק הצפוני שהוא היצה"ר הצפון בלב ומסית לחטא, יתרחק גם המסובב ממנו שהוא הארבה שבא בסבת החטא:
ביאור המילות
"באשו, צחנתו". הבאש הוא מחמת שנתקלקל, והצחנה דבר שמקולקל מתחלתו, כמו זרע הארבה, ונמצא בדברי משנה ולא בתנ"ך:
"אל תיראי אדמה", מלת אדמה מציין גם מקום שאינו שדה תבואה רק מקום אילנות כנ"ל (א' י'), ומבאר שאם היה התשועה בעבור שמו הגדול לא היו האילנות חוזרים כנ"ל פי"ט, אבל ע"י שהיה התשועה בזכותכם גם האדמה שהיא מקום האילנות תתן חילה בפרי העץ בדרך נס, וע"כ "גילי ושמחי" שגדר הגילה הוא על התחדש דבר טובה שלא עלה על דעתו כלל, ועל זה אמר "כי הגדיל ה' לעשות", כי צמיחת האילנות שנשחתו זה דבר גדול למעלה מן הטבע, ואחר שה' הגדיל לעשות בדרך נס אל תיראי אדמה:
ביאור המילות
"גילי, ושמחי". הגיל הוא על דבר מתחדש כמו מציאה בשורה טובה, והשמחה היא המתמדת, שאח"כ תשוב הגילה שמחה בהתמדת הדבר כמ"ש (ישעיה ט"ו) ובכ"מ:
"אל תיראי בהמות שדי" שאם היתה התשועה רק בעבור שמו הגדול לא היה מחזיר את התבואה רק בישוב לא במדבר, אבל עתה שהיה בעבור ישראל "דשאו נאות מדבר" ג"כ, "כי עץ נשא פריו" הגם שזה היה דרך נס כנ"ל, כי היה תשועה כולל בכל המקומות ובכל המינים:
ביאור המילות
"נאות". מקומות מרעה. כמ"ש בכ"מ:
(כג) "המורה". הראשון מענין הוראה ולימוד, והשני מענין מטר כמו יורה ומלקוש, וכמליצה זו ישעיה (ל' כ') ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך עיי"ש:
"ובני ציון", אולם בני ציון אתם לא תשמחו על הצלחות הזמניות, רק "גילו ושמחו בה' אלהיכם", על ששב ה' להתרצות אליכם ע"י ששבתם בתשובה לפניו זה יהיה עקר שמחתכם, וא"כ תשמחו אח"כ במה ששלח עליכם את הארבה והרעב שבזה הכריח אתכם לשוב בתשובה, וא"כ תשמחו על "כי נתן לכם את המורה לצדקה", שהארבה הוא היה המורה שלמד אתכם לעשות צדקה במצות שבין אדם למקום, באופן שלבסוף תשמחו על שהביא עליכם יסורים שבזה למד אתכם להטיב מעשיכם, וע"י שלמדתם לצדקה והטיבותם מעשיכם עי"כ "יוריד לכם גשם יורה ומלקוש בראשון" וסר הרעב מעליכם. והנה הדין הוא שאם בא כסליו ולא ירדו גשמים יתענו ב"פ בה"ב ואח"כ יתענו ז' תעניות ואם אח"כ לא ירדו גשמים לא יתענו עוד כי אין הגשם מועיל כ"כ רק יחידים מתענים עד ניסן. וכשיצא תקופת ניסן וירדו גשמים הם סימן קללה, ועל זה אמר בני ציון גילו ושמחו שהם התענו עד ניסן והגשם בא בניסן, גשם לאילנות מורה ומלקוש לתבואה (כי זמן האילנות בפרוס פסח כמ"ש במס' תענית) ובכ"ז הגם שכבר עבר זמן הגשמים היה ברכה בו, כי.
"ושלמתי לכם את השנים", וזה כמשל מלך ב"ו שלוחם על מדינה והם מנצחים אותו צריך הוא לשלם מה שהפסידו חיילותיו בעת המצור, וכן אחר שתנצחו ע"י התשובה שתעשו מאהבה, אצטרך לשלם מה שהפסידו חיילותי ואכלו מתבואת הארץ. והנה בתחלה חשב את הגזם בראש כולם כמ"ש יתר הגזם אכל הארבה, ופה חשב את הגזם לבסוף, כי בעת שהביא עליהם את הגזם בא כדין על רוע מעלליהם, רק אחר כך שהתחילו לשוב בתשובה ע"ז צריך לשלם ואם כן אין צריך לשלם מה שאכל הגזם בתחלת בואו, רק מה שאכלו הארבה והילק וחסיל שאז כבר עשו תשובה, וכן ישלם על מה שאכל הגזם לבסוף, אחר שכבר עשו תשובה, ובכל זה שמש הגזם עם יתר המינים ביחד וצריך לשלם מה שהפסידו:
"ואכלתם אכול ושבוע" חוץ ממה שישלם להם להרבות התבואה עד שימלא מה שהפסיד בשני הרעב ישלח להם ברכה במעים שאוכל קמעא ומתברך במעיו, וז"ש אכל ושבוע, וברכה זו הוא נס ופלא חוץ מטבע, וע"ז "והללתם את שם ה' אלהיכם" אשר יחד השגחתו עליכם "אשר עשה עמכם להפליא", שבזה יגדל כבוד שמו הגדול, "ולא יבושו עמי לעולם", תחלה אמר ולא אתן אתכם עוד חרפה בגוים, ויש הבדל בין חרפה ובושה, שהחרפה היא מאחרים והבושה הוא שבוש בעצמו, ור"ל שלא יבושו ממעשיהם הרעים כי יתהפכו העונות לזכיות ע"י שיעשו תשובה מאהבה, גם רמז על הדין המבואר בה' תעניות שאם התחילו להתענות וירדו גשמים לא יגמרו התענית ויאכלו תחלה ואח"כ יאמרו הלל כי א"א הלל רק מתוך שובע, וזה רק אם נענו באמצע תעניתם, ובזה צייר שה' יענה אותם באמצע התענית ויאכלו לשובע כדי שיהללו בקריאת הלל שאין נאמר רק על השובע:
ביאור המילות
"והללתם את שם". השם מורה על פרסומו ואם אומר והללתם את ה' היינו מצד עצמו, והוא יותר ממהלל את השם כמ"ש בפי' תהלות בכ"מ:
"וידעתם", תחלה אמר והללתם את שם ה', והשם מורה על פרסומו למרחוק, כי בזה"ז לא ידעו את ה' בעצמו. ר"ל שתהיה השכינה קבוע ביניהם בדרך פלאיי תמידי, ואין מהללים רק לשמו המפורסם לכל ע"י ההשגחה הכוללת, אבל עוד יבא יום לע"ל שאז תדעו בידיעה ברורה, כמשיג הדבר בחוש.
"כי בקרב ישראל אני", שאני מתמיד להיות בקרבם ומתהלך בתוכם, ואיני מנהיג אותם באמצעות הטבע "רק אני ה' אלהיכם ואין עוד", שהטבע והמערכה אין לה שום כח כי הכל מונהג בהנהגה נסיית בלי אמצעי ואז "ולא יבושו עמי לעולם" שתחלה אמר שלא יבושו ממעשיהם הרעים, ועתה הוסיף שלא יהיה להם בושה מצד חסרון השראת השכינה, ודברים שחסרו בבית שני שהיו מורים על שאין השכינה קבועה ביניהם כמו בימי קדם ואז לא יבושו גם מצד זה, כי ישובו לקדמותם, וזה יהיה באחרית הימים בבוא זמן הגאולה העתידה כמו שיבאר בסימנים שאחריו:
