מלבי"ם על יואל א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מלבי"ם על יואל · א · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"דבר ה'", כשני סימנים הראשונים ינבא על הארבה שבא בימים ההם והחריב את הארץ:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעו זאת הזקנים", מדבר

  • א) אל הזקנים שיזכרו אם נעשה כזה בדורות הקודמים
  • ב) "האזינו כל יושבי הארץ" שהם יספרו הפלא הזה לבניהם אחריהם, ומפרש נגד שמעו זאת הזקנים "ההיתה זאת בימיכם" הגם שכבר חיו ימים רבים, ונגד האזינו כל יושבי הארץ אומר.

ביאור המילות

"שמעו, האזינו". התבאר (הושע ה' א') שהשמיעה היא אחרי ההאזנה, וכשידבר לשני נושאים מתחלפים יתפוס אל הנושא החשוב לשון שמיעה ואל הפחות ממנו לשון האזנה:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עליה לבניכם ספרו", שכל יושבי הארץ יספרו וימסרו המעשה הזאת בקבלה לדורות אחרונים, והוא כי.

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יתר הגזם אכל הארבה", שהגם שבמצרים היה ג"כ ארבה כבד ושם נאמר שאחריו לא יהיה כן, שם היה רק מין הארבה, וכאן היו ד' מינין, וכ"א השחית מה שהותיר הקודם לו וזה לא היה עדיין כמש"פ חז"ל:

ביאור המילות

"גזם, ארבה, ילק, חסיל". מיני ארבה, וי"מ הגזם גוזז התבואה, הילק לוקק העשב, והחסיל אוכל את הכל, כמו כי יחסלנו הארבה:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הקיצו", (כל מאמר זה נמשך על פסוק ח' שימליץ שזה יקונן עץ הגפן כמו שיבואר שם, וכאילו הגפן ייליל וישא קינה ויאמר) אתם "השכורים" שהם משוקעים תמיד בתרדמת השכרות עתה "הקיצו" מתרדמת היין "ובכו" כי אין משתה שכרון, וגם "הילילו כל שותי יין", אף שאינם שכורים רק רגילים ביין דרך שתיה גם אתם הילילו "על עסיס כי נכרת מפיכם" ואין לכם המשקה הטובה לחככם:

ביאור המילות

"עסיס". משקה היוצא ע"י כתיתה, כמו ועסותם רשעים:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי גוי עלה על ארצי", מצייר את הארבה כגוי מצד התחברותם יחד כגוי מיוחד, והוא "עצום" מצד איכות כחו "ואין מספר" מצד רבויים "שיניו" האריה כחו בשיניו והביא כחו במתלעותיו, והוא י"ל "שני אריה ומתלעות לביא" להשחית את הכל:

ביאור המילות

"גוי". בצד המליצה יאמר שם גוי ועם על קיבוץ בע"ח, וכן עם רב ועצום (לקמן ב' ב') הנמלים עם לא עז (משלי ל'), ובשגם שזה מאמר מליצי בפי הגפן כנזכר בפי':

"שניו, מתלעות". השנים הם החדות, והמתלעות ומלתעות הם הטוחנות:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שם גפני לשמה", שהשחית את הגפן ואת התאנה על ידי "שחשף חשפה" את הקליפה מן העץ.

"והשליך" את קליפת העצים, עד "ששריגיה הלבינו" ועי"כ נשחתו העצים:

ביאור המילות

"לקצפה". התאנה הנקלפה תעלה קצף ואבעבועות, כמו כקצף על פני המים (הושע י'):

"חשף חשפה". כמו מחשף הלבן, וכינוי חשפה על התאנה:

"הלבינו". פעל עומד מההפעיל, וכן כשלג ילבינו כי לא נמצא בקל:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלי כבתולה", המליץ במליצתו מצייר כאילו הגפן והתאנה הם המיללים את הדברים הנאמרים (בפסוק ה' ו' ז') שהגפן יאמר להשכורים שיבכו כי גוי עלה על ארצו של הגפן, ושם את גפנו לשמה כ"ז ידבר עץ הגפן והתאנה שנשחתו, ומצייר אותם "כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה" והוא דימוי מלציי נפלא מאד, שהארבה אכל והשחית את הענפים של הגפן והתאנה ולא נשאר מהם רק הגזע, והמנהג לחבוש שק על הגזע שהוסר הקליפה ממנו, כדי לחתלו ולחממו, כדי שיצמח בדים ופאורות אחרים וזה הוא הציור של חגורת שק, ובפי החכמים יקרא האילן שלא נקצץ מימיו בשם בתולה, כמ"ש (בפ"ק דנדה) ג' בתולות הן, בתולת שקמה כ"ז שלא נקצצה מימיה, ועפ"ז יצייר הגפן שלא נקצץ מימיו עד עתה בשם בתולה, כי עד עתה היתה בתולה, ויקרא הענפים שקצצו ממנה בשם בעל, כי הם למעלה ממנה, והבתולה הזאת עתה חגורת שק על הבעל שנקצץ והלך ממנה. ומצוה לה שתיליל היללה הנאמר למעלה כי גוי עלה על ארצי, ר"ל על הארץ שהיא גדלה עליה, והשחית את גפנה ותאנתה:

ביאור המילות

"אלי". מענין יללה ונתחלף היו"ד באל"ף ולמ"ד הכפל נפלה:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הכרת" עתה יזכיר מה "שיאבלו הכהנים משרתי ה'", שהם יקוננו על "שהכרת מנחה ונסך מבית ה'", שאין קמח למנחות ויין ושמן לנסכים:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שדד", מפרש נגד "הכרת מנחה" כי "שדד שדה" שהם שדי תבואה ששם גדל חטים למנחות. ונגד "הכרת נסך" מפרש כי "אבלה אדמה" שעליה היה גדל הגפן לנסכים. ומפרש נגד "שודד שדה, כי שודד דגן" שהוא גדל בשדה, ונגד "אבלה אדמה" מפרש כי "הוביש תירוש אומלל יצהר" שהוא היין והשמן לנסכים. וחוזר ומפרש -

ביאור המילות

"שדה, אדמה". שדה מיוחד לשדי תבואה, ואדמה כולל גם מקום אילנות:

"הוביש". פעל עומד, ומורה על רוב הבושה:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


נגד "שודד דגן הובישו אכרים" שהם העוברים בשדה תבואה ונגד "הוביש תירוש" מפרש "הילילו כורמים" שהם העובדים בכרם יין וכרם זית, וחוזר ומפרש נגד "הובישו אכרים על חטה ועל שערה" וכן "כי אבד קציר שדה" יתר מיני תבואה וקטניות שגדלים בשדה שהיא עבודת האכרים, ונגד "הילילו כורמים" מפרש.

ביאור המילות

"אכרים, כורמים". האכר עובד אדמת תבואה מלשון ירעה מקנך כר נרחב, והכורם עובד בכרמים ובאילנות:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הגפן הובישה, והתאנה אמללה" שהעובדים בנטיעת כרמים הם יטעו כל מיני עצי פירות וכולם נשחתו, והנה חשב בכאן הז' מינים שנשתבחה בהם א"י. חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ותמר (וזית נכלל בכרם כנ"ל) והוסיף במיני פרי האדמה כי אבד קציר שדה לכלול כל המינים, במיני האילנות הוסיף תפוח שהוא החשוב ביתר מיני אילנות, וכלל כולם במ"ש כל עצי השדה יבשו והיו רגילים לשמוח בעת שמחה בפרי עץ, ועל זה אמר "כי הביש ששון מן בני אדם":

ביאור המילות

"הגפן הובישה והתאנה אמללה". הגפן הנקצץ יצמח שנית משרשו, לא כן התאנה כנודע, לכן אמר שהתאנה אומללה לגמרי:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חגרו", מצוה אל הכהנים "שיחגרו" שק לתפלה, "ושיספדו" על הצרה, וזה אומר דרך כלל הכהנים, ועתה מפרש שהוא מדבר אל שתי כתות מן הכהנים, שכת א' יחגרו שק ויתפללו, וכת אחרת ילילו ויספדו כמתיאש באין תקוה, כי היו כת כהנים צדיקים שהיו משרתי ה' ועובדים ה' בכונתם, והיו כת כהנים שהיו רק משרתי מזבח לעשות קרבנותיו לא משרתי ה' כפי הכונה הרצויה, ועל זה אמר "הילילו משרתי מזבח" שאלה שהם רק משרתי מזבח ילילו כמתיאש כי תפלתם אינה רצויה, "באו לינו בשקים משרתי אלהי" אבל הצדיקים שהם משרתי ה' בצדקתם, הם ילינו בשקים להתפלל ולעשות תשובה להשיב את הגזירה, ומפרש מדוע יתעוררו הכהנים ע"ז יותר מכל העם, "כי נמנע מבית אלהיכם מנחה ונסך". שע"י הארבה נתקלקלו והתליעו החטים והושחתו היינות שהיו מביאים מהם מנחות ונסכים:

ביאור המילות

"חגרו". מפרש באו לינו בשקים:

"משרתי מזבח, משרתי אלהי". הבדלם מבואר:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קדשו צום", מצוה עוד אל הכהנים שהם "יקדשו צום ויקראו עצרה" שיתאספו העם אל בית ה', ושהם "יאספו זקנים" ואת "כל יושבי הארץ לבית ה' ויזעקו אל ה'", כי בעת התעניות על הצרות היו מאספים את העם ומורידים את הזקן לפני התיבה והזקן דורש לפניהם דברי כבושין כמבואר במס' תענית:

ביאור המילות

"צום, עצרה". הצום הוא הקיבוץ להתענות, והעצרה הוא הקיבוץ להעצר לפני ה' בתפלה ולבלתי עשות מלאכה:

"אספו זקנים". אתם זקנים אספו את כל יושבי הארץ:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אהה", שיזעקו ויאמרו "אהה ליום" מפני שני טעמים,

  • א) מצד "שקרוב היום" במהרה תבא הגזירה,
  • ב) מפני כי "כשד משדי יבא" שאין עצה להמלט ממנו כאילו בא השוד ע"י ה' ובהשגחתו, אף שאין הטבע מחייבת את השוד בא מצד שדי ששודד את הטבע, ולפני זעם ה' מי יעמוד:

ביאור המילות

"כי קרוב וכו'". כמליצה זאת (ישעיה י"ג ו') עי"ש:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלוא נגד עינינו", הנביא מוסיף שהגם שעדיין לא בא הדבר בפועל, בכ"ז אנו כבר רואים אותו בעינינו בעין המחזה הצופה את העתיד כאילו הוה, וכבר הדבר "עומד נגד עינינו שהאוכל נכרת, ושנכרת" כבר "מבית אלהינו שמחה וגיל", כי בעת הנסכים היו אומרים שירה בבהמ"ק, כמבואר ברמב"ם הלכות כלי המקדש:

ביאור המילות

"שמחה וגיל". התבאר הבדלם (ישעיה ט"ו) ובכ"מ:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עבשו", גם נתקלקלו ונתעפשו צבורי דגן שהיו טמוני' בשדה באדמה "מפורדים" צבורים צבורים, נתעפשו תחת "מגרפות האדמה" הגם שאין הארבה בא לשם. ומוסיף שגם "נשמו אוצרות" שהיו אוצרים שם תבואה "וגם נהרסו ממגורות" שהם קטנים מן האוצרות ע"י שהוביש דגן:

ביאור המילות

"עבשו". כמו עפשו, נתקלקלו:

"פרודות". פי' המפ' גרגר הזרע הנפרדות ונפזרות תחת הארץ, ומגרפות הם חתיכות העפר כמו באבן או באגרף לדעת קצת מפרשים. ויל"פ מענין נחל קישון גרפם ומגרפה בלשון חכמים שמכבדים בה הפסולת, ועבשו כמו באשו בחילוף התיבות וחילוף א' בע', בעת שגורפים פרודות האוכל המתקלקל הם מבאישים ע"י שהארבה הבאיש אותם:

"ממגרות". כמו העוד הזרע במגורה (חגי ב') והוא קטן מן אוצר שאוצרים לזמן רב, ושרשו גור ובא בשני הוספות כמו מ£ת¡ל¢א¢ה:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מה נאנחה בהמה", הנביא שואל כמתמיה אם אדם חטא בהמה מה חטאה, ומה היה הדבר שנאנחה בהמה? מה חטאה היא? ולמה "נבוכו עדרי בקר" על "כי אין מרעה להם", הכי "גם עדרי הצאן נאשמו?" הכי חטאו גם המה ויאשמו אשום? ולמה ענש ה' את הבהמה:

ביאור המילות

"מה". כמו למה, או מדוע:

"נאשמו". מענין חטא ואשמה:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אליך" מוסיף לאמר, שאם תשיב שעקר העונש בא על האדם וע"י שבהמות הישוב הם ברשותו של אדם והם קנינו לכן ספו גם המה עם האדם. כי נגזר עליו אבדת בהמותיו וקניניו, משיב עדיין "אליך ה' אקרא כי אש אכלה נאות מדבר", ששם אין ישוב בני אדם, "ולהבה להטה כל עצי השדה" הגם שהם רחוקים מישוב בני אדם, ועי"ז.

ביאור המילות

"אש אכלה, ולהבה להטה". הלהבה לוהטת למרחוק יותר מן האש עד שהשיגה גם עצי השדה:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גם בהמות שדה תערוג אליך", שע"ז תצעק גם הבהמות המדבריות שאינם ברשות האדם והיא תצעק חמס על "כי יבשו אפיקי מים" ואיו לה מים לשתות.

"ואש אכלה נאות המדבר" ואין לה מרעה, וא"כ ע"ז אליך ה' אקרא, מה חטאו בהמות המדבריות ומדוע תענש בעון האדם?:

ביאור המילות

"תערג", בא על נהימת בהמות שדי מחמת צמאון, כאיל תערג על אפיקי מים:

"נאות מדבר". הוא מקום מרעה לבהמות כמ"ש בכ"מ: