מלאכת שלמה על עוקצין ג
<< · מלאכת שלמה · על עוקצין · ג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
החותך מן האדם וכו': כריתות פ' דם שחיטה (כריתות דף כ"א) וקשיא לן התם החותך מן האדם החי אמאי צריך מחשבה תיעשה חתיכה שלו מחשבה דכיון דחתכיה אחשבי' דאי נגעה ביה טומאה מקבל טומאה ומשני אמר ריש לקיש בחותכו לכלב דמחשבה לכלב לאו מחשבה היא דאע"ג דתנן בפ"ח דטהרות כל המיוחד למאכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי טומאה בעינן עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי ליה טומאה אי חזי ליה אין אי לא חזי לא. ועיין ביד שם פ"ג סי' ט' בפי' מהרי"ק ז"ל:
מנבלת העוף הטמא.: הואיל ואינו מטמא טומאה חמורה צריך מחשבה. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל מנבלת העוף הטמא פי' בכל מקום:
והחלב בכפרים: פ' העור והרוטב ברייתא (חולין דף קכ"ד.) ואפשר שהיא משנתנו אלא דמייתי לה בקוצר חלב נבלה בכפרים צריך מחשבה והכשר וכן דרך התלמוד בכמה דוכתי ופי' חלב דהכא ברישא חלב בהמה טהורה שחוטה שאע"פ שהוכשר בשחיטה צריך הכשר שני אחר המחשבה בכפרים כמו שיתבאר עוד בסמוך ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל בכפרים קאי אנבלת עוף טמא ואחלב שאין מצוי להם קונים ע"כ. וק"ק דא"כ לענין מחשבה שוין נבלת עוף טמא ונבלת עוף טהור:
הבלוסין: עיין בפ"ק דכלאים במ"ש שם סי' ה':
נבלת בהמה טמאה וכו': וכתב ה"ר יהוסף ז"ל צריכין מחשבה פי' כי אין רגילים לאכול נבלת בהמה טמאה כגון חמור וסוס שחוט על כן צריכין מחשבה אבל נבלת בהמה טהורה רגילין לאוכלה על כן אין צריכין מחשבה וכן אמרי' נמי גבי נבלת העוף הטהור חמור יותר מן הטמא וע"כ נ"ל דגרסת הדפוס עיקר פי' דלא כאותן הספרים שראה הוא ז"ל דברישא גרסי טהורה ובסיפא גרסי טמאה. ובגמרא פ"ק דבכורות דף י' כולה מתני' וכתבו שם תוס' ז"ל נבלת בהמה טמאה בכל מקום ונבלת העוף הטהור בכפרים צריכין מחשבה ואין צריכין הכשר והחלב לא גרסי' דליכא למימר ביה דאין צריך הכשר דאי בחלב נבלה הא אינה מטמאה טומאה חמורה דכתיב יעשה לכל מלאכה ואמאי לא ניבעי הכשר ואי בשחוטה ומשום שכבר הוכשר הרי שנינו בפ' העור והרוטב חזר ר' עקיבא ליהיות שונה כדברי ר' יהודה והכשר שחיטה לא מהניא לחלב משום דאכתי לאו אוכל הוא דהא בכפרים לאו בר אכילה הוא עד דחשיב עליה ובמשנת טהרות לא גרסי' ליה עכ"ל רש"י ז"ל וכתבתיו לפי שיש פרושים שאינו כתוב בהן ושמא אחרי כן הוגה עכ"ל ז"ל. (א) וה"ר אלי' מפריש פי' דשפיר גרסי' ליה ומיירי בחלב נבלה חיה דסיפה לטמא טומאה חמורה כדאמרי' שלהי פ' חטאת העוף ת"ל ואכול לא תאכלוהו מי שחלבה אסור ובשרה מותר יצאת חיה שחלבה ובשרה מותר תוספות חיצוניות. ואיתא ג"כ בכריתות שם דף כ"א וכן פי' שם רש"י ז"ל ג"כ דל"ג והחלב בכפרים ואע"ג דתנינן לה גבי שווקים דמשמע הא בכפרים צריך מחשבה לא תנן לה ברישא דלא מיתני ליה אינו צריך הכשר דאי בחלב נבלה וכו' ע"כ. אבל הרגמ"ה ז"ל נראה דגריס לה שפי' והחלב והשומן בכפרים שאינם עשירים ואין אוכלין עופות ולא שומן לפי שמצניעין אותו לנר או למלאכה צריך מחשבה לטמא טומאת אוכלין הואיל ואין ראוי לאכילה לכל. ואין צריך הכשר כדאמרי' כל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר ע"כ. ואיתא בנדה פ' בא סימן (נדה דף נ') וגם שם כתבו תוס' ז"ל מה שכתבתי כבר בשמם ובסוף כתבו וגבי כרכים גרסי' ליה ומיירי בחלב שחוטה דכיון דאין צריך מחשבה הוי אוכל ומתכשר בדם שחיטה ע"כ. פי' כרכים היינו שווקים דמתני'. ושם ביד בהלכות טומאת אוכלין פ"ג כתב מהרי"ק ז"ל שהנוסחא האמתית בספרי רבינו היא וחלב בהמה טהורה שחיטה בכרכים ע"כ:
בפי רעז"ל למה לי לטומאה קלה היא גופה טמאה היא אמר המלקט פי' אב הטומאה היא לטמא אדם וכלים:
והחלב בשווקים: דבשווקים מצויין קונים לחלב ונבלת עוף טהור וחלב נהי דהכשר שרץ בעינן דאפילו חלב נבלה אונו מיטמא טומאת נבלות דכתיב וחלב נבלה יעשה לכל מלאכה מ"מ הכשר מים לא בעי חלב דשחוטה לפי שהוכשר בשחיטה אבל בכפרים דבעי מחשבה בעי נמי הכשר מים דשחיטה לא מכשרא ליה בעוד שלא חישב עליו ולא היתה עליו תורת אוכל והוי הכשר קודם מחשבה ולא מהני:
אף הגמל וכו': שאוכלין מצויין להם הרא"ש ז"ל. והתם פ"ק דבכורות גרסי' וא"ר שמעון מה טעם הואיל ויש בהן סימני טהרה וכתבו שם תוס' ז"ל ונבלת עוף טהור בכפרים פי' הקונטרס דעניים הן ואין רגילין לאכול עופות ובסיפא דבשווקים פי' דיש בה רוב עם ועשירים הן ורגילין לאכול עופות. ונראה לפ' טעם אחר דבכרכים יש אוכלין מרובין וקונים כל דבר אבל בכפרים יש אוכלין מועטין ולא זבני אלא מידי מעלייא ע"כ. עוד כתבו ז"ל נבלת בהמה טהורה בכל מקום מה שיש חילוק בין טמאה לטהורה ואע"ג דתרויהו לא חזיין לישראל והכנענים חפצים בחזיר יותר מכל כדאמרי' התם ובתים מלאים כל טוב אלו קדלי דחזירי וכן אמרי' וישנה ואת נערותיה לטוב אלו קדלי דחזירי מ"מ מה שהיא מבהמה טהורה משוי אוכל בראיות מועטות הואיל וכשאינה נבלה אוכל גמור הוא לישראל ומה"ט מהני לר"ש בגמל ובארנבת ובשפן ובחזיר טעמא דיש בהן סימני טהרה לשוויי אוכל ובעורב נמי מהני סימני טהרה כדאמרי' בסמוך ובקונטרס נמי פירש כאן נבלת בהמה טמאה בכל מקום שהוא סתמא לאו לאכילה קיימא דמאיסא עוד יש עלי' שני דיחויין אחד שלא נשחטה ועוד דטמאה היא וגבי נבלת בהמה טהורה פי' סתמא לאכילת כנענים דלא מאיסא ועוד דלגבי ישראל אין בה אלא דיחוי אחד הלכך אינה צריכה מחשבה ע"כ וז"ל תוס' חיצוניות אף הגמל והארנבת וא"ת מאיזה טעם הוא כיון דלא חזו לישראל באותו סימן מה לנו ולהחשיבו אוכל מפני סימן טהרה וכי ראוי הוא לכנענים טפי וצריך לדחוק ולפרש דודאי בהמה טמאה שיש בה תרי דיחויי חד אין בה סימן טהרה ועוד דמתה להכי צריך מחשבה אבל בהמה טהורה שיש בה סימן טהרה אין בה אלא דיחוי אחד וא"ת ואמאי לא פליג ר"ש בנבלת עוף טהור הא לית ביה רק דיחוי אחד וי"ל דלר"ש אין סימני טהרה מועילין רק בכרכים ולא בכפרים ולכך כ"ע מודו דנבלת עוף טהור בכפרים צריכה מחשבה ע"כ ועוד כתבו שם תוס' שבדפוס והחלב שבשווקים פי' הקונטרס רגילין לאכול עופות ושומן משמע שר"ל דכל שומן קרוי חלב ולא מיירי דוקא בחלב האסור כגון תותב קרום ונקלף ע"כ.
אף הגמל וכו': ס"א ל"ג אף הרי"א ז"ל:
השבת: כך מצאתיו מנוקד בספר כתיבת יד הבית בשבא והתיו בדגש עם השבא. ומ"מ השבת משנתנה טעמה בקדרה אין בה משום תרומה ואינה מטמאה וכו' בלשון נקבה. והיא הגהת ה"ר יהוסף ז"ל. ובנדה פ' בא סימן (נדה דף נ"ד) דייק מינה דסתם שבת לכותח הוא עשוי וז"ל הר"ש ז"ל ובפ' בא סימן משמע דטעמא משום דסתם שבת לכמך עשוי' הא אי הוה סתמא לקדרה לא הוה עליה תורת אוכל דתבלין אין מיטמאין טומאת אוכלין כדמוכח בפ' העור והרוטב גבי הא דמפרש מאי קיפא תבלין ע"כ. ובירושלמי ר"פ בתרא דתרומות דף מ"ז אמרינן בדין היה שלא תטמא טומאת אוכלין דהא כל מידי דלטעמא עביד אין בו משום טומאת אוכלין אלא הן אמרו שתטמא טומאת אוכלין ומשלך נתנו לך ואמרו מכיון שנתנה טעם בקדרה בטלה:
אין בו משום תרומה: ולא מחייב עליה זר האוכלו בשוגג קרן וחומש:
לולבי זרדים: ענפים רכים כך צ"ל בפי' רעז"ל רכים בכאף. ובירושלמי דשביעית פ"ז דף ל"ז מייתי לה ופריך עלה התם ותורמוסין לאו מרים אינון ואפ"ה לא תני בהו עד שימתוקו ומשני שאני תורמוסין שעיקרן אוכל אדם מה שא"כ בהני דמתני' דסתמן לבהמה (ב) וכתב הר"ש שיריליו ז"ל שהרגיש תו דהא טובא ירקות מרים איכא דבעו תיקון ולהכי קאמר תו בירושלמי לא נצרכה אלא לאשמועי' דעלי לוף שוטה ולולבי זרדין וחרובין וכל הני דתנן להו בעוקצין דמרים הם אין קדושת שביעית חלה עליהם עד שימתוקו דלא מיקרו אוכל עד שיכבשום ביין ובחומץ וימתקו דהכי משמע בתוספתא דעוקצין דגבי תורמוסין קתני הכי חרדל ותורמוסין ושאר כל הנכבשין בין שלא המתיקו בין שהמתיקו מיטמאין טומאת אוכלין משמע דעד שימתקו דמתני' דוקא ולא מהני כבישה בלחוד ומתני' דעוקצין לפרושי מיני דתני בשביעית קא אתי עכ"ל ז"ל. והתם בירושלמי פ' כל גגות דף כ"ה ובס"פ חומר בקדש דף ע"ט נמי מייתי לה ור' יוחנן ס"ל התם לחומרא מטמאים טומאת אוכלין ואין ניקחין בכסף מעשר וקשה קצת זה על מסקנת פ' בא סימן שאכתוב בסמוך בס"ד:
הקושט וכו': בנדה פ' בא סימן (נדה דף נ"א) פסיק מינה עלה דהאי דתנן במסכת פאה פ"ג זורע שבת או חרדל שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד ולשם הארכתי ע"ש. (ג) וכתבו שם תוס' ז"ל התיאה פי' רש"י ז"ל דהיינו סיאה וקשה דלעיל בגמ' אמרי' דסתמיה לאדם וחייב במעשר וא"כ מטמא טומאת אוכלין והכא מסיק דכל הני אין מטמאין טומאת אוכלין ואין נקחין וכו' וי"ל דדוקא בחצר סתמייהו לאדם כדקתני מתני' דאייתי לעיל בגמרא דתנן בפ"ג דמעשרות הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרין חייבין א"נ שני מינין הן עכ"ל ז"ל. וגם הר"ש ז"ל הקשה כן על פי' הקונטרס. עוד כתב ובפ' בא סימן מסיים בה ואמר ר' יוחנן נמנו וגמרו שאין ניקחין בכסף מעשר ואין מיטמאין טומאת אוכלין ע"כ. ועיין במ"ש בפ"ה דפרה סי' ג':
הפגין והבוסר וכו': ועיין במה שכתבתי פ"ד סי' ז':
פריצי זתים וכו': וכתב הרמב"ם ז"ל שם ביד סי' י"ב פריצי זתים נקראין ג"כ היוצאין בגת מתחת הקורה מענין נפרץ ואם היו אלו היוצאין מתחת הקורה פחות מד' קבין לכל כור אינם מקבלין טומאה אלא אם חישב עליהן לאכילה ע"כ:
הקור וכו': ובעירובין פ"ג דף כ"ח מוכח משם דמתני' ר' יהודה היא וגרסי' לכל דבריו ביוד ו' וכון הגי' הרי"א ז"ל. וז"ל הר"ש ז"ל תניא בתוספתא קור ניקח בכסף מעשר ואינו מיטמא טומאת אוכלין כפניות ניקחות בכסף מעשר ומיטמאין טומאת אוכלין ר' יהודה אומר קור הרי הוא כעץ לכל דבריו אלא שהוא ניקח בכסף מעשר כפניות הרי הן כפרי לכל דבריהם אלא שפטורות מן המעשר ע"כ. פי' קור רך הנוסף על הדקל בכל שנה קודם שיגיע ימות הגשמים ויתקשה קרי ליה קור וטוב למאכל הוא. ניקח בכסף מעשר דפרי מפרי וגדולי קרקע הוא. ואינו מיטמא טומאת אוכלין דלאו אוכל הוא ואפילו חישב עליו. ר' יהודה אומר קור הרי הוא כעץ לכל דבריו אלא שניקח בכסף מעשר. בפ' בכל מערבין פריך ר' יהודה היינו ת"ק ומשני אמר אביי שלקן וטיגנן איכא בינייהו ורבה מסיק ברכה איכא בינייהו דלת"ק בורא פרי האדמה ולר' יהודה שהכל נהי' בדברו. כפניות תמרים שלא בשלו כל צרכן עכ"ל ז"ל אבל מתני' גופה אינה שם בדפוס וגם לא בפירושו ז"ל איני יודע כיצד נשמטה. ופי' הרמב"ם ז"ל קור הן עוקצי התמרים בתחלת צמיחתם והם מכוסים בקרומם. ופי' הרא"ש ז"ל קור הרי הוא כעץ לכל דבריו והוא כעין לענין טומאת אוכלין ואפילו חישב עליו ולא דמי להא דא"ר יוחנן בן נורי לעיל אם אינם מטמאין טומאת אוכלין אף הם לא ילקחו בכסף מעשר דשאני קור דחזו לאכילה ע"י שליקה וטיגון והוה כמו בהמה וחיה שניקחת בכסף מעשר אע"ג דלא חזו השתא לאכילה כיון דחזו ע"י שחיטה ובשול וקור נמי אחר שליקה וטיגון מיטמא טומאת אוכלין ע"כ. וכן כתבו תוס' ז"ל שם בעירובין וגם בפ' בא סימן:
כפניות כאוכלין: י"מ כפניות הן תמרים קטנים של דקל זכר:
דגים מאימתי וכו': חולין פ' בהמה המקשה (חולין דף ע"ד א)"ר יוחנן ר' יוסי הגלילי וב"ש אמרו דבר אחד ר' יוסי הגלילי דאמר התם בברייתא דבן פקועה דהיינו בן ט' חי הנמצא בבהמה שנשחטה מטמא טומאת אוכלין אם נגע בטומאה ואפי' הוא חי וב"ש שאמרו כאן דדגים משיצודו חשובים כמתים כיון דאינם טעונים שחיטה דומיא דבן פקועה מקבלין טומאה ואפי' הן חיים עדיין והתם אמרי' דדג מקרטע איכא בינייהו פי' אב"ש ור' עקיבא קאי אע"ג דתרויהו מחיים מטמו הא איכא בינייהו דלב"ש דג מקרטע טמא פירשו תוס' ז"ל דהיינו שדולג וקופץ בחוזק ולר' עקיבא טהור כיון דאם זורקו במים הוא יכול לחיות ומקרטע לשון כח וחיות גדול כמו שהביא בערוך מדאמרינן בילמדנו וכו'. אבל מאי דבין ב"ה ור' עקיבא מפורש בהדיא דלב"ה דוקא משימותו ע"כ. אבל יש מפרשים דקאי אב"ה ור' עקיבא דלב"ה דג מקרטע פי' מפרפר אינו מטמא ולר' עקיבא מטמא דתו לא חיי וכגון שייבש בו כסלע בין סנפיריו:
ר' עקיבא אומר אם יכולין לחיות: כך היא גירסת הרמב"ם ז"ל אבל הר"ש והרא"ש ז"ל גרסי משעה שאינם יכולים לחיות טמא אם נחשב שאר האילן כמו יד לזה אם לאו ולא אפשיטא:
לפיכך הוא צריך הכשר: פי' הכשר מים והכשר שרץ: וביד פ"ג דהלכות טומאת אוכלין סי' ג' כתב מהרי"ק ז"ל דנראה לו שהרמב"ם ז"ל גריס דגים קטנים וחגבים קטנים וכו' וגבי דגים טמאים וחגבים טמאים פסק כדתניא בתוספתא דגים טמאים וחגבים טמאים הרי הן מיוחדים לאדם וצריכין הכשר ולא מחשבה ע"כ:
כוורת דבורים: שנויה בסוף שביעית והתם תני לה משום פרוזבול והכא תני לה משום דין קבלת טומאה. ועיין במ"ש שם: וכתוב בנמוקי יוסף פ' איזהו נשך דף צ"ז דעל שם שהדבש עשוי כעין חלות ודבוקות מדופן אל דופן קרי ליה בכמה דוכתי רדיי' רדיית הפת מדובקת בתנור ע"כ:
משירסק: מלשון חלות דבש שרסקן דבשבת ר"פ חבית וקצת קשה דבספ"ק דשבת קחשיב ר' יוסי בר חנינא חלות דבש שרסקם מע"ש ויצאו מעצמן מעיקרא אוכלין והשתא אוכלין אדרבא הל"ל מעיקרא משקה והשתא משקה כדמוכחא מתני' דהכא דמשעה שרסקם יש בהן תורת משקה נמצא דמע"ש נעשו משקה וכשיצאו מעצמן אין זה נולד הר"ש ז"ל: אמר המלקט כאן בהאי בבא דחלות דבש סיימו פירוש המשנה הר"ש והרא"ש ז"ל וגם ה"ר יהוסף ז"ל כתב בס"א ל"ג אמר ר' יהושע בן לוי במשנה ע"כ: וא"כ אומר אני הדיוט אשריך משנה שנכנסת בק"ש שהיא מן התורה ויצאת במשקה דבש שהוא נעשה תחלה מדברי סופרים יה' יזכנו לדבש וחלב תחת לשוננו עם ביאת משיחנו אכי"ר: אמנם הרמב"ם ז"ל הביא זו הבבא דעתיד הקב"ה וכתבה בפירושו ז"ל אע"פ שנראה שהיא מימרא הובא בסנהדרין פ' חלק (סנהדרין דף ק') וידוע דר' יהושע כן לוי הוא אמורא כמו שנראה מכמה מקומות מן התלמוד דפליג אר' יוחנן ואאמוראי אחריני וגם דקאמר עליה בתלמודא גברא אגברא קרמית וכן כתב הרי"ף ז"ל בפ' כל שעה וז"ל והלכה כר' עקיבא לגבי חכמים משום דמסייע ליה עובדא דר' יהושע בן לוי שהיא אמורא ע"כ. אכן הרמב"ם ז"ל נראה דאזיל לטעמיה דבפ' שני מעשרה פרקיו דבהקדמת המשנה הזכירו ראשון לשבעה ושלשים תנאים שזכר באותו הפרק: בפי' רעז"ל דיש בגימטריא הוו שלש מאות ועשר התם בסנהדרין מייתי לה מימרא משמיה דרבא בר מרי אמנם באותיות דר' עקיבא אות היוד מצאתי וז"ל דבר אחר שם עולם מלמד ששלש מאות וארבעים עולמים עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק לעוה"ב שכן שם בגימטריא שלש מאות וארבעים הוו ע"כ:
הא לך פי' הרמב"ם ז"ל ודע כי כשהשלים כל דיני התורה הקדושה חתם במאמר מדבר בשכר ור"ל שלש מאות ועשר שאם יתקבצו כל מיני תענוגים של זה העולם ויוכפלו כולם שלש מאות ועשר פעמים יהיה כ"כ עונג כל צדיק לעולם הבא אמנם התמדת הזמן אין לו תכלית אבל כל נפש שתזכה לעולם הבא לא תאבד וזה ר"ל יש ר"ל המציאות התמידי שאין לו תכלית כי יש הוא המציאות ואין הוא ההעדר כאילו אמר לאוהבי אנחיל המציאות הפשוט ואין שם מציאות אמתי אלא הנצחיי אמנם באמת כאשר אין ערך בין שיש לו תכלית לאין לו תכלית כך אין ערך בין אלו התענוגים שאצלנו לאותו התענוג וכבר בארנו מעט מזה במסכת סנהדרין עכ"ל ז"ל:
אר"ש בן חלפתא וכו': בסמ"ק סימן ח' כתוב וגדול השלום שהרי בקש הקב"ה כלי לברך את ישראל ולא מצא כלי טוב מחזיק כל הברכות אלא שלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן וגומר ע"כ וכן במדרש רבה סוף פרשת שופטים: ומ"מ אר"ש בן חלפתא אין כלי שהוא מחזיק ברכה אלא שלום שנאמר וכו':
ושמעתי שאין זה מנוסח המשנה ומצאתיו בירושלמי פ' הי' קורא עלה ה'. ולפי דעתם התחיל פרק זה האחרון במלת יש וסיים במלת יש: ואם מנוסח המשנה הוא נוכל לומר אשריך משנה שהתחלת בברכות וסיימת בברכות וגם מפי גדולים שמעתי דמנוסח המשנה הוא ושהמשנה פתחה במם פתוחה וסיימה במם סתומה לסוד:
סליק פירקא וסליקא לה מסכת עוקצים
בעה"י המכלה הקוצים אשר הכרם פורצים והנוגשים אצים ועדרי צאן רובצים יקבץ לקמצים אכי"ר:
נשלם סדר טהרות בעזרת האל היוצר חשכים וגם מאורות בערב שבת בראשית מאירה כעששית. הדרן עלך לקוט באור שיתא סדרי משנה בעזרת אל שוכן מעונה פה חברונה בשנת כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון (שפ"ד) אכי"ר: ותכון כל מלאכת שלמה בעזרת מלך שהשלום שלו ושליט בעולמו יתרומם שמו לעדי עד אמן וכן יהי רצון:
שיר המעלות לשלמה. שזיכהו האל אדונימו. להתחיל הספר גם להשלימו. ותכון כל מלאכת שלמה.
אודה לאל אשר ברא עולמו. בדבר פימו. וברוח פיו כל צבאימו.
נתן בי כח וחיל לעסוק פעם ושתים ושלש בדתימו. עד תומו וסיומו. כאשר יחרוש החורש תלמו של שדהו ושל כרמו.
ידוע ידעתי כי כל המוסיף בשבחו ח"ו פוגמו. לכן אשית מעצור לרוחי לפי מחסומו.
שפתי ולשוני הן יספרו מתהלות יוצרמו עושמו. יביעו אומר יחוו דעת. על כל הטובה אשר גמלמו.
לו לבדו על שלמה עבד מעבדי עבדיו חובה לרוממו. כי גבר עליו חסדו למען שמו ולמען קדושתמו.
מנעוריו עד הלום אוכל לחמו ומימו ונועמי מטעמו. ועיניו אליו תלויות יותר מבן על אביו ואמו.
המלך שהשלום שלו יגדיל שלותו וירבה שלומו. וגם עד זקנה ושיבה בבנים ממלאי מקומו ינחמו. ועינימו תחזינה אותמו. בעבודת עול פקודי מלכמו. יתברך ויתעלה שמו.
בא לעת זקנתו באש ובמעמקי מים לילו ויומו. בפטירת בנימו גדולימו עם קטנימו. מקוה רחמי שמים בשבתו ובלכתו בשכבו ובקומו.
נענה עד מאד מרוב הכירו פחיתות ערכו וגודל מומו. עד שהוא קונה לכל איש ואיש אדון לעצמו.
רבות רעות וצרות שבעה לה נפשמו. עד הלום מנעורמו בעונותימו.
במה יזכה נער שמץ את אורחמו ושבילמו. אם לא בעמלו בתורת קונמו ובוראמו.
ישמח לבבו ויגל וינוחם כאשר יראה שהחייהו והגיעו וקיימו. לראות בהשלמת לקוט פירוש משנתמו מעשה אצבעותימו. ברוב צדקותימו וחסדמו. וטובמו ויושרמו.
יה יושיעהו גם יברכנהו אלהימו. הצור אשר חסה עלימו.
שועת עניים הוא ישמע למו. צעקת דלים יקשיב ויושיעמו.
והוא ישקיף ממעון קדשו משמי מרומו. על שפל אנשים עבד ליראי ה' וחושבי שמו. גם לשאר עמו.
עיניו תמיד אליו ישברו ימחול חטאת פימו. גם דבר שפתימו. כי הסליחה עמו.
הוא יבנה בנין הריסת בתימו. ירוממהו סלה ואל נא יפק תוחלתו תקותו וזממו.
עברתו וחמתו כעסו וחרון אפו גם זעמו. יסלק אותו מעליו ומעל כל עמו.
דלתי רחמי שמים לעמך פתחמו. יבנה מהרה בית קדשמו ותפארת עוזמו
נתקה מעל צוארימו את מוסרותימו. והשלך מעל גבימו עבותימו וידרכו על במותמו.
ירעש כלבנון מהרה כל פדימו. ויציצו מעיר כעשב הארץ כל מתימו. אמן כן יהי רצון מלפנימו. נפשו בטוב תלין עם נחלת אבותימו. וצדקתו וזכותו שפלותו תזמתו וענותנותו תעמוד לאחריתמו. לזכות לקשט נשמתמו. טרם בא עת פקודתמו. אמן כי"ר: