מלאכת שלמה על מעשר שני ב
<< · מלאכת שלמה · על מעשר שני · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מעשר שני ניתן לאכילה וכו' לסיכה: איכא מאן דיליף לה בירוש' מדכתיב ולא נתתי ממנו למת אם להביא למת ארון ותכריכין לחי הוא אסור פי' לקנות מדמי מעשר מלבושין לחי הוא אסור כ"ש למת אלא איזהו דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה:
לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבד שדרכו לשתות ולסוך דבר וכו': כצ"ל. ובברייתא מפ' כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות לא אניגרון ולא אכסיגרון ולא יין בשמריו אבל סך הוא את השמן נלע"ד דהא דלא קתני אבל סך הוא בשמן אגב סיפא דבעי למיתני אבל מפטם הוא את היין ועיין במ"ש ס"פ ח' שרצים:
דגים שנתבשלו עם הקפלוטות וכו': פי' בערוך כרישין שיש להם ראש שָמֵן. מצאתי מנוקד הקפלוטות הקו"ף בצירי והפ"א קמוצה. ובירושלמי מסיק דמתני' דלא כר' יהודה דאמר לעיל בר"פ עשירי דתרומות גבי בצל שאינו אלא ליטול את הזוהמא וה"ה קפלוטות בדגים ואין כאן שבח:
זה הכלל כל ששבחו ניכר: פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דר' יוחנן ס"ל דניכר בכמות בעינן דהיינו במדה ובמשקל וריש לקיש ס"ל דניכר באיכות דהיינו בטעם סגי אע"ג דלא הותירה המדה. ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ג כפי מה שפירשו בכסף משנה כיצד השבח לפי חשבון יין של מעשר שני ששוה שלשה זוזים שנפל לתוכו דבש ותבלין שוה זוז אחד והוסיפו במדתו והשביחוהו והרי הכל שוה חמשה נמצא שהשבח הוא זוז באותו זוז יטול בעל המעשר שלשה חלקים ובעל התבלין רביע נמצא לבעל המעשר ד' זוזים פחות רביע ולבעל התבלין זוז ורביע וכן על דרך זו בשאר הדברים ע"כ. וזה הכלל אי לא מרבינן מיניה מידי בעינן למימר דלסימנא בעלמא נקטיה וכדכתיבנא בפ' הקורא את המגילה עומד סימן ב'. וכתוב בתוספות יום טוב דהכא מיירי בשאין שבח עצים בפת פי' שאין אבוקה כנגדו כלומר שלא היה מבעיר עצים בפי התנור כנגד הפת אבל בפ"ג דערלה משנה ה' מיירי בשאבוקה כנגדו דנמצא נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין ע"כ בשנוי לשון ובקיצור ולפי זה נוכל לומר דזה הכלל לאתויי שאם אבוקה כנגדו השבח לפי חשבון דהיינו נמי שבחו ניכר:
ר"ש אומר אין סכין וכו': כתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דר"ש לא פליג אלא בשמן שהוא עצמו מעשר ולא בלקוח בכסף מעשר וכן מצאתי במסכת מנחות פ"ז לא יביא מחטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני ועיין בירוש' דקאמר כאן הביא ר"ש פרכא מדבר שהוא מדרבנן על דבר שהוא דאורייתא נראה דהא אפי' בירושלם נמי הוי הדין כן ומתני' לא איירי אלא בירושלם דוקא דהא תנן דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר וחוץ לירושלם אין מבשלין קודם הפדיון וכן עיסה של מעשר שני הכל לא איירי אלא בירושלם דוקא ופירוש הדבר שנפל דבש לתוך היין והשביח היין יותר משיעור של דבש ושל סמנין הוי אותו השבח לפי חשבון וכן אם הוא להפך שנתבשלו דגים של חולין עם קפלוטות של מעשר שני והשביחו הדגים כשהוא בא לחלל מעות מעשר שני שלו על הדגים צריך לנכות את הקפלוטות ואת שיעור שבחן וכן היין ג"כ על זה הדרך כשהוא בא לחלל מעות מעשר שני שלו על הדבש והתבלין יכול לחשוב את השבח של היין ולחללו עליו לפי חשבון אבל בעיסה הוי כל השבח לשני ואינו משלם אלא דמי עצים וצ"ע עכ"ל ז"ל. וידוע כי הפירוש שהעתיק ר"ע ז"ל הוא להר"ש והרא"ש ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פירש כו' (כמ"ש בתי"ט). גם בספ"ג דהלכות מעשר שני ונטע רבעי כן פירש ולא השיגו הראב"ד ז"ל אמנם הר"ש שירילי"ו ז"ל כתב וגם זה אינו נכון כלל דעל הנאת אצבע מי חששו ואפי' כל היד נמי לא חששו ור"ש מאריה דכוליה תלמודא הוא דאמר דבר שאין מתכוין מותר ועוד וכו' אבל הנכון לפ' משנתנו ע"ד הירוש' וה"פ דסברי רבנן דיכול אדם בירושלם שכבר סך שמן של מעשר טהור להביא בן בתו ע"ה שהוא טמא ומעגלו ע"ג מעיו דאע"ג דאסור הטמא לסוך עצמו משמן מעשר שני כשם שאסור באכילתו שאני הכא דנתבטל בהיתר דומיא דתרומה דתניא סך כהן גופו שמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגלו ע"ג מעיו ואינו חושש ור"ש פליג עלייהו דאין ראיה מתרומה לכאן שהרי מצינו שקלה היא גבי תלתן וכרשינין כדלקמן מה שאין כן במעשר שני ואפשר נמי דטעמא דר"ש דשאני תרומה דגלי רחמנא בה ומתו בו כי יחללוהו והאי הא איתחיל אבל במעשר שני לא גלי עכ"ל ז"ל:
א"ל לר"ש ומת אם הקלנו בתרומה חמורה לא נקל במעשר שני הקל אמר להם לא אם הקלנו בתרומה חמורה שכן הקלנו בכרשינין ובתלתן נקל במעשר שני שכן לא הקלנו בו בכרשינין ובתלתן: כך מצאתי נוסחת המשנה בספר כתיבת יד:
תלתן של מעשר שני וכו': בפ' שני דהלכות מעשר שני סי' י"ד חזר בו הרמב"ם ז"ל ממה שפירש כאן שכאן פירש תאכל צמחונין עניינו שיאכלו כשהן לחין. [הג"ה בירוש' לא פי' כן וע"ש ה"ר יהוסף ז"ל] כמו ירקות ואין מותר לו להניחם שיתייבשו וכו' וכן פירש ג"כ גבי כרשיני מעשר שני שג"כ הקפיד עליהם התנא שיאכלו צמחונים ממעות מעשר שני קודם שיתייבשו ויפסלו מאוכל אדם אבל שם כתב תלתן של מעשר שני מותר לאכלה צמחונים שכך היא ראויה לאכילה וכן כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונין ע"כ ושם השיגו הראב"ד ז"ל. וכתב שם מהרי"ק ז"ל דמה שנראה שנשנית משנתנו לענין חומרות שיש במעשר שני מבתרומה לא לענין אכילת צמחונין אלא לענין שאר דברים דקתני התם עכ"ל ז"ל ובעניות דעתי איני מבין מה הם שאר דברים דקתני הכא גבי תלתן דלא משמע דנכנסים לירושלם דקתני גבי כרשיני מעשר שני קאי נמי אתלתן אלא אם נאמר שכוון למה שאכתוב בסמוך בס"ד בסוף דברי ה"ר שמשון ז"ל ובדברי הר"ש שירילי"ו ז"ל ומ"מ עיין במה שכתבתי לקמן בפירקין סוף סימן ד'. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל לומר טעם למה הקלו חכמים בתרומה של כרשינין ותלתן יותר מבמעשר משום דתרומה אי אפשר לה להשתנות אבל מעשר אפשר לחללו ובמינים האלו הקלו משום שהמעשרות שלהם אינם מן התורה דאינם אוכל ותנן כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל וכולי' עכ"ל ז"ל. עוד כתב פי' תאכל צמחונים כי אז הן ראויין לאדם ומעשר שני לא ניתן אלא לאכילת האדם אבל התרומה מותר לעשות בה כל צרכו ולהאכילה לבהמתו וכן הטעם של כרשינין וצ"ע ע"כ. עוד כתב וז"ל כל מעשיהן בטומאה פי' כי אינם אוכל אדם ואינם מקבלין טומאה מן התורה ע"כ:
תאכל צמחונין: תלתן לשון נקבה היא ופי' ה"ר שמשון ז"ל כשזרע תלתן של מעשר שני וצמח ואע"ג דתנן [הגהה וכתב החכם הר"ם ז"ל והרמב"ם ז"ל חילק בין אם זרען חוץ לירושלם או בירושלם וכתב שאם זרען בירושלם גידוליהן מעשר שני ע"כ:] בפ"ט דתרומות גדולי מעשר שני חולין הא תני סיפא ופודה אותן בזמן זרען והכא בדלא פדה עסיקי' ומפ' הירוש' כיני מתני' מותר לאכול ואין חוששין משום דבר שאין דרכו לאכול א"נ לא חיישי' אי אכיל ליה בטומאה דלאו אוכל הוא ע"כ. ובסוף דבריו ז"ל כתב ובזה חמור מעשר שני דלא התרנו אלא צמחונים אבל משתגדיל כל מעשיה בטהרה ע"כ. אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל פירש השתא משמע דלשון תאכל דוקא קאמר דחובה הוא דאין לאכול בתלתן דמעשר שני בזרע אלא כשהוא כמו ירק דתהא נאכלת כולה כמו יאכלו צריד דסיפא דדוקא הוא וכן תאכל נקודים והאי תלתן כשתוקש לא חזו שבלין והזירין שלה לאכילה ומש"ה דוקא בעוד שהיא רכה הוא דאכלי לה כולה דטעם עצה ופריה שוה כדאיתא בפ' בצל. והתלמוד ירושלמי קאמר דכיני מתני' דמותרת ליאכל הוא דתנן דאינו חובה דעיקר אכילתה הקבוע לה היינו כשאר קטנית ואם רצה לאכלה בעודה רכה או מלילות הרשות בידו וכ"ש הוא וזהו לפי המפרשים שפירשו דצמחונים היינו שנאכלת כשהיא צמחים רכים ותמיהא לי דליתני תאכל ירק כדרכו וראיתי לבעל הערוך שפירש מותר לשרות הכרשינין והתלתן במים ולהשהותן בהן עד שצומחין כדרך שעושין הפולים ואפונים ואין בזה משום הפסד מעשר שני ולדעת זה יותר כשר הוא שיאכלו בלי שרייה במים. עוד פי' לשון אחר דמשום טומאה נגעו בה דמותרת התלתן ליאכל בלחלוחיתה ולא חיישי' לידים מסואבות דדרך תלתן שלא תצמח עד שתנגב ע"כ ולזה הפירוש נוחה דעתי בו לפרש משנתנו דאתא תלמודא לתרוצי לן איך נסמך תלתן של תרומה לתלתן של מעשר שני גבי תרומה אשמעינן דיש בה היתר חפיפה והיתר מגיגה דהיינו למסמס אותה ביד כעין לתיתה של חטים כדי לרככה ולמתקה וקרויה מגיגה מלשון ברביבים תמוגגנה והיתר שלייה נמי דהיינו שנוטלין אותה מן המים של טנוף ורוחצין אותה במים ומייבשין אותה בחמה כל אלו בידים מסואבות מה שאין כן במעשר שני כדתנן לעיל וחפיפה ושרייה ומגיגה ושלייה היינו בזרע. וצמחורן היינו כשיהיה ירק. ועוד היתרא דתרומה היינו בידים מסואבות והיתרא דתלתן אין שנוי בו היתר בידים מסואבות והיאך נסמך זו לזו ועוד דקתני לה נמי גבי כרשינין וגבי קולי קתני לה דקתני גבה ונכנסין וכו' ונאכלת בידים מסואבות אלא ה"ק תנא דמתני' כששרו התלתן של מעשר שני במים אין לה קולא אחרת לאכלה בידים מסואבות אלא שתנגב ותאכל צמחונים שנותנין אותה בשמש אחר השרייה ואחר שמתנגבת צומחת צמחונין אבל קולא אחרת בידים מסואבות דהיינו חפיפה ומגיגה ושרייה כל הני אסורי לכ"ע וזהו מותרת ליאכל צמחונין דקאמר היתר הזה גבי מעשר שני יש לה בידים מסואבות אבל היתר אחר בידים מסואבות אין לה וגבי תרומה שנינו בה קולות אחרות דהיינו לב"ש חפיפה ולבית הלל אף מגיגה ושלייה וכי תימא אמאי לא רמו חומרא דמגיגה ושלייה וחפיפה אלא במעשר שני ולא בתרומה דהא איסור אכילתן בטומאה תרווייהו כי הדדי נינהו שתי תשובות בדבר חדא דמעשר שני לכל מסור ואם אנו מתירין בו צדדי טומאה דהיינו שלייה ומגיגה וכו' אתו למיטעי נמי אפי' בשריה מה שאין כן בתרומה דאין אוכלין אותה אלא כהנים וכהנים זריזין הן כדאמרי' בעלמא ועוד יש לומר דבשלמא גבי תרומה כתיב [הגהה עיין בפירוש ר"ע ז"ל בפרק בתרא דתרומות סימן ט':] נפש בה דמיניה מרבינן אכילת כרשיני תרומה לבהמה ואין טומאה מצויה בהן דלמאכל בהמה אין אדם עושה תקונים וגרסי' נמי בירושלמי פ' בתרא דחלה אין אדם מצוי לטמא אוכלי בהמתו הלכך אפי' אי טעי בתרומה בשרייה הואיל ומצי להאכילן לבהמה אין חשש אבל גבי מעשר שני דאין אוכלין הכרשינין דיליה אלא אדם דכתיב ואכלת הלכך מחמרינן גבי טומאה דילהו וצריך תקנה שלא תפול בהן טומאה כלל כנ"ל. ומצאתי להראב"ד ז"ל בהשגותיו דרך אחרת אבל מ"מ נוטה לדרכי קצת עכ"ל ז"ל:
ושל תרומה בש"א וכו': כתוב בספר כריתות בלשון למודים שער ב' סי' כ"ז פעמים מזכיר בלשון המשנה דברי תנא ואח"כ עצם הדבר ואח"כ משפטו כמו שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן שמאי שם התנא כל הנשים שם הדבר הנושא המשפט דיין שעתן שם המשפט הנשוא על כל הנשים וכן שמאי אומר מקב לחלה ובה"א מקביים וכן הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה ושמאי אומר ט' קבין. ופעמים מזכרת המשנה עצם הדבר ואח"כ שם התנא ואח"כ משפטו כמו ביצה שנולדה בי"ט בש"א תאכל ובה"א לא תאכל ביצה עצם הדבר הנושא המשפט ב"ש שם התנא תאכל משפטו ודינו הנשיא על הביצה וכן כרשיני תרומה בש"א שורין ושפין בטהרה וכמו כל המטמאין באהל המת שנחלקו והכניסו לתוך הבית ר' דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאים. ופעמים מזכיר שם הדבר עצמו ואח"כ משפטו ואח"כ שם התנא כמו אוכל פרוד אינו מצטרף דברי ר' דוסא אוכל פרוד הוא שם דבר הנושא המשפט אינו מצטרף הוא המשפט הנשוא על האוכל ר' דוסא הוא התנא. וכן מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא מאלה שלשה פנים הנזכרים נמצאו בכמה משניות וברייתות חדלו מספר ולי אני הקטן נראה טעם המסדר לשלשה סבות כי אין לסדר המצווה לפני המצוה והשנית לסדר שני התנאים זה אצל זה והשלישית כאשר במצווה ובדינו או בשם הדבר ובדינו אין בו יוצא לשני כי אם בעצמו כלומר שהצווי בודד מזכיר שם החכם או החכמים בין שם הדבר הנושא המשפט והמשפט הנשוא כי המשפט קצר ואין זו הפסקה בין שמות החכמים החולקים אבל כאשר הצווי והמשפט יוצא לשני כלומר בלתי בודד אז אם היה שם החכם לפני דבר הצווי והמשפט יקרא הפסקה בין שמות החכמים ועל כן שמו כל המשפט והצווי לפני הזכרת שם החכם בלשון דברי פלוני ופלוני אומר כדי לסדר שני החכמים החולקים יחד ע"פ הדברים האלה תוכל להבין טעמי שנוי הסדרים הנזכרים ע"כ. ועוד האריך ע"ש:
כל מעשיה בטומאה: היינו דוקא בידים מסואבות אבל לא טומאת הגוף:
חוץ משרייתה: מפ' בירוש' דאיכא בינייהו שולה דלב"ש שולה בידים טהורות ולב"ה בידים טמאות. תניא זו היא דברי ר"מ אבל ר' יהודה אומר בש"א כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה ובה"א כל מעשיה בטומאה חוץ משלייתה ולר' יהודה איכא בינייהו מגיגה דלב"ה מוגג בידים טמאות. ועיין במה שכתבתי בסוף מתני' דבסמוך בשם ה"ר שמשון ז"ל. ומ"מ בין לר"מ בין לר' יהודה קשה דאמאי לא תני פלוגתא דב"ש וב"ה דגבי תלתן של תרומה בפ"ק דעדויות כדתני התם פלוגתייהו דבכרשיני תרומה ובמה שכתבתי לקמן בפירקין בסי' ט' בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל ניחא קצת ועיין ג"כ במה שכתבתי במתני' דבסמוך ועיין ג"כ במ"ש שם בפ"ק דעדויות סימן ז':
יאכלו צמחונין: כדפרישנא גבי תלתן וקולי כרשינין דמעשר קחשיב ואזיל. וכאן פי' ה"ר שמשון ז"ל בקיצור יאכלו צמחונין כלומר מותר לאכלן צמחונין:
ונכנסין לירושלם ויוצאין: אפי' רבנן דפליגי עליה דרשב"ג לקמן בפ"ג הכא מודו משום דקל הוא שהקילו בכרשינין ודוקא להוציאן לחוץ לטוחנן או לכותשן להכשירן לאכילה ולחזור אל העיר ולאכול מה שהוא צריך ולא הטריחוהו לטחון כל מה שיש לו בבת אחת אלא כפי רצונו אבל לא שיהא מותר להוציאן ולאכלן בחוץ דמ"מ קלטו להו מחיצות:
נטמאו ר' טרפון אומר יתחלקו לעיסות: מפ' בירוש' דכשנטמאו בעודן זרעונים מודה ר' טרפון דאין מחמירין עליהם ונפדין דהא חזו לבהמה אלא מיירי דוקא שנטמאו אחר שנעשו עיסה ואם יש לו עיסות אחרות של מעשר שני אז צריך לחלקה דמאחר שהן עיסה מסתמא חישב עליהן לאדם כגון בשנת בצורת כאותה של דוד המלך. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל ויוצאין פי' מותר להוציאו לאיזה צורך אבל לא שיניחו בחוץ אלא שיחזירו לירושלם אח"כ ומטעם זה לא הוזכר דין זה למעלה בתלתן כי התלתן אין בו צורך להוציאו אבל זה צריכין לפעמים להוציאו כדי לאפותו כי אין עושין תנורים בירושלם ע"כ. עוד כתב ז"ל יתחלקו לעיסות דין זה לא נזכר לעיל גבי תלתן כי תלתן אין יכולין לחלקו כי אין עושין ממנו עיסה ע"כ. עוד כתב ומאכילין פי' לבהמה והיינו דתנן ומאכילין ולא קתני ואוכלין בטומאה עכ"ל ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל דאוכל פחות מכביצה אינו לא מיטמא מאחרים ולא מטמא אחרים. אמר המלקט מפי' הרמב"ם ז"ל כאן וגם מכמה מקומות בפירוש המשנה וגם מפי' ה"ר שמשון ז"ל משמע דדוקא לא מטמאו אחרים בפחות מכביצה אבל מקבלין טומאה בכל שהוא ועיין עוד במה שכתבתי על זה ברפ"ה דתרומות:
יפדו: ואפי' נטמאו כשהן עיסה ונמצאות לו עיסות אתרות:
ומאכילין בטומאה: יש מי שפירש מאכילין לכהן טמא:
שורין בטהרה: כששורין אותם במים לא יהא בידים מסואבות משום דיש קטניות אחרות דבעי שרייה נמי להסיר הפסלת מהן כמו עדשים כדאיתא במסכת ביצה פ"ק וא"כ לא מוכחא מילתא דמאכל בהמה נינהו אבל השפשוף אינו נוהג במין קטנית אחרת אלא בכרשינין הלכך ידיעה מילתא דכרשינין הוו ומאכל בהמה נינהו דשרו בטומאה:
יאכלו צריד: לשון יובש כמו צריד של מנחות בפ' שני דחולין והרמב"ם ז"ל פי' הטחינה העבה נקראת צריד. אבל קשה לע"ד דהכא גרסי' צריד בדלי"ת והתם גרסי' ברי"ש וכן פירשו הרגמ"ה ז"ל וגם רש"י ז"ל בפ' המנחות והנסכים (מנחות דף ק"ב) וכדאמרי' לענין שופר היה קולו עבה או צרור פי' יבש שאין קולו נשמע רונקו בלעז. אח"כ דקדקתי בערוך ששניהם הביאם בערך צרד בדלי"ת צריד דמתני' וצריד דמנחות וגם דשופר הביאו בסמוך להם בערך צרוד בדלי"ת וכתב ושייך בצריד דמה המורסן עב במינו אף זה השופר עב במינו ע"כ. וטעמא דשמאי דאע"ג דשרינן ידים מסואבות אבל דליטמאו [עיין בלשון הר"ש] הן עצמן לא שרי שמאי לאכלן מש"ה אין אוכלין אלא צריד כן פי' ה"ר שמשון ז"ל אבל הראב"ד ז"ל וגם הר"י ז"ל פירשו שישמור אותן מן ההכשר ואפי' שרייה בטהרה לא שרינין דסוף סוף מאכל אדם נינהו הלכך ישמור אותן שלא יכשירם שאם יהו מוכשרין לא יזהר בטומאתן לפיכך אוכל אותן ביובש כגון קלי:
ר' עקיבא אומר כל מעשיהן בטומאה: מפ' בתוספתא ומייתי לה בירוש' דה"ק כך היו שונין ב"ה כל מעשיהן בטומאה דכיון דמאכל בהמה נינהו לא גזרי בהו כלל דתניא בתוספתא כרשיני תרומה בש"א שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה ובה"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה דברי ר' יהודה ר"מ אומר בש"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה ובה"א כל מעשיהן בטומאה א"ל ר' יוסי כמשנתך בבית הלל היתה משנתו של ר"ע בבית הלל לפיכך היה אומר ינתנו לכל כהן ואפי' ע"ה ומשמע דשאר תנאים בבית הלל לא היו שונים כן אלא כמשנתנו [הגה"ה צ"ע לע"ד אם אין טעות]. וכר' יוסי או כמשנת ר' יהודה ותלתא תנאי נינהו אליבא דב"ה ונראה דלא פליג ר"ע אלא דוקא בכרשינין ולא אתלתן דבעדויות לא תני לה אלא בכרשינין בלבד ולא תנינן התם מתניתין דתלתן כי היכי דקאי ר' עקיבא עלה ועוד דר' מאיר שונה בתלתן דב"ה בעו טהרה בשרייה ובשלייה דוקא שרו בטומאה וגבי כרשינין שונה בב"ה דכל מעשיהן בטומאה אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ' י"ב מהלכות תרומות כר' עקיבא וכפשטה דמתני' דהכא דמשמע דר' עקיבא קאי אתרוייהו ומשמע בירוש' בפ' בתרא דחלה דכי פליג ר' עקיבא אפי' בכרשינין לאדם פליג וכ"ש בכרשינין לבהמה וטעמא דאין טומאה מצויה באוכלי בהמה. ה"ר שלמה שיריל"ו ז"ל. אבל ה"ר שמשון ז"ל כ' לשון תוספתא דפלוגתא דר"מ ור' יהודה בין דתלתן בין דכרשינין בגוונא אחרינא וכתב בסוף דבריו והשתא סתם מתני' בין דתלתן בין דכרשינין ר' יהודה היא ע"כ. ובמה שכתב הרש"ש ז"ל דהרמב"ם ז"ל פסק כר' עקיבא בהלכות תרומות פי"ב ז"ל שם התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינו מאכל אדם ה"ז מותר לעשות כל מעשיהם בטומאה ואינו נזהר אלא בעת שרייתו במים שאם שרה אותם בטומאה הרי טימא אותם בידים אבל אחר השרייה אינו נזהר לא בעת ששף הכרשינין ולא בעת שמאכילן לבהמה לפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין לכהן ע"ה ע"כ. וכתב שם ג"כ מהרי"ק ז"ל דהיינו כב"ה אלא שבמה שכתב בסוף דבריו לפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין לכהן ע"ה פסק כר"ע דתנן בפרק בתרא דחלה סימן ט' כרשיני תרומה ר' עקיבא מתיר וחכמים אוסרין וכבר נתן שם טעם מהרי"ק ז"ל למה פסק כר' עקיבא אע"ג דרבים פליגי עליה אבל בתחלת דבריו פסק כב"ה בין בתלתן של תרומה בין בכרשיני תרומה וכדמשמע פשטא דמתני' ומ"מ אפשר להיות דר"ע קאי אתרוייהו בין אכרשינין בין אתלתן ובזה מהרי"ק ז"ל והר"ש שירילי"ו ז"ל שוין:
מה שליקט ליקט למעשר שני עד שישלים: פי' ה"ר יהוסף ז"ל פי' משום הפסד המעשר תקנו זה כי שמא לא ימצאו כל המעות וא"כ יפסיד המעשר ובעבור זה תקנו שהראשון יהיה למעשר עכ"ל ז"ל. ירוש' א"ר זעירא וצריך להתנות ולומר אם אלו שלמטן שני יהיו אלו שבידי תפוסין עליהן ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דלא דק ר' זעירא וצריך להביא מעות של נחשת ואח"כ יחלל הנחשת על המעות שבידו דהא בסמוך תנן דאפי' מדוחק אין מחללין כסף על כסף אבל במסקנא בירוש' עלה דמתני' דבסמוך מייתי פלוגתא דתנאי וקאמר עלה דההיא ברייתא מדברי שניהם נלמוד מחללין כסף על כסף ואין מחללין כסף על נחשת וכן פסק הרמב"ם ז"ל שכתב סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות ואפי' מעות נחשת וכו' משמע דכי קתני מתני' מביא מעות דהיינו פרוטות קולא אשמעי' דאפי' פרוטות שמחלידות שרו מדוחק וכ"ש כסף:
זה הכלל: לרבות קטנית חולין וקטנית מעשר שני שנתפזרו וכן פירות ופירות אם לקטן בדלוג וחסרו ישלים מדת מעשר שני ואם חסרו לחולין ואם חפן וכו'. לפי חשבון הוא החסרון והכי איתא בתוספתא ואין צריך לדחוק ולומר דזה הכלל לסימנא בעלמא נקטיה כמו זה הכלל דבריש פירקין אע"ג דיש כיוצא בו בגמ' בפ' הקורא עומד כמו שכתבתי שם סימן ב':
והנבללין לפי חשבון: בירושלמי מפ' דהנבללין והנחפנים קאמר כי היכי דלא תיקשי רישא אסיפא ומשמע מהרמב"ם ז"ל דגם הכא בנבללין צריך תנאי וז"ל שם ר"פ ששי והנבללין לפי חשבון ומתנה ואומר אם אלו שבידי הן המעשר השאר חולין ואם הם חולין הרי מעות המעשר בכל מקום שהם מחוללין עליהם ע"כ. ועיין בנמקי יוסף ר"פ הבית והעליה דפירש ההוא ירושלמי דמייתי התם דר"ל דכי קתני מתני' אם בלל וחפן לפי חשבון לאו דבעינן להו לתרווייהו אלא בחדא מינייהו בלחוד סגי שאם בלל תחלה אע"פ שלא חפן אלא נטל אחד אחד הולכין אחר הרוב לפי חשבון הלכך מעות מעשר שני וחולין שנתפזרו וליקט א' אחד לא אמרי' לפי חשבון כיון שמתחלה לא היו מעורבין ובשעת נטילה לא חפן ליקח הרבה בבת אחת ע"כ:
סלע של מעשר שני וכו'. שנתערבו: ורוצה להוציא של חולין חוץ לירושלם עכ"ל ר"ע ז"ל וכתב עליו הר"ס ז"ל צ"ע אמאי נקט חוץ לירושלם וה"ר שמשון ז"ל לא כתב כן ע"כ:
מביא בסלע מעות: ירוש' תניא בן עזאי אומר בשתי סלעים צריך להביא פרוטות פי' שאם אתה מתיר לו בדמי סלע אחד שמא יצטרך הסלעים של כסף לצרכיו ונמצאו אלו שניהם מחוללין ויקיים כן שיהא קדושת המעשר על הפרוטות ויחלידו ונמצא מעשר מפסיד ועוד שישהה עליותיו שהן משא כבד ומתוך שאתה קונס אותו שיביא פרוטות בדמי שני סלעים ידחוק עצמו ויחליף אחד מן הסלעים על סלע הכסף כדי שלא יהיו שניהם קדושים בספק ולכך יחמיר על עצמו ויהא הכסף של מעשר שני ויהא זריז וקל לעלות שאין לו משא כבד של נחשת:
בפי' ר"ע ז"ל ואי קשיא כו'. ורש"י ז"ל פי' שם פ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ו) מפני שאמרו מחללין כסף על נחושת מדוחק אבל כסף על כסף לאו דרך חלול הוא ואפי' מדוחק נמי לא וכיון דאף כסף על נחשת לא התירו אלא בדוחק הלכך לא שיקיים כן שבזיון מעשר הוא ועוד שהפרוטות מחלידות ע"כ:
בש"א לא יעשה וכו' וב"ה מתירין: קסברי הכסף כסף ריבה דכסף יתירי כתיבי בפרשה וב"ש סברי הכסף כסף ראשון ולא כסף שני לישנא אחרינא דב"ש סברי כספא טבעא ודהבא פירא וטבעא אפירא לא מחללינן דכתיב וצרת הכסף וב"ה סברי כספא פירא ודהבא טבעא ופירא אטבעא מחללינן והתם ר"פ הזהב פרכי' בשלמא להך לישנא דאמרת דמדאורייתא מישרא שרו ובדרבנן פליגי דב"ש סברי דרבנן הוא דגזרו ביה שמא ישהה עליותיו שיהיו לו סלעי מעשר עד שיגיעו לדמי דינר זהב בשנה שניה שימכור מעשרות שנה הבאה וב"ה סברי לא גזרי' שמא ישהה עליותיו דכי לא מלו נמי בדינרא אסוקי מסיק לה שאין משאן כבד היינו דקתני יעשה ולא יעשה ולא קתני לשון חלול דקסברי יש חלול. אבל חכמים החמירו עליו. אלא להך לישנא דאמרת דמדאוריי' פליגי אי משום טעמא דכסף שני אי משום דדהבא פירא הוא דהוי כיון דאיסורו דאורייתא ולא מיתפסי בקדושת מעשר הכי איבעי ליה למיתני בש"א אין סלעי מעשר שני מתחללין על דינרי זהב ובה"א מתחללין וקאי בקושיא:
כספן דינרי זהב: כספן שהיה להם ממעות מעשר שני ואתא לאשמועי' דאפי' לכתחלה ואפי' לאדם חשוב שרו ב"ה דרבן גמליאל מב"ה קאתי ועשה מעשה לעצמו ולא חש לדבית שמאי כלל:
הפורט סלע ממעות וכו': והאי הפורט ר"ל המצרף ואיידי דתני סיפא הפורט דדוקא הוא תני נמי רישא הפורט. וכתוב במהר"י קולון ז"ל שרש צ"ה דפשיטא הוא דלשון מעות כולל בין מעות של נחשת בין מעות של כסף בין מעות של זהב שהרי בכל התלמוד בכמה דוכתי במשנה ובגמ' מזכיר שם מעות סתם במקום אשר אין לחלק כלל בין זהב וכסף ונחשת ואע"ג דתנן במעשר שני פ' שני הפורט סלע ממעות מעשר שני ב"ש אומרים בכל הסלע מעות ובה"א בשקל כסף ובשקל מעות ואותם מעות של נחשת הם כדמשמע בהדיא ר"פ הזהב וכן בכמה משניות שונה שם מעות שהן מעות של נחשת מ"מ נלע"ד דאע"ג דבמקום דמוכיח הלשון שהן של נחשת כי התם דקתני הפורט סלע דמשמע שהוא מחליף הפרוטות של נחשת לסלע דפשיטא דסתם פרוטות של נחשת הוא שונה התנא מעות במקום פרוטות של נחשת מ"מ היכא שהוזכרו מעות סתם יש בכללן בין מעות של כסף בין מעות של זהב דכולהו מעות איקרו ותדע דכן הוא שהרי שנינו שם פ' חמישי כיצד פודין נטע רבעי מניח הסל על פי שלשה ואומר כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע ע"מ להוציא יציאות מביתו ומניח את המעות ואומר כל הנלקט מזה מחולל על מעות הללו הרי לך בהדיא דסלע קרא מעות והנה דבר פשוט הוא דסלע של כסף הוא ומזה אין צריך ראיה אלא ע"כ צ"ל כדפרישית ע"כ בקיצור:
בש"א בכל הסלע מעות: אם בא לפורטן וכו' עד סוף פי' ר"ע ז"ל. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל והקשו תוס' וגם ה"ר שמשון ז"ל על פי' זה דלפי זה הטעם הוו ב"ה לחומרא וקשה דה"ל למתנייה בעדויות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה והיא אינה שנויה התם רק בפ"ק דאכתי לא נחת תנא לאשמועי' קולי ב"ש וחומרי ב"ה. והר"ש שירילי"ו ז"ל תירץ בעד רש"י ז"ל דהא דפרכינן בכל דוכתא וליתנייה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה לאו למימרא דבאותו פרק שמתחיל אלו דברים מקולי ב"ש וחומרי ב"ה דוקא קאמר דליתנייה שם דהא כמה תנאי פליגי על אותן המנויין שם ומוסיפים עליהם בפירקי אחריני אלא בעדויות כלומר בכולה מסכת הוא דקאמר אבל מה שהוקשה לי בדבריו ז"ל הוא דאי טעמא דבית הלל משום שיוקירו הפרוטות בירושלם ונמצא מעשר שני מפסיד וכו' מאי שייכא הכא פלוגתא דר"מ ורבנן וכי תימא מילתא באנפי נפשה היא ליתא דהא בעדויות קתני לה בהדי פלוגתא דב"ש וב"ה דומיא דסיפא דפורט בירושלם דפליגי על ת"ק דב"ה כל הנהו תנאי ודמיין לריש עדויות דאשכחן רבנן דפליגי על ב"ה ובית שמאי ואמרי לא כדברי זה ולא כדברי זה ואף שהיו ב"ד של אחריהם הנהו תנאי וה"נ נפרש הכא ועוד לדידיה תימ' דהיכי אמרי' בירושלמי דינר כסף ודינר פירות דברי הכל אסור מ"ט דרבנן לכך נראה לי דטעמא דב"ש היינו דסברי דיכול אדם לצרף חוץ לירושלם אף אם יש בידו כל סך הסלע מפרוטות ובא לצרפן בסלע שיכול וכ"ש אם יש בידו חצי סלע מֵעִין של כסף וחצי סלע בפירות או בפרוטות דשרי לצרפן בסלע וב"ה פליגי עלייהו בכל שיעור סלע מפרוטות כיון דעבד בזיון למעשר שני דפריק פירות כ"כ בנחשת עד שיעור סלע ולא חייש בפרוטות מחלידות השתא שאוחז דרכו ללכת לא שרינן ליה לפרוקינהו לכולהו וכיון דלא שרינן לפרוקינהו יזהר עצמו מעיקרא דלא פריק כ"כ פירות שיעור סלע בפרוטות נחשת וקנסינן ליה ולא יחליף אלא חצי סלע של פרוטות ויעמיד בידו חציים ויעלם לירושלם והשתא ר"מ ורבנן דבית דינו פליגי על ת"ק דבית הלל ביותר קלה דאפי' פירות וכסף על כסף דמודו ב"ה דשרי אפ"ה אסור משום דמשמע מב"ה דדוקא הכא מחמרי משום דעבד בזיון למעשר שני כולי האי וכדפרישנא אבל כי פריק חצי סלע במעין של כסף ויש לו פירות חצי סלע דכ"ע מודו דשרי כיון דליכא בזיון דמעשר שני ואשמעי' ר"מ ורבנן דגם צרוף זה אסור ואפי' דינר כסף וחצי דינר פירות אסור לצרופי בכסף משום גזרה אחרת דאית להו כסף על כסף לא מחללינן כדאיתא במסכת דמאי ומפ' בירוש' דדינר כסף דכ"ע ל"פ דחשוב הוא ואפי' יש לו פירות שוין שני דינרים אסור להחליפן במטבע כסף דלא גריר כסף כזה אטו פירות וכן אם יש בפירות שיעור דינר חשיבי באנפי נפשייהו ולא שרינן לטפול להן מעות דכסף ולא גריר אגבייהו ואסור ואע"ג דכסף לא הוי אלא חצי דינר דפירא אטבעא הוא דאמר רחמנא וטבעא אטבעא לא ועל כרחך באיסורא דאורייתא פליגי דמוכח בירוש' דהיכא דקתני אין מחללין דאיסורא דאורייתא חשיב ומש"ה אסור ואע"ג דכסף לא הוי אלא חצי דינר כי פליגי בחצי דינר כסף וחצי דינר פירות שבא להחליף ולצרף בדינר ר"מ סבר אף הכא נמי לא גריר כסף גבי פירות וכסף ע"ג כסף הוי ואסור דנגע אתקנתא דכסף על כסף וכסף דתנא ר"מ על דינר כסף קאמר דאסיר ורבנן סברי דחצי דינר דבר מועט וגריר אטו פירות ולא חשיב אלא כמו פירות לחודייהו ע"ג כסף כנ"ל עכ"ל ז"ל:
ובה"א בשקל כסף ובשקל מעות: פי' רש"י ז"ל לא יחליף בפרוטות אלא חציין כו'. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל לפי שיטת רש"י ז"ל אי נמי משום סחורה דדרך הוא להחליף כל הסלע בפרוטות דאין מפסיד אלא אדרבה מרויחין לפעמים וס"ל לב"ה דאסיר משום סחורה והוו ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ע"כ:
הדנין: מפ' להו ספ"ק דסנהדרין בן עזאי בן זומא חנן המצרי וחנניא בן חכינאי רב נחמן בר יצחק מוסיף אף שמעון התמני:
ר' עקיבא אומר שלשה דינרי כסף וברביעית כסף ברביעית מעות: כך צ"ל. אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל גריס וברבעת כסף וברבעת מעות בוי"ו ובלא יו"ד כלל [הגהה גם ה"ר יהוסף ז"ל כתב וז"ל וברבעת כסף וכו' פי' וברובע של השקל שהוא מטבע שנקרא רבעת לוקח כסף וברבעת האחר שהוא חצי הדינר האחר לוקח פרוטות כנ"ל וכן מצינו בתלמוד לשון זה ועמדו קנים בו ביום ברבעתים עכ"ל ז"ל:]. ופירש ור' עקי' מחמיר טפי ולא שרי אלא שמינית סלע בפרוטות ע"כ ולדידיה הוי רבעת מין מטבע שהוא חצי דינר דהיינו שלשה מעין וכן נראה שמפרש הרמב"ם ז"ל שכתב ור' עקיבא סבר דבשמינית סלע בלבד יחליף מעות והוא הרמב"ם ז"ל כתב ד' אספרי כסף איני יודע כמה אספרים יש בסלע ע"כ. ובערוך ורבינו האיי אמר איצטרי גרסי' והן חתיכות של כסף ע"כ אבל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל כתב ד' אספרי כסף פי' דהיינו מעין בלשון יון ור' טרפון לא שרי אלא שתי מעין להחליף בפרוטות לחוד וה"ק הדינר השני של שקל השני יקח בו ד' אספרי כסף בכסף ונשארו שני מעין שיחליף בפרוטות לחוד וכל חד וחד אתי למעוטי משיעורא דחברי' שמאי אומר וכו' פירשתי משניות אלו לפי דרכו של רש"י ז"ל דסובר דרישא דתני ממעות הוא שיש לו פרוטות ומחליפן כדי לקבל סלע כסף והכי מפרש לה בירושלמי דמצרף הוא דבעי למימר והא דקתני הפורט רוצה לומר שמונה סכום פרוטותיו לקבל הסלע ופירוש הגמרא יש לנו לקבל דאינהו הוו בקיאי בפירוש המשניות יותר מדורות אשר באו לאחריהם ועוד דלהכי תני ממעות לומר דמעות היו בידו וסיפא לא תני ממעות דהסלע הוא דבא להחליף ועוד סובר רש"י ז"ל דהני תרתי מתני' קולי ב"ש וחומרי ב"ה הוו ולא קשה דאמאי לא תני להו בפ' קולי ב"ש וחומרי ב"ה דהא בבא דלקמן דקתני דמחמרי ב"ה ואמרי לא שמענו אלא בבאה מן הקציר עד סוף הפרק לא קתני להו התם וטעמא דלא תני התם אלא אותם דלא חזרו ב"ה והודו לב"ש אבל הך דחזרו לא וה"נ לא קתני התם אלא אותם דשאר תנאים לא חלקו עלייהו דב"ש וב"ה והני חלקו עליהן שמאי גופיה ושאר תנאים כגון הכא דחלקו עליהן דנין לפני חכמים וכו' ושמאי גופיה ודלעיל פליגי ר"מ ורבנן עלייהו דב"ה וכבר כתב רבינו שמשון ז"ל דבירוש' משמע כדברי רש"י ז"ל ועוד הוכחת מחלוקת התנאים בתרי באבי הוכחה גמורה היא ובתוספות שנאץ חזרו והודו לרש"י ז"ל מן הטעם הזה ונקטינן השתא דאיכא תלתא גווני קולי ב"ש וחומרי ב"ה שנויין בעדויות חדא גוונא דפליגי עלייהו תנאי דמחמרי טפי מינייהו והיינו הנהו דתנינן הכא ושנויין אגבן הנהו דפליגי עלייהו נמי דמקילין טפי מינייהו אלא שחזרו בהן והודו והדר תני חומרי דב"ה דלא איפליגו עלייהו תנאי כלל פירקא באנפי נפשיה והדר תני פלוגתי אחריני דחומרי ב"ה נמי נינהו אלא דהוו אליבא דחד תנא כגון ר' יהודה שהיה שונה ששה דברים על אותם שלמעלה ור' יוסי נמי היה שונה כך וכך על אותם שלמעלה ותנאי אחריני דלא מנו אלא עשרים וד' ותו לא הוו סברי דבשאר מילי לא אפליגו ב"ש וב"ה עלייהו אלא כולן היו שוין בדברים ההם ומחמירין היו. עכ"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל:
מי שהיו מקצת בניו טמאים וכו': וכתוב שם בכסף משנה לפרש הירוש' ולהשיב בעד הרמב"ם ז"ל דלהשגת הראב"ד ז"ל דה"פ מה אנן קיימין אם באומר מכבר כלומר אם באומר מעכשיו תהא מחוללת סלע זו על מה שישתו טהורים משקה מעורב ונמצאו טמאין שותין מעשר שני ואם באומר לכשישתו תהא מחוללת עליו למפרע חולין שתו שבשעה ששתו עדיין לא נתחלל והיאך יתחלל לאחר שכבר שתו אותו אלא באומר מכבר לכשישתו כלומר סמוך לעת שמתחילין לשתות תהא סלע זו מחוללת עליו דהשתא חל החלול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מן הכד לפיהם דהשתא אינו ענין לברירה ע"כ. ובירוש' מפ' בטמאין טומאת מת דאין מטמאין כלי חרס אלא מאוירו פי' שיכניסו ידיהן לתוך האויר ואינם מטמאין במשא ומפורש בפ' העור והרוטב דהיסט מטעם משא הוא טמא הלכך כיון דאין להם היסט מצו טמאים לערות מן הכד לתוך כוסן ובלבד שלא יכניסו לתוך חללו של כלי חרס דאין כלי חרס מקבל טומאה מגבו אלא מאוירו דאילו הוו טמאים טומאת זיבה הא מטמאין בהיסטן ואין תקנה אלא שיערה אחר לטמאים וכן בפי' הרמב"ם ז"ל:
מה שהטהורין שותין סלע זו מחוללת עליו: על יין ששותין דאמרי' בפ' הערל דמעשר שני בין אכלו בטומאת הגוף בין אכלו בטומאת עצמו לוקה ויליף לה התם מקראי ומש"ה תני הכא כדי שלא יכשלו לאכלו בטומאת עצמו וטמאים נמי לא יכשלו לשתות מעשר שני טהור בטומאת הגוף אומר מה שהטהורין שותין ממנו תהא סלע זו של מעשר מחוללת עליו ונמצא מה ששתו טהורין היה מעשר ומה ששתו טמאים היה חולין:
שותין מכד אחד: ואינם חוטאים הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתוב בתוס' י"ט ודתנן שותין ר"ל זה אחר זה בתחלה הטהורים ואח"כ הטמאים אבל הטמאים רשאין להשקות לטהורים על פי אלו התנאים ע"כ פי' שלא יגעו ביין ושיהיו טמאים בשאר טומאות מלבד זיבות ושיהיה הכלי מחרס ובד"א בשאין אחר מערה אבל אם אחר מערה אפילו טמאים טומאת זיבה. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל נמצאו טמאים וטהורים שותין מכד אחד לאו דוקא מכד אחד כי אינם שותין מן הכד עצמו כי אם היה כן היו מטמאין את היין ואסור לשתותו בתורת מעשר שני אלא מיירי שמערים מן הכד לכוסן וכל אחד יש לו כוסו בפני עצמו ומיירי נמי שהן טמאים טומאת מת ולא טומאת זיבה כי הטמא טומאת זיבה מטמא את הכלי בהיסט אך כשיש אחר שמערה לכוסות מותר אפילו בטומאת זיבה עכ"ל ז"ל: