מהרש"א על הש"ס/שבועות/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: מהרש"א | ראשונים | אחרונים

דף יד עמוד ב

בד"ה זיל קרי כו' ובתינוק שנשבה ליכא לאוקמא כיון כו' עכ"ל.שיעור דבריהם דהא ודאי בתינוק שנשבה ולא ידע מאומה לא קמבעיא ליה כדקאמרינן בפ"ק אלא בכה"ג שלא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע ובכה"ג ליכא לאוקמא בתינוק שנשבה דלא שייך ביה שידע בחד מנייהו דנטמא וק"ל:
בד"ה או דלמא כו' ולעיל בפ"ק כו' ה"מ לשנויי כגון שלא ידע בשעת נגיעה כו' עכ"ל. דהך מלתא ע"כ פשיטא ליה דהעלמה היא ולא מיבעיא ליה וגרע מלא ידע מקום מקדש דאל"כ בפשיטות טפי ה"ל למבעי בלא ידע משעת נגיעה כו' וק"ל:

דף טו עמוד א

בד"ה וכן תעשו כו' ותימה כו' בעמדת סנהדרין כו' ליבעי נמי מלך ונביא כו' עכ"ל. יש לדקדק דאימא דקושטא הוא דבעי בהעמדת סנהדרין נמי מלך ונביא כו' והא דלא חשיב התם אלא דבעי ע"א דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין כמ"ש התוס' גבי דאין מוסיפין על העיר כו' וגבי מוציאין למלחמת הרשות דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין וי"ל דודאי גבי אין מוסיפין על העיר כו' וגבי מוציאין למלחמת כו' ניחא דעיקר מלתייהו ליתא התם אלא משום מילי דסנהדרין דבעינן בהו ע"א אבל העמדת סנהדרין עיקר מלתיה התם וה"ל למתני התם כל מה דבעי בהעמדתן ועיין עוד בזה ישוב אחר לזה בחידושינו בפ"ק דסנהדרין וק"ל:
בד"ה מתיב רבא כו' תימה ממשכן גופיה ה"ל למפרך שיהא צריך משיחה כו' כדאמר לקמן גבי משכן ומקדש עכ"ל. נראה דעיקר קושייתם מההיא דלקמן דקאמרינן במשכן הוא דבעי משיחה ולא בעי משיחה במקדש ואמאי לא תקשי ליה שיהא צריך משיחה לדורות מדכתיב וכן תעשו מיהו ממתני' דהכא נמי יש לדקדק קצת דלא בעי משיחה במקדש מדלא תני ליה בכל הנהו דתני להו דבעי במקדש ונראה דר"ל דה"ל למפרך ממשכן והך נמי לא מיתרצא בהא דמשני אותם במשיחה כו' דע"כ מיעוטא דאותם לא קאי רק אכלים דאל"כ תבעי נמי ע"א במקדש כמ"ש התוס' לעיל גבי כלים ודו"ק:
בד"ה אין העזרה כו' תימה למ"ד בפ"ב דמנחות דאין מנחה כו' אבל בימי שלמה כו' עכ"ל. כצ"ל ואין להקשות ומאי קושיא דאימא דס"ל כמ"ד לקמן בא' מכל אלו תנן די"ל דדוחק למימר הכי דמ"ד התם דאין מנחה בבמה יסבור דוקא כמ"ד הכא בא' מכל אלו דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד דא"כ לקמן דדחיק תלמודא לאשכוחי מ"ד לא קדשה כו' אמאי לא מייתי מההוא דמ"ד דאין מנחה בבמה מיהו לשון התוס' מגומגם קצת שכתבו בשלמא בימי עזרא איכא למימר דסבר כמ"ד קדושה ראשונה קדשה כו' עכ"ל דהא למ"ד לא קדשה ניחא טפי ואפילו בימי שלמה ויהושע דהא ע"כ דס"ל בא' מכל אלו ודו"ק:
בא"ד אבל בימי שלמה ויהושע קשיא כו'. צ"ל דממשה לא קשיא להו לפי שכל אלו דבמתני' ממשה למדנו חוץ מב' תודות דלמדנו מנחמיה והיינו משום דבמשה לא היה למשכן שום קביעות מקום ולא הוה צריך לקדש המקום בהיקף ב' תודות ובשירי מנחה אלא שהמשכן נתקדש במשיחה אבל בימי יהושע שנתקדש משכן שילה שהוא מקרי מנוחה בקביעות מקום והיה אבנים מלמטה כו' כדאיתא פ"ב דזבחים ע"כ הוה צריך לקדש המקום ואהא קשיא להו כיון דקודם שנבנה משכן שילה הותרו הבמות בגלגל מאין היה להם שירי מנחה לקדש משכן שילה כיון דאין מנחה בבמה וכן בשלמה בבנין בהמ"ק שנקרא נחלה בעי לקדושי המקום מאין היה להם שירי מנחה כיון דקודם זה נמי הותרו הבמות בנוב וגבעון ואין מנחה בבמה ודו"ק:

דף טו עמוד ב

גמ' אלמא לא אפשר דמקדש בשתי הלחם בעצרת כו'. יש לדקדק אמאי לא דחי ליה דא"כ שלמה אמאי קדשה בסוכות ולא המתין עד עצרת בחמץ גם יש לדקדק לעיל שכתבו התוס' בחד תירוצא דשלמה לא קדשה כלל בשירי מנחה משום דלא היה אפשר ואמאי שהרי אפשר לו להמתין עד העומר כי הכא דפריך להמתין משום חמץ עד עצרת וי"ל דודאי שתחלת בנין הבית כיון דנגמר בסוכות בימי שלמה מקרי לא אפשר להמתין עד העומר או עד ב' הלחם ליבטל מעבודת בהמ"ק כ"כ אבל הכא גבי הוספת העזרה דבהמתנה חצי שנה לא מתבטל עבודת בהמ"ק מקרי שפיר אפשר להמתין עד עצרת משום חמץ וכן נראה קצת מלשון התוס' לעיל ודו"ק:

חידושי אגדות ט"ו ע"א

נאמר בעולת בהמה אשה ריח וגו'. מפורש סוף מנחות:

חידושי אגדות ט"ו ע"ב

שיר של תודה כו' ארוממך ה' כי דליתני גו'. שבו נתנו הודאה לה' בבנין בית שני שאמרו ארוממך ה' כי דליתני ממך היה שלא שמחת אויבי לי הם צרי יהודה כגון סנבלט החורני וטוביה העמוני שרצו לבטל בנינו ה' העלית מן שאול נפשי וגו' היא העליה מבבל שנקראת שאול כדאמרינן בפסחים פרק האשה מיד שאול אפדם זו בבל שהיא עמוקה כשאול גם שהמזמור הזה נתייחד לדוד שנא' בו מזמור שיר חנכת הבית לדוד על בנין בית שני יסדו וק"ל:
שיר של פגעים כו' וי"א שיר של נגעים כו'. איך שיהיה ענינו להעביר רוח הטומאה מאותו מקום שנתקדש דפגעים הם בעצמם המזיקים ורוחות הטומאה השולטות במקומות שלא נתקדשו וכן הנגעים באים מהם שע"כ כל מצורע מחוץ למחנה מושבו וטמא טמא יקרא דהיינו שהטמא שהוא המצורע יקרא טמא שרוחות הטומאה שרוים עליו ובהקיפם בלחמי תודה המקום ההוא שרצו לקדשו ולהוסיפו על העזרה היו אומרים זה המזמור להעביר ממקום ההוא רוחות הטומאה וע"כ היה בשיר ובכלי שירים שזכר כמו שמצינו בשאול ובאלישע שהשיר בא להם לבטל רוח רעה וז"ש למ"ד נגעים ונגע לא יקרב באהליך דהיינו בעזרה שהוסיף ולמ"ד פגעים יושב בסתר עליון על ידי העברת רוח הטומאה בצל שדי יתלונן שישרה שכינתו למטה במקום שנתקדש כמו שדרשו בין שדי ילין בין ב' בדי ארון:
ואומר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום. מפרש"י נראה שלא אמרו האי קרא דלא שייך בבנין בית שני אלא מה' מה רבו צרי וגו' עד סופו לה' הישועה על וגו' היו אומרים וק"ל:
הלוחש על המכה אין לו חלק כו'. מפורש פ' חלק:

דף טז עמוד א

גמ' ורמינהי אר"י בר יוסי וכי אלו כו'. מדר' יהושע דלעיל ומכמה משניות סתם ה"מ לאתויי דאית להו קדושה לעתיד לבא אלא דניחא ליה לאתויי בהך מלתא דבתי ערי חומה גופיה דאיכא למאן דאמר דלא קדשה לעתיד ואיכא למ"ד קדשה וק"ל:
תוס' בד"ה אלא בבני גולה אע"פ שהיה הדבר בא לידי תקלה הכניסוה כו' עכ"ל. מה שהכניסוה ודאי דלא קשיא להו דלהא קאמר הא אמרת ולא קדשום אלא למה הכניסוה מפני שתורפה כו' אלא דמשמע להו אף שבאמת לא קדשוה דבכל אלו תנן מ"מ משמע מהא דקתני לא נתקדשה בכל אלו אלא בעולי גולה שלא במלך כו' שעשו בו כל מה שיוכל לעשות לקדש דהיינו בנביא וע"א ובב' תודות ובשיר וע"ז קשה להו כיון דבאמת לא קדשוה מפני שלא היו כל אלו א"כ לא היה להם לעשות שאר דבירם שמקדשין בו שזה היה מביא ע"ה לידי תקלה שיסברו ויאמרו שהיא מקודשת בכך ואהא כתבו שעשו כן כדי שימסרו כו' ודו"ק:

דף טז עמוד ב

בד"ה או אידי כו' ושמא קים ליה להש"ס בעירובין ובחולין שיש אוהל מועד מיותר ובחולין כי ממעט כו' עכ"ל. קצרו במקום שהיה להם להאריך דבההיא דחולין נמי איכא שום יתור דאיצטריך למעטינהו מזאת ובתר דמעטינהו ההוא יתורא אתי לדרשא אחריתא וכ"ה בתוס' בפ' טרף בקלפי ע"ש:
בא"ד ואומר ר"ש מדרוי"ש דלר"א נמי אית ליה דגמירי כו' עכ"ל. כתב מהרש"ל ותופס עיקר גירסת הספרים דל"ג לכתוב או אידי ואידי כו' עכ"ל ואין זה נוח לי דכיון דהמקשה ע"כ הבין הברייתא דר"א כפשטה דלא גמירי מהדדי היאך ובמה השיב לו המתרץ כל זה וכולו חסר מן הספר אבל אי גרסינן ליה ניחא דהמתרץ השיב לו דר"א דברייתא לא קאמר דלא גמירי מהדדי אלא דה"ק לכתוב אידי ואידי משכן או אידי ואידי מקדש ומשני אלו נאמר מקדש בתרוייהו כו' כמ"ש התוס' ותו לא מידי ודו"ק:

דף יז עמוד א

בפרש"י בד"ה היכי משכחת כו' דאי בנטמא בחוץ ונכנס איחייב ליה כרת בכניסתו עכ"ל. ואין זה מוכרח דאימא דנכנס דרך גגין למקדש דלא הוי דרך ביאה ולא מיחייב אכניסה כדלקמן מיהו אי שהה ודאי דחייב אפילו בנכנס דרך גגין וק"ל:
תוס' בד"ה צריך שהיהי כו' בשוגג איירי אבל כו' עכ"ל. ק"ק לדבריהם דאימא דאיירי נמי במזיד ולא התרו בו עד לאחר שטימא וכמו שרצו התוס' לפרש ההיא האבעיא דלקמן טימא עצמו במזיד מאי ולמאי דנפרש בכה"ג איבעיא דהכא לפי זה יש לפרש ההיא איבעיא דלקמן לענין קרבן וכמו שכתבו התוס' לקמן ויש ליישב דאם נפרש דהכא מיבעיא ליה נמי בטימא עצמו במזיד ולענין מלקות ע"כ דלא מפליג בין שוגג למזיד לענין מלקות א"כ מאי קמיבעיא ליה לקמן לענין קרבן לפלוגי בין שוגג למזיד דמהיכי תיתי ליה לפלוגי בהכי לענין קרבן טפי מלענין מלקות מיהו יש לדקדק בהך איבעיא דנזיר דדחק התם לפרושי בנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל אמאי לא מוקי לה בשלא התרו בו אהכנסה אלא לאחר שנכנס וטימא עצמו התרו וכמו שרצו התוס' לפרש הך איבעיא דלקמן דטימא עצמו במזיד לענין מלקות דמיירי בלא התרו בו עד לאחר שטימא ויש ליישב דהכא במקדש בקל יוכל ליגע בשרץ ואיכא למימר דלא התרו בו עד לאחר שנגע אבל בהכנסת נזיר לבית הקברות מסתמא יוכלו להתרות בו אכניסה אי לאו שנכנס בשידה כו' וק"ל:
בד"ה או אין צריך כו' א"נ איירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב ורב אשי כו' עכ"ל. ר"ל להאי תירוצא דכ"ע הכא והתם אית להו דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אלא דרב אשי התם חשיב שהייה כמעשה וקאמרי הכא אפילו אי גמירי דלא בעינן שהייה לאיסור מלקות כדי השתחוואה מ"מ ע"כ דבלא שהייה כלל ודאי דליכא איסורא כלל דמאי קעביד כיון שנטמא בשוגג אלא דבעינן שהייה קצת לאיסורא ואית לן למימר הכא דכדי יציאה וכניסה דומיא דכדי פשיעה ולבישה דהתם לענין מלקות לרב אשי דשיעור אחר לא אשכחן וק"ל:

דף יז עמוד ב

בד"ה אפילו נכנס כו' וליכא למימר דאיצטריך לומר דהכא טעון כבוס כו' דבכל ענין כתיב (וכו') והאוכל בבית יכבס בגדיו עכ"ל. כצ"ל מצאתי מוגה וק"ל:
בד"ה אבל חייבין כו' דלא תפרוש בהנאה מרובה עכ"ל. נקטי האי לישנא לאביי דלקמן דמחייב המשמש מת בעריות אבל לרבא דס"ל דהמשמש מת בעריות פטור ניחא בפשיטות טפי דלא תפרוש בהנאה כלל קאמר ודו"ק:

דף יח עמוד א

לעולם אימא לך בשלא סמוך לוסתה ואפרישה כו'. נראה דודאי רב אדא נמי מודה דמיחייב אכניסה בשוגג והיינו באומר מותר ובהכי מתוקם ליה מתני' דהוריות דחייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה דל"ת שבנדה היינו לחייב על הכניסה בספק אשם תלוי ובודאי חטאת ועוד עיקר קרא דלא תקרב לחייב על הכניסה בא כדמוכח לקמן בשמעתין, אלא דהנהו דמיחייב ב' חדא אכניסה וחדא אפרישה לא מצינן לאשכוחי בשוגג באומר מותר דמאי קא"לנטמאתי כיון דלא ידיע איסור נדה כלל ולא ה"ל ידיעה בינתיים וה"ל כמו אכל ב' זיתים חלב בהעלם א' ולכך מהדר רבא לאשכוחי דמיחייב ב' בסמוך לוסתה ובת"ח לזו ולא לזו ומייתי מנמצא על שלו דע"כ לא איירי באומר מותר ומחייב ליה על כניסה וע"כ דהיינו בסמוך לוסתה ובהא פליג רב אדא עליה דאפילו בסמוך לוסתה לא מיחייב אכניסה אי משום דהוי נמי אונס דקסבר יכולני לבעול דוהזרתם לפרוש מן הנדה סמוך לוסתה אינו רק אסמכתא בעלמא כמ"ש בעל המאור ואי כפי' בעל מלחמות דאע"ג דלאו אסמכתא היא לרב אדא פטור הוא משום דאנוס הוא דאע"ג דאזהר רחמנא איהו לא מייתי ליה לידי קרבן כו' וי"א יכולני לבעול לרב אדא קרוב למזיד הוא כו' ע"ש ועוד האריכו בפי' סוגיא זו בצורך השמועה ומה שיש לדקדק בה עיין בדבריהם ואין להאריך:
תוס' בד"ה א"כ מצינו כו' שהפטור אינו ע"י שהיא בעילה קצרה כו' פירוש בארוכה דהיינו הנאה מרובה כו' עכ"ל. לא ניחא להו כפירש"י דלדברי המקשה נמי ארוכה כמשמעו שהאריך ושהה פטור וקצרה כמשמעו שפירש מיד חייב משום דא"כ לא הוה פריך מידי דלאו היינו קצרה וארוכה דגבי מקדש כדמסיק המתרץ ואפשר שהוצרכו זה לפי דרכם שכתבו דהמקשה נמי ידע למימר כיון דלא דמי למקדש לא מתני ליה דמש"ה לא פריך ליה אלא אדאביי אבל לרבא דמשמש מת פטור לא מתני ליה ארוכה וקצרה הכא כמו במקדש שיש בשתיהן טומאת מקדש ואי הוה קס"ד דמקשה ארוכה וקצרה כמשמעו כפרש"י א"כ ודאי דלאביי נמי לא הוה קשיא ליה כיון דלאו היינו בארוכה וקצרה דגבי מקדש ודו"ק:

דף יח עמוד ב

בד"ה אלמא שלא כו' וי"ל דהא דאוקי בת"ח כו' משום דסבר משמש מת פטור כו' עכ"ל. ר"ל רבא דמוקים לה הכי אליבא דאביי דאמר חייב ב' היינו משום דסבר לה בהא כרבא דמשמש מת פטור אבל אביי גופיה קושטא הוא דמוקים למלתיה דחייב ב' בת"ח לשניהם וכגון שפירש מת ולא ניחא להו למימר נמי דרבא נקט הכי לעיל משום פירש בקושי כמ"ש התוס' על פרש"י הכא דמשמע להו דהוי בה רבא במאי כו' ומסיק בת"ח לזו ואין ת"ח לזו דהיינו דלא מצי לאשכוחי בע"א ודו"ק:
בא"ד דאי בסמוך כו' ולא מיפטר אלא משום דחדא שגגה היא שהכל בא ע"י כו' עכ"ל. נראה דר"ל כיון שאין אתה יכול לחייבו רק על שפשע בשעת כניסה ה"ל כב' זיתים בהעלם א' וכן מפורש דברים הללו בדברי בעל מלחמות ה' לפי שיטת ר"ח ע"ש שהם בעצמם דברי התוס' דהכא אבל קשה מה הוצרכו לזה דהא לפי מה שהביאו התוס' מההיא דפ' הזורק דבעי תחלתן וסופן בשוגג אפילו בדבר שא"א להחזיר א"כ הכי נמי פטור אפרישה כיון שאין סופו שוגג אע"ג שאין בידו להחזיר ועוד דדברים אלו כסותרים לפי מה שהביאו התוס' דאם נזכר לאחר שיצאה מידו פטור והך ידיעה שבינתים מהניא ליה לפוטרו אפילו אין בידו להחזיר והבעל מלחמות הביא מהך דפרק הזורק היפך זה דידיעה שבינתים לא מהניא ליה מפני שאין בידו והיינו כברי התוס' שכתבו הכא דחדא שגגה היא ואחר העיון שם בסוגיא דס"פ הזורק נראה שזה שכתב בעל המלחמות דלא הוה ידיעה כיון שאין בידו כדברי התוס' הכא בסוף דבריהם מעיקרא הוה בעי למימר התם הכי אבל לא קאי התם הכי אלא כדברי התוס' הראשונים דבעי תחלתן וסופן בשוגג אפילו בדבר שאין בידו והשתא יש ליישב דבריהם דודאי לפי המסקנתא דהתם דבעי תחלתן וסופן בשוגג אפילו בדבר שאין בידו לא הוה שייך למקרייה אנוס ולא מיפטר אלא משום דאין סופו שוגג כיון שהוא ידע אלא שכתבו דאפילו למאי דבעי למימר התם מעיקרא דידיעה שבינתיים לא מהניא ליה מפני שאין בידו הרי חדא שגגה היא ואין לחייבו שנים דהוה ליה כב' זיתים בהעלם אחד וכמ"ש בעל המלחמות ה' ודו"ק:
בא"ד מי דחקו לאביי לאוקמא מתני' שלא בשעת וסתה ולפטור כו' עכ"ל. ר"ל דמי דחקו לתרוצי מתני' לפי סברתו דהא כי מתוקמא מתני' בסמוך לוסתה ע"כ דרבא נמי מודה ביה דליכא לאוכוחי ממתני' דמשמש מת פטור דא"נ דמשמש מת חייב הכא פטור אפרישה אי משום דאין סופו שוגג אי משום דחדא שגגה כמ"ש מהך דפרק הזורק, ויש לדקדק דמאי קשיא להו לאוקמא מתני' בשעת וסתה דאימא דקושטא דה"ק תלמודא כי אתמר דאביי הך דקשי ליה אונס בעלמא אתמר בשלא סמוך לוסתה והך דאמר אביי דחייב ב' אמתני' אתמר בסמוך לוסתה וכ"כ בעל מלחמות דאיכא לפרושי הכי לפי' ר"ח ושיטת התוס' וי"ל דמשמע להו לבעלי התוס' דזאת אומרת המשמש מת פטור דקאמר רבא אמתני' קאי ואביי עליה קאי לעולם אימא לך כו' וק"ל:

חידושי אגדות י"ח ע"ב

והזרתם את בני ישראל כו' שיפרשו מנשותיהם כו'. מדכתיב והזרתם בלא ה' אחרונה משמע מלשון הפרשה ונזירות כפרש"י הכא ובחומש והיינו מלשון גדר בערוה וכדאמרינן בעלמא לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור דסמוך לוסתן של נשותיהן יפרשו וקאמר כל שאינו פורש כו' והדוה בנדתה וסמוך ליה אחרי מות וגו' אע"פ שמסיים בפסוק זה ולאיש אשר ישכב עם טמאה לא טמאה ממש קאמר דההיא בחמורה קאי בעונש כרת לעצמו אלא דעם טמאה קרי סמוך לוסתה דבכלל טמאה היא כדכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם וההיא לאו בעונש כרת הוא אלא מיתת בניו וק"ל:
הויין ליה בנים זכרים דכתיב ולהבדיל בין הטמא כו'. דאי כפשטיה צ"ל בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים כו' כפרש"י בחומש וע"כ דרשו מניה הכא מתוך הסמיכות לאשה כי תזריע דבין הטמא ובין הטהור הוא שעת סמוך לוסתה דזו העונה מבדיל ומפסיק ממש בין הטמא שהוא שעת וסתה לטהור שאינו שעת וסתה:
וריב"ל קאמר הויין כו' דכתיב להבדיל ולהורות. דלפי פשטיה ה"ל להקדים ולהורות את כל החקים דאיירי בכל המצות ואחר כך להבדיל בין גו' וע"כ דרשו דקאי על המבדיל בין הטמא כו' בסמוך לוסתה זכה לבניו ולהורות וק"ל:
כל המבדיל על היין במוצאי שבת דכתיב להבדיל בין קודש וגו'. דה"ק קרא יין ושכר אל תשת בבואכם וגו' והיכן תשתו אותו במקום מצוה דהיינו להבדיל בין הקודש וגו' וק"ל:
כל המקדש עצמו בשעת תשמיש כו'. דרך צניעות כפרש"י והוא ודאי גדר בערוה וכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה כו' כפרש"י פרשת קדושים וק"ל:

דף יט עמוד א

בד"ה פרט למתעסק כו' ולא שייך למפטריה משום מתעסק ועוד כו' עכ"ל. ר"ל דודאי שמואל קרי ליה נמי מתעסק אבל אין זה מתעסק גמור דממעטינן מבה דהיינו מתעסק ולא נתכוין למלאכה כלל כגון לחתוך התלוש למר ולהגביה התלוש למר ונמצא שחתך מחובר אבל זה אינו מתעסק בעלמא שהרי נתכוין למלאכה לחתוך מחובר וחתך מחובר אלא שלא נעשית מחשבתו שחתך מחובר אחר שלא נתכוין בו ויש למעטיה בשבת משום מלאכת מחשבת וק"ל:
בא"ד ומה שפירש הקונטרס כו' ואיזהו חייב נתכוין לחתוך כו' וכסבור שהוא תלוש ונמצא מחובר אין נראה כו' עכ"ל. סוף דברי פרש"י ודאי דיש לכוין כדבריהם דחייב בנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא מחובר וכאביי דלא פטור אלא בנתכוין להגביה תלוש ונמצא שזה מחובר וחתכו אלא דא"כ רישא דמלתיה דפטור בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך מחובר דהיינו ע"כ מחובר אחר הוא פטור משום דאין זה מלאכת מחשבת כמ"ש התוס' וק"ל:
בד"ה הרי העלם כו' אור"ת דלא מיפטר אלא מקרבן עולה ויורד אבל קרבן חטאת כו' עכ"ל. לא ה"ל למסמך דברי ר"ת אהך אבעיא דאיירי בהעלם זה וזה בידו אלא בפשיטות אמתני' לר"א ולר"ע דאמרי אינו חייב על העלם מקדש דלא מפטר אלא מקרבן עולה ויורד אבל חטאת קבוע חייב מה"ט דכל שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת וכן מוכח מדבריהם ממה שהקשו לר"ת מהך דלקמן פ"ג דלוקמא בהעלם קודש דהיינו בהעלם קודש לחוד ואפילו לא אפשיטא אבעיא דילן דהעלם זה וזה בידו ואפשר לומר שסמכו דברי ר"ת הכא משום מלת פטור דנקט דלאו דוקא לפר"ת אלא דמיפטר מעולה ויורד ולא מחטאת קבוע ודו"ק:
בד"ה אמר רב אשי כו' אלא גרסינן אי משום שבת קפריש אי משום מלאכה קפריש וקאמר רבינא כלום פירש משבת אלא כו'. כלומר כיון ששניהם שכוחים במה שזה שכוח יותר מזה לא נ"מ מידי אלא ל"ש ותרוייהו מיבעיא מדברי התוס' פ' כלל גדול ע"ש:

דף יט עמוד ב

בפרש"י בד"ה ת"ק סבר כו' דהתם ידע לה לכולי מלתא ואפ"ה ספק הוא אבל הכא אי הוה ידע כו' עכ"ל. ולקמן בספק חלב דפריך מיניה ידע לכולי מלתא דהיינו כולי ספיקא אי חלב אי שומן כי הכא שידע שהלך בשני שבילין דהיינו כולי ספיקא משא"כ בשכח שהלך בראשון דלא ידע כולי מלתא ואי ידע כולי מלתא הוה ליה ידיעה ודאית וק"ל:
תוס' בד"ה עשו ספק כו' אי כזית מטמא אי בכעדשה מטמא דהתם הוא מסופק אי כו' אבל הכא כו' דאיכא טומאה כו' עכ"ל. ק"ק לקמן גבי חלב נמי מסופק הוא אי חלב אי שומן ולא פשיטא ליה דאיכא איסורא ומאי פריך מיניה לר' יוחנן לומר ביה שיעשו ספק ידיעה כידיעה דההיא דומה ממש לכך דאי כזית כו' ויש לחלק ודו"ק:
בד"ה כאן שנה רבי כו' ואם יש לחלק כו' ובדוחק י"ל דהכי פריך כו' עכ"ל. מיהו איך שיהיה ק"ק ^[1] אמאי הוצרך למימר לר"י כאן עשו ולא בכל התורה כולה דידיעה דהכא גריעה אמאי לא הניח סברת המקשה דידיעות דהכא ודהתם שוות נינהו אלא דר"י לא בעי למוקמי התם משום דידיעות ספיקות מחלקות לחטאות דא"כ תקשה דר"ש בן יהודה אדר"ש בן יהודה ודו"ק:
בד"ה נוקמה כו' ועוד דמטעם ספק ידיעה לא מצי לאוקמא כו' עכ"ל. אבל מטעם דאמר רבי ידיעת בית רבו שמה ידיעה ה"מ לאוקמא בפשיטות כקושייתם ולא תקשי אמאי נקט בברייתא בכה"ג דאיכא למימר דלרבותא דר"ש נקט לה דאפילו בכה"ג בספק ידיעה פוטר ר"ש וכן צ"ל למאי דמוקי כר"י דלא בעי ידיעה כלל מתחלה דנקט לה בכה"ג משום רבותא דר"ש דפוטר ודו"ק:

סליק פרק ידיעות הטומאה

1. קרני ראם: איני מבין דבריו דהרי לר"י היה הקושיא להיפך דאמאי בטומאה ספק ידיעה מחלק ובחטאת אינו מחלק ספק ידיעה וא"כ ע"כ צ"ל דכאן עשו וז"פ: