"כי דורש דמים אותם זכר", רצה לומר "אותם" את העמים רק "דורש דמים זכר", לא זכרם רק מצד שהוא דורש דמים הנשפכים והדם יזכיר אותו לעשות משפט לדם אשר שופך, אבל "צעקת ענוים לא שכח" כלל, ואינו ממתין עד שיזכירהו דמם הנשפך כי יושיעם תיכף כמ"ש כי לא עזבת דורשיך ה':
ביאור המילות
"זכר, לא שכח". הזכירה תצויין אחר השכחה ויש לה סבה כמו בכאן על ידי שדורש דמים אבל לא שכח מורה שלא שכח כלל:
(יב) "זמרו לה' יושב ציון" כו'. על זה תשיב רוח הקדש לבני הגלות בעדו יתברך ואומרת, הנה לכם בטחון גדול לבל תתייאשו בגלות, כי הנה "זמרו לה' על" היותו "יושב ציון" תמיד גם אחר החרבן כענין עיר האלקים סלה (תהלים פז ג), כי לא זזה שכינה מכותל מערבי (זוהר ח"ב ד ב), שהוא כמייחל אתכם לכשתגאלו שתשובו ותעלו אליו שמה:
ועוד בטחון שני והוא "הודיעו" בהיותכם "בעמים" בגלות "עלילותיו", (יג) והוא "כי דורש דמים" כו'. והענין כי תשאו קל וחומר ומה אם הוא יתברך שהוא "דורש דמים" ששפכו העמים מישראל, שעם היותו "דורש" עם כל זה "אותם זכר" - הם העמים הנזכרים - זכרם לטובה בעולם הזה ומושלים בישראל, עם היות שדמים רבים שפכו מישראל, כל שכן שלא שכח צעקת ענוים הגולים אתם, מקל וחומר אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה:
