אלשיך על תהלים ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(א) "למנצח על מות לבן" וכו'. אמרו רבותינו ז"ל (שוחר טוב כאן) שאמר כן במות הבן שנולד לו ראשון מבת שבע, שאמר שאם לא היה מת היה בדעתו שלא נמחל עונו, עתה שמת ידע שעל ידי כן נמחל, ויהיה לדעתם זה טעם אל אומרו "לבן", ולא אמר הבן, לרמוז על פי דרכו שנתלבן מעוונו על ידי מות הבן. ולפי זה יאמר, "על מות לבן" הוא "מזמור לדוד", מה שאין כן לזולתו רק קינה מיבעי ליה לאיש כי ימות בנו: או יאמר על דרך זה בשום לב אל אומרו למנצח (ושיר) [ומזמור], וגם אומרו "על מות לבן" בין שניהם. אך הנה דרך אנשים שבמות בנו גם שימחל עונו הוא דואג ואינו מקיים מצות ה' לברך ברוך דיין האמת בשמחת לבו כאשר באומרו שהחיינו או הטוב והמטיב כמשנת חכמים (ברכות ס ב) מפסוק ואהבת את ה' וכו', ומברך בדאגה. אך דוד במות בנו זה, שמח, ויקם ויאמר שימו לחם, גרם זה שברך דיין האמת בכל לבו. ובזה יאמר "למנצח" כו' לומר על היות לי תואר למנצח שהוא תואר שמחה "על מות לבן" שלא כדרך אנשים על כן "מזמור לדוד", יען שעל ידי כן אקיים המצוה לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה בשמחה, כי אני (ב) "אודה ה' בכל לבי" על מות הבן:

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

יען שעל ידי כן אקיים המצוה לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה בשמחה כי אני אודה ה' בכל לבי על מות הבן ומה נשתניתי אני מזולתי לשמוח מה שלא יעשה זולתי גם שימחל לו עון במות לו בן הלא הוא כי ב' דאגות היו לו א' מות הגוף ב' איבוד העוה"ז על חילול השם אך עתה למה שע"י כן נמחל עוני ואדע שלא אמות בעוה"ז כי אחיה ואספר מעשי יה. וזהו אספרה כל נפלאותיך באורך ימי בכל שירי זמירותי:

פסוק ג

לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

יען שעל ידי כן אקיים המצוה לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה בשמחה כי אני אודה ה' בכל לבי על מות הבן ומה נשתניתי אני מזולתי לשמוח מה שלא יעשה זולתי גם שימחל לו עון במות לו בן הלא הוא כי ב' דאגות היו לו א' מות הגוף ב' איבוד העוה"ז על חילול השם אך עתה למה שע"י כן נמחל עוני ואדע שלא אמות בעוה"ז כי אחיה ואספר מעשי יה. וזהו אספרה כל נפלאותיך באורך ימי בכל שירי זמירותי:

פסוק ד

לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ד) "בשוב אויבי אחור" וכו'. הנה הייתי בן מות, ואחר כך באומרי חטאתי כו' (שמואל ב יב, יג): "אמר לי הנביא גם ה' העביר חטאתך לא תמות", "אפס כי הבן הילוד לך מות ימות(שמואל ב יב, יד), הנה כי תחלה הייתי חייב מיתה ועתה הבן הזה מת תחתי ונתכפרתי, לכן "בשוב אויבי אחור", אל מה שהיו אומרים בתחלה, שהוא "אחור", שהייתי חייב, "ויאמרו לי הבא על אשת איש מיתתו במה" (סנהדרין קז א), אין ראוי להאריך להם, כי אם שמיד שיכשלו בלשונם, "יאבדו", וזהו "יכשלו ויאבדו מפניך" שלא יהיה להם חלק לעולם הבא לעמוד לפניך, כי לא כן ידברו:

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ה) "כי" הנה "עשית משפטי" ששפטתי אני באומרי "חי יהוה, כי בן מות האיש העושה זאת(שמואל ב יב, ה) וחייבתני מיתה, ואחר כך עשית "דיני" שדנתני להחליפני בבני זה ולא נשאר חיוב מות עלי כאומרך לא תמות אפס כו' "הבן הילוד לך מות ימות(שמואל ב יב, יד): ואין לומר כי אתה ה' מדת הרחמים שאני דובר בך, ויתרת, והוא ענין מאמרם ז"ל (ויקרא רבה כד ב) על פסוק: "ה' נתן וה' לקח(איוב א, כא), כי הקב"ה כשנותן הטובה, ה' נתן, ואינו נמלך בבית דינו, אך על הרעה נמלך, וזהו וה' לקח, שהוא ובית דינו כדי ליקח שהוא על הרעה. ובזה יאמר, הנה אין לאויבי פתחון פה לומר שהטובה שעשית לי במחילת חטאי שלא אמות, היה ויתור של מדת רחמים, ושעוד יד מדת הדין נטויה היום או למחר לקטרג עלי, כי הלא בזה אתה ה' בעל הרחמים, "ישבת" עם בית דינך וחייבתני מות כענין וה' לקח, אלא שאח"כ באומרי חטאתי מזגת הדין עם בית דינך ונתת תחתי את הילד הזה. וזהו "ישבת לכסא" כו' לומר "ישבת" שהוא ישיבת דיינות "לכסא" הוא בית דינך כנודע, ואז "שופט צדק" שמזגת הדין שהוא שורת הדין נוטה אל צדקה כמדובר, נמצא שלא נשאר לאויבי מקום לומר שעודני חייב:

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ו) ואין לומר כי עדיין יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר, אם היה הוא ובית דינו לא היה מיקל כל כך שבמות הבן כיון שנעשה בעבירה ינכה מיתתך, אלא ודאי שהיה על פי מדת רחמים ונשאר עדיין מקום למדת הדין לקטרג, לזה אמר "גערת" כו' לומר אין ראיה ממה שמיקל בדין שלא היה הוא ובית דינו, כי הלא נמצא פעם מכביד ופעם מיקל לפי הענין והכל על ידי הוא ובית דינו, כי הנה "גערת גוים" בדור הפלגה, שהקלת ולא היתה רק גערה בעם שהפיצם ה' בלבד, ולא המיתם, ולא איבד ארצם, עם היותם לוחמים על ה', ובדור המבול שלא היה כל כך עון, איבד העם ולא הערים, כי "אבדת רשע", שלא נשאר אפילו רשע אחד, כי אם נח איש צדיק היה, אך כל השאר "שמם מחית לעולם ועד", כי אם (ז) "האויב תמו, חרבות לנצח", חרבות שלהם נשארו לנצח. ובמקום אחר, זה וזה, כי "וערים נתשת" הם סדום וחברותיה שארצותם נתש, ואיבד גם "זכרם" של העם, וזהו אומרו "המה" שחוזר אל העם, ולא אמר "הנה", כי איבד ערים ועם:

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ו) ואין לומר כי עדיין יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר, אם היה הוא ובית דינו לא היה מיקל כל כך שבמות הבן כיון שנעשה בעבירה ינכה מיתתך, אלא ודאי שהיה על פי מדת רחמים ונשאר עדיין מקום למדת הדין לקטרג, לזה אמר "גערת" כו' לומר אין ראיה ממה שמיקל בדין שלא היה הוא ובית דינו, כי הלא נמצא פעם מכביד ופעם מיקל לפי הענין והכל על ידי הוא ובית דינו, כי הנה "גערת גוים" בדור הפלגה, שהקלת ולא היתה רק גערה בעם שהפיצם ה' בלבד, ולא המיתם, ולא איבד ארצם, עם היותם לוחמים על ה', ובדור המבול שלא היה כל כך עון, איבד העם ולא הערים, כי "אבדת רשע", שלא נשאר אפילו רשע אחד, כי אם נח איש צדיק היה, אך כל השאר "שמם מחית לעולם ועד", כי אם (ז) "האויב תמו, חרבות לנצח", חרבות שלהם נשארו לנצח. ובמקום אחר, זה וזה, כי "וערים נתשת" הם סדום וחברותיה שארצותם נתש, ואיבד גם "זכרם" של העם, וזהו אומרו "המה" שחוזר אל העם, ולא אמר "הנה", כי איבד ערים ועם:

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הרי כי מקום החמיר ומקומות היקל, ועם כל זה (ח) "וה'", הוא ובית דינו, "לעולם ישב" ודן, כי הכל היה על ידי הוא ובית דינו, הלא הוא כי "כונן למשפט כסאו", כי בדור הפלגה נאמר (בראשית יא ה) וירד ה' לראות שהוא לדין כנודע, ובמבול נאמר (שם ו יז) ואני הנני מביא כו' כי ואני, הוא, אני ובית דיני, כמפורש אצלנו בביאור התורה כמפורש בבמדבר רבה בפירוש, ובסדום נאמר (שם יט כד) וה' המטיר שהוא ובית דינו, כי זה דרכו יתברך שאין עושה משפט ודין אלא בהמלכת בית דינו כמו שאמרו ז"ל על ה' נתן וה' לקח כשמטיב אינו נמלך בבית דין אלא ה' נתן אבל ליקח שהוא פורענות וה' לקח הוא ובית דינו, וזהו "כונן למשפט כסאו" שכונן ומסדר למשפט תמיד כסאו שהוא בית דינו כנודע:

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ט) ושמא תאמר אם כן מה נשיב על הקושיא למה בדור הפלגה שנלחמו עם ה' ולא מתו רק שפיזרם, ודור המבול שלא חטאו כל כך ספו תמו, והנה זה הקשו רבותינו ז"ל (בראשית רבה לח ו) והשיבו כי דור הפלגה היה לכל העולם יחד אחדות מה שאין כן בדור המבול. וזה יאמר פה "והוא" שהוא "וה'" הוא ובית דינו הנזכרים (פסוק ח) כשישפוט תבל שהיה כל תבל יחד שהוא בדור הפלגה, ישפוט בבחינת "צדק", שהוא משפט של צדקה שמיקל עליהם, אך כשהם נפרדים הנקראים "לאומים" לשון רבים, אז הוא בבחינת "מישרים", שהוא בנקודת היושר בלי ויתור כלל. ויוצא מכלל דבריו כי גם בדינו א - ל דעות ה', ראה בחינת הקל בדינו כענין מאמרם ז"ל (עבודה זרה ד ב) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כו', וכיוצא בזה:

פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(י - יא) "ויהי ה' משגב לדך" כו'. לבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל (שמות רבה מה ו) על פסוק וחנותי את אשר אחון (שמות לג יט) שהראה הקב"ה למשה אוצר גדול ואמר לו אוצר זה למי אמר לו למי שאין לו כו', שיהיה, שאין לו עון רק העדר זכיות. ועל דרך זה יאמר דוד הלא בי מצאת בהצטרפך עם בית דינך זכות להצילני ותשפוט צדק, אמנם מה שאבקש ממך הוא, כי "ויהי ה' משגב לדך" מזכיות, להצילו מבית דינך המחייבו על דלות זכותו, ולא בלבד כאשר יקדים תפלה לצרה, כי אם גם "משגב לעתות" שהוא כבר "בצרה" וזהו "לעתות בצרה:"

וזהו ליחיד, אך לרבים גם שלא ידרשו ויתפללו "יבטחו בך יודעי שמך", במה שהם "יודעי שמך" בלי תפלה שלא דרשוך, "כי" אשר דרשוך, איני צריך לבקש עליו, כי הלא מאליך "לא עזבת דורשיך ה'" בעל הרחמים ביד הדין:

או יאמר, בשום לב שאומר משגב שני פעמים, ואומרו "לעתות" ולא אמר בעתות. אך הנה ידענו כי אין בטחון לישראל בגליות גדול משם הגדול, כענין כי יד על כס י - ה (שמות יז טז עי' רש"י שם), וגם ארבע אותיות כנגד ארבע גאולות. ונבא אל הענין, והוא, כי אחרי אומרו כי כל צרה היא על ידי שם ה' עם בית דינו, אמר אם כן הדך שדלותו על ידי ה' ובית דינו, אחלה פניך ה' תהי לו משגב ממדת הדין, ולא להסיר דלותו והעשירו, כי הלא הסכמת עם בית דינך לרוששו, כי אם שתהיה לו "משגב לעתות בצרה" כי לא תוסר צרת דלותו, כי אם שלעתות דוחקו אשר לו ביותר בהמשך הצרה תהיה משגב לו ממדת הדין להרויחו, ועל ידי כן "ויבטחו בך יודעי שמך" שבגלות שיודעים כי בארבע אותיות שמך יהיו למו ארבע גאולות, במה שיראו כי לא עזבת דורשיך ה' ביד מדת הדין, כך לא תעזוב אותם בגלות, ויצדק זה במאמרם ז"ל (עיין שוחר טוב כאן) פה אחד, כי פסוק זה על גלות ישראל ידבר:

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(י - יא) "ויהי ה' משגב לדך" כו'. לבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל (שמות רבה מה ו) על פסוק וחנותי את אשר אחון (שמות לג יט) שהראה הקב"ה למשה אוצר גדול ואמר לו אוצר זה למי אמר לו למי שאין לו כו', שיהיה, שאין לו עון רק העדר זכיות. ועל דרך זה יאמר דוד הלא בי מצאת בהצטרפך עם בית דינך זכות להצילני ותשפוט צדק, אמנם מה שאבקש ממך הוא, כי "ויהי ה' משגב לדך" מזכיות, להצילו מבית דינך המחייבו על דלות זכותו, ולא בלבד כאשר יקדים תפלה לצרה, כי אם גם "משגב לעתות" שהוא כבר "בצרה" וזהו "לעתות בצרה:"

וזהו ליחיד, אך לרבים גם שלא ידרשו ויתפללו "יבטחו בך יודעי שמך", במה שהם "יודעי שמך" בלי תפלה שלא דרשוך, "כי" אשר דרשוך, איני צריך לבקש עליו, כי הלא מאליך "לא עזבת דורשיך ה'" בעל הרחמים ביד הדין:

או יאמר, בשום לב שאומר משגב שני פעמים, ואומרו "לעתות" ולא אמר בעתות. אך הנה ידענו כי אין בטחון לישראל בגליות גדול משם הגדול, כענין כי יד על כס י - ה (שמות יז טז עי' רש"י שם), וגם ארבע אותיות כנגד ארבע גאולות. ונבא אל הענין, והוא, כי אחרי אומרו כי כל צרה היא על ידי שם ה' עם בית דינו, אמר אם כן הדך שדלותו על ידי ה' ובית דינו, אחלה פניך ה' תהי לו משגב ממדת הדין, ולא להסיר דלותו והעשירו, כי הלא הסכמת עם בית דינך לרוששו, כי אם שתהיה לו "משגב לעתות בצרה" כי לא תוסר צרת דלותו, כי אם שלעתות דוחקו אשר לו ביותר בהמשך הצרה תהיה משגב לו ממדת הדין להרויחו, ועל ידי כן "ויבטחו בך יודעי שמך" שבגלות שיודעים כי בארבע אותיות שמך יהיו למו ארבע גאולות, במה שיראו כי לא עזבת דורשיך ה' ביד מדת הדין, כך לא תעזוב אותם בגלות, ויצדק זה במאמרם ז"ל (עיין שוחר טוב כאן) פה אחד, כי פסוק זה על גלות ישראל ידבר:

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יב) "זמרו לה' יושב ציון" כו'. על זה תשיב רוח הקדש לבני הגלות בעדו יתברך ואומרת, הנה לכם בטחון גדול לבל תתייאשו בגלות, כי הנה "זמרו לה' על" היותו "יושב ציון" תמיד גם אחר החרבן כענין עיר האלקים סלה (תהלים פז ג), כי לא זזה שכינה מכותל מערבי (זוהר ח"ב ד ב), שהוא כמייחל אתכם לכשתגאלו שתשובו ותעלו אליו שמה: ועוד בטחון שני והוא "הודיעו" בהיותכם "בעמים" בגלות "עלילותיו", (יג) והוא "כי דורש דמים" כו'. והענין כי תשאו קל וחומר ומה אם הוא יתברך שהוא "דורש דמים" ששפכו העמים מישראל, שעם היותו "דורש" עם כל זה "אותם זכר" - הם העמים הנזכרים - זכרם לטובה בעולם הזה ומושלים בישראל, עם היות שדמים רבים שפכו מישראל, כל שכן שלא שכח צעקת ענוים הגולים אתם, מקל וחומר אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה:

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יב) "זמרו לה' יושב ציון" כו'. על זה תשיב רוח הקדש לבני הגלות בעדו יתברך ואומרת, הנה לכם בטחון גדול לבל תתייאשו בגלות, כי הנה "זמרו לה' על" היותו "יושב ציון" תמיד גם אחר החרבן כענין עיר האלקים סלה (תהלים פז ג), כי לא זזה שכינה מכותל מערבי (זוהר ח"ב ד ב), שהוא כמייחל אתכם לכשתגאלו שתשובו ותעלו אליו שמה: ועוד בטחון שני והוא "הודיעו" בהיותכם "בעמים" בגלות "עלילותיו", (יג) והוא "כי דורש דמים" כו'. והענין כי תשאו קל וחומר ומה אם הוא יתברך שהוא "דורש דמים" ששפכו העמים מישראל, שעם היותו "דורש" עם כל זה "אותם זכר" - הם העמים הנזכרים - זכרם לטובה בעולם הזה ומושלים בישראל, עם היות שדמים רבים שפכו מישראל, כל שכן שלא שכח צעקת ענוים הגולים אתם, מקל וחומר אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה:

פסוק יד

לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יד) "חננני ה' ראה עניי" כו'. רוח הקדש תשיב אמריה, כאילו ישראל סובלי הגלות מדברים ואומרים "חננני ה'" חנינה כפולה שהוא בישועת השכינה ובישועת ישראל. ומה שאני עושה עיקר אינו על עצמי שאוושע מעניי, כי הלא גלותי היא לטובתי להנצל מגהינם, כי על כן אברהם בירר לנו את המלכיות (בראשית רבה מד כא), אך העיקר הוא על ישועתך, וזהו אומרו "ראה" ה' כי "עניי" אשר לי "משונאי" המשעבדים אותי, אותו העוני הוא "מרוממי משערי מות", כי במקום גהינם לבל אכנס בשערי גהינם היו לי הגליות, כמו שאמרו ז"ל (שם) שאמר לאברהם הוא יתברך יבחר לבניו בין גהינם לגליות, ובחר בגליות. אך מה שאני שש ושמח, הוא (טו) "בישועתך", היא תשועת השכינה. לא על הנוגע אלי, כי אם על הנוגע אל כבודך, שהוא "למען אספרה" אז "תהלתך" כו', אשר תגלה ותראה אז, הוא כי "אגילה בישועתך" ולא על הנוגע אלי. ובזאת אני בוטח, על דרך (בבא קמא צב א) כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, כך בעשותי עיקר מתשועת השכינה אוושע אני גם כן:

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יד) "חננני ה' ראה עניי" כו'. רוח הקדש תשיב אמריה, כאילו ישראל סובלי הגלות מדברים ואומרים "חננני ה'" חנינה כפולה שהוא בישועת השכינה ובישועת ישראל. ומה שאני עושה עיקר אינו על עצמי שאוושע מעניי, כי הלא גלותי היא לטובתי להנצל מגהינם, כי על כן אברהם בירר לנו את המלכיות (בראשית רבה מד כא), אך העיקר הוא על ישועתך, וזהו אומרו "ראה" ה' כי "עניי" אשר לי "משונאי" המשעבדים אותי, אותו העוני הוא "מרוממי משערי מות", כי במקום גהינם לבל אכנס בשערי גהינם היו לי הגליות, כמו שאמרו ז"ל (שם) שאמר לאברהם הוא יתברך יבחר לבניו בין גהינם לגליות, ובחר בגליות. אך מה שאני שש ושמח, הוא (טו) "בישועתך", היא תשועת השכינה. לא על הנוגע אלי, כי אם על הנוגע אל כבודך, שהוא "למען אספרה" אז "תהלתך" כו', אשר תגלה ותראה אז, הוא כי "אגילה בישועתך" ולא על הנוגע אלי. ובזאת אני בוטח, על דרך (בבא קמא צב א) כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, כך בעשותי עיקר מתשועת השכינה אוושע אני גם כן:

פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(טז) "טבעו גוים בשחת עשו" כו'. בא לומר עוד טענה אחרת לשהוא יתברך ישגיח בקרב צרת הגלות לפקוד על הגוים ועל הממלכות שהיו משעבדים ומדכאים אותנו בידו הנטויה עליהם בהכביד עולם עלינו, בל ישכחו כי יש אלקים בישראל ויאמרו עזב ה' את הארץ, כאשר עשה בגלות מצרים שהראם את ידו החזקה מדה כנגד מדה כמאמר יתרו באומרו כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח יא ובתרגום). וזהו אומרו "טבעו גוים" כו' לומר הנה כאשר "טבעו גוים בשחת עשו" הם מצריים שטבעו בים סוף "בשחת עשו" באומרם הבה נתחכמה כמאמרם ז"ל (סוטה יא א) נתחכמה למושיען של ישראל שנשבע שלא להביא מבול נשליך בניו במים שלא יפרע מהם, מה עשה הוא יתברך אמר אני לא אביא מבול עליהם אבל הם יבאו ברגליהם אל מי ים סוף ויטבעו, וזה אמר "ברשת זו טמנו", שהיתה רשת טבועה במים, שטמנו אותה כאילו היא בלתי גלויה מאלקי ישראל לשלם גמולם על שבועת המבול, בה "נלכדה רגלם" שברגליהם באו אל המבול וילכדו:

פסוק יז

לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יז) ואז נתקדש שם שמים בשלשה דברים. אחד, כי "נודע ה'" אשר לא ידעוהו ואמרו מי ה'. שנית, ידעו כי "משפט עשה" ולא עזב את הארץ. שלישית, כי לא בלבד מדת הדין עושה משפט כי אם גם מדת רחמים, וזהו "ה' משפט עשה". ומאז "בפועל כפיו נוקש רשע", היה ההגיון סלה. כי מה שהיו הוגים ומרגלא בפומייהו "סלה", היה אמור נפקותא זו, כי "בפועל כפיו נוקש רשע" לומר כי זו מדתו יתברך:

פסוק יח

לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יח) הנה כי נתקדש שמך על ידי מה שפקדת עון מצרים כמדתם, כלומר כן גם עתה עשה תגלה ותראה פורענות המצרים לנו בגלות, לקדש שמך גלוי לכל עמים, כי במה שישובו רשעים לשאולה, כי גם לעתיד לבא יקומו ביום הדין וישובו שנית "לשאולה", כל זה איננו שוה לקדש שמך, כי הלא "כל גוים שכחי אלקים" בראות שלעיניהם בחיים חייתם אין נעשה פתגם מעשה הרעה עליהם שוכחים "אלקים" העושה משפט:

פסוק יט

לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יט) ועל קידוש שמך אנו חוששים כי על עצמנו אנו בטוחים שתושיענו, "כי לא לנצח ישכח אביון" ולא "תקות ענוים תאבד לעד" באופן שלא על העדר בטחון אנו מתחננים כי אם על דבר כבוד שמך ביני וביני, ולכן (כ) "קומה ה'" מעתה עליהם. ושמא תאמר כי לא הגיע הקץ ואין אנו כדאים להקדים הגאולה, לפחות "אל יעז אנוש", כי תדכאם בצרות מעין מה שמדכאים אותנו, באופן "ישפטו גוים" על ידי עצמם, שישפטו את עצמם ויכירו כי על דכאם את ישראל רעה באה עליהם, וזהו ישפטו גוים את עצמם, שיכירו כי על הצרם את ישראל היה הדבר ויצדיקו את הדין. וגם שלא יאמרו בפירוש לעיני הכל, יהיה "על פניך" שהוא בלב הבלתי גלוי כי אם לפניך, ויתקדש שמך בלבם בצד מה:

פסוק כ

לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יט) ועל קידוש שמך אנו חוששים כי על עצמנו אנו בטוחים שתושיענו, "כי לא לנצח ישכח אביון" ולא "תקות ענוים תאבד לעד" באופן שלא על העדר בטחון אנו מתחננים כי אם על דבר כבוד שמך ביני וביני, ולכן (כ) "קומה ה'" מעתה עליהם. ושמא תאמר כי לא הגיע הקץ ואין אנו כדאים להקדים הגאולה, לפחות "אל יעז אנוש", כי תדכאם בצרות מעין מה שמדכאים אותנו, באופן "ישפטו גוים" על ידי עצמם, שישפטו את עצמם ויכירו כי על דכאם את ישראל רעה באה עליהם, וזהו ישפטו גוים את עצמם, שיכירו כי על הצרם את ישראל היה הדבר ויצדיקו את הדין. וגם שלא יאמרו בפירוש לעיני הכל, יהיה "על פניך" שהוא בלב הבלתי גלוי כי אם לפניך, ויתקדש שמך בלבם בצד מה:

פסוק כא

לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(כא) ולא נקשה לשאול תתן חיתתנו עליהם כאשר בהיותנו צדיקים שהיה מתקיים גם באומות ומוראכם וחתכם יהיה כו' (בראשית ט), כי עתה שאין אנו צדיקים וסובלים גלות, גם שלא יתקיים מורא וחתת, לפחות "שיתה ה' מורה להם", ואף גם זאת לא נשאל שתהיה מוראנו עליהם, כי אם "מורא" סתם. ושמא תאמר שאם תשית מורא להם ירפו ידיהם מעלינו ולא ישעבדו אותנו ולא תתקיים עצת אברהם שמכרנו למלכיות תחת צרת גהינם, לזה אני אומר שלא נשאל כל כך מורא רק עד גדר שגם שהשעבוד ישאר במקומו, עד גבולו, יהיה גדר שידעו גוים כי גם כשאנו תחתיהם לא עלו במעלה להיותם קרואים אדם כמונו או יותר ממנו, כי אם "אנוש המה סלה", גם בזמן שאנו תחתיהם. ואנו בלבד קרויים אדם תמיד ולא אומות העולם (מ"ה) [מים הזידונים] קרויים אדם (עי' יבמות סא א). והיות "מורה" בה"א במקום אל"ף שהם ארבעה יתירות על האלף לרמוז, כי יהיה זה בכל הארבע גליות: