"על מות לבן", לבן זה (כפי המבואר מן המזמור) החריב ערים רבים והאביד גוים וממלכות, ואחר כך נלחם עם דוד ודוד נצחו, ואחרי שובו מן המלחמה, הגיע מפלתו על ידי ה', שנוקש על ידי הדברים שהכין ללכוד בו את דוד שנית, וגם חילו וממלכתו נאבדו, זה תוכן הספור בכלל. ועל פי זה יאמר בזמרתו, שהגם שבראשית ההשקפה היה נראה שהיה מפלתו טבעיית, באמת היה זה ענין נסיי השגחיי, באשר נוקש בבור אשר כרה על דוד, ומצייר כאילו ה' (אשר הרשע הזה היה שבט אפו להכרית גוים) החריש לו עד שישב עליו למשפט עת נלחם עם דוד ואז השיב לו גמולו גם על הגוים אשר האביד והערים אשר הרס, ובסוף המאמר התפלל שעת ירצה ה' לפקוד על הגוים לא יהיה זה על ידי אנוש אשר יאמר בכח ידי עשיתי רק יפקוד עליהם בעצמו, באופן שיכירו הכל כי ה' הוא השליט על הכל ובל יעוז עוד אנוש מול אלהי מרום, ועל פי זה התרעם (בסימן י') על הצלחת הרשעים מחריבי הארצות, ועל שה' יאריך אפו ועל ידי כן יכפרו בהשגחה ועל כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט, והתפלל על זה.
"אודה ה'", רצה לומר הודאתי על העבר תהיה "בכל לבי", כי כבר באר בחוה"ל (שער העבודה) שהטעם אשר יקשה להאדם להודות לה' חסדו הוא מפני שבעת שבא להודות על העבר דברי פיו דברי מודה וכונתו כונת מבקש, שבלבו יכוין לבקש שיוסיף ה' להיטיב עמו בעתיד ואם כן אין הודאתו שלמה, כי בלבו מדמה שהטובות שקבל לא יספיקו עדיין ורוצה שיוסיף לו עליהם, אבל אנכי אודה בכל לבי ולא יעלה בלבי כוונת מבקש,
ב) "אספרה כל נפלאותיך", לא כדרך בני אדם שלא יספרו רק נסים הגלוים אבל הדברים שיראו למו סבות טבעיים יתלו בטבע ובמקרה, אבל אנכי נפקחו עיני לדעת שגם דרכי הטבע המה נפלאות תמים דעים:
אשמחה, (ענין ג') איני דומה בהודאתי לה' כיתר בני אדם שעקר שמחתם הוא על הטובה שהשיגו והוא אהבת עצמם, כי אנכי "אשמחה ואעלצה בך", עקר שמחתי היא בך, מה שעל ידי זה יתפרסם שמו הגדול, ושעל ידי כן "אזמרה שמך עליון" שאוכל לזמר שמך ולהודיע לבני אדם שאתה עליון ושליט על הכל, כי.
"כי" אחר אשר "עשית משפטי ודיני", שבעת שבאו להלחם בי רבת ריבי ועשית משפטי להומם במלחמה, מאז לא קמת מן כסא המשפט רק "ישבת לכסא", רצה לומר שנשארת יושב על כסא המשפט אתה "שופט צדק", שהגם שתחלה לא עשית משפט לעמים אשר השמידם, אחר שהתחלת לשפטו לא עמדת מכסא משפט עד שגזרת עליו דין של כליה, ועל ידי זה.
ביאור המילות
"משפטי ודיני". המשפט בדבר מבואר, והדין בדבר שיש בו טענות ומענות, והדין יציין גם כן שמוע הטענות ומענות, והמשפט מציין גמר הדין (כנ"ל ז' ט') שאתה שומע טענותי וגומר הדין. וגם ר"ל שאתה הטוען בעדי והעושה המשפט והגמר:
"ישבת לכסא". אחר ישיבה בא מלת על, והלמ"ד מורה על השארת הישיבה שלא ישנה מקומו, שבי לארץ אין כסא (ישעיה מ"ז) ונקתה לארץ תשב, ישבו לארץ ידמו, גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך. רצונו לומר ישארו יושבים:
"גערת גוים", אשר היו בעזרתו, "וגם אבדת רשע", הוא לבן בעצמו, וגם את "שמם מחית לעולם ועד" שלא יקומו עוד לעולם, רצה לומר שאחר שהתחילה מפלתם במלחמה גם אחר כך כשהיו בביתם היתה יד ה' בם להומם ולאבדם:
ביאור המילות
"גערת". גערה בלא ב' אחריו הוא ענין השחתה גער חית קנה:
"האויב", דע אתה האויב, שהגם "שתמו חרבות" הם הערים שהחרבת "לנצח", שלא יבנו עוד ולא תירא שיקומו וינקמו נקמתם ממך, "והערים אשר נתשת" לא לבד שאבדו, כי גם "אבד זכרם" שאין זוכר אותם עוד, עד שלא תירא שיקום נין ושאר או גואל הדם לנקום נקמתם, דע כי רק "המה אבד זכרם", אבל עוד נמצא גואל דמם, הגואל אשר אין שכחה לפניו, כי.
ביאור המילות
"האויב". ה"א הקריאה, כמו הדור אתם (ירמיה ב'), "נתשת". העקירה עם השורש, "המה". בא לדיוק רק המה, אבל ה' לעולם ישב:
"וה'" אשר "לעולם ישב", אחר אשר "כונן" והכין "למשפט כסאו", לא יעמוד עוד מכסא משפט, רק "לעולם ישב" לשפוט משפט כל בריותיו, ולכן הגם שהמה אבד זכרם, הלא ה' אשר לעולם ישב.
"הוא ישפט תבל בצדק", ויריב ריב העשוקים מיד עושקיהם כח, ולא יטה דינם כי ישפוט בצדק ובמישרים, והנה חלק בזה ג' מדרגות, הלאומים ישפוט משפטם וידין דינם, ועפ"ז יעניש את המרגיז הארץ אשר החריב את עריהם:
ביאור המילות
"ישפט תבל בצדק ידין לאומים במישרים", המשפט הוא המשפט הערוך, והדין הוא שמיעת הטענות וחקירת המשפט (כנ"ל פסוק ה'), ויש הבדל בין צדק ובין מישרים, הצדק ישקיף שיהיה המשפט בצדק לא בעול, והיושר לא ישקיף על חקי המשפט כלל רק על היושר ולפנים משורת הדין, הנהגת כלל התבל כבר ערוכים מששת ימי בראשית והוא משפט ערוך ומסודר, וה' ינהיג תבל לפי הצדק ואין עול ואין יוצא מגדר המשפט, והלאומים שהם בעלי בחירה ויתחדש בהם דין לדין לפי המעשה, יכנס עמהם לפנים משורת הדין על פי היושר, ועל פי דין מעשיהם יבטל לפעמים המשפט הקבוע וההנהגה הסדורה להתנהג לפי הישר והטוב, (וע"ל צ"ח ט'):
"ויהי", (שנית), "אל הדך" והנדכא לא ימתין עד שיעשו עמו רע רק יהי לו "משגב" תיכף, ולא יניח כלל להרע לו, וזה בין אם הוא דך ונדכא מצד עצמו, ובין אם הוא חלוש מצד שהעת היא "עת צרה", שבזה יושיע לו תיכף מצד הרחמים והחמלה, (שלישית) ליראי ה' ולישראל עמו לא ימתין עד שיהיה עת צרה, כי.
"יודעי שמך הם יבטחו בך, כי לא עזבת דורשך", אף עזיבה לפי שעה, כי הם מושגחים מאתך תמיד עד שלא יהיה להם עת צרה כלל, ורצה לומר להעמים יעשה משפט, להעניים רחמים, לישראל ויודעי שמו אהבה וחבה כאב את בנו, לכן אתם ישראל יודעי שמו.
ביאור המילות
"יודעי שמך". היא מדרגה גדולה מאוד, שמשיג שם ה' בידיעה ברורה, כמו שכתוב אשגבהו כי ידע שמי, וזה גדול ממה שכתוב שם כי בי חשק, החושק מצפה אל הדבר, והיודע כבר השיג וידע, ואמר ובשמי ה' לא נודעתי להם, שהיא ההנהגה הנסיית התמידיית ליודעי שמו, והוא הבוטח בו תמיד לא לשום אמצעיים. כי לא עזבת דורשיך, והשגחתך דבוקה בהם תמיד:
"זמרו לה'" מצד שהוא "יושב ציון" ומשגיח שם תמיד השגחה פרטית ואינו עוזב את יודעי שמו, וגם "הגידו בעמים עלילותיו" איך מתנהג עמהם, אבל יש הבדל בין הנהגתו עם העמים ובין הנהגתו עם יודעי שמו, והוא.
ביאור המילות
"עלילותיו". הם הפעולות היוצאות מתכונות נפשיות כמו רחמים או נקמה, כי מה שדורש דמים הוא מצד הרחמים או הנקמה על דם הנשפך:
"כי דורש דמים אותם זכר", רצה לומר "אותם" את העמים רק "דורש דמים זכר", לא זכרם רק מצד שהוא דורש דמים הנשפכים והדם יזכיר אותו לעשות משפט לדם אשר שופך, אבל "צעקת ענוים לא שכח" כלל, ואינו ממתין עד שיזכירהו דמם הנשפך כי יושיעם תיכף כמ"ש כי לא עזבת דורשיך ה':
ביאור המילות
"זכר, לא שכח". הזכירה תצויין אחר השכחה ויש לה סבה כמו בכאן על ידי שדורש דמים אבל לא שכח מורה שלא שכח כלל:
"חננני ה'", מתפלל שיצילהו ה' גם מיתר שונאיו המשטימים אותו, אתה ה'! "שאתה "מרוממי משערי מות" שכבר הייתי בסכנה על ידי לבן שהיה כפשע ביני ובין המות והייתי עומד ליכנס בשער המות ואתה הצלתני מידו", אם כן "חננני ה' וראה עניי" גם מיתר "שונאי":
ביאור המילות
"משערי מות". מציין הסכנה שדרך בה נכנסים אל המות, ויגיעו עד שערי מות (לקמן ק"ז) והמות נקרא שערי שאול (ישעיה ל"ח) שבדרכו הולכים אל הקבר:
"למען אספרה כל תהלתיך", שעל ידי כן אוכל לספר בפעם אחד כל התהלות באשר עשה לי נסים הרבה (כי כ"ז שעדיין יש לי מעיקים אחרים לא אוכל לספר רק מקצת תהלותיו ונס פרטי), וכן למען "אגילה בישועתך", שיש הבדל בין גיל לשמחה, שהגיל מורה ששמח על דבר טוב שהתחדש, ובזה שתעשה לי ישועות חדשות אגיל בגיל חדשה ואודה לך שיר חדש:
"טבעו" חוזר לברר איך היה ענין ישועתו דבר השגחיי לא דבר מקריי, שממה "שנטבעו הגוים בשחת אשר עשו", ולא זאת לבד אלא כי גם "ברשת אשר טמנו נלכדה רגלם", כי היה דרך הציידים להכין שחת ובור שבו נשחתה החיה, וגם היו מכינים רשת, שעל ידי הרשת נלכדה החיה ליפול אל השחת, והם לא לבד כי בשחת שעשו נטבעו, כי גם הלכידה היה על ידי הרשת שלהם עצמם, רצה לומר בין ההכנה אל ההשחתה בין ההשחתה עצמה הכינו הם לעצמם, מכל זה.
ב) שלא היה דרך עונש לבד רק דרך משפט, שבמדה שמדדו מדד להם במשפט צדק, ויותר מזה על ידי מה "שבפועל כפיו נוקש רשע", שבעת הפעולה שפעל ועסק והכין מוקשים בעת ההיא עצמו נוקש ונלכד, על ידי זה "הגיון", יהגו ויחשבו כולם כי לא דבר ריק הוא, ויאמינו בהשגחת ה', "סלה" בזה סיים הענין ומתחיל תפלה ובקשה:
ביאור המילות
"בפועל כפיו". הפעולה מציין עת העסק וזה הבדלו מן המעשה (ישעיה ה'), ורצונו לומר בעת העסק בדבר נוק£ש בהעסק עצמו, נוקש נפעל כמו נוקש, ויש מפרשים הנו"ן שורש כמו וינקשו מבקשי נפשי, והוא פועל עומד:
"הגיון". הוא עומק המחשבה והתבוננות באיזה דבר, לשוני יהגה חכמה, והגות לבי תבונות:
"ישובו", מבקש מאת ה', שגם מעתה, הגם שמת לבן היוסר גוים, בכ"ז "הרשעים" בין אדם לחברו "ישובו לשאולה", וימציא להם ה' את ענשם גם עתה, "וכן כל גוים שכחי אלהים" ישובו לשאולה גם עתה, ומבאר.
"כי", והמאמרים מקבילים, "ישובו רשעים לשאולה כי לא לנצח ישכח אביון", ובהכרח יעניש ה' את הרשעים המריעים לו, "ישובו לשאולה כל גוים שכחי אלהים כי תקות ענוים (לא) תאבד לעד", שה' ימלא מה שהענוים מקוים שתתגלה מלכות ה' וממשלתו להאביד כל השוכחים שמו והכופרים בו, אבל זאת אבקש:
"קומה ה'" שלא תכריתם על ידי בן אדם רק אתה בעצמך קומה להורידם שאולה, אבל "אל יעז אנוש" "שהוא יהיה שבט אפך להכרית גוים", אני מבקש "ישפטו גוים", שגם מעתה תעשה בהם משפט על רוע מעשיהם, אבל לא תעשה המשפט על ידי בן אדם רק "על פניך" בבלי אמצעי, רק שכולם יראו שפניך משגיחים ועושים משפט ברשעים בעצמך.
"שיתה ה' מורה להם", שתשית ותכין שה' בעצמו יהיה מורה להם, שלא ייראו מאנוש מרגיז הארץ רק מה' בעצמו, עד כי "ידעו גוים אנוש המה", שידעו את שם ה' לירא מפניו, אבל המה אנוש קטן ושפל ומה נחשב הוא שיהיה שבט אפו לשומו מורא אל גוים ופחד אל לאומים:
ביאור המילות
"מורה". כמו מורא, וש הבדל בין יראה ובין מורא, שמורא מציין הדבר שממנו ייראו.
"אנוש". מורה על ההקטנה והחולשה, ומענין זה אנוש לשברך (ירמיה ל' י"ב):
