"למה", ע"פ המזמור הקודם מתעורר על שאלת מפני מה יש רשע וטוב לו שזה סבה שיעלם מעיני הבריות כי יש אלהים שופטים בארץ, "למה ה' תעמוד ברחוק", מצייר כאלו ה' עומד תמיד מרחוק, שנדמה לנו כאילו אינו משים לב להשגיח ממרום שבתו על הנעשה פה בשפל, ורק בעת הצרה שהוא העת אשר יתקרב אל העולם הלז וישפוט בני אדם על רוע מעשיהם, שאז לא יעמוד עוד מרחוק, אבל גם אז אחר שאינו מעניש בעצמו רק על ידי הרשע שהוא שבט אפו, והרשע חושב כי בכח ידו הוא עושה זאת, וכן בני אדם חושבים שהוא מקרה ושלא על פי ה', ואם כן למה תעלים את עצמו גם "לעתות בצרה", הגם שאינך אז מרחוק ואתה שופט ומעניש, בכ"ז תסתיר את עצמך בל יראו שאתה הוא העושה זאת, כי.
ביאור המילות
(א-ב) "תעלים". את עצמך, כמו ופרעה הקריב, ולמ"ש יאמר גם כן שמעלים את העתות בצרה "בגאות רשע". שידמה שהרשע עושה העת צרה, ובזה הוא יוצא כדינו על העתות, וב' בגאות ב' התוך.
"ידלק". היא הרדיפה באש חמתו הבוער, "יתפשו". אלה שזו חשבו, יתפשו במזימות אלה. וע"כ בא לשון רבים:
"בגאות רשע ידלק עני", נדמה שהרשע רודף אחר העני בגאותו ואינו שליח ה', רק שבכח ידו עושה זאת ובגאותו, (כמ"ש כי אמר בכח ידי עשיתי וכו' ישעיה י'), (וגם יל"פ "תעלים בגאות רשע", שלעתות בצרה תעלים את עצמך תחת גאות הרשע אשר ידלק את העני, שמה שכחך הוא המניעו לדלוק את העני ומטה הוא בידי זעמך, זה הוא נעלם ונסתר תחת גאות הרשע, שהנראה בגלוי הוא שהוא עושה כן בכחו ובגאותו) ועפ"ז יתלונן המשורר כי לא כולם יחזו את הנעלם ורובם טועים כי גאות הרשע היא לבדה תעשה חיל ולא יד ה' עשתה זאת, זאת שנית כי "יתפשו במזמות זו חשבו", שעל ידי שבני אדם טועים בזה וחושבים בלבבם שהרשע עושה כן מעצמו בגאותו ומסתפקים בהשגחה, על ידי מזימות אלה יתפשו ביד הרשע, כי על ידי שאין מכירים שהוא עונש מה' והעם לא שב עד המכהו על ידי זה ינתנו ביד הרשע לעשות בם כרצונו:
"כי הלל רשע על תאות נפשו", ר"ל הרשע מתהלל ומתפאר על תאוותו, כי כל בני אדם תאוותיהם גדולה מכחם והשגתם, שאין לך אדם אשר ישיג מאויו, יש לו מנה מבקש מאתים, עד שאינו יכול להתהלל שהשגתו גדולה מתאותו, כי תאותו תתהלל עליו שהיא גדולה על כח ידו והשגתו, לבד הרשע שהוא משיג יותר ממה שמתאוה עד שהוא יכול להתהלל על תאות נפשו שהשיג יותר מאשר התאוה, ובכל זאת הגם שהוא מצליח כ"כ "בוצע ברך נאץ ה'", מי שמברך ומשבח את הרשע הבוצע, ר"ל שמקנא א"ע בהצלחת הרשע בזה נאץ את ה' ובזה נחשב לו לעון פלילי כאילו הכעיס את ה', ובמזימות זו חשבו הם נתפסים ביד הרשע ויקבלו ענשם, וא"כ אשאל מדוע.
ביאור המילות
"ובוצע ברך". המברך ומשבח את הבוצע, וכן פירשו חז"ל בסנהדרין:
"רשע כגובה אפו בל ידרוש", למה לא ידרוש ה' להעניש את הרשע אשר "כגובה אפו אין אלהים כל מזמותיו", אשר הוא מכחיש מציאות ה' לגמרי, אם ידרוש להעניש את החושב מזימות שהרשע דולק ורודף בגאותו וליחס כח זה אל הרשע עצמו לא אל ההשגחה, וכן ידרוש להעניש את המברך את הבוצע, הלא כ"ש שהיה לו לדרוש להעניש את הרשע עצמו הכופר בכל וכל מזימותיו הוא שאין אלהים, ומדוע לא ידרוש ה' להענישו, ותהי להפך, כי.
ביאור המילות
"כגובה". שיעור הכתוב רשע בל ידרוש כגובה אפו אין אלהים כל מזימותיו, ופי' שלא תדרוש להענישו, כמ"ש אח"כ תדרוש רשעו:
"יחילו דרכיו בכל עת", שהוא מוצלח בהצלחה למעלה מן הטבע, כי המצליח בדרך הטבע לא יצליח לא בכל הדרכים ולא בכל העתים, ר"ל שלא יצליח רק בדרך אחד אם בחר הדרך שמוכן להצליח בו ע"פ הטבע, ולא בכל העתים רק בעת פרטי המוכן אל ההצלחה לא בעת רעה, אבל הוא יחילו כל דרכיו, שכל האמצעים אשר יבחר יצליחו, וגם יצליח בכל עת, אף בעת רעה, וזה מורה שהצלחתו למעלה מן הטבע וגם "מרום משפטיך מנגדו" גם בעת שתעשה משפט בעולם ויבוא רעות השגחיית כמו דבר ורעב אין המשפטים נוגעים בו, רק "כל צורריו יפיח בהם" שהוא משתמש במשפטיך להפיח בהם את צורריו, שיחולו המשפטים בצורריו ובו לא יגע רע:
ביאור המילות
"יחילו". מענין חיל והצלחה, כמו ע"כ לא יחיל טובו (איוב כ'), ויש מפרשים כמו יחולו על ראש יואב, שיבואו ויתכנו דרכיו:
"אמר", וגם לא תאמר שלבו מלא פחד ואינו בוטח בהצלחתו (כמו שכן היה דעת אליפז שהצלחת הרשע אינה הצלחה מפני שהוא מפחד תמיד מן העונש אשר ישיגהו או שישיג את בניו), כי הוא "אמר בלבו בל אמוט" והוא בוטח בלבבו שלא תשיגהו רע, וגם בוטח שלא ישיג רע את בניו, כי הוא אומר שלא ימוט "לדור ודור" אף דורות הבאים אחריו "אשר לא ברע", כאילו הוא אינו נכלל כלל ברע הבא לעולם, כי הוא יוצא מן הכלל שעתידים לרעות ומקרי הזמן:
"אלה פיהו מלא", בפיו יקיים דבריו תמיד באלה כאלו את ה' הוא ירא, וידבר "מרמות ותוך" לרמאות את הבריות, אבל "תחת לשונו" בפנימותו והנסתר תחת דבריו, הוא "עמל ואון", בדבורו יחניף כאלו הוא צדיק וטוב, ובלבו מלא רשע וכחש:
"ישב", את האריה שהוא העז שבחיות טורפי טרף לקח למשל לדמות בו את הרשע, רק בהעריכו את מעשיו לפי שני חייו, ישתנה ענינו מן האריה, כי ידוע שהארי בהיותו כפיר ישב בסוכה למו ארב ולא יצא ממעונתו לטרף טרף, עד שבא במעמד האריה שאז יצא למארב חצרים עלי טרפו ובהרשע הוא בהפך, שבילדותו דומה לאריה ויצא עלי טרפו לארוב בשדות וביערים, ועת יגדל שאז יהיה כתפארת אדם לשבת בית (כי בזה יתרון לאדם כמוהו על חיות השדה) אז יתדמה ככפיר אשר יצוד ויטרוף בסוכתו, אולם יתרון לו על האריה שהאריה עת יזקן ויחלש אז ליש אובד מבלי טרף, והרשע גם עת ידכא ישוח בזקנותו עוד יטרף טרף אדם יאכל, וז"ש עת "ישב" הרשע הזה "במארב חצרים" ויצא על טרפו בילדותו אז "במסתרים יהרג את הנקי" אשר "עיניו לחלכה יצפנו" בעוד שהנקי נושא עיניו אליך ומצפה לחילך וכחך שתעזור לו, בעת ההיא יהרגנו הרשע ובטחונו בה' לא יועיל לו כלל, ואח"כ עת.
"יארב במסתר כאריה בסכו" עת יתחיל לשבת בכבוד בביתו אז ידמה כאריה כשבתו בסוכתו, וטבע האריה בשבתו בסוכתו ואורב על טרפו עת יראה את טרפו ידלג עליו פתאום כארבע וחמש אמות ובפעם הראשון שישיגהו יהיה טרף לשיניו, אמנם אם לא השיגהו בפעם הראשון הגם כי עבר מנהו והלאה לא ישוב עוד לנגוע בו, רק ישוב בכלימה אל מעונו, ובהשקף על טבע זאת השתולה בהאריה, אומר, שהרשע הזה "יארב לחטף עני", אמנם לא יקרה לו כמו להאריה שלפעמים ימלט טרפו מידו, כי הוא יחטף עני תמיד "במשכו ברשתו" ואין נמלט מידו:
"ידכה", וגם בעת אשר ידכא וישוח, שהוא בעת זקנותו שילך שחוח מרוב ימים, בכל זאת ונפל בעצומיו חיל נדכאים, ועצומים כל הרוגיו, עד שיזיק לבני אדם בשלשה חלקי ימי חייו, בימי העליה והעמידה והירידה:
ביאור המילות
"חלכאים". חיל נכאים ומוכים, כמו נכאו מן הארץ (איוב ל'), ונפל הנו"ן:
"אמר בלבו", תחלה "יאמר" הרשע "בלבו שכח אל", שהגם שהאל רואה ומשגיח הוא שוכח מלהעניש תיכף וע"כ אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה, אח"כ פוקר יותר ויאמר שהאל "הסתיר פניו" ואינו משגיח בשפלים כי על השמים כבודו, ואח"כ פוקר יותר ויאמר שהאל "בל ראה לנצח", שהראיה והידיעה נמנעים בחקו כפי טענות הפילוסופים שהביא במורה [ח"ג] שכפרו בידיעת ה' לגמרי, ויצייר שהרשע הולך מדחי אל דחי בשלשה עתותי חייו הנ"ל עד שבסוף ימיו יכחיש גם ידיעת ה' ויאמר לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב:
"קומה ה'", מבקש, אתה ה' קומה להושיע, אתה "אל נשא ידך" להראות גבורתך, ומפרש קומה ה' [שהוא שיקום ברחמיו להושיע] כי ראוי "שאל תשכח ענוים" העשוקים ואין להם מנחם, "אל נשא ידך" [שהוא להראות גבורתו] מצד כי:
"ראיתה", הלא אתה משגיח ורואה מעשה הרשע "כי אתה עמל וכעס תביט", שלא לבד שתראה מעשה הרשע כי גם תביט על מחשבתו, בין העמל שהיא מחשבתו הרעה ובין הכעס מה שמכוין להכעיסך, וגם יש לך יכולת כי "לתת בידך", יש בידך הכח לתת לו גמולו, ולא תאמר שתניח עונשו אל שלוחך שהטבע תענישהו כרוב העונשים האלהיים שיבאו ע"י אמצעיים טבעיים, כי "עליך יעזב חלכה יתום אתה היית עוזר", היתום אשר אתה היית עוזר לו מעולם בהשגחה מיוחדת למעלה מן הטבע יעזב חלכה עליך, שאתה בעצמך תעזר לו לא ע"י החיל שלך, [מדמה את ישראל כיתום שגדלהו המלך והיה נותן לו צרכיו בעצמו, שחיל המלך ומשרתיו לא יתעסקו בצרכיו אחר שיודעים שהמלך בעצמו מתעסק בעניניו], ולכן
ביאור המילות
"עמל". מציין תמיד התכונה הרעה:
"עליך יעזב". כמו ויטוש את הצאן על שומר (שמואל א' י"ז):
"שבור זרוע רשע" אתה בעצמך ותדרוש רשעו של הרע למען "בל תמצא", תכלית דרישתך לחקור מעשה הרשע להענישו יהיה כדי לבל תמצא את הרע, למען יתמו חטאים והרשעים ישובו בתשובה:
"ה' מלך", ר"ל ה' אינו דומה כמלך ב"ו שאם חטאו נגדו כל בני המדינה א"א שיהרוג את כולם שאז לא יהיה מלך כי אין מלך בלא עם, אבל מלכות ה' אינו תלוי מן העם, כי "ה' מלך עולם", מלכותו נצחי ולא תשתנה, אף אם "אבדו גוים מארצו" כי אין מלכותו מצד העם כי היא תלויה בו בעצמו:
"תאות", עפ"ז סיים בקשתו "שישמע ה' תאות ענוים", ולא לבד שישמע בעת שדברו זה בפיהם, כי גם "תכין לבם", בעת שהתאוה תכין את לבם, ויעלו ציורי תאוה זו על הלב, שלבם יתחיל לחשוב ולהתאוות לזה הגם שלא הוציאוהו בשפתם, "תקשיב אזנך", למלאות תאותם, ומהו התאוה הזאת?
ביאור המילות
"תכין". נסתר לנקבה, התאוה תכין את לבם. והקשבה מוסיף על השמיעה שקושב מרחוק כמ"ש (ישעיה א' י' ובכ"מ):
"לשפט יתום ודך" שאתה תעשה משפט יתום ודל מיד העריצים העושקים אותו, זאת שנית "בל יוסיף עוד לערץ" ולהתחזק "אנוש מן הארץ", שלא ימצא עוד אנוש אשר יתחזק בעריצות מכל הארץ למשול ולכבוש כל הארץ, רק יהיה המשפט ע"י הקב"ה בעצמו עד שכולם יכירו השגחתו.
ביאור המילות
"לערוץ". גבורה מופלגת, גבור עריץ (ירמיה כ"א) ומלת מן על היתרון, כמו הגדול מאחיו, שלא ישים אנוש אחד עריץ יותר מכל הארץ:
