מלבי"ם על תהלים ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · ח · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למנצח". פה רמים ישפוט ויתפלסף נגד הפילוסופים המקטינים ענין האדם מאד, עד שחשבו זאת לשגעון שנאמר כי האדם הוא מבחר היצור ושהוא נחלת ה' בעולמו, ובאו על זה בטענות יתדמו למופתים חותכים בראשית העיון, כי אם נשקיף את המון הכדורים הרבים והעצומים הסובבים את הכדור הקטן הארצי משכן האדם, אשר הוא אך כנקודה קטנה בערכם וכמר מדלי בתוך מי הנהר העצומים והרבים, ואף כי להשקפת התוכניים האחרונים אשר יחזו בכליהם על מגדל הצופה המון שמשיות רבים סובבים את כוכב אוראניוס, עד שגם השמש שלנו עם המון כוכביה כאין נחשבת נגד השמשים המאירים רעותיה המלאים כחול הים בנהר דינור היא המסלה החלביית אשר מעל לראשינו, ומי אשר עינים לו ולא יביט לדעת כי רחוק הוא שנאמר כי כל אלה נבראו בעבור כדור קטן קל לערכם הוא הכדור השפל. ואף כי בעבור האדם אשר מציאותו בטל נגד הכדור בכלל, וכבר הרחיבו האריכו בראיה זו גם מחכמינו (במורה ח"ג, והבדרשי בס' בחינת עולם) ובאו על זה בכמה טענות,

  • א) מצד ריבוי הכדורים,
  • ב) מצד גדלם,
  • ג) מצד דקות מלאכתם,
  • ד) מצד מקומם שהם גבוהים ועליונים
  • ה) מצד שהם קיימים באיש לא במין, ויאמר המליץ, הזה פועל חכם שיכין כלים משקלם עשרת אלפים ככר כסף כדי לעשות מחט ברזל אחד? אמנם עדת המאמינים השלמים עם עצת התורה ודרכיה לא יוכלו להכחיש זאת, כי עדות ה' נאמנה שהכוכבים כולמו נבראו בעבור הארץ כמ"ש ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ, וצאצאי הארץ כולם נבראו אך בעבור האדם שנברא אחרון לכולם, כי בו ועל ידו השיג המציאות כולו את השלמות ואת תכליתו האחרון אשר לו, ובעבורו ראתה החכמה העליונה להוציאו אל היש, ומין האדם כולו היה אך בעבור השלם אשר ישמור מצות ה' ופקודיו, ולא זאת לבד אלא כי טבע המציאות בכללו משועבד אל האדם הלז, יעלה או ירד ישתלם או יופחת או יתבטל לגמרי לפי מעשה האדם בשמרו מצות ה' או במריו, וקוטב זה הוא יסוד התורה בכללה, ויסוד השכר והעונש הברכות והקללות הנמצא בתורה, עד שהונח אצל התורה ליסוד מוסד כי השלם שבאדם הוא לבדו ולא זולתו חלק ה' בעולמו, והראה זאת בפועל עת חשף זרוע קדשו באותות ומופתים בימי צאתנו מארץ מצרים, ועת ירד על הר סיני ועת אהל שכן באדם במקדש ומשכן, כאילו אך פה אוה למושב לו, ואך הארץ הזאת ועם הזה שומרי מצותיו היא הסגולה אשר בעבורם עשה כל מה שעשה, ושעל כן קראם בכל לשון של חבה, בן בכורו וארוסתו עמו ונחלתו. אמנם איך יצדק כל זה עת יעמדו לפנינו מופתי הפילוסופים וטענותיהם, על זה בא המשורר במזמור הזה וערך נגדם מערכה פילוסופית ובטל טענותיהם בדברים ראוים אל האלהי הזה, כאשר נברר תשובותיו בבאור המזמור אחת אחת, ויען כי החקירה הזאת מלבד שהיא עקר ויסוד בתורתנו, היא גם כן יסוד כל דת בכלל, כי אך בזה לא יתפלא לנו ההשגחה האישיית הדבקה במין האדם, ואך בזה נכה על קדקוד המכחישים האומרים עזב ה' את הארץ וכי על השמים כבודו, אשר זה היה טענת כל הגוים עובדי השמש העושים כונים למלכת השמים, לכן יתעלה הדרוש הזה לפי יוקר הנושא המדובר בו ומעלתו:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' אדונינו", תחלה הניח ליסוד מוסד, כי שם ה', והיא החכמה והיכולת אשר בה התגלה על ידי המציאות אשר המציא אשר בעבורו נקראהו בשם ה' (כי מהותו מצד עצמו נעלם ונסתר מאתנו, ושמו אשר בו נכנהו, הוא מזה הצד אשר בו נכירהו, ונקראהו בשם הויה, שהוא מהוה וממציא כל הוה ונמצא), הנה "שמך" זה, "הוא אדיר אך בארץ" רצה לומר שעיקר החכמה והגבורה אשר בו נכיר שם ה' על ידי בריותיו נמצא אך בארץ וצאצאיה, באופן אשר נאמר כי האור האלהי, האור הגדול אשר זרח על המציאות, זרח בארץ ושם חביון עוזו, והשמים הם מקבלים אך נגה האור החוזר מן הארץ כאשר תקבל הירח אור השמש, שעל זה אמר "אשר תנה הודך על השמים", שמך האדיר בארץ הוא יתן את הודך אל השמים, שעל ידי החכמה והיכולת הנראה במעשהו בארץ נכיר את הודו בשמים, והנה מלבד כי יצדק לנו הנחה זאת לפי עדות התורה שהנהגת השמים מן המטר והאור כולו תלוי במעשה הארץ, עד שהארץ תתן את ההוד אל השמים, והארץ תשפיע והם מקבלים ההוד, הוא מבורר גם כן מן החקירה אם נשקיף על כלל המציאות בעין השכל, כי הפילוסופים אשר גזרו אומר כי השמים ואשר בהם הם נעלים יותר מן הארץ ואשר עליה, הם לא הביטו אך על הנמצאים מצד חומרם, וכאשר ראו כי גוף השמש גדול כמה אלפים פעמים מגוף כדור הארץ ומשך אבירים בכחו את הארץ וכל הכוכבים המלוים את השמש הסובבים לרגליו, דנו כי הארץ שפלה מהם וקטנה בערכם, אבל לא מחכמה שאלו על זאת, כי נודע כי כל מלאכת חרש וחושב לא ניתן לו יקר מצד חומרו אך מצד החכמה והתבונה אשר בה הוציא כלי למעשהו, אשר היא צורת המלאכה, לפיה תעלה או תרד, ואם חרש חכם המציא מאשין אחד, הנה לא נעריך ערך הכלי לפי גודל כמותו אם המאשין גדולה או קטנה, רק לפי ריבוי החכמה וההמצאות אשר המציא החכם הזה עד שהוציא את מבוקשו, וכל שהצטרך לחקים רבים וריבוי חכמות וידיעות והמצאות אשר כולם התקבצו בהוצאת הכלי כן תתפאר המלאכה ביתר שאת, ואדרבה תתעלה יותר אם ריבוי ההמצאות האלה נקבצו בכלי קטן דק המלאכה, כאשר יפואר יותר מראה שעות הקטן כגודל עדשה וימצא בו גלילים ואופנים דקים נפלאים, מאשר נתפלא אם יעשה זאת בכלי גדול הכמות, ועתה הנה סיבוב הכוכבים כולמו בנוי על חק אחד טבעי, הוא כח המשיכה המשותף לכל החומריים, וחק הזה בעצמו אשר בו ועל ידו תמשוך הארץ אליה את הגופים הקטנים אשר סביבה, ואשר על ידו יפול האבן הנזרק למעלה לארץ, הוא עצמו ימשוך את הגופים הגדולים זה לזה, ועל פי חקי התנועה והמאכאניק המשותפים לכל הגשמים בארו החוקרים האחרונים כל מלאכת השמים וסיבוב הכוכבים כנודע בספריהם, עד שנאמר כי חכמה אחת והמצאה אחת אשר שם היוצר בטבע החומריים כולנה, הוא סבת מהלך צבא השמים ותנועותיהם, וכן היסודות הפשוטים כולם מוגבלים בחקים פשוטים, כמו האויר על ידי ההתפשטות הנטוע בטבעו, על ידו יעלו האדים ירד המטר ישב הרוח יקם סערה לדממה, עד שהחוקר הטבעי ימצא בכולם חק אחד פשוט. אבל עת נביט על המורכב, כמה חכמות והמצאות נמצא בהצומח ובעשב אחד הגדל על רגב אדמה, כי מלבד שנקבצו בקרבו החקים הפשוטים אשר על ידם יסובבו צבא השמים שהוא כח המשיכה ואשר על ידו יהיה הגשם והמטר והקולות שהוא כח ההתפשטות הנטוע בטבע האויר, כי נוסף על החקים האלה המיוסדים בטבע הפשוטים שהם יסודי המורכב, המציא החרש בחכמתו הבלתי בעל תכלית חקים חדשים נפלאים אשר על ידם יזון הצמח, יהפך הניזון אל מזגו, כמה חקים נפלאים עין חוקר ופילוסוף עוד לא שזפתם, נצפנו בכח המצייר אשר בצומח, בו יוליד בדומה ציצו פרחו וזרעו לשמור מינו ואיך התעלתה החכמה ודקת המלאכה ביצירת החי, אשר מלבד כי נשמרו בו כל חקי החכמה אשר התקבצו בהפשוטים והמורכבים אשר תחתיו עד הצומח, נוספו בו חקים חדשים ונפלאות ישתומם עליהם המשכיל בכל אבר ואבר, כמה חקי החכמה התקבצו בהמצאת כח הראות, מה גדלו מעשי ה' בצהר הנפלא הזה אשר כנן בהחי, בו יאיר את אורו הגדול המתפלש בקצוי הבריאה אל חגוי הנפש פנימה, כמה חקים התיחדו בשבירת האור, בחזרתו בתפיסתו, כנודע בחכמת המראות (אפטיק), וכן במלאכת האזן, במלאכת יתר החושים ופעולת הנפש, ועד כמה התעלתה החכמה והפליאה ביצירת האדם, אשר מלבד כי בו התקבצו כל חקי החכמה המפוזרים בכל מעשי בראשית הפשוטים והמורכבים ומורכבי מורכביהם, עד הנפש החיונית, נוסף בו כח המדבר השכלי, הקשר הנפלא בו קשר שני עולמות גשמי ושכלי פועלים ומתפעלים זה בזה, אשר ילאה כל שכל לדעת מה ואיך היו ונתיסדו החקים הנפלאים האלה, עד שהאדם לפי צורתו ולפי הנפלאות ורבוי המלאכות וחקי החכמה אשר נקבצו באו בהרכבתו, וביחוד במה שחמרו מצד עצמו חלוש ורפה מאד, עד שהוא בצאתו מרחם אמו עולל ויונק, חלוש וחסר כח, קטן ודל מצד חמרו, ומלא פליאות נשגבות מצד דקות מלאכתו בכל אבר ואבר, ובקישור כל האיברים בכל פליאות מלאכתם לתכלית אחד כולל שהוא העמדת הגויה והנפש, אשר בעבורו היה לאדם, האדם הזה נתדמה כנקודת השרפה אשר במראה המלוטשת, בה יתקבצו כל הניצוצות המפוזרות על פני שטח המראה בכללה, הוא חותם תכנית מלא חכמה וכליל יופי, בו נפתחו כל כחות מעשה בראשית בכללם ופרטם, עד שכל משכיל עת ישים דברים האלה על לבו, עם המשורר האלהי יקרא לאמר, ה' אדוננו, שמך המורה על חכמתך ונפלאותיך, הוא אדיר אך בארץ, אך שם פלשת את אורך הגדול אשר הוא דמות כבודך ומחזה פליאות חכמתך, האור הזה התגלה אך בארץ, אשר האור אשר בשמים מבריאת הכדורים הגדולים והרבים המתגלגלים שמה והחקים אשר יסדת במהלכתם במערכת, הוא רק הוד ואור חוזר מן האור העצמי הנראה אך בארץ, כי.


ביאור המילות

"תנה", מקור, לתת, שהארץ תתן הוד ה' אל השמים:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מפי עוללים ויונקים יסדת עז", עוללים ויונקים הוא האדם אשר חמרו חלוש מאד, עד שבראשית יצירתו הוא עולל ויונק ורפה המזג מאד יתר מכל הבע"ח הקודמים לו בהרכבה, העוללים והיונקים האלה, עם חלישת חומרם, הן "מפיהם יסדת עז", רצה לומר מפיהם של העוללים האלה שהוא הכח הדבור הנטוע בפיהם, שבעבורו נקרא חי מדבר, מצד שכלו ותבונתו וכחות השכלים הנטועים ומקושרים בכח המדבר, אשר הוא אחרית הנפלאות ותכלית החכמה והפליאה שהראה ה' בעולמו. איך קשר המון חכמות ונפלאות חקים נפלאים לאלפים אשר התאחדו ביצירת המדבר הלז, הן מפי העוללים ודבורם השכלי, "יסדת עז" הוא היסוד של עז, כי בו נשתלמה המציאות כולו, בו התקבצו כל מעשי בראשית, כאילו הוא היה יסוד הבנין עקרו ושרשו. וכל הנבנה זולתו מן הארץ עד המון הכדורים הרבים אשר בשמים, הם רק עמודים ואדנים ענפים ובדים ופארות אל היסוד והשורש הזה, אשר הוא צור הבריאה ויסוד המציאות, עד שבו חשפת זרוע עזך "למען צורריך", אם ימצא עוד אויב וצורר, (שהם האפיקורסים המכחישים מציאות ה' שהם הנקראים אויבים שונאים וצוררי ה' בכתבי הקדש) אם ימצא עוד מכחיש ופוקר, אשר לא ישים לבו להכיר מציאותך מן המציאות בכללו, הן בהכרח יצטרך ויוכרח להודות שיש בורא, כל עת ישכיל ויביט ויחקור על ענין האדם, ועל המון הנפלאות אשר התאחדו ביצירתו, כי אז יסתום פה הפוקר, ואז "יושבת אויב ומתנקם", הרוצה להכחיש אלהותך, כי גם הבעל דין יודה בהכרח, כי יד ה' עשתה זאת:


ביאור המילות

"יסדת", היסוד הוא העקר להבנין, וה' לקח יסוד לעזו מפי עוללים, ומאבני המופת שלקח מפי עוללים יסד עזו נגד צורריו, "והצורר". הוא בפועל, "והאויב". הוא בלב, והכתובים יציירו שונאי ה' והמכחישים כאויבים, והעושים בפועל מעשים להכעיסו כצוררים (כמ"ש בפי', ישעיה א' כ"ד, נ"ט י"ח ובכ"מ):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", אחר שהקדים ההקדמה הזאת, אשר היא תכלית הדרוש וקוטבו, בא להראות גם כן הטענות אשר יטענו להכריח הפך זה, אשר רוצים לברר כי השמים המון הנמצאים הרמים והנשאים אשר בתוכם, יקרים ונעלים ממין האדם, וזה מכמה טעמים,

  • א) מצד מקומם שהם עומדים ברום עולם, ועל זה אמר "כי אראה שמיך". כי שם שמים הוא הריבוי הזוגיי ממלת שם שמורה על הריחוק, ובטענה זו כולל,
  • א) מצד המצב שמצב העולמות האלה עליון ונשא על כדור הארץ משכן האדם שהיא מערה שפלה,
  • ב) מצד התפשטות הכמות במקום, גדלם ומרחקם עובי הגרמים השמימיים והמרחק אשר ביניהם, אשר אי אפשר לעמוד על שעורו. (הטענה הב') מצד יופי מלאכתם ודקות חומרם, וביחוד לשטת הראשונים אשר הניחו כי חומר השמים הוא משונה מחומר הארץ וקראוהו גשם חמישי, ועל זה אמר "מעשה אצבעותיך", כי ההבדל בין מעשה ידיו ובין מעשה אצבעותיו, שמעשה ידיו כולל גם הנעשה בפקודתו על ידי שליח לא כן מעשה אצבעותיו שמגביל רק אשר עשה האומן בעצמו שלא על ידי אמצעי, ומיופי המלאכה ותפארתה המובט בראשית ההשקפה בכדורים השמיימים מתראה שאלה עשית באצבעותך, בעצמך ומתיחסות אליך בבלתי אמצעי. לא מלאכת הארץ ואשר בה שהיא גרועה בערכם, כאילו היא רק מעשה ידך באמצעות שלוחך לא מעשה אצבעותיך. (טענה ג') מצד הקיום והנצחיות הנראה בגופים השמימיים שהם קיימים באיש ובלתי נפסדים, לא כן תולדות הארץ וצאצאיה שכולם רק קיימים במין, ויסודם הוא ההעדר אשר הוא סבת ההויה, על זה אמר "ירח וכוכבים אשר כוננת", ומלת כונן מורה על הקיום והחוזק וההתמדה, ובהשקף על אלה הטענות מצד העילוי והתפארת שנמצא אל הנמצאים העליונים אלה אגזור בהכרח בראשית העיון לאמר.


ביאור המילות

"מעשה אצבעותיך". מובדל מן מעשה ידיך, שמציין דבר שעשה בעצמו לא על ידי שליח (ישעיה ב' ח') וכן יציין המלאכות הנפלאות והדקות:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מה אנוש כי תזכרנו", שם אנוש מורה על ההקטנה, האנוש הקטן מאד מצד קוטן גופו וחולשתו מצד שפלת מקומו, מצד פחיתת כחותיו הטבעיים חלוש ההרכבה רפה המזג, ניתר הקשורים, שכל זה נכלל במלת אנוש, במה נחשב הוא כי תזכרנו, וזה מגביל נגד שני טענות שהזכיר במעלות העליונים, שכללם במ"ש שמיך מעשה אצבעותיך, "ומה בן אדם", שם זה מציין מה שהאדם בלתי נצחי בלתי קיים באיש כגרמים השמימים, רק הוא בן אדם נולד מאדם אשר רק מינו מתקיים לא אישו, ובמה נחשב הוא "כי תפקדנו "(עיין באה"מ), (וזה נגד מ"ש ירח וכוכבים אשר כוננת):


ביאור המילות

"אנוש, בן אדם". האנוש מורה על חולשתו מצד עצמו ובן אדם מציין חולשתו מצד מינו שאינו מתקיים זמן רב (ישעיה נ"א י"ב), "תזכרנו, תפקדנו". הפקידה היא אחר הזכירה, שמציין שפוקד לעשות לו איזה דבר טוב או רע (התו"ה אחרי סי' קמ"ח) ומוסיף וכ"ש איך עוד תפקדנו:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותחסרהו", אחר שהזכיר דעת הפילוסופים ומופתיהם אשר הביאו להקטין מעלת האדם נגד גרמי השמימיים, שב לסתור טענותיהם, ולהעמיד דעת התורה על תלה, ובחן בזה מעלת האדם נגד העליונים מצד ארבעה סבותיו שהם החומריית והצוריית והפועלת והתכליתית, שבהשקף על אלה ארבעתם יתגלה לנו מעלתו ויתרונו על כל הנמצאים,

  • א) מצד הסבה החומריית, הניח הנחה אחת כי גדר האדם האמתי אינו כמו שגדרוהו הפילוסופים, שגדר האדם חי מדבר, רק גדרו האמתי, הוא מדבר חי, וטרם תבין דברי אלה תדע, את אשר נתבאר בפילוסופיא, כי הדברים השוים בהבדל ואינם דומים בסוג לא יכנסו תחת סוג אחד, למשל התנין אשר בים דג (וואלפיש) עם יתר דגי הים, נכנסים תחת סוג דג, והבדלו המיוחד הוא שהוא דג המוליד חיים ויונק, אמנם התנין הימי עם האדם, הגם שדומים מצד ההבדל הזה ששניהם מולידים חיים ויונקים, לא יכנסו מצד זה תחת סוג אחד ולא נוכל נאמר התנין הימי והאדם, סוגם הכולל הוא שהם מולידים חיים, והבדלם הוא שזה חי בים וזה ביבשה, כי לא יתפס תחת הסוג רק מה שהוא עקר ועצמי בגדר, מה שאין כן מה שמוליד חיים ויונק אינו עצמי בגדר, אמנם אנחנו אומרים שהאדם עומד בסוג אחד עם העליונים, מצד שדומה אליהם מזה הצד שהוא שכלי כמוהם, ועל זה תשאל הלא זה מה שהוא שכלי הוא ההבדל בגדרו לא הסוג, ואחר שאינו דומה אל העליונים רק מצד שהוא מדבר שכלי כמוהם, והוא נבדל מהם במה שהוא חי, כחיי הבהמה חיות גופני, שהוא סוגו, איך ישתתף עמהם בסוג אחד, אחר שסוגו מובדל מהם, לכן הקדמתי לאמר, שגדר האדם האמתי הוא מדבר חי, רצוני שעקר עצמות האדם ואמתתו הוא נפשו השכליית, רצוני האדם מצד עצמותו ושרשו אינו שייך אל התחתונים כלל רק אל העליונים, כי עצם האדם ועקרו הוא נפשו ושכלו, וגופו הגשמי הוא רק מקרה לו לא עצמותו, המקרה הזאת תפרד ממנו עת ישוב העפר על הארץ כשהיה, ועצמותו שהוא נפשו השכליית היא תשאר ולא תשתנה ולא תעדר כי זה גדר העצם בל יקבל שינוי והפסד, ומצד עצמותו הוא דומה אל העליונים, ועומד עמהם בסוג אחד, וההבדל שבינו לבין העליונים, הוא מצד המקרה הדבוק בו שהוא חי חיי הגוף והתנועה המקושר בזמן ובמקום, כי העצמית הוא הסוג, והמקרה הוא המבדיל, ועתה לפי מה שגדרוהו הפילוספים, אשר דימו עצמות האדם ועקרו, שהוא מיושבי שפל וחשבו שגופו החומרי הוא עקרו ועצמותו, שמצדו יכנס בסוג עם יתר הגופים כמוהו, וחשבו שנפשו השכליית הוא רק מקרה דבוק בו, שהמקרה הזאת מבדלת בינו לבין בעלי חיים זולתו, הנה לפי הגדר שהניחו הם עקר גדר האדם והבדלו המיוחד הוא מה שהוא בעל מעלה, שהבדלו בין שוכני שפל הוא מעלתו הנמצא בו שהוא נפשו ושכלו, אבל לפי הנחת התורה שהאדם עצמותו הוא שהוא מן העליונים ודומה עמהם בסוג, ואם כן גדרו העקרי שהוא הבדלו המיוחד, הוא מה שהוא בעל חסרון, שהחסרון שנמצא בו מה שנפשו התלבשה בחומר, שבעבורו נבדל מן העליונים, מצד שהוא חי חיים גופנים, הוא הבדלו המיוחד, וזה שכתוב "ותחסרהו מעט מאלהים" גדר האדם האמתי הוא שסוגו הוא שהוא דומה אל אלהים ובני עליון, והבדלו המיוחד הוא החסרון המקריי לו שהוא בעל חי בעל גוף, באופן שלפי זה חומר האדם העקרי שהוא עצמותו, הוא אלהי שכלי רוחני נצחי, אשר אין ערך אליו בין הכדורים השמיימים כולמו שחומרם הוא גשמי, ואחר שהגרמיים מצד סוגם הם משתתפים עם כל בעלי חומר, והאדם משתתף עם האלהיים והרוחניים, מבואר כי כולם כאין נחשבו נגדו. (טענה ב' מצד הסבה הפועלת), הנה חכמת הפועל השלם הבלתי בעל תכלית ניכר ביצירת האדם על שני אופנים, כמו שבאר העקרים כי חכמת הפועל יוכר בפעולתו על שני פנים, אם שיפתח פתוחים דקים נפלאים מעשה חרש וחושב במתכות יקר אשר הוא מטבעו מוכן לקבל הציורים הנפלאים האלה, כמו מי שיפתח משכיות מלאים חן ויופי בזהב, אשר הזהב מוכן אל הציורים האלה, ובזה לא יעלה שיווי הכלי מצד הפועל, רק מצד הפעולה, מצד שהחומר בעצמו יקר ומעולה, ויש שיפתח פתוחים נפלאים כאלה בעץ או בברזל, אשר החומר בטבעו הוא רחוק שיקבל הציורים הנפלאים האלה, ובזה יוכר חכמת הפועל ויעלה שיווי הכלי ותפארתה מצד המלאכה הרצופה בה. והנה בשני החלקים אשר מהם הורכב האדם, שהוא הנפש והגויה, ניכר בהם חכמת הפועל על שני אופנים אלה, כי במלאכת הנפש צייר ה' ציורים נפלאים בחומר המוכן בטבעו אל הציורים הנפלאים האלה כי הנפש מצד עצמה ורוחניותה מוכנת אל קיבול החכמה והתבונה וההשכלה, ובזה ניכר מעלת המלאכה מצד הפעולה בעצמה, כי הנפש מצד עצמה יקרה ונעלה, ובמלאכת הגויה צייר ציורים נפלאים ברגבי אדמה בשר ועצמות, אשר הם מטבעם רחוקים לקבל הציורים היקרים האלה, ובזה ניכר חכמת הפועל ותתפאר המלאכה מצד הפועל. ועל שני החלקים האלה אומר "וכבוד והדר תעטרהו", הכבוד מיוחס אל הנפש שנקראת כבוד בכתבי הקודש ע"ש כבודה העצמי בהיותה בת אלהים, וההדר מיוחס אל הגויה מצד הדר מלאכתו החיצוני, שגדר ההדר הוא היופי החיצוני וזה המבדיל בינו לבין הוד בכל מקום, עד שהחכמה הנראית בבריאת האדם בשני חלקיו מצד ההשקפה הזאת נפלאת ונעלית על כל אשר תראה בכל הגרמיים השמיימים שחומרם זך ונקי:


ביאור המילות

"וכבוד והדר", ההדר הוא ההדר החיצוני תמיד המתהדר למראה עינים, והכבוד הוא הנקשר בעצם הדבר, עיין בהבדל בין הוד והדר בס' התו"ה (קדושים סי' ל"ח) ובין כבוד והדר (ישעיה סי' ל"ה):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טענה ג' מצד הסבה הצוריית), הנה צורת האדם היא צורת העולם בכללו, עד שכל החקים הנפלאים הנמצאים בכל מעשה בראשית כולם נקבצו באו בהאדם, ומצד זה קראוהו הראשונים עולם קטן, אשר הוא המשל והדמות והחיקוי של העולם הגדול כולו, וכמו שבארתי זאת בארך בבאורי על ספר בראשית, על זה אמר "תמשילהו במעשי ידיך" הוא המשל והדמות של מעשי ידיך, עד שערך כולם נגד האדם כערך החלק נגד השלם והפרט נגד הכלל. (טענה ד' מצד הסבה התכליתית) הנה כבר בארתי בפרשת בראשית כי הבריאה צעדה אל יצירת האדם ממדרגה למדרגה, מדומם לצומח מצומח לחי מחי למדבר, וגם בזה לא עלתה ממדרגה למדרגה פתאום, רק על ידי אמצעים ושליבות וסולמות הממצעים בין הצומח והחי, וכן בהחי בעצמו, מן התולע אל הרמש מן הרמש אל הדגים מן הדגים אל העופות מן החיים המטילים ביצים אל החיים שדמם חם ומולידים חיים אשר האדם הוא ממינם, ואז יצתה עטרת הבריאה ושלימות כל הנמצאים הוא האדם, והנה המשורר השקיף על זה השקפה שכליית מצד התכלית, הנה האדם הוא התכלית האחרון של הבריאה כולה, וכל הקודם אליו הוא רק אמצעי להגיע אל התכלית הזה שהוא האדם, עד שידמה האדם מצד ההשקפה התכליתית כאילו הוא דורך על כולם וכולם עומדים תחת רגליו, מוכנים לסבתו, שעל זה אמר "כל שתה תחת רגליו", והנה הביא מופת על זה מצד מה שנראה כי כל שהתקרבו הבע"ח אל האדם, כן ירבה להשתמש בהם ולקבל מהם תועלת, כי הבע"ח שנבראו בששי שכולם דמם חם ומולידים חיים כמו האדם, ירבה להשתמש בהם יותר מאשר ישתמש מן הבע"ח שנבראו בחמישי שהם העופות והדגים, וגם בבעלי חיים שנבראו בששי שבהם נמצאו שני מינים בהמה וחיתו ארץ, הנה הבהמות הבייתות שהם הקרובים ביותר אל טבע האדם, הם אשר תועלתם רב אל האדם ותשמישו בהם קל ותדיר, לא כן החיות המדבריות שהם רחוקים בטבעם מן האדם, לא ישתמש בכולם ולא בכל זמן, שעל זה אמר.


ביאור המילות

"תמשילהו". כונתו תאומית על הממשלה, ועל המשל שהיא צורת כלל העולם:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"צנה ואלפים כלם", דקדק במלות כולם לאמר הצאן והאלפים בכולם ישתמש, תמיד ובכל עת, אבל וגם בהמות שדי, גם בבהמות שדי המדבריים ישתמש אבל לא כמו עם הצונה ואלפים, ואחריהם במדרגה, הם.


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"צפור שמים" שרחוקים יותר מן האדם, והם שנבראו בחמישי אחר הדגים, ואחריהם במדרגה הם דגי הים, כי בדגי הים אם ירצה להשתמש אז בהכרח "עובר ארחות ימים", ויצטרך לסכן את עצמו בימים ובנהרות עד שישיגם, באופן שמבואר שכל שהתרחק טבע המין ההוא מן האדם, עד שלכן קדמה בריאתו, כן רחוק תשמישו ותועלתו אל האדם, מזה מבואר כי כל המינים שנבראו קודם האדם, היו רק אמצעיים אל האדם שהוא תכליתם האמתי שכולם נבראו בעבורו, וכל שהתקרב היצור אליו, כן התקרב אל התכלית, והיה הסבה הקרובה אליו, וכל הרחוק הרחוק ממנו, לפי רחוקו הוא גם כן סבה יותר רחוקה, כאילו הדג אמצעי אל הצפור שמים והצפור אל חיתו ארץ והחיה אל הבייתי, והבייתי הוא האמצעי הקרוב אל האדם, ולכן כל שהתרחק האמצעי מן התכלית, כן תתרחק תועלתו ותשמישו וזה צייר במ"ש כל שתה תחת רגליו, כאילו האדם עומד עליון על כל הנבראים ובהמות הבייתות עומדים תחת רגליו, והחיות המדבריות תחת רגלי הבייתות, ותחת רגליהם צפור שמים, ותחת רגלי עוף כנף יעמדו הדגים, עד שכולם ישיבו שלשלת של אמצעיים אחוזים וקשורים זה בזה עד תכליתם שהוא האדם, ומכל אלה הראיות מבואר ונתברר את אשר הניח בראשית הדרוש, והוא כי,


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ", והפך דעת המתפלספים אשר לא ראו אור: